פרויקט הסיפור הקצר

search

מנדלי מוכר ספרים | מקור:עברית

לקורות סוס נושא ספרים

ציפור | אלכסנדר זינובייב

היום בא סוס זה מדרך בלא כח, נשוך-זבובים, חיגר ברגל אחת וגופו כחרס הנשבר; והוא עומד לו יחידי בשכונת בית-הכנסת כחום היום בקיץ, אחוריו לבית-המדרש ופניו כלפי העגלה המלאה ספרים. עומד בכובד-ראש, מקמט מצחו, משפיל אזניו ומושיט קצה לשונו. הוא שרוי בתענית, ומצטער מאד. לכאורה הוא רגיל בתעניות ואינו חושש להן. משעה שהוא נושא ספרים, את עול היהדות הזה עליו, אירע לו כמה וכמה פעמים להתענות, פעם תענית-יחיד – הוא בעצמו, ופעם תענית-צבור – הוא ובעליו וכל בני-ביתו ביחד, לא יזכה לאכול מסעודה של דגן-שמים ולחם סוסים אבירים שם לעתיד-לבוא, אם כל הימים, שעסקיו בספרים, היה טועם אפילו גרגר אחד שבולת-שועל בעולם-הזה, רבונו-של-עולם הלואי ויהא מספר מכותיהם של פריצי חיות, אויביו הרעים כמספר הצומות וענויי-נפשו בכל ימי נדודיו עם משאו זה! לא אכל ולא שתה ולא התרעם, חס ושלום. אבל עכשיו גבר בו יצר-הרע של אכילה והשיאו לחוש לצרכי גופו ככל בריה חיה ולא להיות כפגר מובס בעולם. מספוא מספוא הוא מבקש מספוא כל-שהוא לקיום נפשו!

שקט ודממה מסביב, הכל נחבאים בבתים ובחנויות מפני החמה ומזיעים. הבהמות רועות בשדה. עגלים ובני-בקר, גדיים ותישים רובצים במרעה טוב, אוכלים נהנים ושמחים, והוא, אוי לו ואוי למזלו, בודד במוקומו, אין בו כל עשב, כל עץ אלא אבק, זבל ואשפה, ועצבות שורה שם. עומד לו ביש גדא זה תלוי-שפה וגלוי-עינים, כמתרעם ואומר: אם אין אכילה, השינים הללו לטה? יצר-הרע ממריד עליו את בני מעיו והם כחלילים הומים בבטנו, עורו מזדעזע עליו, עיניו סגורות למחצה, והוא מסתכל בחבילות ספרים שבעגלה כנגדו מסתכל ונאנח במרירות.

הוא מתאנח ויש לו על מה להתאנח. נורא הוא ספר קורותיו, ישמעו בעלי-חיים ויקחו מוסר. לא מנעוריו הוא דל ורע תואר, חס ושלום! סייח יפה היה בשעתו וגם אחרי כן כשנתבגר, זריז ומזורז היה, וקל ברגליו, כרסתן, פרסתן, בריא ושמן ומהלך בקומה זקופה, וכשהיו מתחרים בו היה עומד קוממיות ובועט בחמת כחו.

וכיון שכח זכרונו נחלש עתה, לא עליכם, ולזכור את כל המוצעות אותו בחייו ברור היטב, בדעה צלולה, קשה עליו שהרי סוף-סוף בהמה הוא; לפיכך אין לומר, שהוא מעיין בספר קורותיו, אלא הוא חולם, דברי ימי חייו עוברים לפניו בחלום.

