פרויקט הסיפור הקצר

search

אופיר עוז | מקור:עברית

למה אנחנו לא עושים את זה?

אין תשובה. זה בסדר. אבל גם אם זה לא היה בסדר, מה אני יכול לעשות?

ריימונד קרבר, "מאין אני מתקשר", מתוך "דבר קטן וטוב", מאנגלית משה רון, הוצאת כתר

יניב, בן הזוג של נעמה, מדבר. יניב הוא ארכיטקט תוכנה, הוא מרוויח קצת פחות משיאני השכר במגזר הציבורי. זה לא קשור לשיחה שלנו אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו.

ארבעתנו יושבים מסביב לשולחן הסלון על ספות הטולמנס המעוצבות שלהם ומעשנים ג'וינט. בדיוק סיימנו ארוחת ערב בלתי מתקבלת על הדעת; ארבע מנות ברמת מישלן. נעמה הכינה כמעט הכול לבד, יניב עזר לה פה ושם, אפרת ואני הבאנו יין, זה כל מה שתרמנו לארוחה הזאת.

"זה לא שהיא כמו יהודייה בשואה, כן?" יניב נושף את העשן.

"מי דיבר על השואה? למה צריך לדחוף את השואה לכל דבר?" נעמה נשענת על כריות הספה, רגליה נחות על הירכיים של יניב. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו עכשיו, להתחלף איתו בכלל, בעצם לא, לא הייתי רוצה להתחלף איתו, לא הייתי מסוגל לסבול את זה, עדיף לבוא מבחוץ.

"ומה זה סהרונים?" אפרת מרימה את הקול חזק מידי, "זה לא מחנה ריכוז?" ואני חושב: למה, אלוהים אדירים, למה? 

"כלא סהרונים הוא מתקן למסתננים," יניב לא מתרשם, "זה ויכוח אחר, לגיטימי, אבל אחר. אנחנו מדברים כאן על עובדים זרים שהמדינה נתנה להם אשרת עבודה." הוא מעביר את הג'וינט לנעמה.

"כלא זה כלא." אפרת קובעת, ואני מתפלל שבכך זה יסתיים, אבל היא, כמובן, ממשיכה: "אתם קולטים מה קורה כאן? באים שוטרים לבית ספר, תופסים ילדה שנולדה בישראל וחיה פה כל החיים שלה, עוצרים אותה ושמים אותה בבית סוהר. אתה מדמיין שיעשו דבר כזה לשירה?" היא פונה אליי פתאום.

שירה היא הבת שלנו, בת שש, היא בבית עכשיו. הבייביסיטר שומרת עליה ועל גיא. שלוש שנים לקח לנו למצוא את הבייביסיטר הזאת. אפרת טיפלה במשימה הזו, כמובן, הכינה טבלת אקסל עם – אני לא צוחק – שלושים ושתיים שאלות, זימנה לריאיון כל סטודנטית אומללה שעשתה את הטעות והתקשרה. כשתשובה כלשהי של מי מהן לא הייתה לרוחה, או אם מי מהן העזה להביע צל של מורת רוח לנוכח הוויה דולורוזה שאשתי העבירה אותה, היא מיהרה לסמן בהסתר 'לא!' תחת העמודה 'החלטה'. למותר לציין שהיא לא מצאה אף מועמדת מתאימה. כשגיא נולד והגיע לגבורות — גיל שנה, כבר לא יכולנו יותר. רשימת השאלות הצטמצמה ואפרת עברה לטלפון והציגה למועמדות שאלה אחת בלבד: "האם את פנויה הערב?" ככה מצאנו את אורית, סטודנטית לתקשורת, תיבדל לחיים ארוכים. בזכותה התחלנו להבין מה קרה בעולם בזמן שאנחנו עשינו ילדים, אורית פתחה לנו את הדלת ואנחנו גילינו עולם.

כשאני לא עונה לשאלה שלה (מה בכלל אפשר לענות על דבר כזה?) היא ממשיכה: "ואז מטיסים אותה ואת המשפחה שלה לצד השני של העולם, וזורקים אותה למדינה שהיא לא ראתה בחיים, למדינה שהיא אפילו לא ביקרה בה אף פעם."

