אלכס פז-גולדמן | מקור:עברית

משלוש יוצא אחד

איך הוא בכלל העז להראות שם את הפרצוף שלו ועוד מניח זר פרחים. התכופף לו באלגנטיות עם מדי חיל האוויר המגוהצים ודרגות האלוף משנה שלו מנצנצות כאלף שמשות. ואמא שלו, הירקנית כבדת הבשר בשמלתה הפרחונית המוכתמת, לוחשת לכולם בזמן שהקברן מבקש סליחה מהנקברת, שהוא (אבי, לא הקברן) אוטוטוטו מתמנה למפקד טייסת הליקופטרים הכי משוכללים שמגיעים מאמריקה.

אברהם גולדשטיין, או אבי בפי חבריו, כפי שנהגו לפעמים לכתוב בעיתונים, היה גאוות השכונה ולא בכדי. טייס ההליקופטר, (המילה מסוק אף שכבר הייתה קיימת טרם הושרשה בפי העם ויעידו על כך 198 איזכורים של המילה הליקופטר בעיתונות הכתובה לעומת 17 בלבד של המילה מסוק, כך על פי האתר "עיתונות יהודית היסטורית") שזכה לקבל כבר שני עיטורי עוז מהרמטכ"ל וממפקד חיל אויר על פעולות חילוץ נועזות שעשה במה שהעיתונים אוהבים לכנות "בעורף האויב". הרבה לוחמים חבו לו את חייהם והיו שאמרו שאומץ ליבו גובל לפעמים בטיפשות או אולי ביצר התאבדות סמוי, כאילו הוא מרגיש שהוא חייב להציל חיים של אחרים בכל מחיר. ונודה על האמת הרבה סיבות לגאווה לא היו לנו דיירי שכונת העוני העלובה. הבתים היו בלוקים תיבתיים, שתי קומות גובהם ובכל קומה ארבע דירות חדר וחצי גודל כל אחת כולל מטבחון ודוש ואסלה עם ברז בעל ראש גדול שנדרש כוח עצום לסוגרו או לפותחו. גרם מדרגות חיצוני בעל מעקה ברזל חלוד עלה לעבר הקומה השנייה. לפי כמות הנפשות בדירה ניתן היה לדעת את מוצא ההורים. שלוש נפשות: אב, אם וילד יחיד היו של אשכנזים, פליטי מחנות הריכוז, כמו הוריו של אבי ושלי, שבע ועד שתים עשרה היו בעיקר של תימנים וכל מספר באמצע של משפחות ספרדיות, בעיקר עירקיות.

ההלוויה התקיימה בשלהי יום חמסין לוהט ולח. השמש כבר עשתה את דרכה האחרונה אל מעבר לעצי הברוש שהקיפו כחומה את גבולות בית הקברות וגוון הזהוב המסנוור התרכך לצבעי כתום-אדמדם על רקע רקיע כחול מתכהה. לא הרבה אנשים באו לחלוק כבוד אחרון וגם חלק מאלו שטרחו שחו ביניהם בלחישות מפה לאוזן, משתדלים שמילותיהם לא יגיעו לאוזני בני המשפחה האבלה, שמעשה של הנקברת לא היה ראוי והוא מנוגד לתורת ישראל, ונדו בראשם זה לזה בהסכמה. מישהו לידי מלמל שכיום כבר לא קוברים מחוץ לגדר אלא לידה.

האבלים היו ראובן, אביו ואמו. הם עמדו דוממים מול הקבר, צווארון חולצתם שוסף בסכין גילוח חדה סמל לקריעה כמקובל במנהג הקבורה היהודי. המלווים נוטפי זיעה ותשושים עברו על פניהם בצעדים איטיים, לוחצים יד או מחבקים. יש שביקשו שלא ידעו עוד צער ויש שנדבו את המקום שינחם ויש ששאלו מתי והיכן השבעה ואם צריך להתקשר לפני שבאים.

ראובן, שהיה חבר ילדותי הטוב ביותר, עמד קפוא. מדי פעם הוא הסיר את כובע המצחייה הלבן שכיסה על קרחת מיוזעת, ניגב בכף ידו את אגלי הזיעה שנטפו על פניו השחומים, ואת כף היד ניגב בצדי מכנסיו, קודם את פנים כף והיד ואחר כך את גב כף היד, בתנועה שהזכירה סַפָּר קשיש המשחיז תער על רצועת עור חומה. הוא לבש חולצת טריקו כהה ומכנסי ג'ינס פשוטים. חגורת עור שחורה בעלת אבזם מתכת גס, הייתה מהודקת מתחת לכרס עגלגלה ומשתפלת ושיוותה לו מעין מראה של עכביש בלתי סימטרי. ידו הימנית השעירה (כמו השמאלית) היתה מונחת על כתפו השמאלית של אביו כאילו אומרת שהכול בסדר, אבל שניהם ידעו שכבר שנים רבות מאומה לא בסדר. הבטתי באבא של ראובן, קשיש דליל שיער שעמד כפוף ושפוף. הזהו הגבר גדל הממדים והשרירים שזכרתי כילד? האם הצער על בתו ועל התנהלותו הכריעו אותו או אולי סתם בריחת סידן? העברתי את מבטי הצידה לעבר אמו של ראובן שעמדה בריחוק מופגן מבעלה ונשענה על קרובה שלא זיהיתי. היא לבשה שמלה שחורה וראשה היה מכוסה במטפחת שחורה שמקצותיה בצבצו שערות שיבה מאפירות. היא לא פסקה לבכות. שמעון, אחיהם הצעיר של ראובן ואביבה, לא היה נוכח. המטפל במוסד המליץ לחסוך ממנו את הטקס שעלול, אולי, להחמיר את מצבו.

זה היה אותו בית הקברות הישן בפאתי שכונת עמידר, לא רחוק מאצטדיון הכדורגל הנטוש של מכבי רמת-עמידר בו ביליתי את מרבית שבתותי בילדותי. עוד כשהייתי ילד תמהתי על השם הפרדוקסלי שהיה חקוק בשערו: "בית החיים". קשת גדולה מעל השער בישרה ש"צדקה תציל ממוות". מתחת לקשת ישבו מספר קבצנים, קופסאות שימורים חלודות לידם וספר תהילים בידם. חשבתי על הפרסומאי הקריאטיבי שחיבר את הסיסמא, חוש הומור לא חסר לו. צמוד לחומת בית הקברות שכן פעם בית המטבחיים של רמת גן, וגם עכשיו, שנים רבות אחרי שפונה והוקמה במקומו שכונת צעירה, עדיין יכולתי להריח את צחנת הנבלות שהייתה בוקעת ממנו. יכולתי לשמוע שוב את שאגות העידוד של האוהדים, קריאות האכזבה, הקללות לשופט, פיצוח הגרעינים ושריקת יריקת הקליפות שהתערבבו ביללות הכלבים השדופים מזי הרעב ששרטו ברגליהם הקדמיות את סורגי הכלובים הצרים של הכלבייה ששכנה בלבו של בית המטבחיים. ובתוך הקולות האלו באו ועלו גם צהלות אימה ושחוק כמו אלו הנשמעים בגלגוליה של רכבת הרים. הנה ראובן, אז שחור תלתלים ורזה כגפרור ואני, שני ילדים רצים בלילה חשוך ואפל בין הקברים ומתחרים ביניהם מי אמיץ יותר ומי יעז לנגוע ביותר מצבות מבלי שרוח של מת תצא מעפרה ותמשוך אותו אחריה. ולפתע גוועו קולות הצחוק האלו וצעקה גדולה באה במקומם. צעקה מפלחת מלווה בבכי חנוק של נער צעיר ואחריה בא קול דממה הנמשך עד עצם היום הזה. ניערתי את ראשי ומבטי חלף על המצבות הישנות, חלקן נוטות ליפול. על כל אחת מהן חקוק היה סיפור חייו המשודרג של המנוח המונח מתחתיה. אחת מהן, איני זוכר איזה, אוצרת בשתיקה את סיפורי הכאוב ואולי רק טעמה של הנקמה המתקרבת יביא מזור לסיוטיי.

