הסיפור "מנינגיטיס" הוא חלון נפלא לפרוזה של יצחק לאור, לפואטיקה שנכתבת למבוגרים בלבד. כתיבתו של לאור אינה מובילה את הקורא צעד-צעד כאילו הוא הולך אחרי מדריך שמסביר לו ומפרש לו, אלא הקורא מוצא את עצמו עף ומדלג, ולפעמים משתוחח על הארץ כדי להיטיב לראות פרט מסוים, אפקט שמושג בזכות ההכללות, בזכות הקולאז' המיוחד שלאור מייצר בין הקרוב, החקרני, הפרטני, הקלוז-אפי לבין שדות שלמים של ידע, של תובנות, של ניסיון חיים.
"מנינגיטיס" הוא כינויו של חלל היחידה בה משרת יאיר, גיבור הסיפור, יחידה שחייליה הדביקו לעצמם כינויים על שם ליקוייהם, הפיזיים או הנפשיים ("מי שלא ידע שום דבר על מחלות חשב שמדובר בקבוצה של חובבי שירה יוונית מודרנית, ומי שלא ידע שום דבר על שירה יוונית מודרנית, חשב כי מדובר בשירה יוונית קלאסית. שירה יוונית קלאסית היא מורשת כולנו, למרות שגם היטלר התפאר בה"). "מנינגיטיס" הוא סיפור יפהפה ומלא כאב וחדוות חיים גם יחד, הנוסק עם הדמיון ומתרסק אל המציאות. זה סיפור שמספר על צווים פנימיים וחברתיים, על ציות, על אחריות ועל עריקות, על מה זה להיות אבא ולהיות בן ועל מה זה סיפור ומהו אדם. סיפור שבו הדמיון משמש להבנה וחקר ולטריפה של מה שכביכול ידוע ומוכר ומונח לפנינו. ולכן זה גם סיפור נפלא על ספרות.
One thought on “מנינגיטיס”
Comments are closed.