ריי ברדבורי | מקור:אנגלית

מסע קטן

תרגום : יניב פרקש

היו שני דברים חשובים — האחד, שהיא היתה זקנה מאוד; השני שמר תְ'רקְל ייקח אותה אל אלוהים. וכי לא ליטף את ידה ואמר: "מרת בֶּלוֹז, נמריא לחלל בטיל שלי, ונלך למצוא אותו יחד"? 

וזה מה שידעה שיהיה. אה, הקבוצה הזו לא דמתה לאף קבוצה אחרת שמרת בֶּלוֹז הצטרפה אליה אי פעם. בתשוקתה להאיר נתיב עבור רגליה העדינות, הכושלות, היא הדליקה גפרורים לאורכן של סמטאות אפלות, ומצאה דרכה אל מיסטיקנים הינדים שרפרפו ריסים מנצנצים, מעפעפים, מעל כדורי בדולח. היא פסעה במשעולי האחו עם פילוסופים הודים פְּרושים שייבאו בנותיה-בָּרוח של מאדאם בְּלָבַצְקִי. 1 היא עלתה לרגל ליערות הסטוּקוֹ של קליפורניה, לצוד את החוזה בכוכבים במשכנו הטבעי. היא אפילו ויתרה בחתימתה על הזכויות באחד מבתיה, כדי להתקבל למִסדר הצעקנים במקדש של אוונגליסטים מדהימים שהבטיחו לה עשן זהוב, לַהֶבת בדולח, ואת ידו הגדולה הרכה של אלוהים שתבוא לשאתה הביתה.

אף אחד מכל אלה לא ערער מעולם את אמונתה של מרת בֶּלוֹז, אפילו לא כשראתה אותם מוּבָלים בחשכת לילה בניידת שחורה לקול יללת צופרים, או כשמצאה את תמונותיהם, קודרים ובלתי-רומנטיים בעליל, בצהובוני הבוקר. העולם טיפל בהם בגסות וכלא אותם פשוט כי ידעו יותר מדי, וזה הכול.

ואז, לפני שבועיים, ראתה את המודעה של מר תְ'רקְל בניו יורק:

בואו למאדים!

בואו להתארח לשבוע בנווה המרפא של תְ'רקְל. ואז, הלאה לחלל להרפתקה הגדולה ביותר

שיש לחיים להציע!

הזמינו עלון חינם: "קרוב יותר, אֵלִי, אֵלֶיךָ".

מחירי הנחה. כרטיס הלוך ושוב בתעריף מוזל.

 "הלוך ושוב", חשבה מרת בֶּלוֹז. "אבל מי יחזור אחרי שיראה אותו?"

ועל כן היא קנתה כרטיס וטסה למאדים ובילתה שבעה ימים פושרים בנווה המרפא של מר תְ'רקְל, הבניין שהשלט עליו הִבהב "הַטיל של תְ'רקְל לגן-עדן!" היא בילתה את השבוע ברחצה במים צלולים, ומחתה כל דאגה מעל עצמותיה הקטנות, וכעת כבר קצרה רוחה, והיא נָכונה להיטען אל תוך הטיל הפרטי המיוחד של מר תְ'רקְל, כמו קליע, להשתגר אל החלל אל מעֵבר לצדק ולשבתאי ולפלוטו. וכך – מי יכחיש זאת? – להתקרב עוד ועוד אל הבורא. כמה נפלא! וכי לא הרגשת כבר את קרבתו? וכי לא חשת כבר בנשימתו, במבטו הבוחן, בנוכחותו?

"הנני", אמרה מרת בֶּלוֹז, "מעלית עתיקה ומקרטעת, מוכנה לעלות בַּפּיר. אלוהים צריך רק ללחוץ על הכפתור".

 כעת, ביום השביעי, בעודה טופפת במעלה המדרגות בנווה המרפא, החלו כמה ספקות קטנים לנקר בה.

"קודם כול", אמרה בקול רם לאף אחד, "זאת לא בדיוק ארץ זבת חלב ודבש פה במאדים, כמו שהבטיחו. החדר שלי הוא חדרון, בריכת השחייה בעצם לא באמת ראויה, וחוץ מזה, כמה אלמנות שנראות כמו פטריות או כמו שלדים רוצות בכלל לשחות? ולבסוף, כל נווה המרפא מדיף ריח כרוב מבושל ונעלי התעמלות!"

