יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – ברד

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

ליואל הופמן

"…ההבדל בינינו, קליש, הוא רק האופן בו אנחנו מחלקים את הספרים. לך נדמה שיש ספרי בדיה או ספרי הגות, אבל בעיניי, הבדיה כרוכה בהגות וההגות כל כולה בדיה."

(י"א וייגל)

אני זוכר את חורף 1973, כשדודי קליש הוחזר ממצרים ואמר לי: "הבִּיגֶל עוגנת למרגלות הדיונה הגדולה, אני יוצא להפליג עליה, לדרווין ולי יש על מה לדבר." אבל דודתי, ששמעה משהו מהשיחה, אמרה לו: "קליש, עדיף שתמתין לקיץ."

אני זוכר שהקיץ הגיע, ושהוא היה רותח במיוחד. החול אצלנו נמס ודודי אמר: אני יוצא לדיונה הגדולה לראות אם הבִּיגֶל עגנה כבר.

הייתי אז בן שש או שבע בערך, ידעתי שדודי קליש הוא דוקטור למדעי הטבע. שהוא למד גנטיקה והיה מומחה לתורת האבולוציה, או משהו דומה, ושהוא כתב עבודה נחשבת על טעות כלשהי שמצא בתורה.

אני זוכר שכולם חיפשו אותו ושהוא שב באחד הלילות, פניו המוארכים היו שרופים כל כך שיכולתי לראות רק את עיניו. לאחר שכולם הלכו לישון הוא נכנס לחדרי, התיישב לצד מיטתי, העיר אותי והשביע שאשמור כל מה שהוא מספר לי בסוד. הוא אמר: "הבִּיגֶל עגנה שם, הפלגנו, שטנו בים החולות, דיברתי עם דרווין. פתאום התחיל לרדת ברד איום וקפצתי."

לפני שדודי הפליג עם דרווין על הבִּיגֶל, הוא הפליג על אוניית חיל הים תרשיש. למרות שהיתה מצוידת במכשור משוכלל בהרבה משל הבִּיגֶל, היא (תרשיש) טבעה בים המצרי. זה קרה בליל יום כיפור ההוא ודודי האמין שזו היתה יד אלוהים או יד השטן (למרות שכולם יודעים שזו היתה יד מצרית). עובדה, הוא אומר, הלילה היה חמים ופתאום ניתך ברד, גושים גדולים, ממש כמו הברד האלוהי, זה שאש מתלקחת בתוכו.

בכל אופן, באותו ליל כיפור התבקעה בטן התרשיש, וגם עור התוף באוזניו של דודי התבקע. הוא קפץ למים ושחה. כשהאיר הבוקר מצא את עצמו בחוף נטוש. שני בדואים על גמלים קרבו לקראתו, אבל הדממה היתה עמוקה כל כך עד שחשב שהוא הוזה. הוא עצם עיניים, וכשפקח אותן, רכנו הבדואים מעליו, ממששים את הדופק שלו, מעבירים את מפרק ידו הדומם זה לזה. שעה ארוכה התבוננו בו בשתיקה, ואז הוציאו מתרמילם גוש תמרים, האכילו והשקו אותו. דודי זוכר שאמר להם: "אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ." משפט שהוא נוהג לחזור עליו פה ושם. בכל אופן, מאז שהוחזר ממצרים דודי שומע רק צלצולים, ואותי. אצל כל האחרים הוא קורא בשפתיים את מה שהם אומרים.

לדודי היו שתי בעיות עם תורת האבולוציה: ראשית, היא מניחה שכל המינים נמצאים בתחרות, ואילו הוא מניח שהחיים מבוססים על סימביוזה ואמפטיה — עובדה שהמצרים הצילו אותו. שנית, העובדה שהוא (דודי) נולד פעמיים: לידת בשר ודם בפעם הראשונה, ואחר כך, כמו כולם על התרשיש, נמחה מהארץ, ואם הוא חי, הרי זה נס — מכאן שיש גלגולי חיים שאינם מתיישבים עם התורה.