סוס זה כמה שהוא מדוכדך ומדוכא, מתוך סימניו הוא ניכר כעשיר שירד מנכסיו, שאינו מן הבהמות הגסות וההדיוטות אלא חוטר מגזע אבירים המיוחסים שבסוסים, ובשביל כך נתחבב בנעוריו על בעליו ונהגו בו כבוד. דיר נאה התקינו לו ומשמשים עמדו שם לשרתו, אמת, משמשיו היו נוטלים להם, כדרך אהוריירים, מן המספוא שלו, זה נטל קצת וזה קצת, אף-על-פי-כן גם לו נשאר כדי שביעה ולא מת ברעב. לומר שבן-חורין היה באותם הימים ולא נשתעבר כלל, אי אפשר. וכי יש בהמה בעולם עומדת ברשותה? אם שור או כבש, אם עז ואם סוס, הכל משועבדים ועומדים לעבודת בעליהם. שור לחרישה כבש לגזיזה עז לחליבה וסוס לרכיבה הלא לכך נוצרו. אף סוס זה לבעליו נעבד, שהיה רוכב על גבו אוסרו במרכבתו, בולמו במתג ורסן וחובטו בשוט. החביטות לא היו חביטות שוט פשוט, אלא של מלקות – רצועות כפולות ומכופלות כהלכה ונתקבלו לו באהבה.

עומד סוס זה אבל העגלה עצוב ושומם ופתאם הוא מתעורר ומרים ראשו, כיורד מגדולתו, שחולם לו ימיו הטובים. זוקף אזניו, מושיט צוארו המוקרח ושואף בנחיריו, כאלו הוא מריח ריח שדה ומרעה טוב ונהנה; כאלו אין כאן לפניו לא עגלה ולא קינות ותחינות וסליחות, אלא אבוס בעליו ומשמשיו בימים ההם; לא חבילות ספרים, אלא חבילות קש ושבולת-שועל. ועד שהוא חולם, אוכל ושותה ורואה כל-טוב בחלומו – ורוח נשא זבוב אחד, שמרחוק הריח מכה טריה בגבו המעוך, ולאחר רקידה-זבובית והקפות הרבה בשמחה ובזמזום ירד עליו והכנים פיו לתוך פי המכה כמנשק לו. ומפני נשיקה זו הקיץ וקפץ ממקומו, הפשיל זנבו ונתכוון לפגוע במזעזעו החצוף, אבל הזנב קצר ומוקרח ואינו מגיע למקומו של זה. על-כרחו הוא מסיח דעתו ממנו, כופף עצמו ומתחכך בכלונסא של העגלה, מתחכך ונאנח כעני מפני הנאת החיכוך.

דומה, עתה ביש-גדא זה נמלך בלבו, שמא יניח מקומו וילך. והנה הוא מתנדנד, וכל עורו מזנבו ועד ראשו מתנענע מחליץ עצמותיו ומתעטש, כמזמן את עצמו ואומר: הנני!… ובאמת, מה לו כאן ומה יהא בסופו כאן אצל כתלי בית-המדרש? מה יתן לו ומה יוסיף לו המקום הזה, שהוא שמם וריק ואין בו כל צמח וחציר לבהמה? – הנני! הוא מתעטש וצוהל ומרים לדרך פעמיו – ופתאם, אוי, הרגיש כאב ברגלו באותה הרגל בעצמה, שבשבילה שמם עולמו, ירד מגדולתו והיה סוס לא יצלח בימיו! כלום אפשר למי שיהיה, אפילו להמשובחים שבסוסים, לשאת את הבעלים אם הרגלים רפות אם הברכים כורעות ומתמוטטות? ואם אין מועיל בך, מה אתה? הימינה, השמאילה ולך לעזאזל ולכל רוחות העולם! והוא הלך… היה מתמכר לקונים, עובר מזה לזה ומזדלזל והולך. בעליו עצמו משערות זנבו, וטוב לא ראה אצל כל אחד מהם. הוא חטא רבים נשא. בעת צרה התגוללו עליו, שעל ידו היא באה היו חבריו, סוסים גסים, משתובבים, משליכים מעליהם עבודות העגלה. נוטים מן הדרך כשכורים ונופלים בבור – הוא עוונותם סבל. אמרו עליו: מנוול זה מזיק הוא משלחת הוא ומכה מהלכת. וכיוצא בהם שמות מגונים. ומאותה שעה שנכשל וכבודו גלה ממנו, ספר תולדותיו, אוי ואבוי לו, הוא ספר תולדות של נדודים וטלטולים, של סבלות ועבדות, של ענויים ויסורים ואדונים קשים ורעים.