"את צודקת," אומר יניב, ואני מרים אליו את העיניים. במקרה הוא שלף את זה עכשיו או שהמפגשים ביניהם הספיקו לו כדי לעלות על ביטוי הקסם שמשתיק אותה?

"זו טרגדיה, אני לרגע לא מנסה להפחית בערך של זה, המדינה משחקת כאן משחק כפול: ביד אחת מייבאת עובדים, גובה כסף מהמעסיקים, ואז מגרשת אותם ובדלת השנייה מייבאת עובדים חדשים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד, תכלס, היא ואמא שלה לא עומדות בפני סכנה ממשית, זה לא שהן לא יוכלו להסתדר שם בשום אופן, הן לא יהיו זרות, יש להן את השפה, יהיה להן קשה, אבל הן יסתדרו. במציאות החיים שם, לעבוד בישראל זו פריבילגיה, כמו רילוקיישן משתלם, מצבן עדיין יותר טוב מרוב הילדות והאימהות בפיליפינים."

אני מסתכל עליו ולא מאמין, לא מאמין שאני אשכרה שוכב עם בת הזוג שלו. בהסכמה אני שוכב איתה, כן? בהסכמה ובידיעה של כל הצדדים. מרוב שכל העסק הזה לא יאומן אני מרעיף על נעמה תענוגות כאלה שהיא לא יודעת את נפשה. זה לא בגלל שאני איזה קזנובה, זה בגלל התשוקה שדעכה אצלם, ככה זה, קורה לכולם. שבע שנים, אף אחד לא מחזיק תשוקה שבע שנים. ואז בא מישהו אחר ודופק הפקה, נותן את הנשמה, אין מה להתפלא. אבל מה הוא מוצא באפרת? את זה אני לא מבין. בעצם, אני מבין טוב מאוד, גם אני מצאתי בה את אותו הדבר. אהבתי אותה כמו אני לא יודע מה. רק את העובדה הזו אני זוכר – זוכר שאהבתי אותה, לא זוכר איך הרגשתי כשאהבתי אותה, זה לא מתקבל אצלי על הדעת עכשיו, כמו חור שחור בזיכרון, כאילו מישהו אחר אהב אותה ככה, לא אני.

"נראה אותך," אומרת נעמה ומעבירה לאפרת את הג'וינט, "מחר אנחנו עולים לטיסה עם ניצן, לוקחים אותה מהבית שלנו, מהחדר שלה, מהחברות שלה, וטסים איתה למדינה אחרת, נגיד למדינה דוברת אנגלית, אבל כזו שניצן לא ביקרה בה אף פעם, עם תרבות אחרת, ומנהגים אחרים. נראה מה זה בעיניך "להסתדר". ואגב, תשכח מלשכור ג'יפ ולטייל בהרים, אין לנו כסף שם, גם לא חסכונות, נצטרך למצוא עבודה, אולי בהייטק, אבל בשכר מינימום. ניצן תיכנס לבית הספר המקומי, אף אחד לא ידבר איתה עברית. אין אייפון, אין סרטים בקולנוע, אין לקחת אופניים ולרכוב בשדות. אבל יש הרבה געגועים, לחברות, לחוף הים, לקיץ, למדינה שגירשה אותה כי היא נולדה לאמא הלא נכונה."

איזו אישה זאת. כל מי שפוגש את נעמה מיד מבין עם מי יש לו עסק; קודם כל היא אצילית, יש לה פנים אציליות, איך להסביר את זה? אפילו הקמטים הקטנים שמתחילים להיווצר אצלה — היא לא מנסה להסתיר אותם, כן? — כל אחד מהם יושב במקום. אלה קמטים של חיוך, של אור, לא של מרמור. היא, מה שנקרא, אשת אשכולות, אשת אשכולות של פעם, יודעת הכול, עושה הכול, ובתוך כל הטירוף הזה של קריירה, משפחה וילדים, מספיקה להתנדב במקלט לעובדים זרים, מבשלת נהדר, שוחרת שירה ותיאטרון, מתרגלת יוגה ומדיטציה, מתעניינת בבודהיזם ופילוסופיה. ואם כל זה לא מספיק גם פתחה קבוצת פייסבוק שנושקת עכשיו למאה אלף איש, בעיקר נשים, זאת אומרת, ואחרי כל זה עוד יש לה זמן לפוליאמוריה. 

