איתמר אורלב | מקור:עברית

מלחמה אין

הם ישבו על הארץ בחושך, קרוב לתנור שגחליו האירו את חלל הבקתה באור אדום עמום. האור האדום העמיק את תווי פניו שהיו זרים לה כל כך עד שלא ידעה לפרש את הבעותיו. הוא ישב במבט מושפל, בוהה באצבעות ידיו ששיחקו אחת בשנייה. גם כשהרים אליה מדי פעם את עיניו, היא לא יכלה לראות כיצד הוא מסתכל עליה, כי המבט שלו נבלע בתוך חריצי עיניים מלוכסנים חשוכים.

הם לא דיברו. לא היה טעם לנסות לנהל שיחה ברוסית הדלה שידעו שניהם. אילו יכלה לדבר איתו, היה לה קל יותר לנסות ולנהל את הרגעים האלה, כי היא ידעה שעליה להוביל אותם, לא להיגרר, רק כך יהיה לה סיכוי להיחלץ מהמצב, והמילים החסרות היו יכולות לעזור לה עכשיו.  

"נטליה" אמרה, חייכה, והוא הביט בה מבולבל. "אני נטליה," חזרה ואמרה.

"אׇיְיבֶּק," השיב, עכשיו גם הוא חייך. היו לו שיניים שחורות. היא הניחה סיר על הרשת שמעל הגחלים ומזגה לתוכו מים. מה לשים בהם לא היה לה. על המצח שלו נצצו אגלי זעה והוא התרחק מעט מהתנור ופתח את מעיל הצמר שלו. כשהמים רתחו היא מזגה מהם לספל הפח היחיד שהיה לה והניחה אותו לפניו. הוא הביט בספל וצחק. היה לו צחוק חייתי. מעט הלבן שנותר בשיניו השחורות נצבע באור האדום. הוא קם. היא נדרכה, קמה אחריו. אז מלמל משהו ויצא מהבקתה.

היא מיהרה אל החלון, מנסה להבין מה הוא עומד לעשות עכשיו. השמים היו נקיים מעננים, ומישורי הערבות הקזחיות הוארו באור הכוכבים שגדשו את הרקיע השחור, מאופק עד אופק, ובירח שנראה רק מבעד לחריץ של אור. צלליתו ניגשה אל הצללית הדו-דבשתית של הגמל שלו. הוא טפח על צווארו העבה של הגמל, אמר לו כמה מילים, חיטט באחד השקים שנתלו משני צידי גבו והוציא משם חבילה קטנה. אחר כך נשאר לעמוד שם עוד זמן מה והביט בכוכבים.

היא ניצלה את ההפוגה ומיהרה אל ארגז העץ שבתוכו ישנה התינוקת. נושמת נשימות קצרות וקצת סתומות מבעד לנחיריים זעירים. עטופה בשמיכה עשויה צמר גמלים שקיבלה מהמיילדת שהצילה את חייה בכפר הסמוך לאק-קול שבצפון. בעשרת החודשים שעברו מאז, עטפה השמיכה הזו את התינוקת ושמרה עליה מהכפור. נטליה הניחה את ידה בזהירות על הגוף הקטן וחסר האונים ונשמה לרווחה. עכשיו היא רגועה, ישנה בשקט. כל אחר הצהריים בכתה. סירבה לינוק. זמן ממושך ניסתה להרדים אותה, לכן לא השגיחה בו מתקרב. הרי במישורים האין סופיים האלה אפשר לראות את האבק שמעלה רוכב יחיד ממרחק קילומטרים, אבל היא הסתגרה איתה בתוך הבקתה, החזיקה אותה בזרועותיה, הניעה אותה מצד לצד, שרה לה שוב ושוב שירי ערש שאמא שלה שרה לה בילדותה, ורק לאחר שנרדמה, והמולה נשמעה מכיוון המכלאה, היא ניגשה אל החלון וראתה אותו יורד מהגמל.

הערבות נצבעו באור אחרון של שקיעה. כבר לא אדום, כחול-סגול, והוא לא מיהר להיכנס פנימה. פיהק. התמתח. בחן את מכלאת הצאן והבקר. לגופו מעיל צמר עבה וכובע פרווה. מה תעשה? קילומטרים מפרידים בינה לבין כל נפש חיה, וממילא איש לא יטרח לעזור לה. לברוח היא לא יכולה, הלילות כבר קפואים. ואת הבריח הרופף שעל הדלת אפשר לשבור בדחיפה.

