פרויקט הסיפור הקצר

search

ורד זינגר | מקור:עברית

מרגוע לְעמֵל

מחיר הכניסה לבריכת "מרגוע לְעמֵל" סמלי לשחיינים שכבר מלאו להם חמישים, ושני מסלולים מתוך שישה סגורים לנכים שמתניידים בכיסאות גלגלים ופטורים מתשלום כניסה למקום. כיסא הגלגלים עושה את דרכו במעלה הרמפה, ושם, כמו היה זה פודיום, נעצר השחיין לרגע אחד, וסוקר את קהל הרוחצים. לפעמים, בזמן שהוא משתהה, זה נראה כאילו הוא קד להם קידה. אז מתחיל תהליך מסעו אל כיסא הפלסטיק המתנייד, המחובר למעלון שיורד אל תוך המים. השחיין הנכה עושה את המסע לבדו אט-אט או מהר יותר בעזרתו של מטפל פיליפיני אדיש מבט. לבסוף, משהתמקם השחיין בכיסא הפלסטיק, מוריד אותו מנגנון הידראולי למים, ובכל הדרך לשם פורץ סילון מים מהצינור של המנגנון; ממרחק קצר זה נראה כמו נביעה של גייזר פעיל.

רוב המרותקים לכיסא ישבו פעם, בימים בריאים, מול המחשב, בבית או במשרד, יותר מעשר שעות ביום – מי במקצועות העריכה וההגהה, כתיבת הצללים, השכתוב והתרגום, ומי בענפי ההייטק השונים. בניגוד לראשונים, לאחרונים יש נחמה בכסף הגדול שיפצה אותם על כאבי הגב. על איש מהשחיינים בבריכה לא נפלה קורת עץ או לבנת איטונג כששהו על פיגום. הישיבה הממושכת, לילות כימים – היא שהפכה אותם לנכים הסובלים מאובדן כושר עבודה לצמיתות.

בבריכה דבר לא כואב לי, גם לא אזור עצם הזנב, המקום הרגיש של מי שכל ימיה עוברים עליה בישיבה. אני שוחה שלוש פעמים בשבוע, שמונה-עשרה בריכות בסגנון גב ושתיים בסגנון חזה. אמנם לאחר חצי שעה השעמום מתחיל להזדחל ללב ולהתפזר באיברים, אבל לא נראה לי שקיים ספורט נעים וקל מזה. אינני מזיעה במים, לבי אינו הולם בפראות. אני שטה מעדנות על גבִּי מִגָדה לגדה, ומבטי נעוץ מעלה, שם תלויים מעליי שני מאווררי תקרה עצומים, ששם היצרן שלהם מדהים אותי בכל פעם מחדש: Big Ass.

כשיששכר אמר לי שאין דבר מסריח יותר מאדם ששערו ובגדיו ספוגים בריח סיגריות, הפסקתי לעשן בבת אחת, ובתוך שמונה חודשים התווספו למשקלי עשרים ושניים קילוגרם. בעיניי הקילוגרמים האלה היו מצחינים בהרבה; מה הייתה דעתו בעניין – את זה כבר היה מאוחר מדי לגלות. בסוף החודש התשיעי לגמילה, כשכבר שכחתי את מראהו של הכירופרקט המזדקן והאפרורי ולא השתוקקתי עוד לשאוף ולנשוף עשן, העירה אותי השלפוחית בשעת השחר הרגילה. ההרגשה הייתה מוכרת, עצב מהול בריקנות, אך הכאב – הוא היה חד וחדש. אזור עצם הזנב בער כאילו ספג בעיטת עונשין. גרורות הכאב נמתחו עד לתחת, שרתח בישיבה, עמידה והליכה, בעיקר בעמידה ובכיפוף הגוף כלפי מטה. אם היה נופל לי משהו מהיד הייתי משאירה אותו על הרצפה; לא הייתה אפשרות להרים שום דבר. מה שנפל לא היה מספיק חשוב כדי להעמיד במבחן את אזור העֶצֶם.

לבי דהר כמו בשעת אסון רב נפגעים, ובכל זאת ידעתי שלא מדובר בהתקף לב – עונש שנוחת עלייך כאילו משום מקום ומחייב פעולה דחופה ויציאה מיידית לבית החולים, והודיתי בלבי על כך שיכולתי להישאר בבית, מול המחשב, לא רחוק מהמקרר, ולהמתין להטבה. במשך שבועיים זחלתי ונאנקתי, וכל ישיבה מעבר לפרק זמן של שעה ערפלה אותי מכאב. היו אלו ימים ארוכים ודוקרים, שבהם  עבדתי כרגיל – בעת ובעונה אחת על ארבעה ספרים, כל אחד בשלב אחר של סבב העריכה הספרותית, נוסף על פרויקט קצר מועד של עריכת לשון – ונשאתי מדי יום תפילות לכך שתהיה זו רק דלקת בגיד, רק שריר שנתפס.