היא פתחה את דלת הכניסה והניחה לה להיטרק, בשמץ עצבנות.

היא נדהמה מן הנשים האחרות באודיטוריום. כאילו תעתה במבוך מראות בקרנבל, ונתקלה שוב ושוב בעצמה – אותו פרצוף מקומח, אותן ידי תרנגולת וצמידים מצלצלים. בזו אחר זו ריחפו למולה תמונות של עצמה. היא הושיטה יד, אבל לא הייתה זו מראה; הייתה זו גברת אחרת שלחצה את אצבעותיה ואמרה:

"אנחנו מחכות למר תְ'רקְל. ששש!"

"אה", לחשו כולן.

וילונות הקטיפה נפרדו.

מר תְ'רקְל הופיע, שלֵו להתמיה, וסקר את כולן בעיניו המצריות. ובכל זאת משהו בהופעתו עורר ציפייה שיקרא "הַיי!" בעוד כלבים מדובללים מדלגים מעל רגליו, דרך ידיו המחושקות, ומעל גבו. ואז ציפית שיחייך חיוך פסנתרי מסַנוור, ויפזז עם הכלבים והכול אל מאחורי הקלעים.

 מרת בֶּלוֹז, בחלק נסתר במחשבתה שהייתה חייבת להיאחז בו בלי הרף, ציפתה לשמוע גוֹנג סיני זול עם כניסתו של מר תְ'רקְל. עיניו הכהות הלחלוחיות הגדולות היו מופרכות עד כדי כך שאחת הזקנות התלוצצה שראתה ענן יתושים מרחף מעליהן כמו מעל חביות גשם בקיץ. ומרת בֶּלוֹז קלטה מדי פעם ריח של כדור נפטלין תיאטרלי וניחוח של קיטור קליופֶּה 2 עולה מחליפתו המגוהצת למשעי.

אבל באותה רציונליזציה פראית שקיבלה את כל שאר האכזבות בחייה המקרטעים, היא נשכה שפתיים כנגד הספקנות ולחשה, "הפעם זה אמיתי. הפעם זה יעבוד. הלוא יש לנו טיל?"

מר תְ'רקְל קד קידה. הוא חייך חיוך פתאומי של מסכת קומדיה. הגברות הזקנות הביטו פנימה אל תוך מכסה הגרון שלו וחשו שם תוהו ובוהו. עוד לפני שהחל לדבר, מרת בֶּלוֹז ראתה אותו מרים כל אחת ממילותיו, משמן אותה, מוודא שתנוע חלק במסילתה. לבה התהדק כאגרוף קטן, והיא חשקה את שיני הפורצלן שלה.

"חברות", אמר מר תְ'רקְל, וכפור פתאומי נשמע מכסה את לבבות האסיפה כולה.

"לא!" הקדימה מרת בֶּלוֹז. היא כבר שמעה את החדשות הרעות מסתערות לעברה, והיא עצמה קשורה לפסים, חסרת-אונים, בעוד גלגלי הענק השחורים מאיימים והצופר שורק.

"יהיה עיכוב קל", אמר מר תְ'רקְל.

ובו ברגע, מר תְ'רקְל היה יכול לזעוק או להתפתות לזעוק, "גבירותיי, שבו בבקשה!" כדרך הפייטנים הנודדים, כי הגברות התרוממו אליו מכיסאותיהן, קובלות ורועדות.

"לא עיכוב ממושך מאוד". מר תְ'רקְל הרים את ידיו ללטף את האוויר.

"כמה זמן?"

"רק שבוע".

"שבוע!"

"כן. תוכלו להישאר כאן בנווה המרפא עוד שבעה ימים, הלא כן? עיכוב קל לא ישנה כלום, נכון, בסופו של דבר? חיים שלמים חיכיתן. רק עוד כמה ימים".

בעשרים דולר ליום, חשבה מרת בֶּלוֹז בצינה.

"מה הבעיה?" קראה אישה אחת.

 "קושי משפטי", השיב מר תְ'רקְל.