הקברן, לבוש שחורים, מגבעת שחורה על ראשו וזקנו השחור עשוי בטוב טעם, להבדיל מזקנם המדובלל והפרוע של הקברנים האשכנזים החל במסכת ההתנצלויות בשם חברת קדישא. הוא ביקש מחילה מהנקברת, שתלולית אדמה טרייה בה ננעצו פרחים שעלי כותרתם קמלו מהחום הכבד, רבצה מעליה, והסביר שכל פעולותיו היו לכבודה וכי כל שנעשה היה על פי מנהג המקום. ומאחר שהזכיר כבר את מנהג המקום עמד ונעצר לפני אבא של ראובן והביע השתתפות עמוקה בצערו. אבא של ראובן הנהן בראשו לתודה והקברן המשיך לעמוד מולו ולהשמיע משפטי ניחום כ"לא תדעו עוד צער", ו"המקום ינחם", ו"בבנין ירושלים ננוחם". ראובן היה זה שהבין שהקברן לא יעזוב את המקום עד אשר ינהגו בו האבלים גם הם כמנהג המקום. הוא דחף את ידו הימנית לכיסו הקדמי וזיק תקווה ניצת בעיני הקברן אך כבה מיד כאשר היד יצאה ובכפה צרור מפתחות. ראובן העביר את המפתחות לכיסו השמאלי והחזיר ידו לכיס הימני. הפעם לא אבדה תקוות הקברן שכן מהכיס יצא ארנק תפוח. ראובן שלף שטר תכלכל ומסר לידי הקברן, זה לקח והנהן בראשו לתודה אך נותר במקומו. ראובן שלף שטר נוסף ועדין הקברן נותר במקומו. לרגע נזכרתי בסרטי פשע אמריקאי שבהם הבלש עומד בבר מול המוזג ומנסה לדובב אותו לגבי עבריין מסוים ואחרי כל משפט המוזג משתתק וממשיך רק אחרי ששטר נוסף מתקלף מערימת השטרות. ראובן נשך את שפתיו הוציא עוד שטר ירוק והכניס את ארנקו לכיס ומיד העביר לשם את צרור המפתחות מהכיס בשמאלי ובכך סימן שסיים את מנהג המקום. הקברן צרף את השטרות לחבילה עבה שהוציא מכיסו, כרך גומי סביבה, הודה בשם הקדוש ברוך הוא לראובן, אסף את האלונקה המקופלת ונעלם בין שבילי בית הקברות.

אבי התכופף שלה אבן קטנה והניח אותה על הקבר. לרגע קט הוא נשאר כפוף כאילו לחש דבר מה ואז התרומם לאיטו הזדקף יישר את שרוולי מכנסיו והתקרב לעבר האבלים. הוא לא הושיט ידו ללחיצה כמקובל משום שכמותם וכמוני ידע שידו תישאר תלויה באוויר. הוא נד בראשו קלות, הפטיר כמה מילים שלא זכו למענה, הסתובב ובהליכה זקופה תמירה שם פניו לעבר היציאה, כאילו מאומה לא קרה, לא היום ולא אז. ידעתי בדיוק היכן יעבור בדרכו לשער בית קברות. הקדמתי אותו בכמה צעדים ונעצרתי ליד מצבה דמויית שני לוחות הברית שעליה היה חקוק: "דוד ויאיר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו." בהיתי בשמות. דוד גולדנברג על האחת ויאיר מזרחי על השנייה. הכרתי אותם היטב והם הכירו אותי אפילו טוב יותר, או אולי נכון יהיה לומר, במעין משחק מילים לא מתוחכם, עמוק יותר. לא הייתי צריך להמיר את התאריכים העבריים שציינו את שנות הלידה והמוות. ידעתי בדיוק בני כמה היו כאשר הג'יפ הצבאי שקיבל דוד באחד מסופי השבוע התדרדר לתהום. מומחי המשטרה קבעו שכשל טכני גרם לאובדן הבלמים. החימושניק שעבד על הג'יפ נידון לשלושים וחמישה ימי מחבוש על לא עוול בכפו. למשטרה לא היה מושג מה אומר הדף שנמצא ליד הג'יפ המרוסק שבו היה כתוב: משלוש יוצא אחד, ואריה "המחסל" שוב הצדיק את המוניטין שנרשם על שמו.

עמדתי ליד הקברים והמתנתי, מקפיד שמפקד הטייסת לעתיד יבחין בי. הוא פסע זקוף ותמיר, משקפי הרייבאנד על אפו וחיוך דק של שביעות רצון ושחצנות מרוח על פניו, זה אותו החיוך שהיה לו עוד כשהיה מדריך נוער ב"מכבי צעיר" וכל הבנות היו מאוהבות בו ואביבה יותר מכל. הוא נעצר ליד המצבות ואז הבחין בי. הוא כנראה לא היה בטוח שהוא מזהה אותי אחרי שנים כה רבות. הוא הסיר את משקפי הטייסים שלו ומבטינו הצטלבו. שנים חיכיתי לרגע הזה, דמיינתי אותו בחלומותיי הזיתי אותו בהקיץ והנה כעת כשהגיע רעדתי כולי ולבי פרכס והלם בעוז ברקותיי כמו פטיש אוויר המפורר קיר בטון. השתדלתי שלא להשפיל מבט. קפצתי את שפתיי ולא הוצאתי מילה מפי למרות רצוני לזעוק ולצעוק בקול גדול, לפחות כמו אז על המצבה ההיא, זו שזוכרת את קלוני. רציתי לפרוק את הגוש הכבד והחונק, להוציא את כל מה שקבור בתוכי שנים כה רבות – אך פי היה יבש ומיתרי הקול שלי כאילו נקרעו ונדמו.

והוא, קד קלות בראשו בתנועה כמעט בלתי נראית לעיין שציינה כי לא רק שזכר אותי אלא גם הבין מדוע אני עומד במקום שבו אני עומד. לרגע היה נדמה שאני רואה סימן של פחד בעיניו כמי שמישיר מבטו אל המוות אך זה חלף ונעלם כהרף עין. ובמקום זאת, ואני מוכן להישבע בחיי הנצח של אמי שקבורה לא הרחק משם, מצמץ בעיניו. שלושה מצמוצים מהירים. הפסקה. ואז מצמוץ אחד נוסף. ואז חבש את משקפיו והסתלק בצעד בטוח כשגבו החשוף מופנה אלי. הנהנתי בראשי לעבר דמות שעמדה לא הרחק משם, חבויה בצלו של אחד העצים ואריה נגע קלות באוזנו הימנית והחל פוסע בניחותא אחרי אבי.

ובאותו רגע חזרתי שנים רבות לאחור.

