דוריס לסינג תמיד ידעה לגעת בלבם של הדברים. היא כתבה רומנים וסיפורים קצרים ביכולת מעוררת השתאות של אהדה ללא גבול – כתיבה שהתעמתה וחקרה את העוולות, את אי הצדק, את הגזענות והצביעות של עידן קשה וסוער ועשתה זאת בדמיון ובעוצמה רבה. "אין ספק כי הספרות עושה עבודה טובה יותר בהצגת האמת", היא כותבת באוטוביוגרפיה שלה "מתחת לעור שלי". יצירותיה גומלות על כל קריאה וקריאה נוספת בהן, ומתנגדות לסיווג קליל. לכל אחת מהן כוח וחיים משלה. לסינג היתה אחת מענקיות הספרות של המאה ה-20, אבל האחרונה להכיר בכך. את הבשורה על זכייתה בפרס נובל ב-2007 קיבלה במילים "אוי, אלוהים".
"מבעד למנהרה" פורסם לראשונה בניו יורקר ב-1955 (חמש שנים בלבד אחרי שראה אור הרומן הראשון שלה), ובהמשך הוא נאסף באנתולוגיה שאבדה מאז, ושאותה קיבלתי כשהייתי בן 11 בערך. קשה להפריז במידת ההשפעה שהשפיע עלי.
הוא דוגמה כמעט מושלמת לסיפור קצר, לדעתי: זיווג וירטואוזי בין עלילה (נראה אם תוכלו לא לקרוא אותו בפעם אחת) וכתיבה. זהו סיפור שמציג בזעיר אנפין את המתת המופלאה של דוריס לסינג על כל גווניה: תערובת משונה ומופלגת של פני שטח נוצצים ועומקים מסחררים. זהו סיפור על התבגרות (אולי ה-סיפור התבגרות) על שינוי והשתנות, על השבריריות האנושית, על אומץ, על סבלנות והתמדה, ועל אובדן: על הזרמים המשונים שאנו נסחפים בהם באבל, ועל הלחצים שאנו משיתים על עצמנו עד זרא. זוהי יצירה ספרותית עוצרת נשימה, והצגה מושלמת "למספרת סיפורים", כפי שתיארה את עצמה בענווה בנאום קבלת פרס נובל, ואחת הטובות ביותר שישנן.
One thought on “מבעד למנהרה”
Comments are closed.