לאחר חודש של ייסורים, כשהבנתי שלא בשריר מדובר וגם לא בכאב דלקתי, ניגשתי לאורתופד, שקבע כי כפי הנראה מדובר בבֶּלֶט בעמוד השדרה. הוא הוסיף שזה לא צריך להדאיג אותי, ושלרוב האנשים שחצו את גיל חמישים יש לפחות בֶּלט אחד, גם אם אינם מודעים לקיומו. אחַר נתן לי הפניה לסי-טי ומרשם לכדורים מאלחשים, אבל אחרי שקראתי באינטרנט שאין שום מרפא לבֶּלט מלבד שחייה, השלכתי לפח את ההפניות ונרשמתי ל"מרגוע לעמֵל", הבריכה לנפגעי תאונות עבודה.

***

עד שהכרתי את בוריס לא יכולתי לשאת את כניסתו של שחיין אקראי למסלול שלי. בעתה של ממש הייתה אוחזת בי לפני שהתחלתי לגדף את השחיין ולהתיז עליו מים, ולא כתעלול ילדותי. אני מודה שהגזמתי בתגובות שלי; לא היה לי אכפת שיחשוב שאני סובלת ממחלת נפש או מפיגור שכלי או משניהם. הייתי יורקת ומכה במים ואומרת לו: "אני משתינה כאן הרבה, אדוני. זה מתאים לך? מתאים לך לשחות במים כאלה?" עד שהיה מסתלק. המציל, אלברטו, היה יושב מנומנם על הכס הגבוה שלו, ובטנו התפוחה רטטה עם כל נחירה. איש לא חשב לפנות אליו לעזרה; שחיין שלא היה בטוח בשחייתו ליפף במצופים מתנפחים את צווארו, ידיו ורגליו.

נהגתי להגיע בשעות הצהריים המאוחרות, זמנים שבהם הבריכה ריקה יחסית. אם לא היה מסלול פנוי, הייתי מתיישבת על כיסא פלסטיק ירוק ומשגרת מבטים מאיימים בכובשי המסלולים. רציתי שהעולם ושחייניו ידעו שאני אישה שהתחת שלה כואב מאוד בזמן שהיא נאלצת לשבת לחכות לתורה. כששחיין אחד היה עולה מן הרחצה, הייתי צונחת למים מהגדה הרדודה – מעולם לא השתמשתי בסולם – וממתינה שגם השני מאותו מסלול יסתלק. "אתה יוצא? יוצא? יוצא?" הייתי מתעקשת שוב ושוב כשהגיע אליי, עד שאכן היה השחיין עושה כרצוני. אז הייתי מתחילה לנוע במים כמו ראשן נטול דאגות, בקלילות, בחדווה נטולת כאב. נשמתי לרווחה; הייתי מחייכת ומפזמת בלבי שיר עליז על אהבה ואביב.

במים כולם שווים – זקנים וצעירים, שמנים ורזים, רופסים ושריריים; אין לאיש יתרון על פני האחר, כוח המשיכה מעניק לגופים העייפים הפוגה. דבר אינו כואב או מעיק, גם לא מחשבה או זיכרון. כל שתי בריכות אני מסמנת בחרוז מצוף תכלכל בגדה הרדודה. אחרי עשרים בריכות – עשרה חרוזי  מצוף – אני מסוחררת מסיפוק. קשה להאמין שצליחת חצי קילומטר היא עניין של מה בכך. כה פשוטה ונעימה היא המשימה. איזה כיף לשחות! המרחק בין גדה לגדה נדמה כמרחק בין שולחן העבודה למקרר; מחוץ למים הליכה מעבר למרחק הזה מולידה גלים של כאב, ואילו בבריכה התכלכלה – שלוות בדידות גדולה. כשבחשבונייה שלי נאספים תשעה חרוזים צפים, אני שוחה שתי בריכות אחרונות בסגנון חזה לפני שאני יוצאת למלתחה להחליף לבגדים יבשים.