"טיל יש לנו, נכון?"

"אה, כ-כן".

"אבל אני פה כבר חודש שלם, מחכה", אמרה גברת זקנה אחת. "עיכובים, עיכובים!"

"זה נכון", אמרו כולן.

"גבירותיי, גבירותיי", מלמל מר תְ'רקְל, בחיוך שלֵו.

"אנחנו רוצות לראות את הטיל!" הייתה זו מרת בֶּלוֹז שדהרה קדימה, לבדה, ונופפה באגרופה כמו בפטיש צעצוע.

מר תְ'רקְל התבונן אל תוך עיני הגברות הזקנות, כמיסיונר בין קניבלים לבקנים.

"כן, אבל", אמר.

 "שום אבל!" צעקה מרת בֶּלוֹז.

"אני חושש – " ניסה לומר.

"גם אני!" אמרה. "לכן אנחנו רוצות לראות את הספינה!"

"לא, לא, נו, תראי, גברת – " הוא נקש באצבעותיו כדי להיזכר בשמה.

"בֶּלוֹז!" היא זעקה. מְכל קטן הייתה בסך הכול, אבל עכשיו כל הלחצים הגועשים שנאצרו במשך שנים ארוכות עלו ופרצו מבעד לשסתומים העדינים של גופה. לחייה התלהטו. ביללה שנשמעה כשריקת ארובות מלנכולית רצה מרת בֶּלוֹז קדימה ונתלתה עליו, כמעט בשיניה, ככלב שפּיץ שהַקַיץ העביר אותו על דעתו. היא מיאנה וגם לא יכלה להניח לו לעולם, עד שימות, ושאר הנשים בעקבותיה, קפצו ונבחו כמכלאה שלמה של כלבים שהתפרצו על מאמנם, זה שליטף אותם ושסביבו כרכרו וייבבו בעליצות רק שעה קודם לכן, כעת התגודדו סביבו, קימטו את שרווליו והניסו את השלווה הפּרעונית ממבטו.

"מכאן!" קראה מרת בֶּלוֹז, וחשה עצמה כמאדאם לפארג'.3 "פה מאחור! מספיק חיכינו לראות את הספינה. כל יום הוא דחה אותנו, כל יום חיכינו, עכשיו בואו נראה".

"לא, לא, גבירותיי!" קרא מר תְ'רקְל וקיפץ סביב.

הן פרצו דרך ירכתי הבמה ויצאו דרך דלת, כשיטפון, כשהן נושאות עמן את האיש המסכן אל תוך צריף, ואז החוצה, בפתאומיות, אל אולם התעמלות נטוש.

"הנה הוא!" אמרה מישהי. "הטיל".

ואז השתררה שתיקה קשה מנשוא.

הטיל היה שם.

מרת בֶּלוֹז הביטה בו וידיה נשמטו מצווארונו של מר תְ'רקְל.

הטיל נראה מעט כמו סיר נחושת חבוט. אלף בליטות ושריטות וצינורות חלודים ואוורָרים מטונפים היו עליו ובתוכו. האשנבים עורפלו באבק ונדמו לעיני חזיר עיוור. כולן ייללו יללת אנחה דקה.

"זאת החללית סהדי במרומים?" קראה מרת בֶּלוֹז בזעזוע.

מר תְ'רקְל הנהן והביט ברגליו.

"שכל אחת מאיתנו שילמה עליה אלף דולר ובאנו כל הדרך למאדים כדי לעלות עליה איתך ולצאת למצוא אותו?" שאלה מרת בֶּלוֹז.

"מה, היא לא שווה אפילו שק של אפונה מיובשת", אמרה מרת בֶּלוֹז.

"זאת ממש גרוטאה!"

גרוטאה, לחשו כולן, בקול שלבש נימה היסטרית.

"שלא יברח!"

מר תְ'רקְל ניסה להרים רגליים ולהימלט, אבל אלף מלכודות אופוסום סגרו עליו מכל עבר. הוא קמל.

כולן הלכו סביב במעגלים כמו עכברים סומים. הבלבול והבכי נמשכו חמש דקות תמימות, שבהן הן ניגשו ומיששו את הטיל, את הקומקום הדפוק, את המְכל החלוד ליַלדוֹת האל.