הוא יאנוס אותה, כבר שמעה אזהרות, זה מה שהם עושים כשהם נתקלים באישה ללא גבר, בעיקר אם היא לא מקומית. הוא יכול לחטוף את התינוקת ולמכור אותה, גם סיפורים כאלה שמעה. הייתה לה סכין אחת. היא מיהרה להחביא אותה מתחת לחצאית והחליטה שתשתמש בה רק בלית ברירה, רק כדי להגן על בתה ולא על עצמה. כי גם עם סכין סיכויה מולו לא גבוהים, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את הסכין ועמה את הסיכוי להגן על בתה.

בינתיים לא נכנס. לרגע קיוותה שימשיך הלאה אבל היא ידעה שהסיכוי קלוש כי זה חוק לא כתוב במדינות נוודים – היושבים בבקתות מארחים את הנודדים, הרי גם אלה היושבים בהן הם בדרך כלל נוודים שרק עצרו לרגע, ובקרוב יחזרו לנדוד ולהתארח בבקתות של אחרים. במרחבי הענק של המדבריות וערבות העשב, נוודים מוצאים אלה את אלה לשעה קצרה, ללילה אחד, ונפרדים.

הוא סיים לקשור את הגמל ליד שוקת המים, עצר במרחק מה מול הכניסה, ומתנועותיו יכלה לראות שהוא שוקל את צעדיו כי מקובל שבעל הבקתה יצא לקבל את פניו של האורח. לבסוף התקדם לעבר הדלת והיא מיהרה, מתוך אינסטינקט, אל התינוקת, נשמה נשימה עמוקה והזדקפה – אסור לה להראות כל סימן של פחד. הפחדנים הם הראשונים למות, היא כבר ראתה את זה יותר מדי פעמים. מעולם לא פחדה מדבר, ככה אמרו עליה, עד שבתה נולדה וברגע אחד נעשה עבורה הפחד לדבר מורכב, בלתי צפוי, כזה שיש להשתלט עליו אבל גם להקשיב לו.

כשנפתחה הדלת היא צעדה לקראת האיש הזר ואז עצרה. הוא הביט בה בתדהמה. הוא לא ציפה למצוא בתוך הבקתה אישה לא מקומית לבדה.

"חשבתי שאתה בעלי," אמרה בפולנית, בשקט, "הוא צריך לחזור בכל רגע." הוא השיב לה בקזחית, ונטליה סמנה לו באצבעה שיהיה בשקט, והצביעה על התינוקת הישנה. הוא הנהן, לא ידע מה לעשות עם עצמו, והיא ניגשה אל החלון.

"איש שלי," אמרה ברוסית, "בא."

"כן," השיב ברוסית, חיפש עוד מילים אבל לא מצא.

היא ביקשה לאמוד את כוונותיו אבל התקשתה להבחין בתווי פניו באפלולית הבקתה. הוא היה גדל גוף ובעל תנועות מסורבלות, מה ששיווה לו חזות מאיימת פחות. הוא הסיר את כובעו, התקרב אל התנור שהאיר עליו באור אדום מלמטה, וחימם את ידיו מעל לגחלים.

היא רצתה להציע לו לשבת, אך הבינה שהיא לא יודעת איך אומרים 'שב' ברוסית. הפקודה היחידה שקיבלה מסוהריה הייתה לעמוד, אף פעם לא לשבת.

"לעמוד. לא. בבקשה" אמרה.

הוא חייך. התיישב על האדמה הכבושה, שטיח לא היה לה, וסימן לה להצטרף אליו. נטליה התיישבה במרחק מה ממנו. הוא הביט בה כמה רגעים ואז השפיל את עיניו, כאילו שקע במחשבות, מואר לאורם האדום של הגחלים, מדי פעם עלו מהם כמה להבות קצרות והוסיפו מעט אור בהיר יותר לחלל הבקתה.

היא ביקשה לתכנן את צעדיה, אבל התקשתה לעשות זאת כי לא ידעה מה עומד לקרות. בחנה את פניו, את גופו, שוב ניסתה לאמוד את כוונותיו ולא הצליחה, חיפשה איזה רמז בישיבה הכפופה, באגודלים שמשחקים זה בזה, בדרך שבה שיכל את רגליו או בקצב נשימותיו.

