סונטת ולדשטיין

פרנץ ליסט נפטר ב-31 ביולי בשנת 1886, את הנסיבות המסוימות שהובילו לכך הוא לא הצליח לזכור. ואולם הוא מצא את עצמו בהכרה ובעשתונות מלאים ברחוב כלשהו והלך בנחישות – לאן? זאת הורתה לו הזמנה שהייתה טמונה בכיסו, הזמנה ובה המשפט התמציתי: ״גברת מַגדָה ג׳ מזמינה אותך לבונקר של לשכת הקנצלר, ב-1 במאי 1945.״

בלשכת הקנצלר, שהתברר שהייתה אפוא מתחת לפני הקרקע, הוא מצא את עצמו יושב על כיסא בלי שידע איך הגיע לכאן מהר כל כך ובלי שום בעיות. הוא בחן את החדר, שמפעם לפעם, במרווחי זמן לא קבועים, הזדעזע מפיצוצים. הוא ראה שולחן ארוך מעץ אלון, סביבו כסאות עם משענות מרופדות גבוהות, אחר כך פסל-חזה שהציג ראש של גבר, וצבעו כצבע הטיח שנשר מסדקים בקירות. הראש הזה משך אותו באופן שאין לעמוד בפניו. אבל עכשיו כבר ראה בפינה מרוחקת, מולו באלכסון, פיאנו-פורטה, שמעטֶה הלַכָּה השחורה שלו היה מכוסה לגמרי באבק-טיח ובחתיכות אבן.

מאחוריו, על שרפרף, ישבה בתנוחה מפוחדת לגמרי אישה בגיל העמידה, כולה מכונסת בעצמה, אבל מבטה השואל, המתחנן-כמעט, בכל זאת היה מכוון בשימת לב אל הפנים החדשות. שיערה הבלונדיני היה צרור מאחורי עורפה, את פניה הרימה קצת גבוה מדי, פה ושם נראו בהן כתמים אדמדמים.

״אני שמחה שבאת״, אמרה בקול בלתי נשמע כמעט. ״הרוזנת ד׳אגו הייתה אם ילדיך, לא כן?״

ליסט נבוך מפני שאישה שהוא לא מכיר, שלא יכול אלא להניח שהיא סובלת, הזכירה לו נסיבות מעברו ועשתה זאת באופן בלתי צפוי ובישירות. ואז, אחרי רגעים של חוסר החלטיות, שהיו ניגוד מוזר לאצילות של גילו, הוא קם ממקומו וניגש אל הפיאנו-פורטה.

״מדוע את בוכה, מאדאם?״ שאל. ״למען השם, מדוע את בוכה?״

ומכיוון שהתייפחה עכשיו, הוא פשט את זרועותיו וכמעט התפתה לאחוז בידיה, אבל התאבן באמצע תנועתו המתאמצת להיות ידידותית, כי עכשיו נפתחה הדלת בצלצול מתכתי מרגיז, ובפתח עמד גבר צנום למראה והנהן לעברם כמה וכמה פעמים בעליצות כמו מובנת מאליה.

״דבר איתו,״ קראה האישה ולפתה את ימינו של ליסט. ״הוא רוצה שאני אהרוג את הילדים שלי.״

אך בה בעת היא התביישה להסגיר את סודו של בעלה, שעמד בפתח והתאמץ לשמור על קור רוח בפני אדם זר, גם אם שמו פרנץ ליסט.

״אני לא טוענת,״ הוסיפה בפנים שטופות דמעות, ״אני לא טוענת שאין זה גם מבוקשי. אבל אתה מבין: אני מבקשת משהו שאין ביכולתי להוציא לפועל.״

״אין זמן, הרופא מחכה,״ אמר יוזף ג׳ וחייך. ״אני בטוח שפרנץ ליסט האלמותי יתן לך כוח מספיק כדי לעשות את הבלתי נמנע.״

ובאומרו זאת ניגש אל אשתו, חבק ברכות את מרפקה והוביל אותה, כמעט בלי התנגדות מצידה, אל הדלת, וליסט הבחין שמום כלשהו, רגל קצרה מדי, מכביד על הליכתו.

״אתם מתכוונים להרוג את הילדים שלכם?״ הוא שאל, ובני הזוג נפנו לאחור וראו את טוב הלב והזעזוע בפניו של האיש המוערך, והבחינו שהוא לבוש בגדי כומר.

נשמע פיצוץ, פיצוץ חזק כל כך שהיה חשש שהוא יוסיף ויחדור אל מתחת לפני האדמה. האור נכבה, וכששוב נדלקה הנורה שהייתה קבועה בתקרה, היה ליסט לבדו. הוא לא ידע אם עליו ללכת אחרי בני הזוג, שמן הסתם נעלמו מאחורי הדלת, וניסה להבין את הנסיבות שהוא מצוי בהן.