לאותו יום שבו קיבלתי מעטפה מאמריקה ובתוכה מכתב מצבי צחורי, שהיה חבר שלי בשנה שהיה בארץ ולפני שהוריו חזרו לאמריקה. זה היה מכתב קצר שהתחיל במילות ברכה שגרתיות ושאלות רשמיות לשלומי אך לא ההתעניינות בשלומי היתה הגורם למכתב אלא פגישה מפתיעה, או ליתר נכון הִתָּקְלוּת שהייתה לו עם מי שהוא כינה ומי שרציתי ולא זכיתי: "אהובתך אביבה". צבי פגש אותה כאשר ביקר את אמו בסנטוריום בלוס אנג'לס. עוד לפני שקראתי את המכתב כבר הייתי מבוהל. ידעתי שאמא של צבי חטפה התמוטטות עצבים עוד כשהיו בארץ וזו הסיבה שהם חזרו ללוס אנג'לס, ומאז אמו יוצאת ונכנסת לסנטוריום שזה בעצם בית משוגעים אם לא רוצים להיות פוליטיקלי קורקט. גם כיום אני רואה את המילים שכתב מול עיניי ואיני שוכח פסיק.

"אביבה עשתה את עצמה שהיא לא מכירה אותי. אבל אני זיהיתי אותה מיד. גם שם בחלוק הלבן ובשיער פרוע ועיניים כבויות היא עדין היתה יפה. היא עמדה מרחוק וצפתה בי משוחח עם אמי וממש לפני שיצאתי היא רצה אלי באמוק. סניטר שחור גדול רץ אחריה וצעק לה סטופ. בטח פחד שהיא הולכת לפגוע בי. היא נעצרה לידי ודחפה לי את הפתק הזה ליד וביקשה ממני שאעביר אותו אליך. היא לא אמרה כלום חוץ מזה ונתנה לסניטר להוביל אותה לבנין." כך היה כתוב. מתוך המעטפה נשר פתק מקומט. יישרתי אותו בגב ידי. אותיות אדומות גדולות מרוחות צעקו: משלוש יוצא אחד!!!!! עם הרבה-הרבה סימני קריאה.

אז אביבה לא נסעה לדודים שלה כמו שראובן סיפר לי כששאלתי אותו לאן היא נעלמה במפתיע אז לפני הרבה שנים. ולא רק היא נעלמה מהבית של ראובן אלא גם שמעון אחיו האוטיסט שנשלח למוסד מיוחד פרטי לילדים כמוהו. אף אחד לא ידע מאין היה להם פתאום כסף למוסד הזה וראובן בעצמו לא ידע ואמא שלי אמרה שאולי העובדת הסוציאלית עזרה להם. אשרי המאמין.

אביבה בבית משוגעים. לא יכולתי לעכל את המחשבה הזו. זכרתי שכמה חודשים לפני שנעלמה היא פתאום הסתגרה בבית ולא רצתה לצאת ולראות אף אחד.

הסתכלתי על הפתק המקומט: "משלוש יוצא אחד". מה זה צריך להביע? זה משחק הגרלה שכל ילד מכיר. מסתדרים במעגל ומנפנפים ידיים כלפי המרכז וקוראים ביחד בקול 'משלוש יוצא אחד' ואז כל אחד פורש את כף ידו. גב כף היד הוא "שחור" ופנים כף היד הוא "לבן". מי שכף היד שלו שונה משני האחרים זוכה. אם כולם "שחור" או "לבן" אז עושים משחק חוזר.

חשבתי שזה אולי סממן לשיגעון שלה אבל למה דווקא זה? למה דווקא לי? היא הרי לא שמה עלי בכלל לפני כן. היא ידעה שאני מאוהב בה אבל בשבילה הייתי ילדון מטופש מאוהב. החבר הקטן של אחיה הצעיר שמכרכר סביבה ועושה עבורה כל שליחות שרק תבקש – רק שתחייך לעברו, רק שתלטף את ראשו והוא (זה אני כמובן) כמו כלבלב מאושר מביט בה ומצפה לעוד. אבל אביבה כמו גילה מ"שיר השכונה" של "התרנגולים", הייתה מאוהבת באבי, אז המדריך החתיך ב"מכבי צעיר" והיום טייס מעוטר ומועמד להיות מפקד טייסת. היא היתה מסתובבת על ידו אם צריך או לא צריך ומלפניה הזדקרו שדיה שכבר עברו את שלב הניצניות והיו תפוחים ועגלגלים וגם מבעד לחזייה היה ניתן להבחין בפטמותיה הזקורות ואבי לא נשאר אדיש כלל וכלל. כבר אז ידעו כולם בשכונה שהוא קיבל זימון למבדקים לקורס טייס ולא היתה בת שלא חלמה עליו אך זו שזכתה היתה אביבה היפה. אחרי כל פעולה ב"מכבי צעיר" הוא היה מזמין אותה לפלאפל ומלווה אותה הביתה בדרך הכי ארוכה שניתן היה להעלות על הדעת. ואני נער מתבגר ומחוצ'קן הייתי מסתכל בזוג המלכותי והאצילי הזה ומקנא עד זוב דמעות. כשאני אומר מסתכל אני בעצם מתכוון לכך שהייתי עוקב אחריהם. הולך אחריהם כמו צל, מסתתר מאחורי עמודי חשמל, נחבא בין פחי אשפה, משתטח מאחורי שיחים או מזנק לחצרות בתים. פוחד מהרגע שבו יבחינו בי ויחשפו את קלוני ברבים. אבל אביבה ואבי, היו שקועים בעצמם שאפילו פצצת אטום, אילו נפלה על ראשיהם ממש, לא היתה מסיחה את דעתם ואני הייתי משתגע. הייתי חוזר הביתה עצבני, משליך את עצמי על המיטה וצועק על אמא שלי שאני בסדר, ושתניח לי ושתעזוב אותי לנפשי. היא הרי בחיים לא תהיה מסוגלת להבין מה זה להיות מאוהב על אמת. ובלילה מתחת לשמיכה הייתי לופת את זכרותי המתקשה ורואה לנגד עיני את ידו של אבי מחליקה ומלטפת את ישבנה של אביבה, והייתי שומע אותה מצחקקת ואומרת לו שהוא ילד רע אבל לא ממהרת להסיט את ידו, וכך הייתי מתיז את כאבי ומספיג אותו במצעי המיטה. ואחרי זה, סחוט ומבוזה, לילה ועוד לילה, לילה אחרי לילה הייתי נשבע לעצמי שלעולם לא שוב. ותמיד הייתי שב.

לקחתי את הפתק ואת המכתב והלכתי למה שכונה "החדר" של ראובן. אחרי אותו אירוע אביבה לא היתה מוכנה שראובן ימשיך לגור איתה באותו חדר כמו שהיה מאז שנולדו, ולאבא של ראובן לא הייתה ברירה.