דודי לא בטוח שדרווין השתכנע לפני שהוא (דודי) קפץ למים, ובמשך כל הקיץ הוא יוצא לדיונה הגדולה, לראות אם הבִּיגֶל חזרה לעגון, על מנת שיוכל לתפוס את דרווין לשיחת הבהרה. אבל בסתיו, מששוככים אדי החום, דודי אומר: "הים כבר גועש מדי, הם בטח יחזרו בקיץ הבא." או אז יש לו זמן, והוא מספר לי על קורות ההפלגה: חציית חלקות המוות, המעבר במְצרים, גושי היבשה שנגלו לפתע מתוך הערפל והוא היה משוכנע שהם איי הגלפגוס: "הכול קרה באופן מפתיע." הצופה צעק: יבשה! יבשה! ובאמת חשנו שהטלטולים האיומים נרגעו. האוויר מעל הסיפון התמלא שחפים. אחד ירד ונעמד על כתפו של קים, מלח שנראה כמו הגורילה שדרווין הביא איתו לביגל. הוא ניצב שם מול השמש, מסרק את פרוות ראשו במסרק. הבטנו בו, בצלליתו המוטלת על הסיפון. נזכרתי שדרווין כתב ביומנו: 'נראה לי שהגורילה מצטלבת.' החובל הראשון עלה בדיוק לסיפון, מלמל תפילה לעבר השמים ואמר: 'זה נס!' השמים נראו שחורים ואטומים והוא פנה אלי: 'תכף נחטוף אותה בגלל הרעיונות שלך.'

"'הכול זה נס,' אמרתי לו, 'גם האבולוציה.'"

דודי מנענע ראש: "קים באמת התפלל לנס, שהמצרים לא יגלו אותנו. אבל התפילה לא עבדה, עובדה שהתחיל לרדת עלינו ברד, יד אלוהים או השטן, גושי קרח שאש מתלקחת בתוכם. החובל הראשון פשט את ידיו לעבר השמים, הסתכל בי ובקים: 'זוכרים? לאחר שמכהו הברד לוקחו האש ושורפו, נס בתוך נס.' אלו היו המילים האחרונות שלו.

"זה היה סימן בשבילי. צעקתי לקים: 'היד ההיא מחברת נגדנו כוחות, תקפוץ!'" דודי מחמיץ פנים, "הייתי בטוח שיכולתי לשכנע אותו לקפוץ, אבל הוא נשאר על הסיפון השוקע."

רוח סתיו החלה לנשוב בחוץ, חול חדר בעד החלון, התעופף בחדר. דודי קם ממיטתי וסגר את החלון.

אני זוכר שהאוויר היבש עשה אותי צמא. דודי הרים אותי בזרועותיו והושיב אותי במטבח ליד שולחן הפורמייקה תכלת, מזג לי תה קר. מישהו בסלון הגביר את הטלוויזיה ואמר בקול: "סוף כל סוף האנשים מזיזים את התחת!"

אני זוכר את הקולות הרמים של ההמון בוקעים מהטלוויזיה, חוצים את הבית, מהדהדים במטבח החשוך: "שלום עכשיו! שלום עכשיו!"

נראה היה לי שדודי מטה אוזן. לפתע הוא אומר: "שקודם יחזירו את המתים, אז יהיה שלום."

הסתכלתי בו פעור פה. הבחנתי בזרזיף דם שניגר משתי אוזניו. הוא שלח את ידיו ולחץ בכוח על האוזניים.

חשבתי: נדמה לו שהוא שוקע במצולות הים המצרי מול ראס אל רארב, הדף הפיצוצים מכאיב לו.

הוא ניגש לטלוויזיה, כיבה אותה ואמר: "אני חייב לצאת לדיונה לחפש את הדיסקית שלי, אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ."

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.