נפגשנו ממש במקרה, באמצע הפארק, ביום שבת שמשי לפני חמש שנים. צעדנו זוג ועגלת תינוק לקראת זוג ועגלת תינוק. הבנות זיהו זו את זו, מיהרו להתחבק, ואז עברו להתפעל מהתינוקות זו של זו, בזמן שאנחנו, יניב ואני, עברנו להתפעל בחשאי מבנות הזוג זה של זה. בין לבין הספקנו להחליף מבט היכרות חטוף. יניב ונעמה – את זה אפשר היה לראות בקלות – היו הרבה יותר מגניבים ומעודכנים מאיתנו, אני לא מדבר על העגלה או על הבגדים, הם קראו זה לזו בת זוגי ובן זוגי, כי הם לא נישאו, ובמקום להתחתן באיזה אולם אירועים מעפן, כמונו, הם טסו לחופשה בסיישל, וכבר אז היו עמוק בפוליאמוריה. אנחנו אפילו לא ידענו על קיומה של המילה הזו. רק לפני כמה חודשים הרעיון הזה עלה בכלל, בין נעמה לאפרת. אפרת חזרה הביתה וסיפרה לי. היא לא הייתה בקטע, לקח לה זמן להפשיר. אני המתנתי בסבלנות. שיחקתי את התומך, המבין, המכיל, עד שערב אחד שאלה: "אתה רוצה לנסות?" ואני הרמתי את המבט מהסלולרי, לא עניתי מיד, הרהרתי בדבר, ואז, בנונשלנט, המהמתי מה שהיה אפשר לפרש כתשובה חיובית. כי בתחבולות תעשה לך אהבה. 

אפרת מעבירה לי את הג'וינט. אני מזדקף כדי לקחת אותו ממנה, אבל גם בשביל לסדר לי נקודת תצפית טובה יותר על הרגליים של נעמה. 

"אוקי, אני הולך איתך, השאלה היא מה עושים? מה עושים תכלס? הולכים להפגין, חותמים על עצומות? סבבה, זה חשוב, גם הצליח פעם או פעמיים, אבל בזמן הזה המדינה הספיקה כבר לגרש אלפים, נכון? אז מה באמת יציל את הילדה או הילד הבא?"

יניב מסתכל על נעמה, מחכה לתשובה. אני לוקח עוד שאכטה.  

"להסתיר אותה," הוא עונה לעצמו, "זאת הדרך היחידה, להסתיר אותה כאן בבית שלנו. וזה לא שנוכל לקחת רק אותה, כן? לא נוכל לנתק אותה מההורים, כל המשפחה תצטרך לגור כאן. ואם הם באמת יעמדו בפני גירוש הם גם לא יוכלו לצאת מהבית, כי משטרת ההגירה תחכה להם בחוץ, במקומות העבודה, בבתי הספר. אז בואי נבדוק רגע מה זה אומר: את פונה אל הילדה, או אל האמא ואל האבא, אם יש אבא בתמונה, ומזמינה אותם אלינו. אנחנו לוקחים יום חופש, מעיפים הכול מהממ"ד, מארגנים להם מזרונים, מסדרים להם מצעים, שמיכות, מגבות, מפנים ארון בגדים, מקום למברשות שיניים, מקום לנעליים. נצטרך גם להכין את ניצן, להסביר לה מי עומד לעבור לגור איתנו. היא תצייר להם ציור, נדביק אותו בסלוטייפ לדלת של הממ"ד. בערב הם יגיעו עם המזוודות שלהם. נשב איתם ערב שלם ונשמע את הסיפורים שלהם. אחר כך נלך לישון, שמחים וטובי לב. ומה קורה למחרת? מה עושים? לוקחים את ניצן לבי"ס והולכים לעבודה כרגיל? נועלים את הדלת ומשאירים אותם בבית? מה הם יעשו כל היום?"