בקצה החצר שלהם היה מחסן עץ שקירותיו היו מחופים בנייר זפת שחור שחסם בגבורה חדירת אויר קר. מעליו היה גג אסבסט גלי אפור ומתפורר, שכמותו היו בכל סככות האימונים בצבא ושאין לדעת כמה רבבות חלו בסרטן מנשימת אבקו, עד שנאסר בו השימוש. במחסן דחוס ועבש זה היו שמורים כלי העבודה והגינה שלהם. היו שם קערות מחלידות מפח שהאמייל הלבן שלהם סדוק, חוטי תייל חלודים, מעדר עם ידית עץ קצרה, מגרפה עקומת שיניים, דליים של סיד, סמרטוטים, נברשת ישנה, כסאות שבורים, שולחן מתקפל לפסח, ועוד מיני גרוטאות שספק אם אי פעם היה להם שימוש ונשמרו למקרה שאולי ימצאו נחוצים. ופעם, כשהיה להם כלב שמירה, אבא של ראובן הפך את המחסן גם למלונה והוא גר שם (הכלב לא אבא של ראובן), עד שיום אחד גנבו אותו (את הכלב), אבל זה כבר סיפור אחר. את המחסן הקטן הזה הפך אבא של ראובן לחדר. הוא צבע את קירות העץ מבפנים, התקין מנורה חשופה על חוט חשמל מעוקל, העמיד מאוורר בעל שלוש כנפיים, בנה מדפים, והעביר לשם את המיטה של ראובן ואת ראובן בעקבותיה.

דפקתי על הדלת בכוח. ראובן פתח. לא חיכיתי להזמנה להיכנס. דחפתי אותו והנחתי את המכתב ואת הפתק על השולחן. ראובן היה חיוור כשקרא.

"וידעת כל הזמן שהיא לא אצל הדודים ושיקרת לי," אמרתי ביבושת.

"לא שיקרתי. היא באמת נסעה אליהם לנוח אבל בסוף לא היתה להם ברירה… זה מה שאבא שלי אמר לי," אמר ראובן כשהוא אוחז בפתק וחוזר ומעיין בו כמי שמנסה לחדור לצפונות החידה שטומנות שלושת המילים האדומות שהנקודות בקצה סימני הקריאה שלהן דמו לכתמי דם.

"אבל, למה היא נסעה אליהם. ככה באמצע שנת הלימודים? חייבת להיות סיבה!" התעקשתי.

ראובן בחן אותי במבט משונה כאילו הוא מנסה לחדור לתוך צפונות לבי. ידעתי שהוא מסתיר משהו.

"רובי," אמרתי בקול שקט אך נרגש. בדרך כלל בשיחה רגילה מעולם לא פנינו זה לזה בשם ואני גם מעולם לא קראתי לו רובי כפי שקראו לו הוריו. "אם יש דבר אחד שאני לא מפקפק בו לרגע הוא שבכל מצב שאני לא אהיה בו, תמיד אוכל לסמוך עליך שתעמוד לצדי ושתעזוב הכול כדי לעזור לי. תן לי לדעת שגם אתה מרגיש כך כלפיי. אני רוצה לדעת מה קרה, למה אביבה כתבה את זה ולמה לי, דבר אלי בכנות רובי, אני החבר הכי טוב והכי נאמן שלך." הרגשתי שכל מילה ומילה כאילו נחצבה מעומק ליבי וגם ראובן חש בכך והתרצה. שנינו הרי קראנו את אותה חוברת של הרומן הרומנטי שממנה ציטטתי את המילים הנרגשות האלו.

"היא התנהגה מאד מוזר לפני שאבא שלי שלח אותה לאמריקה. היא היתה מאד עצבנית כל השבועות האחרונים. כל היום היא היתה סגורה בחדר אבל בערבים היא היתה יוצאת ומשוטטת, השד יודע איפה. אבא שלי היה משתגע. הוא היה יוצא לחפש אותה ובפעמים שמצא אותה היה מחזיר אותה בכוח הביתה. אחרי הרבה ויכוחים וצעקות הוא הסכים שהיא תחזור עד עשר אבל בתנאי שתמיד היא תהיה עם עוד חברה. הוא אמר שאצלם בעירק לא היה מצב כזה שנערה צעירה יוצאת לבד בלילה ושהיא עושה בושות למשפחה. אפילו אמא שלי, שבדרך כלל, הרבה יותר סובלנית, הייתה צועקת עליה. חשבתי שזה אולי בגלל שהחבר שלה צריך להתגייס. היא מאד דאגה לו. אתה מכיר אותו. אבי היפה, המדריך מ"מכבי צעיר", זה עם הטוסטוס שכל הבנות מאוהבות בו."

זה מה שהיה חסר לי. שראובן יזרה מלח על הפצעים הפעורים שלי. כאילו שלא ידעתי שבשביל אביבה אני רק ילדון צעיר, שאפילו לא צריך להתבייש ממנו. פעם כשהייתי אצלם בחדר היא ביקשה שאסתובב כי היא צריכה להחליף חולצה וללבוש חזייה. עצם הזכרת המילה חזייה כבר גרמה לי להאדים ובקושי נשמתי. היא אפילו לא חיכתה שאסתובב והתחילה להרים את החולצה. אני נבהלתי, הפניתי את פניי במהירות לקיר, עצמתי את עיניי בכל הכוח, שמעתי את רשרוש הבגדים המתחלפים והרגשתי איך אני עולה בלהבות. גם כשהיא אמרה שאני יכול כבר להסתובב לקח לי כמה דקות עד שהרשיתי לעצמי להסתובב כי לא רציתי שתראה כמה לוהטים פניי. ובלילה מתחת לשמיכה ציננתי את עצמי שוב ושוב וגם כאשר החיכוך פצע את קצה אברי, לא פסקתי ולא נרגעתי.

"היא מאד פחדה שיקרה לו משהו בגיבוש ושאולי הוא יפצע וגם כל השמועות בעיתונים וברדיו שאולי תהייה מלחמה בקרוב, הלחיצו אותה מאד. פעם שמעתי אותה מבקשת ממנו שיוותר ושילך להיות ג'ובניק בקריה כי הוא בן יחיד. הוא צחק עליה ואמר שכל החיים שלו הוא חולם להיות טייס קרבי וזה מה שיהיה והרגיע אותה שהכול יהיה בסדר ושהיא עוד תהיה גאה בכנפי הטייס שלו."

"טוב, זה טבעי שהיא תדאג לו." אמרתי בקול צפצפני, כזה שיוצא לאנשים שלא יודעים לשקר כאשר הם משקרים.

"לא יודע. היא לא אמא שלו. ובלילה לפני הגיוס שלו, היא מאוד התרגשה. היא אמרה שהם הולכים לסרט ושזה יהיה ערב חשוב מאד. היא חזרה מאוחר מאד. אני כבר ישנתי והתעוררתי כשהיא נכנסה. אבא שלי צעק שבגללה הם לא ישנו כל הלילה אבל היא לא ענתה לו. שמעתי אותה נכנסת למקלחת וטורקת את הדלת. היא הסתגרה שם ולא יצאה. אמא שלי דפקה על הדלת וצעקה לה לצאת, אבל היא קראה שיעזבו אותה במנוחה ושיניחו לה. בסוף אבא שלי ביקש מאמא שלי לעזוב אותה ושמחר בבוקר הוא כבר יטפל בה. היא נשארה איזה חצי שעה באמבטיה עם הדוש פתוח והתקלחה. זה היה מאד משונה."

"מה משונה? שהיא התקלחה?" קולי שוב היה סדוק וצורמני כשלנגד עיני ראיתי את זרמי המים הקרים קולחים על גופה העירום וכבר ידעתי כיצד בודד במיטתי בלילה אצנן את עצמי בטיפות לבנבנות דביקות שיותזו על בטני ועל חזי.

"כן. היא אוהבת להתקלח במים ממש רותחים והבוילר היה מכובה כל הלילה והמים היו קרים כמו קרח ולמרות זאת היא התקלחה," הסביר ראובן.

"אולי סתם היא פתחה את הברז, לא לשמוע את הצעקות של ההורים שלך?" ניסיתי להחזיר לעצמי את קולי הרגיל.