באחד מן הימים השגרתיים האלה, כשהמתנתי למסלול פנוי, יצא מן המים איש זקן מאוד, מצומק ומגובנן. באותו רגע סיים את השחייה ויצא מהבריכה גם בן זוגו למסלול, גוץ שעיר וקירח, ואני קפצתי למים והתחלתי לגמוא את מטלת השחייה היומית שלי. כעבור שתי בריכות, כשכבר שהיתי בעולם אחר, מנותק ושקט, חשתי להרף עין במגע עור קריר וחלקלק על גופי. פקחתי את עיניי וצרחתי. זה  היה הזקן, שהספיק לשחות כמה מטרים קדימה. שחיתי אליו במהירות, בלי שום סגנון, הכיתי על המים בזעם כדי להתקדם ובו בזמן בעטתי ברגליי, כך עד שהגעתי אליו.

"מה זה צריך להיות? מה אתה עושה כאן?" צרחתי אל אוזנו. "הרי יצאת!"

"הלכתי לשירותים," אמר במבטא רוסי כבד בזמן שנצמד לגדה והחל בתרגילי כושר – פישוק רגליים וצמצומו, צלילות ישרות ואנכיות.

"מי הולך לשירותים בבריכה?" לעגתי לו, "פה כולם משתינים וממשיכים לשחות!"

"אני לא מאמין לך." הזקן עשה הפוגה של שלוש שניות, ושב לצלול ולעצור את הנשימה בקרקעית. הוא לא נרתע מפני המתקפה שלי, וזה היה מפתיע מאוד.

"אתה צוחק עליי?" תבעתי לדעת. "אני, אם אני צריכה פיפי לפני שאני יוצאת מהבית – אני מתאפקת עד שאני מגיעה לפה. דווקא."

הזקן לא התרגש, והמשיך לעשות תרגילי כושר. לפתע פתאום הבנתי שבזמן שאני מדברת אתו אני יכולה לשחות. אמרתי לו: "אל תזוז עד שאני מגיעה לסוף, שומע?" ושחיתי לָעבר השני.

כשהגעתי לשם, לרדודים, ראיתי שהמתין כמה רגעים, ואז החל לנוע לעברי. התנועות שלו היו קצרות ומהירות, כמו של צב ים. הפתעתי את עצמי כשפרצתי בצחוק. כשהגיע אליי אמרתי לו: "בכל פעם שתעשה תרגילים בַּגָדה, אני אשחה. ואז יהיה תורך לשחות, ושוב תורי. נשחה בתורות, לא יחד."

"ננסה," אמר הזקן. שמתי לב ששיער הגיח מנחיריו, אבל לעומת זאת עיניו היו כחולות ויפות, וזיק נבון הבריק מהן.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"ברוך."

"לא יכול להיות שנולדת בשם הזה. באיזה שם נולדת?" הקשיתי.

"בוריס."

"נעים מאוד, בוריס, אני שרי. נולדתי בשם שרה – כמו שרה אמנו, אבל בניגוד אליה אני לא מצחקקת. וגם לא שרה שיר שמח." ניערתי כף יד והושטתי לו אותה. הייתה לו לחיצה איתנה.

***

בוריס היה ממתין עד שאגיע לגדה לפני שהתחיל לשחות שוב, והיה בכך יתרון לא מבוטל. יכולתי לנוח בין בריכה לבריכה. כשהייתי מגיעה אליו היה יוצא לגמוא עוד בריכה, כשהיה מגיע אליי יצאתי אני. היה משהו מרגיע במונוטוניות שבה הדברים התבצעו. שחיתי על הגב, גרפתי את המים בידיי, וברגליי סובבתי דוושות דמיוניות – עד שחלפה מעליי שרשרת הדגלים השחורה, המבשרת כי בעוד מטרים ספורים אגיע לגדה. אז הייתי מתהפכת על הבטן ושוחה את המרחק הקצר בסגנון חופשי, קצת פרפר וקצת חתירה, בזמן שדמותו של בוריס הלכה והתקרבה – הנה החזה המדולדל, הנה הפטמות הנפולות, מכל אלה התעלמתי – רק חיוך גדול ראיתי, ועיניים מאירות.

לאחר עשרים בריכות הייתי מתעייפת וחושבת על מנוחה, ואילו בוריס היה ממשיך ללא לאות. היינו עוצרים אז להפסקה ארוכה יותר. בוריס היה מספר לי על הסרט האחרון שצפה בו, על הספר האחרון שקרא, על סיפור מעניין ששמע מחברים. כל כך נהניתי להקשיב לו. לבסוף היינו נועצים מבט זה בעיני זה, שותקים ומצחקקים, עד שהיה אומר, "נו, די, תלכי, עכשיו אני באמת אשחה." בפעמים הבאות הגעתי בשעה שבה נתקל בי לראשונה, והאיבר הנוקשה הזה שמתנמנם בבית החזה שלי, זה הקרוי לב, התחיל להתרכך, להתחמם ולהתרחב לנוכח הקשיש הפִּלאי. באחת מן הפעמים, בטרם יצאתי לגמוא את הבריכה השנייה, שאלתי אותו כמה זמן הוא שוחה ומה פשר כל הדבקוּת הזאת.