"פנלים." אני אומר.

המבטים מופנים אלי.

"אם כבר…" אני מיתמם.

שתי הנשים חונקות את הצחוק רגע אחרי שהוא פרץ מתוכן. לא יעזור, ראיתי אתכן. השליפה שלי הייתה מהירה מהפוליטיקלי קורקט שלכן. אני מרוצה מעצמי. אחד מאחד הערב; מאה אחוז הצלחה. אפרת נותנת לי מכה גוערת בכתף, כמעט מעיפה את האפר. לפעמים היא כל כך נדושה שזה כואב. 

יניב מבקש ממני את הג'וינט. אני מעביר לו, הוא לוקח שאכטה ארוכה, נושף. 

"בערב נחזור הביתה והם יהיו כאן, נכין יחד ארוחת ערב, נצפה יחד בטלוויזיה, הבנות ישחקו בטאבלט, כבר לא יהיה לנו מה לומר להם, להם לא יהיה מה לומר לנו. כשתגיע השעה ניפרד כל אחד לחדר השינה שלו, ולמחרת נקום לאותו סיפור. ומה נעשה בסופי שבוע? נצא לטיולים? נבוא יחד איתם לארוחת שישי אצל ההורים שלך? את מדמיינת את זה קורה? וכמה זמן הם יגורו אצלנו, שבוע? חודש? שנה? לא נוכל פשוט לזרוק אותם לרחוב כשימאס לנו. את מבינה על מה אנחנו מדברים?"

יניב מגיש את הג'וינט לנעמה. היא אוחזת בו בקצות אצבעותיה הארוכות, האצבעות היפות שאני כל כך אוהב לנשק. נעמה מגניבה אלי מבט, מחייכת. היא יודעת טוב מאוד שאני בולע אותה במבטים כל הערב. וואו איזה מסאז' אני עומד לדפוק לך. אני אשתמש בשמן שנמצא אצלך קבוע ליד המיטה, אחמם אותו בין כפות הידיים ואמרח את כולך, מהעורף ועד אצבעות הרגליים. את כל השרירים אני אפרק לך, כמו שאת אוהבת. אני אחליק אל פנים הירכיים שלך. את תרימי את האגן ואני ארכן לפנייך ואנשק אותך שם. את תבקשי עוד, תתהפכי על הגב ואני אצלול לתוכך, אני אעריץ אותך שם, אני אנשוף בכלי שלך, אפיק מתוכך קולות ממיסים של עונג ושל פליאה. כשתגמרי, אני אלטף אותך בכל הגוף, עד שתפסיקי אותי, עד שתזמיני אותי אלייך, עד שתגידי: "בוא".

"תכלס זה אפשרי," יניב ממשיך, "אנחנו רק צריכים להחליט. לחסידי אומות העולם זה היה הרבה יותר קשה, גם להם היו את העניינים שלהם, את החיים שלהם, אבל הם בכל זאת עשו את זה. הם ויתרו על הפרס שמגיע לכל מי שמסגיר יהודי, וסיכנו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם. בשבילנו זו לא הקרבה כל כך גדולה, לנו אין עסק עם נאצים, ואם יתפסו אותנו לא באמת יוכלו לעשות לנו שום דבר. אז למה אנחנו לא עושים את זה?"

נעמה רק מעפעפת.

"אני שואלת את עצמי מאיפה נובע נאום התוכחה הזה, מה המקור שלו, על אילו כפתורים הסיפור הזה לוחץ לך? אני לא מבינה מה הטעם לקבוע מסמרות, ממש עכשיו, על כללי המוסר שלנו ושל כל העולם. יש ילדה בכל הסיפור הזה, יש לה שם, קוראים לה גנה, והיא רק ילדה."

יניב שותק סוף סוף. נעמה מעבירה את הג'וינט לאפרת. אנחנו יושבים כמה שניות ושותקים.

"בכלל שמעתם את כל הסיפור? אני לא סיפרתי לך," היא מביטה ביניב.