"זה מה שאני חשבתי בהתחלה. אבל כשהיא נכנסה לחדר, היא היתה עטופה במגבת והשיער שלה היה רטוב והיא רעדה מקור. שאלתי אותה מה קרה והיא פתחה עלי פה וצעקה שאסתום לפני שהיא שוחטת אותי. ואז ראיתי אותה דוחפת חבילה מתחת למיטה שלה. זה נראה כמו שק או משהו דומה. כל הלילה היא לא הפסיקה לבכות. בבוקר היא קמה ורצה שוב להתקלח, ממש השתגעה. ניצלתי את ההזדמנות וחיפשתי מתחת למיטה אבל שום דבר לא היה שם. היא בטח סילקה את זה קודם. כשאבא שלי ניסה לשאול מה קרה, היא פרצה בבכי וברחה לחדר ונעלה את עצמה. היא לא נתנה לי להיכנס ואחרי איזה שעה היא יצאה ואמרה שהיא לא יכולה להיות איתי באותו חדר. כי היא כבר גדולה. אמרתי לה שזה גם החדר שלי ושאם לא מתאים לה היא יכולה לטוס מהבית יחד עם הטייס שלה ואיך שאמרתי את זה היא הפליקה לי סטירה ואם אבא שלי לא היה תופס אותי אני לא יודע מה הייתי עושה לה. ואיך שהיינו ככה באמצע הריב, נשמעה דפיקה בדלת. אבל לא סתם דפיקה אלא ממש בלחץ. בום! בום! בום!. ומי אתה חושב עומד בפתח?"

"אבי?" שאלתי בחרדה, מקווה שאני טועה.

"כמעט. אבא שלו. הירקן!" ענה ראובן והשתתק, כאילו הוא מהסס אם להמשיך בכלל. ראובן מעולם לא שש להיכנס לפרטים אישיים מדי על משפחתו ובמיוחד לא על אביבה.

"מה הוא רצה?" לא יכולתי להתאפק ושברתי את השתיקה שהחלה להעיק עלי. אף פעם לא הייתי טוב במצבים מלחיצים. במשחקי "מי ישפיל עיניים ראשון" אני תמיד נשבר ואם לא משפיל את עיני אז פורץ בצחוק מטופש.

"לא יודע. אביבה איך שראתה אותו, נהייתה לבנה כמו סיד, וברחה ונעלה את עצמה. אמא שלי הזמינה אותו להיכנס אבל הוא ביקש שאבא שלי יצא אליו. אז אבא שלי הלך איתו וכשהוא חזר הפנים שלו היו לבנים כמו של מת. וכל מה שהוא אמר זה שאני עובר לגור במחסן כי אביבה צריכה חדר משלה." את המשפט המורכב הזה שראובן התחיל בנימה של שדרן חדשות אובייקטיבי הוא סיים בקללה עסיסית שנגעה למוצאה של אחותו ובדרך עקיפה למוצאו שלו.

הרגשתי שאנחנו במבוי סתום. הפתק בער בכף ידי. משלוש יוצא אחד. מיהם השלוש? מי הוא האחד שיוצא. פתאום שמתי לב שהעברית שגויה. צריך להיות "משלוש יוצאת אחת" או מ"שלושה יוצא אחד" אבל ה"תגלית" הזו לא קידמה אותי לשום מקום.

"תביא לראות שוב," ראובן לקח ממני את הפתק. הוא קרב אותו לאפו ורחרח. "אולי היא כתבה משהו בכתב סתרים במיץ לימון? בוא נחמם אותו ונראה." לרגע ניצתה תקווה אבל היא פקעה ברגע. חום הנר לא חשף שום הודעה נסתרת.

"יש לי הרגשה שזה קשור לערב הגיוס של אבי. אולי דליה יודעת משהו," הרהר ראובן בקול וציין שדליה היתה עם אביבה באותו לילה.

לא התלהבתי במיוחד לפגוש את דליה. לא כל כך בגללה אלא יותר בגלל אחיה הגדול אריה. הוא היה מה שמכנים עבריין קטן שעוד יעלה לגדולה ואכן לימים הוא הפך למפורסם בזכות היותו חלק מכנופיית רמת-עמידר שהטילה את חיתתה על רמת-גן כולה. באותם ימים הוא כבר נעצר כמה פעמים על ידי המשטרה והיה תחת פיקוח קצין מבחן. ההכרות הראשונה שלי איתו, אם כך ניתן לכנות זאת, הייתה כשהייתי בכיתה א'. חזרתי הביתה מבית הספר כשאריה, שהיה אז בכיתה ז', כלומר היה רשום ביומן המורה כתלמיד בכיתה, חסם את דרכי. ניסיתי לחמוק ממנו ללא הצלחה. הוא השתעשע בי כמו חתול בעכבר ואחרי שהתחלתי לבכות הוא ביקש בנימוס את כובע הפרווה עם האוזניות המרופדות שקנו לי במיוחד לחורף. הוא הסביר זאת בכך שקר לו באוזניים. הייתי ילד תמים ובדמעות אמרתי לו שאמא שלי לא מרשה. הוא פרץ בצחוק ואמר שהיא לא פה ושהוא מרשה ואז פשוט תלש אותו מעליי וחבש אותו על ראשו. הכובע כמובן היה קטן עליו אבל זה לא הפריע לו. פרצתי בבכי וניסיתי לחטוף את הכובע בחזרה. קפצתי ונתליתי עליו והוא ניער אותי בקלות והעיף אותי לתוך שלולית בוצית. הוא הזהיר אותי שאם אספר משהו להורי הוא ישחט אותם. וכדי להסיר ספק מליבי הוא שלף אולר קפיצי מכיסו, הוא קרב אותו מול עיניי, לחץ על ההדק והלהב החד והמבהיק קפץ מול עיניי. הוא העביר את הלהב על ציפורניו ואז קרב אותו לצווארי. לא יכולתי לנשום. רעדתי מפחד ומבושה כאשר הרגשתי גל חום רטוב מציף את תחתוניי. בבית סיפרתי שהכובע הלך לאיבוד ואני לא זוכר איפה. עד היום אני זוכר את הצעקות של אמא שלי שלוו גם בשתי סטירות מצלצלות, אבל זה כנראה עדיף היה על גרון שחוט. אני לא יודע איך אמא שלי גילתה לבסוף שאריה גנב לי את הכובע. היא לא חיכתה הרבה ומשכה אותי אל ביתו ודרשה מהוריו לקרוא לו. אריה יצא אלינו והכובע בידו. הוא אמר שהוא מצא אותו זרוק ושמר אותו עד שמישהו יבוא וידרוש אותו. אני זוכר את החיוך הקל ואת התמימות שנשמעה בקולו. אמא שלי הושיטה את ידה לקחת את הכובע ואז, איני יודע מה גרם לי לעשות זאת, התפרצתי ואמרתי שזה לא הכובע שלי בכלל. אמא שלי נדהמה ואמרה שזה הכובע ושאני לא אבלבל את המוח אבל אני זכרתי את להב הסכין הקופצנית של אריה והתעקשתי ושיקרתי שעל הכובע שלי כתבתי את שמי בדיו כחולה וזה רק כובע דומה. לא היתה לאמא שלי ברירה. היא התנצלה בפני ההורים של אריה ובפניו ולא דיברה איתי כל הדרך חזרה. אני איבדתי כובע אבל מאותו רגע אף אחד בשכונה לא העז להתקרב אלי.