׳אבל איך זה יכול להיות?׳ חשב, ׳הרי לא יתכן שהזמינו אותי לבניין הזה כדי שאהיה עד לפשע. כנראה לא הבנתי נכון את מה ששמעתי!׳

והאיפוק שלמד להפגין כל חייו, ההתבוננות הבלתי מחייבת בעולם כפי שנגלה לעיניו במסעות קונצרטים, חוסר האפשרות, בתור וירטואוז מבוקש, להבין את הרגליהם של מארחיו או אפילו להבחין בהם – בזכות כל אלה נמנע גם הפעם מלהעמיק ולחקור את הדבר שהדהים אותו.

הוא החליט לחכות ולראות איך יתגלגלו העניינים. אגב התעלמות מהטיח הרים את מכסה הקלידים, התיישב מאחורי הפיאנו-פורטה וניגן את התיבות הראשונות של סונטת ולדשטיין, עד לאותו טריל המנסה להפוך את הפתיחה המלנכולית, הקודרת, לשמחה. הוא עשה זאת שוב, ועוד פעם, כמו מהסס להציג את היְקָר שהפיקו ידיו פעמים רבות כל כך. הוא הוסיף לנגן ככל שהתגבשה בו שכחה עצמית, עד שלבסוף השתרר אותו קסם, אותו איחוד של האמן עם הכלי, שרק וירטואוז מסוגל להשיג.

שוב נפתחה דלת הברזל, הפעם ביתר רכות, וגברת ג׳ חזרה אל החדר. לליסט נדמה היה שהוא שומע במסדרון שהחביאה הדלת קולות ילדים, ושאותם ילדים כנראה משחקים זה עם זה וצוחקים, אבל הקולות היו עמומים ולא ברורים ורחוקים כל כך, שהוא לא היה בטוח אם טעה או לא.

״כמה יפה אתה מנגן,״ אמרה גברת ג׳ והתיישבה על אחד הכיסאות שהיו מקובצים סביב שולחן עץ האלון.

״אני מודה לך, מאדאם,״ אמר הפסנתרן, חדל לנגן והשתחווה כלפיה.

הדממה שהשתררה עכשיו נמשכה קצת יותר מדי. גברת ג׳ הרכינה מבטה אל הרצפה ואמרה בלחש, כמו לעצמה וכמו כדי להתנצל על השתיקה שנוצרה:

״אל תחשוב רעה על בעלי. הוא אוהב את הילדים בדיוק כמוני. אבל הוא גם רוצה לחסוך מהם את החיים.״

״מאדאם, על מה את מדברת?״ אמר ליסט והסתכל על האישה הבודדה והתשושה למראה, שלא היה אפשר לכנותה לא זקנה ולא צעירה, לא יפה ולא מכוערת, לא מושכת ולא דוחה, אלא נוגעת ללב בעיצבונה האינסופי, והיא השיבה לו מבט. בעשותה זאת נשאה את ראשה, היא לחצה את ידיה זו לזו כמבקשת אחיזה, אבל העיניים, אותן עיניים פעורות, נסערות עד בלי די, הן שהסגירו שעומדת כאן אישה המשקיעה מאמצים אף על פי שברור לה שכבר נזנחו כל הצידוקים לכך.

״אני רוצה לבקש ממך לטפל בילדיי,״ היא אמרה. ״אני דואגת מה יהיה עליהם אם יומתו. הם הלא עדיין צעירים כל כך. אני יודעת,״ הוסיפה, ״כמה טוב לב אתה, ואני מקווה מאוד שלא תשאיר את הילדים בלי השגחה.״

ליסט בהה בשיערה וראה שקווצה שהייתה מהודקת בסיכה, השתחררה וגלשה עכשיו על רקתה, וראה את שיוויון הנפש שלה להזנחה הזאת. בעל כורחו התפעל מן החן שנוצר להרף עין למרות כל הייאוש.

״אבל ילדייך חיים,״ הוא אמר. ״ויש להם אמא, שבלי שום ספק אינה רוצה שפני הדברים יהיו אחרת.״

היא לא השיבה.

הוא רצה לבקש ממנה להסביר את דבריה, שנראו לו בלתי מובנים, אבל עכשיו עמד יוזף ג׳ בפתח, ככל הנראה בכוונה לפקח על אשתו כי לא בטח במצב שהייתה נתונה בו.

״כשאין עוד ביכולתו של אדם להציל את ביתו, הוא הופך למדורת הקבורה שלו. מי שמקריב את עצמו ואת ילדיו, מעניק אצילות לאובדנם,״ הוא אמר. ובאומרו זאת ניגש אל שולחן עץ האלון, התיישב, ביקש את קרבתה של אשתו, עד כדי כך שכתפיהם נגעו זו בזו.

כמה זמן ישבו ככה – זאת לא ידע ליסט לומר. הוא רק הסתכל בלי הפוגה על הזוג המוזר, הקשיב לפיצוצים ההולכים וקרבים, וראה את יוזף ג׳, שכבר היה רגיל למצבים כאלה ונהג לרחוש בוז לכל סכנה חיצונית, נרתע בכל פעם, אבל זה היה רפלקס של מערכת העצבים שלו, והוא הגיב לו באדישות.