כשחזר אׇיְיבֶּק פנימה, בידו החבילה שהביא מהתיק התלוי על הגמל, עדיין עמדה נטליה ליד התינוקת. הוא ניגש אליה, הביט בפנים הישנות ושלח את ידו לכיוונן. היא מיהרה לעצור אותו ותפסה את ידו. הוא נתן בה מבט, אחר כך הזיז בידו האחרת את שולי השמיכה שכסתה את לחיה.

"אוויר," אמר והדגים זאת בנשימה עמוקה ומודגשת. היא חייכה, הסירה את היד שלה מידו.

"אירינה," אמרה והצביעה על התינוקת.

"אירינה," אמר אׇיְיבֶּק, תפס חזרה את ידה ומשך אותה אחריו. זהו, חשבה, זה מתחיל. אסור היה לה לגעת בו ראשונה. הוא קרב אותה אל תנור הגחלים, התיישב והושיב אותה מולו. הוא פתח את החבילה, שהייתה סמרטוט מגולגל, והוציא משם ספל פח ושקיק בד קטן, פתח את השק, הריח את תוכנו, הגיש אותו לאפה והיא הריחה ריח נעים שהזכיר מנטה. הוא שפך את המים מספל הפח שלה חזרה אל הסיר, זרק כמה עלים יבשים לתוכו, וכעבור כמה רגעים מזג לשניהם את התה שהעלה בבקתה ריח נעים.

"תודה," אמרה לו. הוא הוציא עוד כמה עלים משקית הבד וקרב אותם לפניו.

"להסתכל," אמר והצביע על עיניו, "להריח," וקרב אל אפו, "בחוץ," אמר, "את. למצוא." ונתן לה את העלים. אחר כך הניח את ידו על ירכה והסתכל בפניה. היא התלבטה מה לעשות, לבסוף הורידה את ידו.

"איש שלי," חזרה ואמרה ברוסית, "בא." הצביעה לכיוון הדלת והוא רק הנהן, לגם מהתה והיא לגמה אחריו.

היא ניסתה לחבב אותו בדרך כלשהי, למצוא בפניו משהו שימצא חן בעיניה, שתוכל להתלות בו במקרה שיחליט לכפות את עצמו עליה. הוא אמנם נראה צעיר, לא מבוגר בהרבה ממנה, אבל תווי פניו האסייתיים היו גסים, השיניים רקובות, ועלה ממנו ריח לא נעים של גמל. מה שכן, אפפה אותו עצבות שנגעה ללבה, כאשר ישב מולה בפנים מושפלות, כתפיו שמוטות לפנים, והתנדנד מעט קדימה ואחורה מתוך איזה קצב פנימי, כאילו שר לעצמו או התפלל.

נטליה קמה, ניגשה לאחת מפינות בקתת הבוץ, והביאה חתיכת לחם יבש שהייתה לה וקצת יוגורט שהכינה.

"לאכול?" שאלה אותו ברוסית. אׇיְיבֶּק הסתכל על האוכל הדל שהחזיקה בידיה, אמר כמה מילים בקזחית והניד בראשו בשלילה. היא החזירה את האוכל למקומו, חזרה לשבת ליד התנור, ומזגה לשניהם עוד תה. 

היא ידעה שרגע שכזה עלול לבוא, ובכל זאת החליטה לעזוב את הקולחוז ולצאת אל שדות המרעה. ארבעה חודשים חיה שם לצד פליטים פולנים ורוסים בין המון קזחים שלא רצו בהם. יחד עם אירינה ישנה באחת הפינות בבקתת בוץ של משפחה מקומית ומדי בוקר יצאה לעבוד עם עוד כמה פולניות. הן אספו בידיים חרא טרי של פרות מהמרעה והמכלאות, בחשו את כל הגללים שמצאו לעיסה אחת אחידה, יצרו ממנה כדורים, שיטחו אותם על הארץ וייבשו בשמש. עם דסקיות הגללים היבשות הסיקו אחר כך את התנורים וחיממו את הבקתות. ואם נגמר כל החרא לפני סוף יום העבודה הן נשלחו לחפור תעלות ניקוז. אירינה היתה קשורה לגבה ועטופה היטב. היא לא הסכימה בשום אופן להשאיר אותה אצל הקזחים שאצלם התגוררה, לא משנה כמה קר או חם היה בחוץ.

