אנדז'י סטשיוק | מקור:פולנית

סבתא והרוחות

תרגום : מרתה סטנקביץ'

סבתא שלי התגוררה בפודלָשיֶה. הבקתה שלה עמדה מחוץ לגבולות הכפר. קראו לזה "קוֹלוֹנְיָה" – חוות פזורות במרווחים גדולים, מופרדות בחורשות צפצפה רעדנית ושורות של עצי פּוֹפְּלָר זקנים ותמירים. הבית עמד בבוסתן. בצהרי היום בקיץ שררה כאן קרירות. עצי התפוח היו זקנים, צמרותיהם שופעות ורחבות וסבוכות זו בזו – ארץ הצל הנצחי.

יער עצי הפרי גבל בצידו האחד באחו, אם כי אף פעם לא שמעתי את המילה הזו. כאן כינו אותו "סְמוּג", הפרות רעו ב"סמוג". רצועה ירוקה שבמרכזה באר שימשה להשקיית הבקר. הבאר הייתה ישנה ובמקום קיר אבן הייתה מוקפת בלוחות עץ. הדלי נמשה באמצעות מוט עץ ארוך שוו בקצהו. המוט הזה נקרא "קְלוּצְ'קָה".

לתנועה "אוּ" יש הצליל העדין ביותר, הרך ביותר מכל התנועות.

בכל פעם שאני חושב על סבתא שלי אני נזכר בשתי המילים הללו – קלוּצ'קה, סמוּג. ועוד מילה שלישית – רוּח.

סבתא שלי האמינה ברוחות רפאים.

בשנות השישים עדיין לא היה שם חשמל. סבא שלי היה מטפס על שרפרף נמוך ומדליק את מנורת הנפט שהשתלשלה מהתקרה. בסתיו הוא היה עושה זאת די מוקדם, בשש, אולי אפילו בחמש. בסתיו הייתי מגיע עם אבא שלי לקחת תפוחים, ארגזים שלמים של תפוחים העמסנו ל"לובלין" של דוד שלי, הנהג הכי אמיתי של תקופת הקומוניזם המוקדמת והתיכונה.

*

אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.

היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים. הם עסקו באירועים שגרתיים, עבודה, ביקורים, טיולים אל הכפרים השכנים, פגישות משפחתיות. סיפור שלֵו משובץ בעובדות, בשמות של דברים ואנשים. טופוגרפיה של הכפר שלהם וכמה מהכפרים השכנים, כרונולוגיה הנמתחת בין חג המולד, חג עליית מריה לשמיים, חג כל הקדושים.

בחומרים האפורים האלה הופיעו מדי פעם בקעים, חוטי שתי וערב נפרמו, ומבעד לפתחים שנפערו בצבצו עולמות אחרים, על־טבעיים, אחרים.

בעודה חוזרת בערב קיץ אחד מביקור אצל אחת מבנות דודותיה הרבות, ראתה סבתא דמות לבנה בין ערמות הדגן. לא אדם, לא חיה, רצה בשבילים בין השדות, פעם על שתי רגליים, פעם על ארבע, ברורה באור הירח אך כלל לא גשמית.

בפעם אחרת, אחרי מותו של בן משפחה קרוב, ראתה את המנוח נכנס למטבח. הדלת חורקת והאורח מציץ בכל מגירות וארונות המזנון. ואחר כך הולך, בלי לקחת איתו דבר. זה היה עם שחר, סבתא בדיוק התעוררה משנתה וראתה את הביקור הזה בעודה יושבת על המיטה, באותו מקום שסיפרה ממנו את סיפוריה.

אני לא זוכר את כולם, כמובן. אני זוכר בקושי פירורים. עם זאת שמורה בזיכרוני אווירת הסיפורים: אווירה פשוטה לגמרי, נטולת פליאה וסימני קריאה.

הקרע הזה באריג המציאות התקיים למעשה רק בדמיון שלי, רק אני ראיתי את המקומות הבלויים.

סבתא הייתה עוברת על כך לסדר היום. באופן כללי, כנראה התקיים עבורה רק סדר אירועים אחד, כולם מציאותיים ואפשריים באותה מידה. ייתכן שתודעתה ידעה להבחין בין האירועים, הטליאה את המקומות הלא וודאיים, הבלויים, אבל עקבות התיקונים האלה לא נכרו בסיפוריה. 

כאשר באחר צהרים דומם, נטול רוח, הסתחררה בשדה סופה מזערית וקרעה את ערימות האלומות המסודרות, הייתה סבתא פשוט מצטלבת, מלווה את התופעה במבטה ואז חוזרת לעבודה. הרי הייתה זו רק התגלמות השטן באחת מדמויותיו הרבות. שום ריגושים מסוג אלו המלווים לוחות סיאנס או סיפורים של אדגר אלן פו. היא הזכירה יותר את סווידריגאילוב ואת מסעותיו הבנאליים אל הצד האחר. היום אני מבין שקרוב משפחתה המחטט במזנון השתווה בעוצמתו ובממשותו להתגלותו של המשרת פילקה, שנכנס לחדרו של ארקדי איבנוביץ' עם חור רגיל ביותר במרפק מעילו.