הרגל כואבת, והכאב הולך מכף רגלו עד קדקדו, מפעפע באיבריו ומנקר במוחו, הורד ראשו, נתעותו פניו ושפתו התחתונה מרפרפת. עיניו סגורות וקוים עכורים ולחים מדמעות על לסתותיו. ערבוביא במוחו, ערבוב משונה על קרונות ומרכבות ובעלי-העגלות; של חביות מים, כובד-אבן ונטל-החול ומשא חומר ולבנים; של מקלות, מלקות ורצועות, זרועות נטויות ובעלי-אגרופין. ופתאם נתחלחל מאד ונזדעזע כל איבריו, אותו הגלגל, הגלגל החוזר, נראה לו בחזיונו כל מכותיו וכל מדוי מצרים ופגעיו הרעים ביחד כאין הם נגד צרת נפשו בהיותו מסבב הגלגל שם בבית-ריחים. כמה שהעבודה אצל בעלי-העגלות קשה היא, עוד אפשר לסובלה וכמה שהדרך מתקלקלת בימות הגשמים ובשעת הפשרת שלגים, והרגלים טובעות בטיט עד הארכובה, אף-על-פי-כן דרך היא. אתה הולך עליה בקושי, פוסע פסיעה קטנה, עקב בצד אגודל, מתלבט ונופל במהמורות, אף-על-פי-כן אתה זוחל והולך, מקומות הישוב מתחלפים לעיניך – הנה הר והנה בקעה, הנה בריכה והנה גשר, הנה חורשה והנה בית-מלון אבל הלוך ודוש סובב-סובב במקום אחד, הלוך וחזור חלילה על הראשונות, שלא לראות אלא מה שהיה כבר, ולא לשמוע אלא קול הטחנה, דבר זה מר ממות, שעמום בראשך, דעתך מבולבלת, הרגשותיך קהות וחייך – אינם חיים.

ועד שהסוס עומד מר בחמת-רוחו, אחת מעיניו מתפתחת מעט, רואה ברתת וזיע – ואין פחד! מתפתחת עינו השנית מתרפרפת ורואה – ברוך השם, אין ריחים ואין גלגל לפניו! דעתו מתישבת עליו, הוא מתאמץ ומרים סנטרו ולוחך חבילה של ספרים, ולחיכה זו אומרת: סוף-סוף כובד משאם של אלה טוב מכל אותם המשאות. שהיו מעמיסים עליו, וטוב לו בחצר בית-המדרש מדור באורוות אותם האדונים הקשים. ואם כן אמר בלבו, למה זה אני מחסר את נפשי מטובה? ארבץ לי ואשתטח מלוא-קומתי ארצה. עד כמה צריכים לעמוד, להגות ולעיין באלה?…

…ומיד נתפרקד הסוס ברחבה אצל העגלה ופנה למעלה מתגלגל ומתהפך מצדו אל צדו, כמו שמתעמלים במרחץ על האצטבא העליונה וצוהל מתוך רוב הנאה. רוח יתירה של יום-טוב נכנסה בו. ועד שהוא מתפלש בעפר, מין בריה מזדקר מתחתיו בקול יללה, והתנער מעפר בהול ומבוהל ועמד על רגליו. הוא מעמיד עיניו ואזניו, תוהא ומביט לכל רוחותיו והנה לפניו – כלב!

בשעה שהסוס עשה לו יום-טוב, שמחה ושחוק על הסדר כמה שנאמר, כלב של נכרי התגנב ובא לרחוב בית-הכנסת לשלול שלל ולגנוב מיני מאכל בעגלה, ונתקל בהיסח-הדעת בסוס ונפגע, וכלב זה עומד עתה מלא חמה כהמן בשעתו, זנבו מופשל לו מאהוריו, פיו פתוח, חורץ לשונו ונובח. לא על ונבו שנתלחץ הו כועס ונובח, אלא על שגיננו – אוכל בקשה נפשו כאן ומצא דברים, שאין לו בהם חפץ ואינם שווים בעיניו כלום. ותרגום של נביחתו בלשון כלבים כך הוא; “אוי לך, סוס מכוער וצורע, ואוי לסהורתך זו!… ואחרת זולתה אין לך! הב-הב!… יש לך מעדנים הרבה ואתה רמאי אתה וטומנם. הב-הב, רמאי!… כשתבוא עוד למקומנו בסחורתך זו הבלה, ונפלנו עליך אני וחברי ונעשה אותך איברים-איברים… הב-הב! אני אומר לך. הב-הב! הב-הב, רררמאי!…” ביש-גדא שלנו הנעלב נמלך בדעהי וכבש פניו בעגלה, ואחוריו להכלב, כאומר: מה אומר לך, כלב, ומה אדבר?…