"זה בגלל אוורסט," אמר והצביע על ראשו הקטן והקירח; ציצת שיער דליל ורטוב הייתה דבוקה לאחת מרקותיו. הוא המשיך וסיפר שלא מזמן מלאו לו שמונים ואחת. המקצוע האחרון שלו היה מהנדס דפוס, אבל לפניו עבד בעשרים מקצועות, ביניהם שומר יערות באמזונס, מתכנן כבישים בהודו, יהלומן באיחוד האמירויות, וקפטן שהעביר יאכטות מאיטליה לישראל. לפני ארבעים שנה עלה מקייב. נשוי בשלישית. אב לשלושה בנים, כל אחד מאישה אחרת. לפני שנתיים רצה לטפס על האוורסט, לנעוץ בו את דגל העיר גבעתיים. כמעט הכול כבר היה מוכן, אבל הרופא ביקש שיעשה בדיקות.

"וככה גיליתי את הגידולים. שני גידולים," נקש על ראשו.

"אווו," הפלטתי. "מה אתה אומר…"

"זה בגלל גזזת. הייתי בן אחת-עשרה, באוקראינה. הניחו על ראש שלי קסדה עם זפת ואז עשו הקרנות. בדקתי באינטרנט – כל מי שעבר אז טיפול כזה קיבל גידולים. לפני ארבע שנים הייתי גבר-גבר," אמר בגילוי לב. "לפני הגידולים. ועכשיו? גרוטאה."

נאחזתי בדפנות הבריכה וליטפתי אותו בעיניי. עברו לפחות חמש דקות ועדיין לא יצאתי לגמוא בריכה חדשה. צליל קולו הרגיע אותי והמבטא שלו היה אקזוטי. הוא היה אריה זקן בסתיו חייו. "אחרי הניתוח הלך לי כושר," אמר בפשטות, בלי טרוניה. "זאת הייתה טעות לעשות ניתוח הזה. מאז גילו לי עוד גידול ועל גופה מתה שלי אני עושה עוד ניתוח. וזה לא רחוק – גופה מתה שלי." עיניו חייכו אליי.

איתן, הדתי עם הכרס המצופה בפרווה דלילה ומכסיפה, עצר לידנו והשפריץ. "תראו אתכם, ממש רומיאו ויוליה," גיחך. "באתם לכאן לשחות או מה? אולי תשכרו חדר ותגמרו עניין?"

"תעוף מכאן, יא זבל!" שאגתי.

"אז מה אתה עושה עכשיו? יש איזה טיפול?" שאלתי ברכוּת את בוריס, שהניד בראשו בצער לנוכח תגובתי לאיתן. רק הניד בראשו בעדינות ותו לא, לא הטיף מוסר ולא מתח עליי ביקורת.

הופתעתי מכך שמה ששאלתי אותו באמת עניין אותי. התשובות של בוריס לא היו ארוכות מדי; היה בהן מוסר השכל קטן, ובעיקר היו חפות מטענות. חיוך קטן חתם אסופת משפטים גלויי לב. "רק  ספורט ומחשבות טובות," ענה. "ולשחות עם אישה יפה מחייכת," הוסיף כעבור רגע.

"אתה כל כך מקסים," לבי כמו ניתר מחזי. בלעתי בעיניי את הדמות המוארת שנשענה על הגדה. פטמותיו הנפולות הגיעו כמעט עד הבטן, ונקודות אדומות ובולטות עיטרו את אזור הקורקבן. כווייה בהירה השתרעה על פני חצי זרוע ומעט מן החזה. למרבה הפלא ראיתי בכל אלו יופי מוזר, וכך גם בהשמטת ה"א הידיעה ממרבית המשפטים שיצאו מפיו. ייתכן שגם הוא התעלם מהבטן התפוחה שלי, ומהירכיים הרוטטות שהצליפו זו בזו בשעת השחייה. הייתה הקלה מבורכת בחשיפה המוחלטת מראש. היינו מה שאנחנו, בלי כיסוי, חסרי גיל וצורה, רק אצבעות ועיניים, שפתיים ורגליים, גבר ואישה.

"כל הכבוד, באמת."

"על מה ?"