*

מדוע לא סיפרה מעולם על הקדושים? אותן ישויות על־טבעיות שאישרה תורת הכנסייה? למה לא ראתה את פטרוס ופאולוס או לוצ'יה הקדושה? אלה שמשו לה למדידת זמן בלבד. ממש כאילו היו חפצים דוממים, משהו בדומה למשקלים או למדדים מוחלטים. חוסר התנועה שלהם היה חוסר התנועה של הפסלים שראתה במיסות של יום ראשון. כנסיית העץ הקטנה עמדה בצל עצים כבד, דומה לזה שביתה עמד בו. פְּנים הכנסייה החורק, החוּם והמוזהב, פתח בפניה פעם בשבוע תמונת אינסוף, אור, הבטחה רחוקה ופרס רחוק אף יותר.

ביומיום, לעומת זאת, ליוו אותה רוחות, נשמות הנאנקות תחת כובד משקלם של חטאים ומְאֲרוֹת, המוות. העובדה שהאדם קרוב יותר למוות, לאבדון ולמקריות מאשר לגאולה, לבשה בחייה צורה גשמית.

למעשה היא לא הייתה מקרה יחיד. נשות משפחתי הרבות שפגשתי בביתה – דודותיי, נשותיהם של אֶחיו של סבא, נשותיהם של הדודים שלי – כולן לקחו חלק בסיפורים הללו, מוסיפות הרבה משל עצמן, עד שסבי חסר הסבלנות היה נוהם מתוך הגיון או פחד (כבר לעולם לא אדע): "תניחו לזה כבר". אז השתתקו לרגע, אבל רק על מנת לחזור, כמו אלות הגורל הבוגדניות, אל טוויית חוט החיים האנושיים, השניים, הנסתרים, חיים שלא שוכחים אף לרגע את שני החלקים המרכיבים אותם שווה בשווה – חיים אך גם כְּלָיָה ומוות.

סיפור על אימא אחת, שבצהרי היום ראתה בשדה דמות אישה זקנה, לא מוכרת, בשמלה אפורה, ובאותו היום חלה הילד שלה ולאחר מכן מת.

סיפור על סבתא שנכנסה לעת ערב לרפת ומשהו שברח משם כמעט הפיל אותה בדרך החוצה ושום פרה לא נתנה חלב באותו היום.

סיפורים… סיפורים… סיפורים…

*

סבתא מתה בסתיו. הייתי קטן מכדי לזכור את התאריך המדויק. רוח נשבה אז, והייתי עם אבי במקום כי הרופאים חישבו במדויק לא רק את הימים אלא גם את השעות. היא שכבה על לוח עץ מכוסה בבד שחור, כולה עטוית שחורים, צנומה ושלווה. לפני הכנסתה לארון הקבורה (כזה היה הנוהג) נשקו למצחה כל הקרובים. יכול להיות שהייתי צעיר מכדי להבין את מושג המוות. מתוך הרגל ורגש נשקתי לשפתיה, כמו בכל פגישה בתחילת חופשת הקיץ. התפלאתי שהיא נוקשה ודוממת כל כך, ושלא נודפים ממנה הריחות החמים, המוכרים.

הפחד הגיע מאוחר יותר. ברגע שבו ראיתי מחוץ לביתה את דגל הכנסייה השחור עם הצלב הכסוף. מישהו חיבר אותו לקיר הבית כך שהתנפנף והשמיע קול משק על רקע השמיים התכולים וענפי העצים העירומים. 

היה זה השיעור הראשון בחיי על עליונותה של הסמליות על המציאות.

*

למה אני מתכוון במעין זיכרון־סיפור זה?

בקרוב ילכו לעולמן הסבתות האחרונות שהתבוננו במו עיניהן בעולם הרוחות. הן התבוננו בו באמונה וברוגע וכמובן גם בפחד. מציאות על־טבעית חיה וקיימת תעלם יחד איתן. למעט התנסויות מיסטיות נדירות של קומץ נבחר, נהיה נידונים לאמון מאומץ וקשה בקיומו של הלא־נודע. פני השטח החלקים והמלוטשים של היומיום יָראו לנו באדיבותם את השתקפות בבואתנו השטוחה – כמעמקים.

סבתא שלי הייתה מתיישבת על קצה המיטה וטווה סיפורים. היא עשתה זאת ללא אינטרסים, ללא שום מטרה מוגדרת. פשטותם של האירועים החריגים הללו, היא שהקנתה להם אמינות.

היציאה אל החצר עברה בחדר גדול וחשוך המכונה מחסן. תלו בו רתמות ישנות, מאחורי מחיצות עץ נחו ערמות של בר, דגן נקי מנופה. ריח חריף של עור ספוג בזיעת סוסים התערבב בריחם היבש של הגרגרים. אור חדר דרך פתח מרובע קטן בקיר. בשעות אחר הצהריים, במזג אוויר יפה, הבקיעה את חשכת המחסן מקצה לקצה אלומת אור דקה שהתערבלו בה גרגרי אבק. הייתי רץ דרך האפלה, מפורר לרגע את קרני האור ויוצא בריצה החוצה. בכל פעם ליווה אותי אותו הפחד. רק באור השמש המלא שבחצר הייתה חוזרת אלי נשימתי. מבעד לחלון הייתי רואה את דמותה המעורפלת של סבתא, משוטטת בין השולחן לתנור ומכינה ארוחת צהריים. לגמרי לבדה, בבית ריק, הרצפה הצבועה בחוּם חורקת עם כל צעד והיא, באופן הרגיל ביותר בעולם, מוציאה מהמזנון הרדוף תבלינים, כלים, כפות ומזלגות שהמנוח לא חפץ בהם.

אחרי מותה דמיינתי לעצמי את המוות לעיתים קרובות. החיזיון הלא רצוני היה תמיד זהה: אישה זקנה עם פנים טובות ומעט אירוניות, פניה של סבתי.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.