יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – מכת בכורות

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

"וַיְגָרֶשׁ, אֶת־הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

מקצה צוק הקרוי "ראש האריה" אפשר לראות את סוף העולם שכולם מאמינים כי כולם מאמינים בו. גם כשרכבתי על כתפיו של אבי ראיתי את סופו ומשכתי בכל כוחי בשערותיו, אבל הוא לא עצר. "בוא, בוא," קריאותיו של סוף העולם הדהדו, הפכו אט־אט לשפות, השפות לערים, הערים ללבנים מוטלות כתלים בשדות, או שחוקות לעפר. "בוא בוא," הקריאה בפנים הגולגולת צלולה ועמוקה לאין שיעור מן המחשבות החולפות בראשי כשאני עומד על קצה הצוק. הצוק ההופך אט־אט לראש האריה השואג שלנו, כשעוד רק למדתי לחבר אותיות להברות: "ט־ו־ב ל־מות…"

"אה!" אבי אומר, מרים אותי בזרועותיו השזופות, מושיב על צווארו.

אט־אט הופך הצוק לראש האריה שעל צווארו המפוסל בשיש מרכיב אותי אבי, רוכן, קורא בקול: "טוב למות…" מזדקף, אומר: "אה!" ומנגב אגלי זיעה ממצחו.

אני דוהר על האריה, חש בשכבות הסלע הרוויות מלחמות, חש משהו מהיסוס הפסל: אריה? זה שייך לארץ הזו? לא שור?

אני נופל מצווארו של האריה, נפצע בברכי העגולה עדיין. דם נוזל, אבי מרטיב אצבע ברוק ומשפשף את הברך, אבל הפצע רק נפתח יותר ויותר, והדם זורם, זוחל בין חריצי לוחות האבן שפסל האריה צומח מהן, נשפך בין הגבעות הדוממות הניבטות מהצוק, חותר ומתחמק מהעשבים הצמאים, נע בכוח משלו, נחוש להגיע לסוף העולם, איתי או בלעדיי. "בוא, בוא," הדם רוחש כגלים, הגלים נהיים לחיילים, צועדים שורות שורות אל סוף העולם. "בוא בוא," רצוני נאנח כשאני קורא לבני, מרכיב אותו על כתפי כדי שיוכל למשוך בשערותיו של האריה, להתיידד עם השור בעל פני האדם שטמון בתוכו, ואחר כך לשכב בשדה עטוף אד חלבי שאור הירח מעלה מתוך האדמה. הנה הוא חולם איך שפתיו נפתחות ופיו נפער, מתוכו בוקעת גפן. קנוקנות ועלים משתרגים סביב גופו, עולים וצומחים, מתעבים ומכסים את כל האופק.

אולי החלום אפשרי?

"בואו, בואו," ספק אריה ספק שור מזמן את המתים לעולם הזה, מדבר איתם: תראו את השדות, את קצה הים, את החלומות. ספק שאגה ספק געייה רמה נקרעת מגרונו.

"אבי הכיר איש כזה, שמזמן את המתים," אני מספר לבני כשאנחנו מדפדפים ב"עלילות גילגמש לילדים", "אבל הוא מת."

"אולי הוא חי איפשהו ואפשר לקרוא לו," בני אומר, תולה בי מבט. הוא כבר גדול, תורו לטפס על גבו של האריה, לדהור. הוא צועק לעברי: "אתה זוכר אותו?"

"כן," אני אומר, "זה היה מזמן. אם תסתכל טוב לעבר העמק תראה שעדיין מסתובבים כאן אנשים עתיקים, אולי אפילו אֶנְכִידו של גילגמש."

"אתה סתם אומר." בני, מביט לשמים, "כתוב בספר שאנכידו חלה ומת."

בני על גב החיה: "תתנהג יפה!" הוא מרסן את האריה־שור.

אני מביט בו. יודע שעכשיו תורו. שעליי להכות בכוח באחוריו של הספק אריה ספק שור, שידהר. ארבעת אלפים וחמש מאות שנים זה המון זמן לרכוב. איך אינו עייף?

אני חושב, מלחמות אינן נופלות מהשמים, הן החלטות מחושבות של בני אדם. דם אינו כמו שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי־אפשר לשער מבעוד מועד.

אני מרים ראש, החיה כבר ניתקה מבסיסה, בני הבכור שועט על גבה.

    arrow2right arrow2right Other readers liked

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.