"על הכול. אמא שלי צעירה ממך בחודש, ואולי לא תאמין, אבל היא לא יצאה מהבית שלה כבר שנתיים. לא קוראת ספרים, לא צופה בסרטים. רק כועסת ומדוכאת וצמודה לטלוויזיה. יש לה מטפלת שהיא מתעללת בה. אמא שלי במטפלת, לא להפך.  אחרי עשר בלילה אמא שלי לא מרשה לה  לפתוח את ארונות המטבח או ללכת לשירותים, בטענה שיש לה שינה קלה, וגם ביסקוויט שנופל במטבח מעיר אותה."

"עצוב," אמר. "אני אגב לא מסתכל אף פעם בטלוויזיה. צריך להספיק הרבה דברים. למשל לתת לנכדים שלי שיעורים פרטיים במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית."

"אתה משהו…" אמרתי בהערכה עמוקה. "וממה זה?" הצבעתי על האזור הבהיר והמצולק בחזהו.

"תאונת דרכים," ענה. "מלפני שנתיים. נכנסתי בקיר. מאז לא נוהג. אבל אם אני אמשיך לשחות, אולי אחזור לרכוב על אופניים. יש לי אינטרס לחזור לרכוב על אופניים עם שלושה נכדים שלי, מגבעתיים לתל אביב, דרך הפארק. פעם הייתי עושה את זה כל שבת. היום כשאני עולה על האופניים יש לי סחרחורת. זאת מטרה שהעמדתי לעצמי. לחזור לאופניים ולהיות מסוגל להגיע באופניים לים. ובגלל זה אני שוחה שלוש פעמים בשבוע ארבעים בריכות. לא פחות. כשאני מגיע הביתה אני גם רץ קילומטר, ורק אחר כך מתקלח."

"ברצינות ?"

"בטח שברצינות, אלא מה?"

התבוננתי בו בהתפעלות. ומהן המטרות שאני מציבה לעצמי? ניקרה בי מחשבה. המטרה הלפני אחרונה הייתה לעבור מעוסק פטור למורשה, אחריה להפסיק לעשן, ומאז לא הייתה עוד תכלית שתאיר את ימיי. רק לשלם את המע"מ באמצע החודש ולזכור להכין בתחילתו את המעטפה של ההוצאות וההכנסות לרו"ח. אפילו להוריד במשקל כבר לא היה לי כוח או רצון. בזווית העין הבחנתי שהמסלול משמאלנו התפנה. לא עשיתי שום תזוזה. היה נעים לי כאן, בסנכרון המושלם עם בוריס, וקיוויתי שגם הוא לא ישים לב למסלול שהתפנה. "טוב, קדימה, לשחות," גירש אותי למים. "למה באת לכאן?" זינקתי ראש, אבל במים השבתי ביני לבין עצמי: לא באתי לשחות, באתי לפגוש אותך, בוריס.

בתוך שבועיים התחלתי לומר לו בריש גלי, בלי שום בושה, שהתגעגעתי. עשרים דקות לפני הגעתו הייתי תופסת לנו מסלול ומתחממת בשחייה אטית. מי שהעז להסתנן למסלול שלי היה מסולק בצעקות קצרות וחדות, ביד מאוגרפת מונפת ובפנים מאיימות. כשהיה מגיע הייתי מחייכת ואומרת: "בוריס! כל כך התגעגעתי."

"כל כך טוב שאישה יפה מחכה לי," היה חושף לעומתי את שיניו, שלמעט חמישה שתלים, לדבריו, היו כולן שלו. "זה לא מובן מאליו שאישה יפה ואינטליגנטית, שתמיד מחייכת, מחכה לי ותופסת בשבילי מסלול. גם אני התגעגעתי, מתוקה." אז היה פושט את חולצתו וחושף גוף מגובנן ומצומק, ובגד ים מיושן ומדולדל, אך עיניי כבר התקבעו בניצוץ בעיניו. זה נכון, חשבתי, בוריס גורם לי לחייך.

ערב אחד שלח לי בוואטסאפ שני סרטונים ביתיים: באחד ביצע ארבעים שכיבות סמיכה, בשני קפץ בחבל במשך עשר דקות. נכדו הצעיר צילם אותו ושאל מדי פעם, "זהו, סבא? זהו?" ובוריס השיב לו, "עד הסוף, עומר, לצלם עד הסוף!" הילד שוטט במצלמה בכל חלקי הסלון, שהיה מרוהט בטוב טעם; שטיחים נאים היו פרושים על רצפת קרמיקה אפורה, פרחים יפים היו מונחים באגרטל, שניצב על שולחן עץ ליד חלון רחב, שטוף שמש, אשר חשף עצי צפצפה. להרף עין נראתה אשתו, חולפת במהירות ובדרך מרימה דבר מה מהרצפה. צדודיתה הייתה נאה ומטופחת.