"טוב", אמרה מרת בֶּלוֹז. היא טיפסה אל פתחו המעוקם של הטיל, ופנתה אל כולן. "עושה רושם שנעשה לנו דבר נורא", אמרה. "לי אין כסף לחזור הביתה לכדור הארץ, ואני גאה מכדי ללכת לממשלה ולספר שאיש ירוּד כזה שיטה בנו והוציא מאיתנו את כל חסכונותינו. אני לא יודעת מה אתן חושבות על זה, כולכן, אבל הסיבה שכולנו באנו לכאן היא שאני בת שמונים וחמש, ואת בת שמונים ותשע, ואת בת שבעים ושמונה, וכולנו נוגעות כבר במאה, ועל כדור הארץ שום דבר לא מחכה לנו, וכנראה שגם לא על מאדים. כולנו ציפינו שלא לנשום עוד הרבה אוויר או לסרוג עוד הרבה תחתיות, כי אחרת לא היינו מגיעות הנה. אז מה שיש לי להציע זה דבר פשוט – לקחת סיכון".

היא הושיטה יד ונגעה בשלד החלוד של הטיל.

"זה הטיל שלנו. אנחנו שילמנו תמורת המסע שלנו, ולכן נצא למסע שלנו!"

כולן רשרשו ועמדו על קצות האצבעות ופערו פיות נדהמים.

מר תְ'רקְל החל לבכות. הוא עשה זאת בקלות רבה ובאפקטיביות גדולה.

"אנחנו פשוט ניכנס לספינה הזאת", התעלמה ממנו מרת בֶּלוֹז. "ואנחנו נמריא לאן שהתכוונו להגיע".

מר תְ'רקְל הפסיק לבכות די זמן כדי לומר, "אבל זה הכול היה תרמית. אני לא יודע שום דבר על החלל. והוא ממילא לא נמצא שם. אני שיקרתי. אין לי מושג איפה הוא, ולא הייתי מצליח למצוא אותו גם אם הייתי רוצה. ואתן האמנתן לי כמו שוטות".

"כן", אמרה מרת בֶּלוֹז, "היינו שוטות. אני מוכנה לקבל את זה. אבל אתה לא יכול להאשים אותנו, כי אנחנו זקנות, וזה היה רעיון מקסים, וטוב ויפה, אחד הרעיונות הכי מקסימים בעולם. הרי לא באמת סיפרנו לעצמנו שנוכל להתקרב אליו פיזית. זה היה חלום עדין ומטורף של זקנות, מסוג הדברים שנאחזים בו למשך כמה דקות מדי יום, גם אם יודעים שהוא לא נכון. טוב, אז כל מי שרוצה לנסוע, בואו אחריי לספינה".

"אבל אתן לא יכולות לנסוע!" אמר מר תְ'רקְל. "אין לכן נווט. והספינה הזאת היא שבר כלי!"

"אתה", אמרה מרת בֶּלוֹז, "אתה תהיה הנווט".

היא נכנסה לתוך הספינה, וכעבור רגע נדחקו קדימה כל שאר הזקנות. מר תְ'רקְל, שידיו טָרפו באוויר כטחנת רוח, נדחף בכל זאת דרך הפתח, ובתוך רגע נטרקה הדלת. מר תְ'רקְל נקשר אל כיסא הנווט כשכולן מדברות בבת אחת ומחזיקות אותו שלא יקום. הקסדות המיוחדות חולקו ונקבעו על כל ראש אפור או לבן לתוספת חמצן במקרה של דליפה מגוף הספינה, ובסופו של דבר הגיעה השעה ומרת בֶּלוֹז נעמדה מאחורי מר תְ'רקְל ואמרה, "אנחנו מוכנות, אדוני".

הוא לא אמר דבר. הוא שטח בפניהן תחינה שקטה, בעיניו הגדולות, הכהות, הלחות, אבל מרת בֶּלוֹז הניעה בראשה והצביעה אל לוח השעונים.

"ממריאים", הסכים מר תְ'רקְל בעגמומיות, והסיט מתג.