החמה, שהיא מתאכסנת כדרכה בחצר בית-הכנסת כל היום הזמינה עצמה בעת מנחת ערב להתפטר משם ולילך לאוהלה משפילה לראות ביש-גדא שלנו, להסתכל בו ובחבילות ספרים שבעגלה – ופניה משתנים ומאדימים, כאלו קשה עליה הפרידה מבן-פורת זה ומסחורה זו. ובאמת, הלא רשאי היה סוסנו להשבע, שלא היתה כניסתה לעיר מלכתחילה אלא לכבודו, להסתכל בו. אף-על-פי-כן היה נראה ממעשיו, שלא נחשבה לו הסתכלותה זו למאומה: הבל הבלים! מה יתרון בהסתכלות? אין להבריות ממנה אלא חמימות יתרה. מוטב להיות מרחוק. עתה, כשהיא עוצמת עיניה ופונה והולכת, ירוח לנפש, הנשימה נעשית בקל, הגוף נהנה וצלו הולך וגדול מאד.

ובאמת גדל סוסנו פתאם והיה כעוג מלך הבשן בימיו. ראשו על גג של בית-המדרש וזנבו מתפשט למרחוק עד כותל אחד הבתים, וכלו הוא משונה כאחד מיצורי-קדם שמבראשית ולפיכך אין לתמוה, למה העז הזו, שנחפזה ורצה מן השדה למה עמדה בחצר בית-הכנסת והשמיעה “מה-מה” בקול רעש גדול, קול זה היה משמש תמיה: מה זאת, מה זאת? וקריאה: הֵתָיוּ בני-בקר וכל בהמות העדר, בואו וראו מין בריה נפלאה!

הגדיים, הקופצים כדרכם בראש, הקדימו ובאו לקבל הפנים החדשות, אלא תיש-הקהל, בעל בעמיו העזים, יאריך ימים ושנים, עדיין לא בא בתוך עדתו לקבל פני האורח ולברכו בשלום, מפני שהיה טרוד אותה שעה בענין נכבד עם בני העיר, נערים ריקים ושובבים, הרוכבים על גבו, משתמשים בו בתחבולותיהם לפעלם, לדברי שחוק והוללות ולכל מח שלבם חפץ.

מה-מה-מה! נותנים הגדיים בקולם קול עז, נודדים זנב ומקפצים ועולים על העגלה, שלא להמתין כנימוסי דרך-ארץ עד שיזמינו אותם. הם שואפים ומריחים ולותכים ומחפשים מעדנים לנפשם. והיה דחיקה וחטיפה, ערבוב ופיזור ספרים. שנים מהם עומדים זה כנגד זה על ספר אחד בכפיפת-ראש ובנטית-מצח ונענועי זקן ומתנגחים זה עם זה, כתלמידי-חכמים שמנצחים בהלכה – אלו הם הבטלנים שבעזים, שאין בהם טפת חלב ללחמם וללחם ביתם, מתפרנסים ואינם מפרנסים, אוכלים ואינם מאכילים, ולפיכך שעתם פנויה למחלוקת ולמעשה תעתועים.

סוסנו התמים הקים עליו בלא עון ופשע את כל כלבי העיר. אותו הכלב התחיל נובח ושאר הכלבים נבחו אחריו, כל כלב על פי דרכו וכל כלב על אשפתו. קול הנביחה הלך בכל העיר כמכה מהלכת, הכניס מהומה בעדת הבהמות ונתבלבלו והמו, שלא לדעת מה בשעה שבהמות זקנות עמדו בכובד-ראש על כלי-החליבה מקשיבות לקול המולה מרחוק ושותקות, שלא להפסיק חלילה באמצע החליבה, הרימה עגלה בחורה, קלת-דעת, פעמי רגליה ורצה למקום המעשה בשכונת בית-הכנסת. ופר בן-בקר, אדמוני ובריא, אזר כגבר חלציו ורדף אחריה נטוי-זנב, שואף ונושף ברוחו. הסוס עמד במקומו בין כלונסאות עגלה המעומדים והפר עם יפתו רצים ומקיפים אותו סביב, כשם שמקיפים חתן תחת חופתו.