"מרשים! אין כמוך, והבית כל כך יפה!" כתבתי לו. מאז צפיתי בסרטונים בימים האי-זוגיים, שבהם לא שחיתי, כדי לשמור גם בהם על רכות לבי ועל הרגשת הריחוף ששרתה עליו בימים הזוגיים.

***

ככל שבוריס שיפר את הכושר, כך איבדתי אני את שלי. מעשרים בריכות לכל הפחות, הידרדרתי לשש-שבע. אבל למרות זאת שיפרה השהות בבריכה את מצבי, לא בזכות השחייה אלא בזכות בוריס. כל האיברים, ובהם הישבן, כואבים פחות כשמחשבות רודפות את זנבותיהן של קודמותיהן, וכולן מלאות בזקן מופלא, חזק וחכם ומצחיק ואמיץ, שעיניו מבריקות והוא מדבר במבטא סקסי מאין כמותו. "ספר לי עוד," הייתי תובעת ממנו כשהגיע אליי לגדה, והוא היה מעניק לי בכל פעם סיפור אחר, מרתק יותר מקודמו. בסיפורים שלו כיכבו דולפינים וכרישים, קופים פראיים, נחשים נדירים, מרגלים רבי תושייה, עופות דורסים, פושעים מסוכנים ונזירים קדושים. "ועכשיו לשחות," חייך בכל פעם את החיוך המתוק שלו כשסיים את אחד מסיפוריו, "למה באת לפה?"

"בשבילך," הודיתי לראשונה בגלוי באחד מימי רביעי, ונדמה שכל השחיינים עצרו את תנועותיהם במים והטו אליי אוזן רכלנית, במיוחד ברכה המרשעת, הטיפשה והצדקנית, שהגיעה לכיסא גלגלים לאחר ארבעים שנות עבודה כמגיהה נוקדנית, ושחתה אך ורק ברדודים כי פחדה לטבוע. לרוב השתדלתי להסיט ממנה את מבטי כדי שגורלה לא ידבק בי יותר מכפי שכבר דָבק – שתינו היינו גרושות ואמהות לשניים, שכבר עזבו את הבית, ולצדנו במיטה רבץ לרוב חתול רחוב שבוּית – אבל כשתנועתה קפאה ואישוניה התקבעו בי ובבוריס, נעצתי בה מבט מבהיל. כשנותרה קפואה צמצמתי את עיניי וסימנתי באצבעי, בהילוך אטי, תנועה של עריפת ראש. מעולם לא העזתי לאיים עליה כך קודם לכן, שכן יכלה לצרוח חזק ממני וגידופיה היו מגוונים לא פחות. למרבה המזל צקצקה בבוז ותו לא בטרם שבה לשחות. "לא מעניינת אותי השחייה ולא הכושר," אמרתי לבוריס בזמן שעקבתי אחר דמותה המתרחקת. "אתה מעניין אותי, רק אתה."

ספק אם הייתי מעזה לומר לו את זה אם היה צעיר בעשר שנים, שלא לדבר על עשרים. יחסית אליו היו יששכר הכירופרקט, יהודה, מנכ"ל מכון הפאות, או יאיר מנדל המניאק, תינוקות של בית רבן. יכולתי לומר הכול ולא להיחשד כרצינית, שכן על פניו צף לפניי קשיש שמבוגר ממני בשלושים שנה. במבט נטול חמלה נראה בוריס כמו אחד מן הקשישים שאורזים להם חבילות מזון ומוצאים להם מטפל פיליפיני האדיש לגורלם. אבל לא כך נראה בעיניי, לא ב"מרגוע לעמל". כאן יכולתי להתקרב אליו,  להתחכך בו בגמלוניות שעה שזינקתי לשחות, ולתבוע ממנו חיבוק לפרידה כעבור שלוש שעות רטובות, עוד בהיותנו במים. הוא היה אז מעיף מבטים מהירים ימינה ושמאלה, ולעתים אמר: "בואי ניפרד שם." הייתי שוחה אחריו לגדה השנייה, העמוקה, ובדקה של כושר, שאותה היה לוכד בשבילנו, הייתי נצמדת אליו ומחבקת אותו חזק חמש-עשרה שניות לפחות. בוריס היה כורך את ידיו סביבי באחיזה איתנה, לא קשישה כלל וכלל; שדיי היו נלחצים לחזהו הרטוב וחום נעים היה מתפשט בחלציי, אבל איש לא יכול היה לשער זאת. בוריס היה הכיסוי המושלם לתאוות ולחשקים.

