יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – צפרדע

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

לחואן רולפו

(לְפָרק צפרדעים)

לעתים אני מתפתה להטעין את החלומות במשקל סגולי. מתפתה להאמין שהחיים הם על האדמה, שמישוריה רחבים מספיק לבכי, למרירות, לאפיסת הכוחות. מזל שמעל כל זה ישנו הרקיע.

כשאבי מת יצקתי אבני מעידה על עקבות פסיעותיו, כאילו הן פתחי צער. חששתי שהוא (הצער) יקנן בהן. צעדתי ונתקלתי בהן (באבנים), מעדתי. לא התחשק לי לקום. שכבתי, עוקב אחר העננים שהטיסה הרוח.

הרוח הנושבת אצלנו היא צהובה. אומרים שזה משום שהיא נושאת עמה חול מהמדבר. היא (הרוח) נאחזת בדברים, מבקשת לשרוט, כאילו היא חושפת ציפורניים. אני שב לשם, תמיד. נשכב על המישור, הרוח מפעפעת בתוכי.

"רוצָה לפרק לי את צירי העצמות? זה מה שאת רוצה?" אני צועק.

יש תרפיה כזו: צעקות. לעתים קרובות אנשים משתמשים בה כשהם פונים למוכר בקיוסק. או לילדים. כשהייתי ילד ורציתי לצעוק, אמרו לי שאקח את עצמי בידיים. תמיד רציתי לקחת את עצמי בידיים אלא שהן היו קצרות. שלחו אותי לפרק צפרדעים.

"צפרדעים הן מכה," אמרו אצלנו, והושיבו אותי ליד צינור השפכים להמתין שהצפרדעים יצאו. ההמולה והשירה הבלתי פוסקת שלהן שיגעו את כולם. גם אני. "געגועים, זה מה שזה," פסקו קולות בטונים דקים ועבים.

ישבתי שם, לוח עץ בידיי הגרומות: "כל צפרדע שתקפוץ מהצינור, אתה מפרק אותה. לחתיכות!"

הצפרדעים ירוקות לגמרי, חוץ מאשר באזור הבטן. גם העיניים ששלחו אותי לפרק את הצפרדעים הן ירוקות. יכול להיות שכשפירקתי אותן (את הצפרדעים) אבד להן משקלן הסגולי והן היו לחומרי חלום?

עובדה שהן (העיניים הירוקות) מופיעות בחלומות שלי, נטולי המשקל הסגולי. אני רוצה לפקפק בקיומן, אבל הן משתחלות דרך חור בקודקוד שלי, צופות במחשבותיי, בתוכניות הספרותיות שלי לצקת אותן למילים, להפוך אותן לצפרדעים שאפשר לפרק בעזרת הקוסם הגדול.

יש קוסמים כאלו, או כאלו שחושבים עצמם לקוסמים (שזה אותו הדבר), לפעמים עיניהם ירוקות וניתן לראות בתוכן שדות קטל. אסונות טבע. בתים נשרפים. מחשבות נשרפות. באחד הספרים מסופר על קוסם שפירק צפרדע ענקית, אבל היא לא מתה אלא התחלקה לעוד ועוד צפרדעים. הצפרדעים החרישו אוזניים בקרקורן והיה צריך להאמין באלוהים כדי לא לשמוע אותן. או לכתוב סיפור על קוסם גדול וחזק יותר שיוכל לכל הצפרדעים. אולי בגלל זה נכתבים המוני ספרים, עומדים סדורים בספריית בבל של בורחס, שידע שאין בהם לא תועלת ולא תכלית, הם שם, כבדים וסגורים כמו תצורות גיאולוגיות בקירות של קניון אינסופי. ואנשים הולכים בקניון וצועקים.

יום אחד מראה נציג של הקוסם לאבי איך לטפס על מדפי הספרים. אבי מטפס ומוצא עצמו על המישור. הוא מפנה את ראשו לכל עבר, דבר אין שם חוץ מחול וראשים מבצבצים של כמה לטאות.

אבי מכחכח בגרונו, רוצה לומר לנציג: "מה זה צריך להיות, אי־אפשר לעשות כאן כלום." אבל הנציג מקדים אותו: "זאת הארץ המובטחת."

"המישור, אדון נציג… אפילו עונת גשמים…" עיניו של אבי משוטטות אחר הדרך חזרה.

"תגיש את חוות דעתך נגד המישור בכתב, בשלושה עותקים," הנציג אומר, מבטו עוקב אחר לטאה שמגיחה.

הרוח הצהובה נושבת ומחרישה. הנציג של הקוסם נעלם. גם כל סימני הדרכים שמובילות לאנשהו מתכסים בחול. אבי עוצם את עיני הבשר, רואה את המוזות ומתפתה.

באחד הימים, כשנכנסת במוזות רוח רעה והרוח צווחת, אבי אומר לי: "בן, זו האדמה שהם נתנו לנו, חייבת להיות בה תועלת כלשהי."

אנחנו עומדים שם, הרוח שורטת, ונדמה לנו שאנחנו שומעים קול קרקור של צפרדעים.

אבי מחייך: "אל תזלזל," הוא אומר, "צפרדעים זה סימן שיש לנו פּה איזה נחל," אוחז בטורייה וממשיך לחפור.

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.