הבהמות בעיירות קטנות, כידוע, מצויות הן בשכונת בית-הכנסת, ושם מקום מנוחתן, לא כאותן הבהמות בכרכים שרואות את בית-הכנסת לעתים רחוקות, או שאינן רואות אותו לעולם בכל ימי חייהן. וכניסה גדולה, כמו באותה שעה בכנופיא ובהמון רב, אפילו זקני בהמות של עיר קטנה זו אינם זוכרים.

כשבאו הבהמות הכבודות ללון כדרכן בשכונת בית-הכנסת לאחר החליבה במנחת ערב, ומצאו את מקומותיהן, שהחזיקו בהם כבר, אינם פנויים, תמהו ולא ידעו מה לעשות. סוס ועגלתו ראו לפניהן, גדיים מתנגחים ושעירים מרקדים שם, וקשה מכלם מעשה העגלה הפרוצה ושעשועיה עם שור פר. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! למחות בידם ולומר: מו? – חס ושלום! מו זה בלשון הבהמות יש בו כמה וכמה הוראות ושמא יטעו לפרשו בהוראה זו, שאינה נאה לצנועות לבהמות כשרות. וחוץ מזה. הלא הכתוב אומר: “סחור סחור, לגדיים מתנגחים ולשעירים עזי-מצח לא תקרב, פן יקפצו עליך בגאוה ובוז”! וחכמים אומרים: “הזהר בעגלתך ואל תשתדל להוכיחה בשעת קלקלתה שמא יפגע בך עוגבה בעל-הקרנים”. על-כרחן שתקו בהמות כשרות הללו והיו בולעות רוק ומעלות גרה – דבר זה אצל הבהמות הוא כסירוג פוזמקאות אצל הנשים בשעות הפנויות.

ובתוך כך חפז ובא מין יציר משונה – פניו שעירות וזקנו המגודל פרוע, חוטמו, השוקע בין עיניו, אינו נח במקומו רגע אחד, אלא מתעקם ומתקמט, מריח ונושף ומתעטש, והוא שפל קומה, רחב-גוף וקצר רגלים, כמכנסי שערות ארוכות לו ממתניו עד הברכים, וריח של זיעה וטיפה סרוחה נודף ממנו זהו תיש-הקהל בכבודו ובעצמו. עוד מרחוק הרכין ראשו בקידה והשתחויה, מתעטש בגמגום ובלחישה, ומיד הוא ממהר ובא ובוטש את הסוס תחת ירכו.

וביש-גדא שלנו נרתע מפני הכאב וצהל מתוך גרונו, כמתרעם על דרך שאילת-שלום זו. אלמלי היה יודע לשון תישים ולשון שאר מיני בהמות, הנמצאות עתה בשכונתו היה מברר את טענותיו ואומר להם: הוי בהמות! הוי תישים! מה עשיתי לכם, שאתם מתגודדים ומתאספים עלי ונוהגים בי מנהג פראים? היה מספר להם רוב טרחו ויגיעו בסחורתו זו, שערבבו ופזרו אותה. העמל בה מרובה, והריוח, שהיא מביאה מועט, אין בו כדי חבילת-קש לסעודה אחת. מספוא במשקל יאכל, נע-ונד הוא בארץ, הולך ונוסע תמיד, נושא ונותן וחיי צער יחיה. כסבורים שעגלתו מלאה כל טוב, ובטנו אוי, בטנו ריקה! חוץ ממלוא-כף מוץ בשחרית לא אכל כל היום כלום. אם אין קונה אין פדיון, אם אין פדיון אין צמח ואם אין צמח אכילה מניין?