לעתים נדירות, כשלא עלה בידי להגיע לפגישת שחייה, הייתי שולחת לו הודעות כגון: "בוריס המקסים, דבר נורא קרה: לא אוכל לבוא מחר כי קיבלתי ספר חדש לעריכה עם דד ליין שלא משאיר לבריכה תקווה," והוא, הקשיש שכבר עבר את גיל המוות הממוצע, היה עונה: "מתוקה, מחר יהיה יום שחור בקורות חיים שלי!"

***

את זמני השחייה שלי, וכמוהם את הימים הזוגיים, התאמתי לאלה של בוריס. כבר הידרדרתי לחמש בריכות, גם זה בקושי, ואילו הוא היה נשאר לאחר שהייתי עוזבת, ומסיים את המכסה – ארבעים בריכות, אפילו לא אחת פחות. לא הפריע לי שהיה נשוי. "להתחתן עם ילנה זאת הייתה טעות גדולה," אמר פעם לשמחתי. "לא עשיתי אתה סקס עשר שנים."

"אז עשר שנים לא עשית סקס?" הכול היה אפשר לשאול אותו. וגם אותי. במים היינו שנינו גם קלים וגם פתוחים מלב אל לב, אם לא למטה מזה.

"לא, לא, הפעם האחרונה הייתה לפני ארבע שנים," ענה בלי היסוס.

גבינו היו צמודים לגדת המים. שחיינים חלפו מימיננו ומשמאלנו – איתן הדתי, המו"ל לשעבר, שסבל מתשע פריצות דיסק, אשר מיהר להניח את הכיפה על ראשו מיד כשהיה יוצא מן המים כדי שאלוהים ימשיך להרעיף עליו כל טוב; אורלי, חולת הטרשת הנפוצה, מחלה שהתפרצה, לדבריה, מעומס כתבי יד, אשר צללה ועלתה, עלתה וצללה, ובכל צלילה היו נשואות אליה העיניים בחרדה כדי לוודא שבפעם הזאת אכן תעלה; אבי, פגוע הראש השמן, שנפגע קשה בתאונת דרכים כשיצא לחגוג את סיום התרגום מיפנית לעברית של רומן עב כרס –  מלאכה שבעטיה רותק לביתו במשך חודשים – ששחה בתנועות חזקות ובפנים כעוסות; וגם יונתן, קטוע הרגל יפה התואר, שנפצע בפיגוע ולא  במהלך עבודה, אבל מכיוון שלפני הפציעה היה מפיק בהוצאת "עננים", זכה במינוי חינם. כמו רעש לבן וחסר משמעות היו כל האנשים האלה בעיניי. רק אני ובוריס, רק אני והוא היינו קיימים בעולם.

"עם מי?" נדהמתי.

"היו לי כמה חברות, מה זה חשוב," ענה. לראשונה זיהיתי בדבריו שמץ של מבוכה.

"בוריס!" נזפתי בו.

"מה את רוצה, אני הייתי רודף נשים ידוע, חתיך גדול ובנדיט לא קטן."

"אז למה אתה לא רודף אותי, למה?" שאלתי בקול מתחנחן.

"לא צריך, את רודפת אותי," צחק. כשכיווצתי את גבותיי הוסיף: "אני אוהב את זה, מתוקה. את מוצאת חן בעיניי."

"אתה עדיין יכול לעשות סקס?" שאלתי בלחש.

"בערבון מוגבל," ענה מיד, "אבל אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. הרבה בזכותך. שתדעי לך, עליתי לחמישים בריכות. וחשק יש. ובדמיון שלי אני לא רק מחבק גוף סקסי ונעים שלך…"

רטט חלף בגופי, ופתאום גם הדמיון שלי הפשיל את מכנסיו של בוריס וחשף איבר גדול וזקוף, פלא רפואי, שפיצה על רפיסות שאר האיברים. דמיינתי את ידיו מעסות את ירכיי ואת שני הישבנים הדואבים שלי, ומשם מעמיקות ומרככות ומרטיבות את הפֶּתח בטרם ננעץ בו איבר מפואר משנת ייצור 1939, וינטג' יחיד ומיוחד במינו, שלאחר שתי גלולות ויאגרה יכול לצלוח כמעט כל משימה שנחלץ אליה. העובדה כי הגוף שאליו ערגתי כעת היה פעיל בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשואה ובמרד גטו ורשה, הביאה עמה קסם יקר ונדיר. הדמיון שלי המשיך לענות אותי גם במלתחה, גם ברכב וגם בבית. בוריס, גבר שכמוהו אין עוד, תפס כל סנטימטר בתודעה שלי.