להבדיל מאחיה שהיה אימת השכונה, דליה הייתה ילדה מצחיקנית. פניה עגלגלות ונעימות ואפה סולד. שיערה השטני החלק כיסה את מצחה בתספורת "פוני" שרוב הזמן כיסתה את עיניה הכחולות-ירוקות שהיו קטנות יחסית לפניה. בנוסף לכך היא היתה ילדה מפותחת ופעם כשעשינו, הבנים בכיתה, טבלת השוואה של הבנות בעלות החזה הגדול בשכונה, היא זכתה במקום הראשון ללא עוררין, אפילו לפני אביבה. עזרה לכך העובדה שהיא אהבה ללבוש חולצות טריקו לבנות מעל לחזייה שחורה. אני מודה ומתוודה שהיו פעמים בהן הייתי בוגד בלילות באביבה, ופורק עצמי כשלנגד עיני העצומות נראים קווי המתאר המקומרים של שדיה הגדולים של דליה.

ראובן ואני פגשנו אותה בחנות הצילום של פוטו-גז. משה גז היה הצלם הרשמי של משחקי הכדורגל של רמת עמידר ובאותו זמן גם הפיק וצילם סרט קולנוע עלילתי. שנים רבות לאחר מכן הוכתר הסרט שכתב וביים: "המלאך היה שטן" כסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים ומשה גז עצמו היגר לאמריקה ועשה שם הון. לדליה היה חלום להיות כוכבת סרטים אם לא בזכות כשרון המשחק שלה אז בזכות נתוניה הטבעיים וכך ניתן היה למצוא אותה כל יום יושבת בצלמנייה ומקווה שפוטו-גז יהפוך אותה לכוכבת גדולה.

לא היה קל לשכנע את דליה לדבר. היא כבר למדה מאחיה שכמה שפחות לדבר כך טוב יותר ובהתחלה התעקשה ששום דבר לא קרה באותו ערב.

"אז מה," היא אמרה לראובן, "החלטת לבלוש אחרי אחותך הגדולה? מילא הוא," היא הצביעה עלי, "שלא מפסיק לעקוב אחריה כל הזמן, אבל אתה?"

ראובן צחק בקול גדול וקמטי צחוק צצו בזויות עיניו. זה ממש לא היה הוגן מצדו. רציתי לקבור את עצמי עמוק באדמה. כל השכונה כבר יודעת עלי – איזה בושה. לא היה טעם להכחיש – כישורי הבילוש שלי הם איומים ונוראים. ראובן חיכה שדליה תפסיק לצחוק ובשקט סיפר לה שאביבה מאושפזת בבית משוגעים בלוס אנג'לס.

"אני רק רוצה לדעת מה קרה בערב ההוא לפני הגיוס של אבי?" הוא אמר לדליה שפרצה בבכי ולא פסקה לומר שזה לא יכול להיות. חיכינו עד שתירגע.

"יצאנו שלושה זוגות לסרט. אביבה ואבי. והיו גם דוד ויאיר החברים שלו שהוא הביא. הוא ביקש מאביבה שתביא שתי חברות אז אני ושרה הצטרפנו גם," אמרה דליה. הכרנו את שניהם. דוד גולדנברג היה נער מוצק בעל מבנה גוף רחב. שיערו היה בלונדי ומשוח בברילנטין בתסרוקת שניסתה לחקות את אלביס פרסלי. הוא לבש בגדים צמודים ומצועצעים שנראה היה שכל רגע יתפקעו. אבא שלי כינה אותו פושטק ואמא שלי אמרה שצריך להבין אותו. כשהיה דוד בן שש אמו חצתה את הכביש היחיד בשכונה והאוטובוס שהיה עובר פעם בשעה פגע בה. היא מתה על המקום. אחרי שאמו נפטרה הוא נשאר לגור עם אבא שלו ועם סבתא שלו שעברה לגור איתם ולטפל בשניהם. להגיד גר זה קצת מוגזם כי את רוב זמנו הוא בילה ברחוב. כשהוא לא הרביץ לילדים קטנים ממנו הוא היה מתעלל בחתולים שהיה לוכד בתוך פחי אשפה או שסתם היה מפלח כל מיני דברים מחנויות. תמיד היתה לו חבילת סיגריות מקומטת בכיס ובהפסקות בבית הספר הוא היה מעשן בשירותים. אף אחד לא עשה לו כלום כי הוא היה יתום והוא הזכיר לי את סיפורו של שלום עליכם: "אשריי יתום אני". בשכונה צפו לו עתיד מזהיר כפושע זוטר שיצא ויכנס בבתי סוהר.

יאיר מזרחי לעומתו היה מה שמכנים ילד טוב ירושלים. הוא היה הבכור במשפחה שבה היו לו עוד שישה אחים ואחיות. היה לו מבנה גוף גרום והוא אהב לקרוא בכל שעה ובכל מקום. פניו היו חלקים ונאים והוא חבש משקפי קריאה שהיו כרוכים מסביב לעורפו בגומייה לבנה, כזו שמכניסים לתחתונים שלא יפלו. הוא היה כדורגלן מצטיין ותמיד היה עם ספר ביד. בשכונה אמרו שיש לו מנת משכל של גאון ואמא שלי אמרה שמעולם לא פגשה בילד מנומס ממנו. זו היתה דרכה לציין שאני חצוף ושלא לילד כמוני פיללה.

מה היה לשני אלה ולאבי איני יודע אבל פעמים רבות ראו את שלושתם מסתובבים ביחד והיה ברור לכולם שאבי הוא הדומיננטי בחבורה.

"ולאן הלכתם?" שאל ראובן.

"נסענו לרמת-גן, לקולנוע אורדע. אביבה באה לבושה פצץ. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. היא באה עם מיני קצר שחור הדוק שהגיע לה עד לפה," ודליה הצביעה על ירכה סנטימטרים בודדים מתחת למותן, "היא בקושי זזה איתו ואם היא רק התכופפה טיפה ראו לה את הכול. אבל ממש את הכול. והחולצה שלה, מאמא-מיה – פתוחה כמעט עד הפופיק. הבנים לא יכלו להוריד את העיניים ממנה." דליה עשתה פאוזה ובחנה את האפקט שעשו עלינו דבריה.

"איזה קשקוש. מאיפה יש לה מיני בכלל? אבא שלי היה שוחט אותה על המקום!" ראובן סרב להאמין.

"אתם באמת לא רואים מטר מתחת לאף שלכם. אנחנו תמיד יוצאות מהבית לבושות כמו צדיקות, ובחוץ מחליפות לבגד נורמלי." גיחכה דליה וראובן ואני הבנו מה היה בחבילה שאביבה הכניסה מתחת למיטה כשחזרה באותו לילה.

"ואז חזרתי הביתה ואביבה נשארה עם אבי ודוד ויאיר. הם אמרו שהם הולכים קצת לגן. לאבי היה בקבוק של קוניאק ביד, אני חושבת שזה היה שבע-שבע-שבע. הם כבר היו די שיכורים והשקו גם אותה. הייתי צריכה להישאר איתה." דליה לקחה אתנחתא ופרצה שוב בבכי. כשנרגעה אמרה שאין לה מושג למה אביבה כתבה "משלוש יוצא אחד" אבל היא זכרה שאחרי אותו אירוע, כל פעם שאביבה עברה ליד יאיר או דוד הם היו קוראים לעברה: "משלוש יוצא אחד" וצוחקים, והיא הייתה מחווירה ובורחת מהם. "אולי הם יודעים מה זה. או אולי אבי. גם הוא היה שם," היא הציעה.