בקולחוז היה מה לאכול, לא הרבה, אבל היה מה לאכול – שלא כמו בערים ששם מתו המונים ברעב. אך גם כאן הצפיפות האנושית והטינופת היו בלתי נסבלות ומגפות של טיפוס ודיזנטריה הרגו לעתים משפחות שלמות, ובעיקר פגעו בילדים ובתינוקות. לכן, כאשר הופיעו שני פקידי הנקוו"ד והודיעו שהם מחפשים משפחה שתעבור למשך תקופה לבקתת קיץ כדי לרעות עיזים ופרות, היא מיד התנדבה, והם לקחו אותה בלי לשאול שאלות.

חברותיה הפולניות לקחולוז ניסו לשכנע אותה להישאר. הרי מי יעלה על דעתו שאישה ותינוקת יחיו לבד באמצע הערבות הקזחיות. זה טירוף מוחלט. יגיעו נוודים ויאנסו אותה בזה אחר זה ואחר כך ייקחו את התינוקת וימכרו אותה. שלא לדבר על הרעב, מי ידאג לה לאוכל? והבדידות המוחלטת, מי יטפל בה אם תחלה? אנחנו צריכות להישאר יחד, אמרו, לדאוג אחת לשנייה, אסור לנו להתפזר.

"זה אולי נכון," השיבה להם נטליה, "אבל הפעם לא." והיא תסתדר. היא בדרך כלל מסתדרת. היא חייבת להרחיק את התינוקת מהמחלות האלה לפני שיתפסו גם אותה, והיא חייבת להתרחק בעצמה מההמון ומהטינופת האנושית שלא עזבו אותה לרגע בשלוש השנים האחרונות מאז פרצה המלחמה וכבר איימו להטביע אותה בתוך מעמקי השיגעון.

אירינה בכתה. היא נגשה אליה ואׇיְיבֶּק עקב אחריה במבטו. היא הרימה אותה בזרועותיה, ניסתה להרגיע אותה, אבל התינוקת הייתה רעבה והיה עליה להיניק אותה. היא התלבטה מה לעשות. האם תפנה אליו את גבה? האם תניק מולו? לבסוף התיישבה ליד הארגז כשצדודיתה פונה אליו, הרימה את החולצה והניקה.

"לא טוב שם," אמר אׇיְיבֶּק ברוסית, "קר. תינוקת."

היא ידעה שהוא צודק, אירינה ביקשה להשתחרר מהשמיכה כדי לינוק והיא עלולה להתקרר. היא התפתלה בזרועותיה, בעטה, ונטליה נאלצה להיכנע ולהסיר את השמיכה, לכן התקרבה אל התנור, עכשיו בפניה אליו, קיוותה שיסיט את מבטו, אבל הוא נעץ את עיניו בתינוקת היונקת ובשד החשוף. על שפתיו נמתח חיוך קטן. בעיניים שלו עלתה לחלוחית והיא נצצה מעט באור הגחלים. אירינה הייתה רעבה. כשסיימה עם שד אחד ביקשה לעבור לשני ואׇיְיבֶּק לא הסיר את עיניו מהחזה של נטליה. הוא מחה את עיניו אבל אחרי כמה רגעים הלחלוחית חזרה.

אירינה נרדמה בעודה יונקת ונטליה החזירה אותה אל הארגז שלה ועטפה אותה בשמיכה. היא חששה לשוב ולהתקרב אליו ונשארה ליד הארגז. הוא נעמד פתאום. היא נדרכה והניחה לרגע את ידה על הסכין שהחביאה מתחת לחצאית אך מיד הזכירה לעצמה שהסכין לא תגן עליה, לא משנה מה יעשה, הסכין תגן רק על בתה.

"מה קרה?" שאלה.

