Write Stories

פבל מובשוביץ' | מקור:עברית

מרק

איור מתוך ספר בישול פולני Wypróbowane przepisy i różne wskazówki,1932, צילום: הספרייה הלאומית של וורשה

כשאתה שוחה לך ככה על הגב ומריח את הריחות המהפנטים (מה זה? עוף וחמיצה?) קשה לדמיין שמשהו מתכונן להגיע. אמנם צפוף, אבל אם וָלוֹדְיָה יזוז טיפה שמאלה, וליזָצְ'קה תזוז טיפה ימינה, אפשר יהיה אפילו לשוחח כמו שצריך. – ככה אמר הג'ינג'י, המבוגר מבין שלושתם, בהתרגשות. – אפילו נדמה שעוד רגע יגישו משהו טוב לשתות.

– ספר לנו עוד קצת על האוקיינוס – אמרה ליזָצְ'קה הצעירה בהתרגשות האופיינית לה, – אני כבר שכחתי – וָלוֹדְיָה צף לו לצדם כאחוז עוועים, מוציא בועות שמנוניות מפיו, דופק על דפנות הקיר המתכתי, ממלא פיו מים ונאנח חרש – אֶה, אוֹ, אָה – בעצבות כזאת, כאילו הרגיש שאין טעם. – ואני בכל זאת אספר! – אמר הזקן האדמוני. – נאנח לך ככה! ואנחנו בכל זאת, צפים!

האדמוני הביט לכל הכיוונים, המים היו שקטים באופן מלאכותי, והוא סיפר – פעם היו לי שלושה־עשר ילדים, ומרוב שהם היו רעבים הייתי צריך לקום כל בוקר עוד לפני שהפנס העליון בשמיים נדלק, ולשחות עד אמצע האוקיינוס שנפרס לכל הכיוונים עד אין סוף. באמצע האוקיינוס התגודדו להקות ענקיות של דגיגים אפורים ומלוחים שניסו להימלט מחבורות דולפינים, אבל אני תפסתי אותם כל כך בקלות, שהדולפינים היו מצקצקים להם ומקניטים: "הנה מגיע המוז'יק, עם צבתות כמו שלו גם כן בעיה!" וכו' – הייתי תופס כמה שצריך ובורח הביתה. ככה, עם השק על הגב כמו שאומרים, היה עובר יום שלם עד שהייתי מצליח לחתור בחזרה, והילדים כבר מייללים מרוב רעב – אבא! אבא!

והגוף, כל כמה שהיה חזק לא היה רגיל למסע שכזה. הייתי מתקשח ערב־ערב כמו נוצר סביבי שריון חדש, ככה שהייתי מסוגל להירדם בעמידה בזמן שכולם מפטפטים להם וזוללים מעדנים כל הלילה. בבוקר אשתי הייתה מעירה אותי בלטיפות – מלאכי, הגיע הזמן!..

ויום אחד אני רואה שישנתי עד חצי היום, אשתי לא בעטה. אני קורא לה: מתוקה שלי חביבה, מה קורה? ואני רואה שהיא קודחת ומבולבלת, נאנחת לה מייסורים. מיד דרשתי לקרוא לרופא והוא מסתכל לו וקובע – טיפוס הבטן!.. לא אכלה יותר מדי זמן וכל המנגנונים – קאפוט. והנורא מכל – להחלים אי אפשר!

ומה עם הילדים?.. הם מייללים מרוב רעב, והרופא אומר – להיפרד צריך – ואשתי ממלמלת לה, – שחה, תאכיל אותם, – ואני ידעתי שכשאחזור כבר לא תהיה לי אישה אבל לא היה לי אומץ להיפרד, רק לחשתי – תנוחי לך. משם שחיתי גווע בדמעות לאמצע האוקיינוס, והארורות האלה נקוות בעיניים כמו להכעיס, חסמו את שדה הראייה, ונלכדתי ברשת.

כשסיים האדמוני את הסיפור ליזָצְ'קה בכתה (גם חיות יודעות לאהוב!) וּוָלוֹדְיָה נהם בעצבות – אֶה, אוֹ, אָה – והצטמרר כשיד משכה את הזקן האדמוני מהמים, – אבל מה עם הילדים שלי? – עוד הספיק להגיד לפני שקול פצפוץ גס חתך את האוויר. הזקן הביט בליזָצְ'קה ולרגע ראה את אשתו והתמלא בחילה והתרגשות – אבל זאת היא בכל זאת, ליזָצְ'קה, ליזָצְ'קה המסכנה – וליזָצְ'קה החזירה לו מבט מלא באהבה ורוך בזמן שוָלוֹדְיָה גנח מייסורים – אֶה, אוֹ, אָה. ריח מוות ערמומי ומשכר נישא מסיר התבלינים אל אמבט שני הסרטנים האחרונים שנשארו בו. גניחה איומה ברוטב יין אדום וכמהין לצד תפוח אדמה מוקרם הוגש לשולחן הסועדים.

את ליזָצְ'קה הוציאו חיה מהנהר.

Liked the story? Comment below.

avatar