בשנים שחלפו כמעט ולא חלף יום שבו לא חזרתי ושאלתי את עצמי אם נכון עשיתי כשהקשבתי לעצתה ששינתה את חיי מקצה אל קצה. ואולי היה זה הגורל העיוור שהפגיש אותי במקרה עם אבי ברחוב כאשר הייתי בדרכי הביתה? ואולי סתם שחצנות וטיפשות שגרמו לי להתעמת איתו כשאני לבד. אני זוכר את המבע המופתע שלו כשדרשתי ממנו תשובה למה קרה לאביבה בליל הגיוס שלו ומה זה משלוש יוצא אחד. עד יום מותי לא אשכח את מבע פניו שהתחלף מכעס ללגלוג, כאילו היה גוליית הגדול המביט בדויד החגב. רק שלי לא היה קלע ולא חלוקי אבנים וההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה.

"אם אתה רוצה לדעת, תבוא לבד אחרי השקיעה לבית הקברות ליד בית המטבחיים. אתה לא פוחד, נכון? ותשים לב שלא יעקבו אחריך כמו שאתה היית עוקב אחריי," צחק אבי בקול רע.

פחדתי ללכת לבית הקברות אבל הייתי חייב לדעת מה קרה לאביבה. מה הסוד שמסתתר מאחורי משלוש יוצא אחד. היום אני כבר לא כל כך בטוח שזה היה המהלך הנכון. אמרתי לעצמי אז, כמו שהיינו נוהגים לומר לפני כל דבר מפחיד: "על החיים ועל המוות" ולא ידעתי שלא יהיה זה משפט בעלמא.

הייתי במתח כל היום, לא יכולתי לאכול והרגשתי כאילו שהזמן עמד מלכת. נצח עבר עד שהשמש שקעה ואחריה גוועו הדמדומים.. לבשתי חולצה שחורה ומכנסיים שחורות ויצאתי לדרך. פנסי הרחוב המנופצים לא פזרו אור צהוב דלוח ומהבתים בקעו קרני אור דלילות שהטילו צללים משתנים. אור תכלכל בצבץ מכמה חלונות בתים שהייתה בהם טלוויזיה. כמה חתולי רחוב התאמצו להפוך פחי אשפה ומרחוק נשמעה המיית מנוע של אוטובוס שעצר בתחנה. מאחת החצרות נשמעה נביחה של כלב, מלבד זאת השכונה הייתה שוממה. הלכתי בשבילים הצרים והחשוכים שבין הבלוקים המלבניים. ליד הקיוסק של האלמנה והיתומות עליתי במדרגות שהובילו לגן אלי-כהן. חציתי את הגן האפל, חלפתי על פני שלושת הפיקוסים הגדולים שהיו נטועים ליד שער הכניסה לבית הספר ואשר נראו כמו שלושה פילים מנומנמים, עליתי במדרגות אל דרך הכורכר לכיוון רחוב ההגנה, חציתי את הרחוב והלכתי לכיוון מגרש הכדורגל, שכעת היה דומם ושקט. כשחלפתי על פני בית המטבחיים החל כלב אחד לנבוח ומיד הצטרפו אליו חבריו בנביחות ויללות עזות. עברתי לריצה מהירה וניסיתי להרגיע את עצמי שכלב נובח לא נושך, במיוחד לא כאשר הוא כלוא בכלוב צר.

אבי, דוד ויאיר חיכו לי ליד חומת בית הקברות. הם עמדו ועישנו סיגריות והעבירו ביניהם בקבוק של שבע-שבע-שבע.

"לא האמנתי שתבוא," אמר אבי ונשף עלי את עשן הסיגריה. "בוא!" הוא טיפס מעל החומה הקטנה של בית הקברות. דוד ויאיר עשו כמותו. נשארתי במקומי. רעדתי מפחד והתחרטתי על כל הרעיון.

"אתה לא רוצה לדעת מה זה משלוש יוצא אחד?" שאל אבי בטון מלגלג ואני חשתי שכבודי עומד על כף המאזניים. טיפסתי על החומה וכשירדתי ממנה נתקעו מכנסיי בענף ונקרעו, כמו בשיר על יונתן, למרות שאם חושבים טוב, במילים של השיר עצמו לא כתוב בשום מקום שהקרע הוא מהעץ. כתוב :"חור גדול במכנסיו" אבל אולי החור היה כבר קודם? צנחתי על הקרקע החבולה והלכתי אחרי אבי. דוד ויאיר צעדו מאחוריי שומרים שלא אתחרט. צעדנו עמוק בין המצבות הדוממות שהלבינו יותר באורו החיוור של הירח. הגענו לפינה אפילה ואבי שאל אותי בקול רע אם אני עדיין רוצה לדעת מה זה משלוש יוצא אחד. דוד ויאיר גיחכו כשאמרתי בקול חלש שכן.

"אתה ביקשת," אמר אבי ולפני שהספקתי לומר משהו הם התנפלו עלי. הם השעינו אותי עם פני על מצבה וקשרו את ידיי מלפנים. צרחתי שישחררו אותי אבל אף מת לא יצא מגדרו או מקברו כדי לעזור לי. הרגשתי את מכנסיי מופשלות. רוח קרה נשבה באחוריי הערומים. ולפני שצרחתי מכאב מפלח שמעתי אותם קוראים: משלוש יוצא אחד. ודוד אמר: אני ראשון. ואחרי זה שמעתי אותם עושים אבן, נייר ומספריים ואבי ניצח. ואני צרחתי עוד פעם ועוד פעם. הם השאירו אותי בוכה מכאב ומושפל עד עפר, לא רחוק מהמקום שהרבה שנים לאחר מכן יאמר הקברן מעל קברה של אביבה: כי מעפר באת ואל עפר תשוב.

בקושי צעדתי הביתה, את תחתוני המוכתמים בדם השלכתי לפח האשפה הקרוב וימים רבים לאחר מכן צרחתי מכאב בכל פעם שעשיתי את צרכיי. אבל אני חושב שיותר מהכאב הפיזי התייסרתי כאשר דמיינתי את שלושתם מצחקקים ועושים משלוש יוצא אחד, ואחד אחד וביש רואה בועלים את אביבה הבוכייה. מעולם לא סיפרתי לאף אחד על המקרה. אפילו לא לראובן גם לא אחרי שהוא התעמת עם אבא שלו על מה קרה באותו לילה שבו הוא הלך עם אבא של אבי ומכר את נשמתה של אביבה.

אבא של אבי הגיע לביתם בבהלה. אחרי שעשו את מה שעשו ואחרי שהתפכח מהאלכוהול אבי סיפר להוריו שהוא ואביבה קצת נסחפו ושהוא היה קצת שיכור וקרה מה שקרה והכול היה בהסכמה. אבא של אבי ביקש מאבא של אביבה לא לעשות מזה ענין כי זה בסך הכול היה משחק שגלש ואם זה יוודע זה יהרוס ל אבי את הסיכוי להתקבל לקורס טייס. הוא הציע לשכוח את הכול ובתמורה הוא ידאג למוסד טוב לשמעון, הבן האוטיסט. אבא של אביבה שלא רצה שיחשבו שבתו מופקרת – הסכים. בשבועות שלאחר מכן אביבה סבלה מבחילות, אבא שלה לקח אותה לבדיקה וכאשר הסתבר שהיא בהריון הוא הכריח אותה לעשות הפלה ושלח אותה לאמריקה. אבא של אבי כיסה את כל ההוצאות.