כולן נפלו. הטיל עלה מכוכב הלכת מאדים בגלישת להבה גדולה, בשאון של מטבח שלם שהושלך לתוך פיר מעלית, בקול של סירים ומחבתות וקומקומים ולהבות שופתות ונזידים מבעבעים, בריח שריפת קטורת וגומי וגופרית, בצבע של אש צהובה, וסרט אדום נמתח מתחתן בעוד כל הזקנות שרות ונאחזות זו בזו, ומרת בֶּלוֹז זוחלת זקופה בספינה הנאנקת, המתמתחת, המרעידה.

"קדימה לחלל, מר תְ'רקְל".

"היא לא תחזיק מעמד", אמר מר תְ'רקְל, בעצב. "הספינה לא תחזיק מעמד. היא – "

וכך אמנם קרה.

הטיל התפוצץ.

מרת בֶּלוֹז חשה עצמה מתרוממת ומושלכת סחרחרה, כמו בובה. היא שמעה את הצרחות הרמות וראתה הבזקי גופים חולפים על פניה בשברי מתכת ואור מאובק.

"הצילו, הצילו!" זעק מר תְ'רקְל הרחק-הרחק, על אלומת רדיו קטנה.

הספינה התפוררה למיליון חלקים, והזקנות, כל המאה, הושלכו היישר קדימה באותה מהירות כמו הספינה.

אשר למר תְ'רקְל, אולי מסיבות מסלוליות כלשהן הוא נזרק מעֶברה האחר של הספינה דווקא. מרת בֶּלוֹז ראתה אותו נופל לבדו ומתרחק מהן, צורח, צורח.

וזה סופו של מר תְ'רקְל, חשבה מרת בֶּלוֹז.

והיא ידעה בדיוק כיצד ייראה סופו. הוא עמד להישרף, להיצלות, להיקלות היטב, אבל ממש היטב. מר תְ'רקְל עמד ליפול אל תוך השמש.

והנה אנחנו, חשבה מרת בֶּלוֹז. הנה אנחנו, יוצאות החוצה, והחוצה, והחוצה.

שום תנועה כמעט לא הורגשה, אבל היא ידעה שהיא נעה במהירות של חמישים אלף מייל בשעה, ושהיא תמשיך לנוע במהירות כזו לנצח, עד ש….

היא ראתה את הנשים האחרות מתנודדות סביבה, כל אחת במסלולה, ולכל אחת מהן נותרו עוד דקות ספורות בלבד של חמצן בקסדותיהן, וכל אחת מהן הביטה מעלה אל יעדן.

כמובן, חשבה מרת בֶּלוֹז. החוצה לחלל. החוצה והחוצה, והאפֵלה ככנסייה גדולה, והכוכבים כנרות, ולמרות הכול – מר תְ'רקְל, הַטיל והמרמה – אנחנו נעות לעבר האל.

ושם, כן, שם, בעודה נופלת הלאה והלאה, התקרבה אליה – כמעט והבחינה כעת בקווי המתאר – התקרבה אליה היד הזהובה האדירה שלו, הוּשטה לאחוז בה ולנחם אותה כִּדרוֹרית נפחדת…

"אני מרת אמיליה בֶּלוֹז", אמרה בשקט, בקול השמור לאורחים חשובים. "אני מכוכב הלכת ארץ".

 


 

*עריכה: רחל הלוי

**הסיפור "מסע קטן" ייכלל באסופה בת 17 סיפורי זִקנה מאת ריי ברדברי, שנמצאת בעיצומו של גיוס המונים לשם הוצאתה לאור בתחילת שנת 2020. לתמיכה: https://headstart.co.il/project/51586

***A LITTLE JOURNEY © 1951 by Ray Bradbury. Published with the permission of Don Congdon Associates, Inc.

  1. הלנה פטרובנה בְּלָבַצְקִי (1831-1891) – פילוסופית, סופרת ונוסעת ילידת רוסיה, שעסקה בתורת הנסתר.
  2.    מעין אורגן צינורות המופעל בקיטור, ושאפיין פעם קרקסים, קרנבלים נודדים ומצעדים.
  3.    מארי פורטונֶה-לפארג' (1816-1852) – צרפתייה שנודעה בכך שהרעילה את בעלה.

Liked the story? Comment below.

avatar