"אני רעב," רטן אׇיְיבֶּק – את המילה 'רעב' היא הכירה היטב ברוסית. גם את המילה 'צמא'. גם את המילה 'בכי'. גם את המילה 'כאב'. גם את המילה 'מחלה'. גם את המילה 'מכות'. גם 'אונס'. 'עינויים'. 'יהודיה מלוכלכת'. 'זונה'. 'לעמוד'. 'להתכופף'. 'לפסק'. 'לסתום את הפה'. 'לצרוח'. 'לברוח'. 'לקפוא'. 'להישרף'. 'לגסוס'. 'למות' – עוד לפני שהספיקה לעשות משהו, הוא כבר יצא מהבקתה והיא שוב מיהרה אל החלון.   

הוא הלך בצעדים גדולים אל הגמל. באור הכוכבים ראתה בקושי את צלליתו  שהתמזגה עם צללית הגמל שכרע על הארץ, ופתאום בערה שם אש. זה היה לפיד שהדליק ואחז בידו. הוא לא התעכב ונכנס איתו אל המכלאה שפעיות וגעיות מבוהלות עלו ממנה. כשיצא משם התפתל בזרועותיו גדי קטן שהמליטה אחת העזים שבועיים קודם לכן. היא קראה לו מונדק, על שמו של אחיה הצעיר, ולאירינה היה יחס מיוחד אליו, כי הוא היה היחיד שהיה פחות או יותר בגודל שלה.

אׇיְיבֶּק נעץ את הלפיד באדמה, הוציא סכין גדולה מאחד התיקים שהיה תלוי על הגמל, ושיסף למונדק את הגרון. מיד אחר כך חתך את בטנו, רוקן החוצה את המעיים והאיברים הפנימיים ולאחר מכן חתך כמה חיתוכים מדויקים בגוף הקטן של הגדי ופשט את עורו של מונדק בכמה תנועות משיכה חזקות. הוא השליך את העור הצידה וביתר את הגוף לחתיכות. רגליים, צלעות, את הראש כרת, לא חלפו יותר מכמה דקות עד שחזר מתנשף פנימה לאחר ששטף את הדם מהסכין ומזרועותיו במים שבשוקת, והביא עמו את השוקיים והצלעות.

היא לא הצליחה להסיר את עיניה מהבשר. אׇיְיבֶּק הוריד את המעיל שלו בתנועות חדות, מזיע, נושף ומתנשף, גופו מסריח מזיעה ומאדרנלין. כשהתקרב אל התנור והניח את ארבעת השוקיים הקטנות על הרשת, היא ראתה שעל פניו השפריץ דם.

בתוך כמה רגעים התמלאה הבקתה בריח עז של בשר צלוי והוא הכניס את שניהם לחוסר שקט. פיה של נטליה התמלא ריר, הדופק שלה גבר, הרעב שהשתלט על הגוף שלה, והיה לחלק בלתי נפרד מחייה עד שכמעט לא השגיחה בו, התנפח בתוכה כמו מפלצת. שניהם ישבו נרגשים על ברכיהם מול התנור, מתנשפים, מזיעים, מביטים מהופנטים בבשר הנצלה. טיפות ממעט השומן שכיסה את הבשר נטפו על הגחלים בקולות תסיסה, הציתו בהן פרצי להבות שהאירו את פניהם באור בהיר וכיסו את קירות הבוץ של הבקתה בצלליות מרצדות.

פתאום נצמד אליה ואחז בכוח את פניה בשתי כפות ידיו. פניו הרחבות, הכהות, המוכתמות בדם היו עכשיו קרובות לפרצופה. היא הרגישה את הדופק המהיר שלו מבעד לכפות הידיים, היא הריחה את ריח הדם שעדיין דבק בהן, הריחה את הריח שעלה מהזקן המדובלל שלו, את העור שלו, את הנשימות שלו, את הבל הפה המסריח שלו, והלב שלה עמד להתפקע כשאל התאווה לבשר נוספה הבהלה שעוד רגע ינסה לנשק אותה.  

אבל גם אירינה הריחה את ריח הבשר, והתעוררה. היא התיישבה בתוך הארגז, נבהלה מהבזקי הלהבות, והחלה לצעוק. אׇיְיבֶּק מיהר לעזוב את נטליה, כאילו נבהל מעצמו וממבט התינוקת שהביך אותו. נטליה ניגשה אליה והרימה אותה. "תודה לך, מתוקה שלי," לחשה לה בפולנית, חיבקה אותה וניסתה להסדיר מעט את התנשפויותיה ואת דופק הלב, אבל אירינה, שהתעוררה לגמרי, ביקשה בתנועות ידיים וביללות להיחלץ מחיבוקה ולהתקרב אל התנור.

