את ספרו של הסופר המקסיקני חורחה וולפי – אחד הסופרים המרתקים כיום באמריקה הלטינית - "המרדף אחרי קלינגסור" (זמורה ביתן 2001) קראתי בהשתאות לפני כשנה. זה רומן בלשי מטאפיסי מבריק המתרחש בתום מלחמת העולם השנייה ובמרכזו החיפוש אחרי המדען של היטלר. למעשה, מדובר במעין משחק ברומן בלשי, שכן הרומן כולו בנוי על נקודות מבט שונות, תנועה כאוטית במרחב ובזמן, עיסוק מופשט בשאלות פילוסופיות, ובעיקר מראה הרומן איך השאלה ברומן בלשי, נאמר "איפה נמצא קלינגסור?", יכולה להפוך לשאלה מטאפיסית הנוגעת לעצם היכולת לדעת משהו על העולם.
הסיפור שלפנינו "מַאֶסטוֹזוֹ" עוסק בנגנית נבל שהתאהבה במוסיקה בגיל צעיר אך ככל שהתבגרה נדחסה לתוך חוקיו של עולם המוסיקה - העיתונות, יחסי הציבור, ההופעות, המסיבות - ואיבדה מגע עם הדבר שאהבה כל-כך. הסיפור עוסק במוסיקאית אך דומה שהוא נוגע לכל אמן בכל תחום בימינו. לפחות בעיני, השאלה שעולה בסיפור העסיקה את וולפי גם ברומן "המרדף אחרי קלינגסור" : האם קיימת אפשרות לחיים טוטאלים, חיים שבהם אדם מתמסר לדבר האחד שהוא במרכז הווייתו? האם בעולם שבו פועלים כוחות שונים וסותרים - כוחות בירוקרטיים, אידאולוגיים, מסחריים – אדם יכול לסגת למקום שבו הכוחות הללו אינם "פועלים עליו". יש בכלל מקום כזה?
בהדרגה הנסיגה של הגיבורה המתוארת בסיפור, בחזרה אל המוסיקה ואליה בלבד - לובשת צורה קיצונית, של היפרדות מכל דבר שנדמה לגיבורה שמעכב אותה, אולי גם מבת דמותה:
"מכיוון שלא רצתה ששום דבר יפריע לה, כשהתעוררה עצרה את כל השעונים וכיסתה את החלונות בווילונות כבדים, כך שלא תוכל לדעת מה השעה: היה עליה לבלות את כל זמנה בנחמה הקודרת של אור חשמלי. היא רצתה בכל מאודה שגם גופה יעצור את מנגנון צרכיו... אפילו הבגדים היוו מכשול לאיחוד שלה עם האמנות..."
וכך, השאלה "האם יש מקום כזה" לובשת בהדרגה צורה רדיקלית. לא מדובר עוד בנסיגה מהעולם, מדובר גם בנסיגה מהרגליך, מגופך, מצרכיך, אולי מעין נסיגה מעצמך עבור הדבר האחד שאת מאמינה שהוא עצמך. אין תשובות בסיפור, כמו כל יצירה של וולפי, הוא גורם לך לחשוב.
3 thoughts on “מַאֶסטוֹזוֹ”