"אחרי שהגיעו אלינו תכתובות הוואטסאפ התארגנו בקבוצה, שניים הלכו לבית המעצר, לפגוש אותן שם, ואפרת ואני הלכנו לבית הספר, לברר עם השומר מה קרה. מצאנו אותו בשער, הוא עדיין שמר שם. הסברנו לו מי אנחנו ונראה שהוא שמח לשתף, לפרוק את זה, גם לו זו הייתה טראומה. הוא עמד בשער בית הספר באחת וחצי, חצי שעה לפני סיום הלימודים, וראה מכונית שחורה נעצרת לא רחוק מהשער, אבל גם לא קרוב מידי. הוא לא ייחס לה חשיבות, מכוניות עוברות שם כל הזמן. אחרי רבע שעה הוא שם לב שהיא עדיין שם ולא זכר שמישהו יצא ממנה. הוא חיכה קצת, אחר כך חשב לגשת אליהם, אבל הודה שפחד לעשות את זה, ממילא היה אסור לו להשאיר את השער ללא השגחה. אז הוא התקשר למשטרה, דיווח למוקד על המכונית החשודה וביקש שיזדרזו להגיע כי עוד מעט יגיע הצלצול ומאות ילדים יתחילו לזרום החוצה. המוקדנית אמרה לו שהיא שולחת ניידת. הוא ביקש ממנה שיגיעו מהר, אמר שיש לו תחושה לא טובה, והמוקדנית הבטיחה לו שהניידת יוצאת עכשיו. היא באמת הגיע מהר, התחנה לא הייתה רחוקה ותוך חמש דקות נעצרה ניידת מאחורי המכונית החשודה. השוטרים חיכו קצת ואז פתחו את הדלתות ויצאו שניהם מתוך הרכב. אחד מהם ניגש לחלון הנהג של הרכב השחור והחלון גלש מטה. השומר שמע את השוטר אומר: "אסור לעמוד פה." ואז שמע מתוך הרכב קול של גבר. הוא לא בטוח במאה אחוז אבל כמעט בטוח שהגבר ברכב ענה לו: "אז למה אתה עומד?" השומר כבר חשב: וואי וואי וואי, החברה האלה בצרות. אבל אז קרה משהו שהימם אותו לגמרי. השוטר חיכה רגע מול החלון הפתוח ואז הזדקף, סימן משהו לשוטר השני, ושניהם הסתובבו וחזרו לרכב המשטרה שלהם, אפילו בלי לעדכן אותו מה קורה, נכנסו פנימה, התיישבו, חגרו חגורות, הניעו את הרכב, ונסעו משם.

"בשלב הזה השומר כבר היה משוכנע שיש לו עסק עם משפחת פשע, אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב מה לעשות כי בדיוק אז השעון צלצל ואחרי חצי דקה התלמידים הראשונים התחילו לצאת לכיוונו ולהתקרב אל השער. הוא הסתובב אל הרכב השחור וראה שוטר ושוטרת במדים, מדים קצת שונים מאלה שהכיר, יוצאים מהרכב וצועדים לעברו. ילדים כבר צבאו על השער. אבל הוא לא פתח אותו, קודם פנה לשוטרים ושאל מה קורה, כשלא ענו לו ביקש לראות תעודת שוטר. השוטר והשוטרת שלפו תעודות ורק אז הוא ראה שהם ממשטרת ההגירה. הוא שאל אותם מה הם רוצים. הם לא ענו לו ופקדו עליו לפתוח את השער. כשהילדים התחילו לצאת הם עמדו בצד ובקלות איתרו את גנה. הם עצרו אותה. השומר לא יכול היה לעשות כלום. השוטרת נתנה לה יד והוליכה אותה לניידת."

אנחנו שותקים. אפרת נושפת כמויות של עשן סמיך אל התקרה. אני מסתכל על יניב ובבת אחת זה בא לי.

"אולי תסתיר אותם במשרד שלך." אני אומר.

המבטים חוזרים אלי.

"יש לך שם את החדר הנוסף הזה, שאתה לא משתמש בו, נכון? בוא ניפגש יום אחד, נארגן אותו, נזמין אותם לשם. ככה בערב לכל משפחה יהיה את השקט שלה. ואם יום אחד ידפקו לכם בדלת שני ילדים פיליפינים ויבקשו מכם להסתיר אותם תמיד תוכל להגיד: 'כבר הסתרתי במשרד'."