אׇיְיבֶּק הפך את השוקיים שעל הרשת כשהתיישבו שתיהן ליד האש. אירינה הצביעה עליו והוא חייך אליה חיוך חם. היא לא נבהלה מהאיש הזר בעל התווים הקזחים שכבר היו כל כך מוכרים לה.

"שלום," אמר לה ברוסית, "אׇיְיבֶּק," ונגע באפו, "אירינה," ונגע באפה. היא צחקה. סימנה שהיא רוצה שיעשה זאת שוב, והוא משך הפעם באוזנו, "אׇיְיבֶּק," אמר, "אירינה," ומשך באוזנה, "נטליה," אמר, חייך אליה, כאילו מנסה לפייס אותה, ומשך גם באוזנה. שוב אירינה צחקה. עכשיו היא סימנה לנטליה שתעשה את אותו הדבר. נטליה ניפחה את לחייה והוציאה מהם את האוויר בקול נשיפה כשלחצה עליהן באצבעותיה, "נטליה," אמרה, שלחה מבט באׇיְיבֶּק וגם הוא ניפח את לחייו. "אׇיְיבֶּק," אמר ולחץ עליהן באצבעותיו והוציא את האוויר בקול תרועה גדול. היא ליטפה את לחייה של אירינה. "אירינה," אמרה ברוך, "אירינה המתוקה." בינתיים הסיר אׇיְיבֶּק את שוקי הגדי מהרשת והניח אותן בקערת פח כדי שיתקררו מעט. עתה הניח על הרשת את כלוב הצלעות הזעיר שפילח לשניים.

"לי, יש," אמר והצביע על אירינה.

"לך?"

"כן. שתיים שנים," אמר, "בת. אׇנָארְגוּל."

"אחת?" שאלה.

"אחת," אמר, בעיניו חלפה איזו קדרות שחורה, מבטו השתנה לרגע, "אחת," חזר ואמר בשקט. הוא פנה אל הקערה, נגע באחת השוקיים כדי לבדוק אם התקררה מספיק, הגיש אותה לנטליה ולקח אחת לעצמו. נטליה התרגשה כל כך עד שהניפה את השוק שלה באוויר, "נזדרוביה," היא קראה ואׇיְיבֶּק פרץ בצחוק החייתי שלו. "נזדרוביה," קרא אחריה, הניף את זאת שלו והם השיקו את השוקיים.

ברגע שקירבה את הבשר לשפתיה התנפלו עליו שלוש שנות הרעב החולפות כמו חיות טרף, והיא לעסה ונגסה ובלעה גושי בשר גדולים. מיץ הבשר נטף על הסנטר שלה וקריאות המחאה של אירינה לא עניינו אותה. לרגע שכחה מהכול, אפילו מהמלחמה שכחה. כל כך השתוקקה לשוב ולהרגיש את השובע המטפס לאיטו מהבטן במעלה הגרון.

פתאום נבהלה. היא הבינה שאירינה איננה, שהיא כבר לא יושבת עליה, וברגע אחד חזרו הבקתה, התנור, אׇיְיבֶּק וגם אירינה, שישבה בין רגליו המשוכלות. שניהם הביטו בה בעניין. הידיים שלה רעדו. בידו האחת אחז אׇיְיבֶּק בשוק הגדי שלו. בשנייה בחתיכת בשר שאירינה מצצה.

"אני מצטערת," אמרה בפולנית ונגבה את עיניה. "סליחה," אמרה ברוסית.

"בעיה אין," השיב אׇיְיבֶּק.

נטליה הניחה את עצם השוק שכרסמה היטב בצד ושלחה את ידה לקחת לעצמה עוד אחת, אבל אׇיְיבֶּק הניח את ידו על היד המושטת ועצר אותה.

"לא טוב," אמר, "בטן. ריק. מוות."

"בסדר," אמרה מאוכזבת, היא ראתה מה קרה לרעבים שאכלו יותר מדי, ולקחה רק חתיכת בשר קטנה. היא הכניסה אותה לפיה, לעסה היטב, הוציאה על אצבעה והגישה לפיה של אירינה. התינוקת מיהרה למצוץ את האצבע.

