Write Stories

אחמד עומר | מקור:ערבית

נהר הדבש ואגם החלב

תרגום : איציק שניבוים

האדיה היתה מבקרת אצלנו עם אמהּ, והיינו מכינים שיעורים ביחד, תחת הגפן בימי שמש, וליד התנור בחורף. ספריה היו קרועים תמיד – היא לא אהבה לא את הספרים ולא את בית הספר, ואני הייתי כובש את כעסי עליה ואומר בלבי: "לא נורא, היא יפה ולבנה כמו חלב, ועיניה נוטפות דבש, וצמותיה יפות, ראויות שגבר ייתלה בהן או שיולך בהן אל גני הנצח. יפהפייה אינה זקוקה לבתי ספר. היא המדע, והיא התרבות, והיא השירה, והיא הפרס.

הייתי מוכיח אותה על שהיא מזניחה את ספריה. לאביה יש דלי של דבק, חשוף תמיד לאוויר, לא כמו הקופסה הקטנה שלי שמשב של רוח מייבש אותה. מיום שגיליתי את פלאי הדבק הלבן המרפאים את פצעי הספרים הייתי להוט לתקן ולכרוך ספרים, ותיקנתי לה את ספריה ואת מחברותיה ונהניתי מריחו הטוב של הדבק ומהקרום שלו שנוצר על אצבעי, והסרתי אותו בשמחה כמו שהיום פושט את עורו של הלילה.

נודעתי בשכונה כמתקן הספרים. ההורים היו שולחים אליי את ספרי הקוראן שלהם והייתי מאחה את דפיהם שאצבעות הזמן הפרידו ביניהם. למדתי לתפור את שדרות הספרים ולתקן את כריכות ספרי הקוראן שבמסגד. המתפללים אסרו זאת עלי, כי אלו ספרי ההקדש המוסלמי  אבל כשהוסחה דעתם, שקדתי לתקן אותם.

היינו שכנים, חלקנו סמטה צרה וארוכה שאין בה מקום אלא לשני אנשים המשלבים את ידיהם על גדותיה של תעלת אבן. בכל הכפר כולו לא היתה עוד סמטה כסמטה הזאת.

דלת ביתנו פונה אל דלת ביתה של האדיה. לדלת ביתה יש בריח של נחושת והיא מצופה אבץ מקושט, כי אביה של האדיה נגר. באמצע הסמטה יש יובל שאוסף את טיפות הגשמים ומוביל אותן לתעלת מים מתוקים. האדיה אהבה נהרות ואהבה לעשות סירות, ואני אהבתי לכרוך ספרים ולעשות מלכודות לציפורים. היא אהבה לקרוע ואני אהבתי להדביק. ספינות הנייר שלה היו עשויות היטב, וספינותיי היו עולות על שרטון ומתהפכות ושוקעות לקרקעית.

אמי בקשה עבורי את ידה של האדיה מאמהּ כשישבנו באחד מימי החורף סביב התנור, צלינו ערמונים, והרחנו את קליפות התפוזים הצלויות המבושמות. אמהּ של האדיה הסכימה, והאדיה חייכה לאות הסכמה. אמרתי לארוסתי: כשנתחתן, אתקן לך אך כל הספרים שלך, קרעי אותם כמה שתרצי. אבל קרה משהו בלתי צפוי: האדיה התבגרה פתאום, כבמטה קסמים. היא התבגרה ואירסו אותה במרמה מאחורי גבי. יפהפיות מתארסות במהירות הבזק, נקטפות כביכורי ענבים בשלים מאשכולותיהם בקיץ.

כשהזכירה אמי לאמהּ שהאדיה מאורסת לי, אמרה האם שאני אסור לה משום שאני אחיהָ ליניקה. אמי חלקה על אמהּ בדבר מספר ההנקות שאוסרות נישואין, היא אמרה ששתי הנקות אינן אוסרות. ואמהּ של האדיה אמרה שהיא הניקה אותי לשובע שנה תמימה. הלוואי שנשארתי רעב, "ולוואי שלא היינו גדלים עד היום ולא היה הצאן גדל" 1.

נדמה לי שאמי רימתה במספר ההנקות, מתוך ייאוש, כי הבינה שבנה המשחק בגולות וצד ציפורים בעזרת מלכודות ותולעים לא ידביק את האדיה במרוץ הגדילה וההתבגרות גם אם ישתה נהרות של חלב ודבש.

לא כעסתי מאוד כי עודני אחיה, ואין יפֶה מזה שהאדיה היפה, שכמוה כאמהּ חווא היתה בִּן לילה לאישה כלילת-יופי, אחותי היא. הודיתי בתבוסתי ואמרתי: אשלים עם אחד משני הדברים הטובים: אהוב מנצח או אח מובס.

