יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – כינים

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

(על מה שקרה בנֹא אמון)

אנטוני שוכב על המיטה, קורא: "…אם יש משמעות לאמפטיה, הריהי להחליק על כנפי הרגשתך אל תוך המבנה הדינמי של אובייקט, ויהא זה עמוד, או גביש, או ענף של עץ, או אפילו בעל חיים או בן אדם…"

"מוזר," רבקה יושבת לצדו, בוהה.

ובאמת, מה לאנטוני, נצר למלטש המפורסם מהמאה השבע־עשרה, אנטוני ואן לוונהוק, ולבובר?

אבל לא העניין של אנטוני בבובר הוא שנראה לרבקה מוזר, אלא הקשר של הפסקה שקרא להתנהגות החיידקים הראשוניים, הכחוליות, נושא המחקר שלה בפוסט־דוקטורט באמסטרדם.

היא אומרת: "הכחוליות היו אמפטיות מאוד, ותראה מה קרה. הן התקיימו בשמונים אחוז מההיסטוריה של החיים, ובכל אותה תקופה הן היו המלך, שגשגו בתנאי הגיהינום ששררו בכדור הארץ כשהיה צעיר, יצרו ממנו גן עדן, אבל לא התאימו למה שיצרו — ובלופ — נעלמו."

"שם חיבה מעניין יש לחיידקי־העל שלך, כחוליות…" אנטוני שותק לרגע מהורהר, "בטח כשהיו מגיעות לארמון, המלך היה צריך להסיר בפניהן את הכובע."

רבקה אומרת, הכינים שוואן לוונהוק גילה, ושעל שמו אתה נקרא, הן נצר לכחוליות, היורשות שלהן עוד במצרים העתיקה. ממצאים מהעיר נֹא אמון מעידים על זה."

"כן," אנטוני מסכים, "רק שהכחוליות היו אמפטיות והכינים הן חזירות קפיטליסטיות, משתלטות על הראש כמו שהחזירים הקפיטליסטים על כדור הארץ — למצוץ דם, לפרות ולרבות, כפיות טובה קוסמית."

רבקה קמה בתנועה חדה, עוטה על גופה העירום את החלוק הכחול שסמל מלטשת "ואן לוונהוק" תפור על צדו השמאלי — עין האל המצרי "רע". עצב מציף את עיניה הצהובות, "אתה צוחק עלי," היא אומרת, ובצדק, גם היא רוצה לפרות ולרבות. היא בת שלושים ושמונה והשעון הביולוגי שכל אישה מקבלת במתנה עם לידתה, אין לו קפיץ מתיחה. היא מתבוננת בסווֹטש שקיבלה מאנטוני: מפלצת מתקתקת. היא מצמידה את השעון לאוזנה, חושבת, התיק־תק שלו יציב יותר מדפיקות הלב של אנטוני.

אנטוני מתגרד בראשו, מצמיד לעינו את התליון שעובר במשפחה מאב לבן — צורת עינו של האל "רע", במרכזה זכוכית מלוטשת שבעדה ראה ואן לוונהוק לראשונה שחרקים מתרבים מביצים ולא מרבייה ספונטנית — מחומר ללא חיים. מבעד לעדשה הוא רואה את לבה של רבקה, הוא מסיר מצווארו את תליון המתכת ועונד אותו לצווארה: "רוצה להתחתן?"

רבקה מבקרת אצל הגניקולוג כדי שיוציא מרחמה את ההתקן. בחדר ההמתנה היא קוראת במגזין רפואי על אישה הרה שהיתה מתעלפת ללא סיבה ברורה. כשחיברו אותה למכשיר המוניטור גילו שהעובר שבבטנה נהג להתמתח ולחסום את אבי העורקים שלה, דבר שגרם להתעלפויותיה ואשר ללא התערבות רפואית היה עלול להביא למותה.

כחוקרת כחוליות היא חושבת: אולי סוד היעלמותן קשור ברצח אם? כאישה מסורתית שהתאהבה בגוי, היא מהרהרת ברבקה האֵם שנשאה ברחמה את יעקב ועשו. היא חושבת על הלידה הקשה: אולי יעקב רצה להרוג את אמו עוד בהיותו ברחם, אחז בקרסולו של עשו כדי למנוע ממנו לצאת.

"עובר יכול להיות רצחני," היא אומרת לעיניו השחורות־ירוקות של אנטוני בשובה. אנטוני אינו בקיא בסיפורי התנ"ך ורבקה מהססת אם לגלות לו את חששותיה.

הוא אומר, "לרצוח את אמך לפני שהכרת אותה מבחוץ, בלי שתוכל לרשת… זה טיפשי!"

"כדאי שתקרא בתנ"ך על רבקה, ועל מה שכתב אלתרמן על אבות ובנים בנֹא אמון," רבקה אומרת כשהם נוסעים בפיאט צ'ינקוצ'נטו שלהם לירח דבש בחופי אמלפי הזהובים. אנטוני מגרד בראשו. מוחו עסוק בחנות האופטיקה שנאלץ לסגור לשבוע. מאז שנפתחה בשנת 1676, בכיכר לוונהוק, לא קרה שנסגרה. לא לחינם חקק אנטוני ואן לוונהוק הראשון מעל הכניסה: "העבודה מנצחת הכול".

אנטוני מהרהר בכחוליות שעבדו קשה כל כך ולא שרדו כדי ליהנות ממה שיצרו, רק הורישו הכול לכינים.

ציפור מסתחררת מטה, צוללת מול שמשת המכונית ואז נוסקת, בזה לכוח הכבידה.

אנטוני אומר: "האהבה מנצחת הכול, אשנה את החקוק מעל פתח החנות." קרני השמש מפזזות על שערו הבלונדיני הארוך. רבקה אוחזת בתליון העין המצרית, מקרבת לראשו, בוחנת את שערותיו מבעד לזכוכית המלוטשת.

"כינים!" היא צווחת, "ענקיות!"

האם קריאתה של רבקה היא ששיחררה עוד ועוד כינים ממחילותיהן בריפוד המכונית?

עובדה שאלפי כינים החלו רוחשות, מטפסות על גופו של אנטוני, אל בין חלציו, על זרועותיו, מוצצות את דמו. תחושת הגירוד מטריפה את דעתו, הוא מתגרד בכוח וצורח: "מה עשית!?"

רבקה מסתכלת מבעד לזכוכית, בצבא הכינים שמסתער על אנטוני, פוסח עליה. זרקור מחשבותיה מופנה לנא אמון, למכות שחטפו המצרים.

"בבקשה, תעצור!" היא מנסה להשתלט על המצב. אבל מאוחר מדי, המכונית יורדת לשוליים, אנטוני מושך בהגה בחוזקה כדי להחזיר אותה לכביש, אך המכונית מתהפכת, מתגלגלת לתעלה.

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.