היו לילות שבהם חלמה ששדיה ריקים, מורעבים, שואבים את חייה של בתה היונקת במקום להזין אותה, וגוף התינוקת הולך ומצטמק ונעלם לתוכם. כי גוף כמו שלה יכול לייצר רק חלב דל, מימי, חמוץ. איך תוכל התינוקת להשמין מחלב רזה כל כך שמספקת לה אם רעבה. לכן כשהצליחה להשיג חלב השקתה אותה, גם נוזלים של מרק נתנה לה לאחר שקצת גדלה, ומהרגע שהצליחה, האכילה אותה במעט מזון שלעסה קודם לכן – לחם, תפוח אדמה – בשר מעולם לא היה לה.

אלה היו ימים שקטים של סוף הקיץ, שבהן בילו שתיהן את מרבית היום במרעה. השמש, אמנם, עדיין להטה, אך עם בוא ספטמבר של שנת 1943 הימים והלילות הלכו והתקררו. נטליה ידעה שזאת הפוגה בלבד, אבל בינתיים התופת מאחוריה, והעתיד? היא העדיפה לא לדעת, לא לחשוב, לא לתכנן תוכניות כיצד תשרוד. לראשונה מזה זמן רב היא לא נאבקת, היא לא רק גוף, מכונת חיים מעונה, מקולקלת, שמקרטעת מיום ליום. לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להרגיש – כמה אהבה את החיים הארורים האלה לפני שפרצה המלחמה – לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להתגעגע.

"את. מאיפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

"פולין," אמרה נטליה, "ורשה."

"רחוק," אמר.

"רחוק," אמרה.

אירינה ישבה ליד נטליה ולעסה במרץ כף עץ. אׇיְיבֶּק הסתכל בה.

"שיניים," חייך, "ככה אׇנָארְגוּל גם."

"שתיים שנים אמרת?"

"שתיים."

היא הכניסה שתי דסקיות גללים לתנור, וכעבור זמן קצר הן החלו לבעור. אור בהיר האיר את חלל הבקתה ואׇיְיבֶּק בחן את פניה ואת גופה בלי לנסות להסתיר את מבטו. אריניה התעייפה. היא ביקשה לשבת בחיקה של נטליה ובהתה באש.

"אבא איפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

נטליה התלבטה מה לענות. היא ידעה שהוא כבר לא מאמין לסיפור שהמציאה ולא התחשק לה להמציא סיפור אחר.

"אבא אין," אמרה.

"מת?"

"מת."

"מלחמה?"

"מלחמה."

הוא השתתק, השפיל את עיניו.

"אתה? אישה?"

אׇיְיבֶּק חזר להביט בה. באור הלהבות ראתה את העצב שבעיניו. הוא קם, סימן לה בידו שעוד רגע יחזור, ויצא מהבקתה.

"מה את אומרת, אירינה?" אמרה נטליה, "אולי בכל זאת הלילה הזה יהיה בסדר? אולי הוא יניח לנו? אולי פשוט נלך לישון?"

כשחזר פנימה עם בקבוק וודקה בידו, היא הבינה שהזדרזה לקוות – אם ישתכר זה יהיה הסוף שלה. אבל אׇיְיבֶּק נראה מרוצה. הוא לקח את שני ספלי הפח, רוקן אותם משאריות התה, ומזג וודקה לשניהם. לא הרבה. הכמות המדודה שמזג עוררה אצלה איזו תקווה. הוא הרים את הספל שלו.

"נזדרוביה," קרא, "לחיים של אירינה."

"לחיים של אירינה," חזרה אחריו נטליה, "של אירינה ושל אׇנָארְגוּל."

"ושל אׇנָארְגוּל," אמר. הם השיקו את הספלים ושתו. הוודקה הייתה מחוספסת, חדה, השאירה אחריה שובל שורף בגרון אבל העלתה בגופה של נטליה תחושת ערפול נעימה.

"וודקה. בשר," אמרה, "מלחמה, אין."

"מלחמה אין," חזר אחריה וצחק. היא לא אהבה את הצחוק החייתי שלו. הוא מזג לעצמו עוד וודקה, הציע גם לנטליה, היה לה מספיק, בכל זאת מזג לה קצת.