עוד לפני שראובן סיפר לי את מה קרה ידעתי שאנקום. שנים רבות הייתה שנתי טרופה ומחשבות שונות על נקמה היו צצות בראשי אך אף אחת מהן לא יצאה אל הפועל עד שיום אחד פגשתי במקרה את אריה ברחוב. הוא כבר היה גיבור תקשורת ולמרות שמעולם לא הורשע ולא נתפס, ידעו כולם שהוא "המחסל" מספר אחד. 

"ביקשתי ממך, אחד אחד," כעסתי על אריה אחרי החיסול של דוד ויאיר. "רציתי שמי שנשאר יחיה בפחד מתמיד, שיסתכל כל הזמן מעבר לכתפו, שכל רשרוש יקפיץ אותו, שיראה את הפתק "משלוש יוצא אחד" שאמרתי לך להשאיר למנוול בכיס, וייזכר במה שעשה ויבין מה מחכה לו." 

"ככה יצא. תראה את זה כמו עסקה של אחד פלוס אחד. אתה לא צריך לשלם על השני, אוקי?" אמר אריה בשלווה. "מתי אתה רוצה את השלישי?"  

"אהיה איתך בקשר," אמרתי ומסרתי לו את התיק שבו היה החצי השני של שכרו בשטרות של דולרים שרכשתי בשוק השחור בלילינבלום. אריה, למרות שהיה פטריוט ישראלי לא האמין בלירה באותה תקופה.

השנים שחלפו עשו לי טוב מבחינה כלכלית לא בגלל שהייתי כל כך מוצלח אבל אלילת המזל הייתה לצדי. החברה שבה עבדתי נבלעה על ידי קונגלומרט אמריקאי והאופציות שקיבלנו הפכו לשוות זהב מבלי, שכמעט, נצטרך לנקוף אצבע. לא הקמתי משפחה אם כי גם לא התנזרתי ופה ושם היו לי קשרים עם נשים, אבל אלו לא נמשכו זמן רב. כל אותן שנים לא הפסקתי לעקוב אחרי ההתקדמות של אבי בחיל האוויר ושיננתי לעצמי את המשפט הנדוש שנקמה היא במיטבה כאשר היא קרה. אני חושב שגם אני קצת התקררתי ולפעמים חלפו שבועות או חודשים עד שהייתה חוזרת ומנקרת בלבי מחשבת הנקמה. ואז הגיע המייל מראובן על ההלוויה של אביבה. הוא כתב שאביבה מתה ושהיא בעצם מעולם לא חזרה לעצמה ותקופה ארוכה היא נכנסה ויצאה למוסדות פסיכיאטרים. לפני כמה שנים היא חזרה לישראל, ועברה לגור עם ההורים. בזכות שליטתה הטובה באנגלית ברמת שפת אם, משהו טוב יצא לה מהאשפוזים בסנטוריום בלוס אנג'לס, התקבלה לעבודה כמזכירה בחברת סחר בינלאומית ונראה היה שנפשה הפגועה מחלימה. ויום אחד, כאילו ללא כל סיבה היא קפצה מתחת לגלגלי רכבת. "אבל היתה סיבה," כתב לי ראובן, "יום לפני ההתאבדות היא פגשה במקרה את אבי ברחוב הולך מחובק עם אשה יפה. כשהם חלפו זה מול זה והיא אמרה לו שלום, הוא שאל אם הם מכירים מאיזשהו מקום והיא אמרה סליחה, טעות. חשבתי שאתה מישהו אחר ומיהרה להסתלק. היא חזרה לחדר שלה, שבורה ורצוצה ולמחרת היא כבר לא היתה. בחדר שלה היה מצאתי יומן ישן שבו היא תיארה את שקרה באותו לילה של הגיוס, סרקתי לך את העמוד הרלוונטי כי אני חושב שמגיע לך לדעת," סיים ראובן את המייל בלי לחתום עליו אפילו.

"אחרי שדליה ושרה הלכו נשארתי עם אבי והחברים שלו. אבי ואני היינו כבר מסטולים. התחבקנו והתנשקנו והוא אמר לי שהוא אוהב אותי הכי בעולם ואני אמרתי לו שגם אני אותו. הוא ליטף לי את החזה ונגע בי למטה. זה היה נעים אבל לא רציתי יותר מזה. הוא לקח את היד שלי ושם אותה על המה-שמו שלו שהיה בחוץ. בהתחלה נבהלתי קצת אבל הוא השמיע קולות של הנאה ולא רציתי לאכזב אותו. הוא ביקש שאני אתן לו ואמר שאם אני באמת אוהבת אותו אני לא יכולה להשאיר אותו מתייסר ככה. והוא אמר שמחר הוא מתגייס ומי יודע מה יקרה איתו ושאם אני לא מסכימה זה סימן שאני רק משחקת לו ברגשות. אמרתי לו שאני מתביישת מהחברים שלו והוא אמר להם להסתלק. הם התרחקו והוא התחיל להפשיט אותי. התביישתי וביקשתי ממנו להפסיק, אבל הוא לא הפסיק ולחש לי כל הזמן שהוא אוהב אותי ושאני רק שלו ואז הוא השכיב אותי על הגב ועשה את זה. זה כאב לי אבל השתדלתי שלא ישמע. כשהוא קם מעלי, ראיתי פתאום שדוד ויאיר עומדים לידינו והם ראו את הכול. רציתי למות מרוב בושה. קמתי ורציתי להתלבש אבל הם לא נתנו לי. ואבי אמר שאם אני אוהבת אותו אני צריכה לתת גם לחברים שלו. פרצתי בבכי ולא הסכמתי. הוא חיבק אותי ונתן לי לשתות עוד ועוד מהבקבוק שלו ואני כבר לא ידעתי מה קורה איתי והרבה ידיים נגעו בי בכל המקומות. ודוד ניסה לנשק אותי בפה ולא יכולתי להתנגד. ופתאום יאיר אמר שהוא ראשון ודוד אמר מה פתאום ואבי אמר שהוא יהיה ראשון והם אמרו שהוא כבר היה ובסוף הם הסכימו לעשות הגרלה. אני שכבתי גמורה ערומה על הגב ושמעתי אותם עושים משלוש יוצא אחד ואחרי זה אבן, נייר ומספריים. אני לא יודעת אפילו מי ניצח. בכיתי כשהם חדרו אלי, כל אחד בתורו. אחרי זה אבי עזר לי להתלבש, הוא ליווה אותי הביתה וכל הדרך אמר לי שהוא אוהב אותי אבל אני רק שמעתי בראש: משלוש יוצא אחד.. משלוש יוצא אחד.."

לחצתי על כפתור "השב" וכתבתי שאבוא להלוויה. אחרי זה התקשרתי למספר של שירות הודעות והשארתי הודעה קצרה למנוי של אריה שאשמח להיפגש איתו לקפה. לא היה צריך יותר מזה. לא הייתי צריך ללכת ללילינבלום כדי להמיר לדולרים. השקל החדש כבר היה מספיק חזק עבור אריה.

הבטתי בגבו המתרחק של אבי ואת אריה הפוסע בניחותא אחריו. ידעתי שלעולם לא אדע אם הוא בא להלוויה כדי לנקות את מצפונו או לוודא שסודו יורד לקבר. מה שכן ידעתי הוא שסודו אכן ירד הלילה לקבר.

לקבר שלו.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.