"בוריס המקסים שנכנס חזק בלב – להתראות בבריכה מחר ב-13:00," כתבתי לו בוואטסאפ למחרת בערב.

בשמונה בבוקר הגיעה הודעתו: "מה שאת כתבת מפחיד אותי. זה טעות שאני נכנסתי ללב שלך. את לא צריכה אותי בחדרים של הלב שלך. לי זה מאוד כיף לדבר אתך, לשחות אתך, לחבק אותך. כאילו אני חוזר לשנים צעירות. ההרגשה מאוד נעימה. אבל אין לזה עתיד. בעיניים שלי את אישה יוצאת דופן ויכולה לתת המון לבן זוג שלך."

זעם צבט אותי. האם ייתכן שקשיש בן שמונים ואחת, שרגל אחת שלו כבר בקבר, הודף אותי? עניתי לו: "בוריס היקר, עצוב שהביטוי 'נכנס לי ללב' העיף קיבינימט את כל חוש ההומור הרוסי שלך. נגמר 'יום שחור בקורות החיים שלי', מילים שגרמו לי לצחוק. וכל כך כיף לצחוק. פתאום מילים גדולות – בן זוג. אני לא רציתי שום בן זוג, אם כי אני מודה שבאמת נכנסת לי ללב ולא הייתי שוללת אפיזודה גופנית אתך, כי אתה יחיד ומיוחד. אבל מפה ועד בן זוג המרחק רב. גם אותי מפחיד לגלות שהפחדתי. שכבר אי-אפשר לצחוק. שהכול כל כך רציני. לא אבוא היום לבריכה, אין לי חשק."

חצי שעה נראה מקליד בוואטסאפ, ולבסוף הופיעה הודעתו: "מתוקה שלי, אולי גם אני לא אלך לבריכה היום. אולי ניפגש בבית קפה? מאוד טוב לי אתך וחבל לאבד את זה. בואי נמשיך יחסים כמו שהיו עד עכשיו. אני מאוד מעריך אותך." כעבור שלוש דקות הוסיף: "מאוד רוצה לנשק אותך."

"בוריס האמיץ!" כתבתי מיד, "רוצה לבוא אליי?"

"אין דבר שרוצה יותר," ענה. "מה כתובת שלך?"

שלחתי לו את הכתובת והוספתי: "תודיע לי שעה מראש, ובלי לחץ!"

תכף ומיד ביטלתי את הפגישה עם הדסה, שהייתה אמורה לשרוף אצלי שעה עד סדנת הכתיבה החדשה שהחלה להעביר בבית דיור מוגן בסביבה. "אלף סליחות, דסי, אני מחכה לדרדסבא המדליק שהכרתי בבריכה," כתבתי לה. "קבעתי פגישה ספונטנית מעכשיו לעכשיו, ואני צריכה להספיק לגלח מפשעות ולנקות קצת את הבית. אעדכן אותך בערב ונקבע מחדש!"

בשתיים בצהריים, כמסוכם, הגיע.

האיש שעמד על מפתן דלתי הכחולה היה זעיר, גובהו היה אולי מטר וחצי. עורו היה אפור ומקומט, כל כך מקומט עד שעיניו הסתתרו בשני קפלי ענק, דבר שהעניק תחושה כי לפניי ניצב איש שעטה על עצמו תחפושת זולה של רוח רפאים. שני חופנים של אניצי שיער מדולדלים צצו בכל רקה, ושתי רגלי גפרורים נחשפו משני פתחים גדולים של זוג מכנסיים שחורים, שחגורה בעלת אבזם מוזהב אספה אותם מעל חולצת גברדין בצבע ירוק מזעזע. הוא אחז בזר ורדים זול מאיי-אם-פי-אם.

פערתי את פי בתדהמה. "בוריס?"

"אני מבין שמרוב מתח אכלת בבוקר בשביל שבוע," גיחך וליקק את שפתו בחרדה.

"הא?" נזעקתי, "אתה רציני?"

"את נראית יותר גדולה," סינן בארסיות.

"ואתה יותר קטן," צרחתי. "הרבה יותר קטן. לך מפה!"

הגמד המחופש בעל המבט המרושע עדיין עמד על שטיחון הסף, ונחירי אפו השעירים רטטו.

"תסתלק מכאן!" שאגתי לפני שטרקתי את הדלת, "וממחר אני מתחילה להגיע בימים האי-זוגיים, אתה שומע? תיחנק אתה עם הזוגיים שלך!"


*הסיפור לקוח מתוך "עורכת מלווה", הוצאת "פרדס", סדרת "פואנטה".

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.