"לחיים. אנחנו," אמר.

"אנחנו," אמרה. הוא שתה. היא שתתה רק לגימה זעירה.

"אתה איפה?" שאלה.

"רחוק," השיב, "עכשיו בא בית קברות."

היא לא הכירה את המילה שבה השתמש ברוסית.

"מוות. אדמה. למטה. אבן על זה."

"מי?" שאלה.

הוא לא השיב. מזג לעצמו עוד וודקה והיא חיפשה תירוץ לצאת משם לרגע, לכן החליטה ללכת להשתין בחוץ. היא קמה ועטפה את אירינה בשמיכה שלה.

"חוזרת," אמרה ויצאה החוצה.

בחוץ היה קר, רוח חזקה נשבה. הירח שקע והכוכבים היו רבים ובוהקים כל כך עד שנדמה היה לה שהרקיע צנח למטה ושהוא מכסה אותה כמו שמיכה. בפנים, היא ידעה, אׇיְיבֶּק ממשיך לשתות את הוודקה שלו. אילו יכלה הייתה נשארת בחוץ עד שיירדם, אבל היה לה קר, ואריניה התחילה לבכות, כך שמיד אחרי שסיימה להשתין חזרה פנימה, ובאוויר החם שהמתין לה בפנים, עם שאריות ריח הבשר הצלוי, הייתה בכל זאת נחמה.

אׇיְיבֶּק נשאר לשבת באותו המקום שבו השאירה אותו. הוא לא הפנה את מבטו אליה כשחזרה, שוב שקע במחשבותיו, מתנדנד קדימה-אחורה, משחק באגודליו. רק כשהתיישבה חזרה ליד התנור הוא הרים אליה את עיניו.

"אׇנָארְגוּל חוזר אתה?"

"כן," השיב, "אמא שלי."

על אשתו כבר לא שאלה.

היו לה כמה פיסות בדים שחיתלה בהן את אירינה ונשארה לה עוד אחת נקייה. היא הסירה את זו הרטובה שעטפה אותה וחיתלה מחדש בבד היבש. הוא המשיך ללגום מהוודקה ואירינה ביקשה לינוק. ברגע שהרימה את חולצתה, נעץ אׇיְיבֶּק שוב את מבטו בשד החשוף ובתינוקת היונקת. עכשיו כבר היה זה מבט של איש שיכור והמבט הרגיז אותה, אבל היא לא אמרה כלום, קיבלה אותו בהשלמה, וניסתה לפרש את הלחלוחית ששוב נצצה בעיניו כגעגוע. הוא הניח את בקבוק הוודקה בצד, התקרב אליה, תפס את שולי חולצתה וחשף גם את השד השני.

"לא!" היא אמרה בכעס וסילקה את ידו.

הוא הרים את חולצתה שוב.

"לא!" חזרה ואמרה, "לא עכשיו. תתבייש. תינוקת כאן. אירינה," והשיבה את החולצה למקומה. "אתה שיכור," נזפה בו – גם את המילה 'שיכור' היא ידעה ברוסית, גם את המילה 'סוטה', גם את המילה 'פושע', גם את המילה 'בריון', גם את המילה 'סדיסט', גם את המילה 'בנדיט', גם 'אכזר', 'מרושע', 'מפלצת', 'אנס', 'רוצח', 'שפל', 'נבלה', 'בן זונה' – הוא התלבט מה לעשות, ולבסוף התרחק ממנה והמשיך ללגום מהוודקה שלו בזמן שסיימה להניק את אירינה עד שנרדמה בזרועותיה. היא קמה, הניחה אותה בתוך הארגז, עטפה אותה בשמיכה, נשארה לעמוד בגבה אליו, מנסה להכין את עצמה למה שעומד לקרות בעוד כמה רגעים, אבל כשהסתובבה מצאה אותו יושב מכווץ ליד התנור, אוחז את בקבוק הוודקה בשתי ידיו, ובוכה.

הוא נרדם שיכור על הארץ. היא כסתה אותו במעיל שלו ואת כובע הפרווה שמה מתחת לראשו ככרית. היא הסתכלה מקרוב על פניו הישנות, על העיניים הנפוחות מבכי, והניחה את היד על הלחי שלו. היא הייתה חמה, רכה, עור פניו עדין, כמו של ילד.  

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.