אלא, מה שביש-גדא זה אינו יכול לומר בפה הוא אומרו ברמיזה – בסיקור-עין ובנדנוד-איבריו. מתחילה הוא מצדד ראשו ובודק בעיניו את עצמו וגופו, ובדיקה זו אומרת: כמדומני, שהכל אצלי כראוי להיות, בריה אני ככל הבריות וכיון שהבדיקה נגמרת הוא פושט זנבו כלפי הבהמות, כאומר: צאינה וראינה!… כרס יש, שוקים יש, עור ועצמות יש. בשר ודם אני, ומה לכן עוד?

אבל התיש אינו מבין חידות ולא די לו ברמיזה, והוא אוזר חלציו, מתמרמר לביש-גדא שלנו ובוטש בו בחמת כחו. כל הבהמות עומדות ורואות ואין מוחה בידו. הסוס עומד משמים בכפיפת-ראש, ואנחות קשות יוצאות ממעמקי בטנו. הפעם לא צהל ולא נשא קולו, אלא הוא שותק ולא יפתח פיו, מדעתו שאין כח-הפה מועיל לנגד כח-ידים.

וכך הוא באמת, סוס עלוב! אפילו כשהיה פיך נפתח, כפי הסבתא, אתונו של בלעם. בימיה, לא הועיל לך. עד שתפתח את פיך מוטב לך אלמלי נסתם פיהם – אלמלי במקום ספריך מצאו בעגלתך מה שבקשה נפשם, וצפונך היה ממלא פיהם ובטנם.

אף-על-פי-כן יש ללמד זכות על התיש, שאינו רשע ורע כל-כך. עבודת תיש-הקהל הלא עבודה קשה היא. שעה של מנוחה אין לו בעולמו. ידו בכל ויד כל בו, ומספר שערות זקנו הם עסקיו. נושא עליו טרחם ומשאם של בני “החברה הלבנה” ועושה רצונם. ובכל מקום שם הוא – בבית-הכנסת ובשוק, אצל יושבי קרנות וליד סלים מלאים מכל מאכל מעשה אופה ומיני פירות, ומלבד כל אלה עליו לבוא בגנים, בגנו של זה ושל זה, לברך שם על פרי האדמה, ולכוון את השעה ולבוא מאליו בלא הזמנה. פעמים בעל-הגן רוחו אינה נוחה הימנו והוא פוגע בו בחוזק-יד, עד שפריו שאכל יקיאנו ומכאן התיש למד פעמים, שאין המכה הזאת באה לו אלא מפני התרעומות. בעל-הגן נתרעם עליו על שהכלימו ושהה לבוא אצלו, ולפיכך הוא משתדל לפייסו ומקדים ובא בגנו למחר בבוקר השכם. והנה אף זה לא ירצה לו! בעל-הגן פוגע בו במקל, ופגיעתו רעה יותר מזו זל אתמול. אומרים, שביום זה הוכה מכה רבה, התעללו בו ושמו מועקה בזנבו, על-כן בא ברעש ורוגז לשכונת בית-הכנסת והניח חמתו בסוסנו, ביש-גדא זה.

ועד שהעלוב הזה עומד בפחי-נפש הרגיש כגוף חם נוגע בו מאחוריו. סבור היה, בעל-הבית הנה זה בא, והנה חציר ומספוא! אבל חשב וטעה. אחת הבהמות הכשרות רמזה לו במגע, שיטריח וירתע מעט לאחוריו, ומיד כרעה ורבצה לשכב את משכב הלילה, על-מנת שתעמוד כלחוך השור עם הנץ החמה לאכילה בשדה עד ערב.

השמש הורידה לארץ ראשה ושקעה. הפר עמד, הרים כשופר קולו, הפשיל זנבו, נשא רגליו – ונס. התיש לקח את עזיו והלך למנוחתו בעזרת-נשים. גדודי הכוכבים נראו ברקיע ועמדו על משמרתם בלילה – והעיר ישנה!

מרחוק נשמע קול צעדה רגלים פוסעות ובאות להעגלה, אף ידים עסקניות ממשמשות – והסוס שלנו, אשריהו! הנה ראשו עד למעלה מאזניו בתוך התרמיל, “תרמילו הישן” אוכל מוץ לתיאבון, וחשובה לו אכילת מוץ כאלו הוא אוכל שבולת-שועל!…


*מתוך: "ספר הבהמות", פרויקט בן-יהודה.

4
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.