עכשיו כולם צוחקים, לא מעניין אותם כלום. אפרת מעיפה את הראש שלה לאחור וגועה בפה פתוח. נעמה מגלגלת צחוק מלא שיניים לבנות. אפילו יניב מחביא חיוך. שתיים משתיים. איזה ערב. אולי זה יזיז אותם סוף סוף מהאווירה המדכאת שלהם, מהחפירות של יניב, אולי עוד נספיק לעשות משהו חכם יותר עם הערב הזה.

"מישהו רוצה לשתות עוד משהו, תה? קפה?" נעמה מחלקת את המבטים בינינו.

אנחנו מסרבים בנימוס. אפרת סוגרת את הג'וינט במאפרה ונשענת לאחור. אנחנו ממשיכים להימרח ככה בסלון שלהם בלי בושה, נושמים את האוויר שלהם, שוחקים את הריפוד של הספות ואת הזמן של ארבעתנו, מתכרבלים כל אחד במחשבות של עצמו. אף אחד לא אומר שום דבר. 

"אמא…"

הקול של ניצן עולה מהחדר שלה. שכחתי בכלל שהיא כאן. נעמה מסתכלת על יניב, יניב מסתכל על נעמה. אף אחד מהם לא קם.

"אמא…!"

"אמא באה מותק." נעמה קמה, עוקפת את הספה ונעלמת במסדרון. זהו, סקס כבר לא יהיה פה הלילה. ילדים ערים זה כמו פצצת נפאלם על המאחז האחרון של מיליציית הליבידו. אנחנו יושבים בשקט, שומעים את הציוצים של ניצן, את קולות ההיסוי של נעמה. אפרת מניחה עלי את הראש. אני מחבק אותה. יניב שולף את הסלולרי. אני מחכה שנעמה תחזור, מסטול מכדי לקבל את העובדה שהערב נגמר, שהפעם נתנהג כמו שני זוגות רגילים שאוכלים ארוחה, מדברים על מה שמדברים עד השקט הראשון, ונוסעים הביתה. 

נעמה חוזרת מהמסדרון, מטופפת ברגליים יחפות, השמלה עוטפת אותה כל כך יפה. היא מתיישבת לצד יניב. הוא מניח את הטלפון בצד.

"נחזיק אצבעות." היא אומרת ונשענת על כתפו. 

"בובי, בוא נזוז." אפרת לוחשת.

"כן," אני אומר, אבל ממשיך לשבת. גם אפרת לא עושה סימנים של קימה. פתאום עוברת בי מחשבה נוראית: זהו, זה הסוף, יותר לא ניפגש. נמאס להם מאיתנו, הם יפסיקו לענות לטלפונים, יתנצלו בוואטסאפ שהם עסוקים, ויעברו לחברים הפוליאמוריים האחרים שלהם. בטח עומדים אצלם בתור, אנשים מגניבים יותר, מעניינים יותר, אצלנו אף אחד לא עומד בתור, אנחנו אפילו לא מכירים עוד אנשים שהם בקטע. זהו, צריך לקום, להציל את מעט הכבוד שעוד נשאר לנו, להשאיר לנו סיכוי כלשהו שהם ירצו להיפגש שוב. אני מרים את המבט אל נעמה ומיד מבין שהכול שטויות, שאלה סתם פרנויות מהחומר של יניב שדופק לי את המוח כמו פטיש של שניצלים. היא מחייכת אליי, נעמה, חיוך עייף אבל אמיתי, חיוך שאוצר בתוכו את הסוד הגלוי של שנינו. לא יעזור לי, החיים שלי דבש. סביבי מגרשים אנשים מהמדינה שלהם, קורעים משפחות, עוצרים ילדות. ואני אוכל טוב, מעשן מלא, טס לחו"ל מתי שבא לי, ושוכב עם אשת איש שלא אמורה לירוק בכיוון שלי.

"קדימה." אני לוחש ואפרת מהמהמת בהסכמה לתוך הצוואר שלי. אבל אף אחד מאיתנו לא קם.

12
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.