אבל האדיה השתנתה ושוב לא שאפתי אלא שתענה לי בברכי אותה לשלום. כפרפר היתה עוברת לידי בסימטה הצרה – היא בדרכה אל בית הספר ואני בשובי ממנו, שכן הבנים היו לומדים בבוקר והבנות אחר הצהריים. הייתי מברך אותה לשלום והיא לא השיבה והמשיכה ללכת, כאילו עברה לידה רוח רפאים! או שאני רזיתי ואין היא רואה אותי עוד, או שארוסה ציווה עליה להחרימני. היא הפכה לפרפר ואני נותרתי דבוק לקרקע בדבק לבן ככריכה של ספר. נשאתי עמי את קופסת הדבק לכל מקום, מבקש להדביק את העננים לשמיים, ורחוב לרחוב, וצפון לדרום. אחר כך עף הפרפר הרחק הרחק, אל ארץ ונהר גדול בה וסירות  ענקיות שטות בו.

האדיה עזבה את בית הספר ונערך לה טקס כתיבת הכתובה ונחגגה לה חתונה גדולה, שטעמה היה כטעם טקס קבורה. כריכת הכתובה הייתה הכריכה היחידה שאיני בטוח שהייתי מתקן אילו נוכחתי שהיא קרועה. ביקשתי מאבי שיתקין לביתנו דלת יציאה אל הרחוב במקום אל הסימטה, שנהיתה לי צרה מאוד ובתעלה שעברה בה נערמו שברי ספינות הנייר שעלו על שרטון ובקרקעיתה נקברו אוצרות של זיכרונות. הייתי לבֵּן סורר ומורה, ובן סורר מעורר את כעסו של אלוהים. אפילו בחגים סירבתי לבקר בבית אמי השנייה, אום האדיה, שהיניקה אותי שבע הנקות מורעלות ומשׂביעות.

אמי ניחמה אותי ואמרה, בעודי קורע את קרומי הדבק הלבן מאצבעי הפצועה: "אתה תגדל, ילדי, עצמי ובשרי, בבת עיני, ותתקן את ספרי כל העולם, ותישא אישה יפה ממנה אלף מונים, ואני אגדל לך את ילדיך ואשיא אותם לבתולות גן עדן." ושוב לא ראיתי את האדיה, ואין לי תמונה שלה. הלוואי שהייתי שומר את אחד מספריה הקרועים. כתב ידה היה עקום, אותיותיו עולות ויורדות, קטֵנות וגדֵלות,  והנקודות היו מרחפות סביב פרחי האותיות כדבורים, אבל אני אהבתי אותו והייתי משתכר ממנו. ביקשתי ממנה שתכתוב את שמי בדבש על ספריי, על מחברותיי ועל הקירות כאילו הייתה כוכבת קולנוע, כאילו היה כתב ידה ציור אמנותי אלמותי.

מֵי הנהר בכפרנו יבשו, הרוחות לא נשבו בכיוון הרצוי לסירותיי והן טבעו ביבשה והתנפצו. אוצר גולות הזכוכית שלי בגוֹניהן השטניים אבד במצולות אוקיינוסים, זיכרונותיי נדבקו זה לזה בדבק עד שנמחו. איחיתי אלפי דפים במשחה הלבנה, הדביקה, וצדתי מאות ציפורים והפרחתי אותן שוב בתקווה ובציפייה לבשורות טובות, אבל לא מצאתי יפה מהאדיה. לבי נותר קרוע ודפיו הצהובים התפזרו לכל רוחות השמיים כעלים בסתיו. ציפיתי להאדיה שתאחה את עור ליבי ואת דפיו האובדים, כמו שאיחיתי אני את ספריה ואת מחברותיה.

היא שכחה את אחיה שינק עִמהּ את חלב אמהּ ואת הדבק הנובע מחזה אמי. שכחה את אהובה שהפליג עמה בימים, וגר עמה בעשרות איים נידחים, ורעה עמה עדרי צבאים ופילים ודינוזאורים מבויתים בעלי מקור, אהובה שעדיין נושא עמו את קופסת הדבק כַּמעשנים בכל אשר ילך וינדוד, מבליג על כאב צלעו השבורה, ומתקן, בדבק רוחו הלבנה שעורה נפשט, אלפי ספרים, ספרי אהבה ופילוסופיה, קודש וחול, מדע ושירה, ערביים ומתורגמים מלשונות שדים ואנשים ולהג ציפורים, ותר אחרי רוחה בין השורות ומאחורי צללי המילים ותחת הריסות המספרים, ואחרי ריח קליפות התפוזים המדיפות ניחוח בשמים על גחלי הכיסופים.

  1. בית משירו של  המשורר קייס אל-עאמרי, שכונה "מג'נון לילא" משום שהיה מאוהב עד טירוף בלילא, שרעתה עמו את הצאן בילדותם

Liked the story? Comment below.

avatar