רק פעם אחת, כשנפתחה הדלת בפרץ עצום, כאילו נקרעה מציריה בלי שמישהו נגע בה, הוא הבטיח כי פיצוצי הארטילריה אינם מערערים בשום אופן את בטחונו של הבונקר, שכן אנחנו נמצאים מטרים רבים מתחת לפני האדמה, והחייל הגרמני, גם אם הוא תשוש, גם אם הוא מדמם מפציעות אינספור, אין ספק כי ברצונו ובכוחו לעצור את התקדמות האויב עד הערב.

חיילים תורנים נכנסו והביאו ידיעות שסתרו את הוודאות הזאת. איש אינו מסוגל, כך הבטיחו, להגן יותר משעתיים או שלוש על הרחובות המכותרים, על אותו מתחם צר שבין טירגארטן לפוֹס-שטראסה, שעוד נותר לאנשי השררה של הרייך השלישי.

״טוב הדבר,״ אמר יוזף ג׳. ״באגרופי ברזל ניערנו את העולם, שהיה קרוב להיחנק בתרדמת. לא יצאנו למאבק הזה על מנת לנצח. וכי מהו ניצחון? קל להשיגו אם אין רוצים לאתגר את כוח הגזירה, להכריח את הגורל עצמו להילחם נגדך.״

ושוב נדמה היה לליסט שהוא שומע קולות ילדים, ביתר בירור מבפעם הראשונה, נדמה היה לו אפילו שהוא מצליח להבחין בין הגילים. הוא קם ממקומו.

׳המטורפים האלה׳, חשב. ׳הם מנהלים מלחמה, הם רוצים לשקוע. אבל אני מוכרח למנוע בעדם לגרום לילדיהם לשלם על כך.׳

הוא הודה על ההזמנה, אמר שצר לו על שאין ביכולתו לשנות ולו במעט את מצבם של מארחיו, אבל שהוא מוכן לנגן בפיאנו-פורטה, אם רצונם בזה, ושאין לו התנגדות אם גם הילדים… כן, הוא אפילו ישמח אם הם יהיו נוכחים, כי הגדולה שבהנאות בשבילו – כך הבטיח כמה פעמים, ובכל פעם ביתר שאת – היא לנגן לפני ילדים.

״כן, נגן, נגן!״ קראה מגדה ג׳.

אבל יוזף ג׳ כבר לקח את ידה, אחז בה ברכות, ובכל זאת בחוזקה שאין לטעות בה, חייך, ולליסט נדמה היה שגם היא מריעה רגע קט, שעיניה מונחות על האיש הזה כמו היה קוסם, אשר באמצע מבצר בוער מסוגל לגרום לשקיעתו ולשקיעת ילדיו להיראות כניצחון.

הדבר הדאיג את ליסט.

״אבל,״ הוא אמר, ״הרי לא תעשו מעשה חסר נימוס כל כך ותעזבו את החדר בזמן שאני מנגן בפיאנו-פורטה. דבר כזה עוד לא קרה לי מעודי,״ הוסיף. ׳אם המלחמה הזאת עתידה להסתיים בתוך שעות מעטות׳, חשב, ׳המוזיקה צריכה להקסים אותם. בטהובן! בטהובן יציל את הילדים. עוצמתו גדולה מכל דבר אחר׳, חשב, וגם: ׳עוד לא נולד האיש שיוכל לעמוד בפני סונטת ולדשטיין.׳

הוא התחיל לנגן. אבל ממש לפני שעשה זאת, כשידיו כבר היו מונחות על הקלידים, בחן עוד פעם את המאזינים, כמנהגו תמיד. זה היה רגע של ריכוז מוחלט. הוא ניגן את התיבות הראשונות וראה את מגדה ג׳ מתרחקת מבעלה, התרחקות בלתי מורגשת כמעט: בתנועה חסרת מאמץ ככל האפשר הוציאה ממחטה מחגורת שמלתה וקרבה אותה אל שפתיה. הוא ראה שיוזף ג׳ לא הבחין כלל בתנועה הזאת.

אבל הוא, פרנץ ליסט, בהחלט הבחין בה וראה בזה הוכחה למהירות שבה משפיע קסם הווירטואוזיות שלו. זה הפיח בו אומץ.

׳להמשיך, פשוט להמשיך׳, חשב. ׳את הסונטה אני מנגן בעשרים ושלוש דקות, אבל הם יופתעו לגלות שהנצח הקצר הזה יימשך עד הערב.׳

הוא חזר על ההתחלה, ניגן את האקורדים בעדינות מיוחדת מתוך כוונה לרכך את ההחלטיות הקודרת של הזוג. אחר כך, לפני שהתחיל בווריאציות, חדל לנגן אבל לא הרים את מבטו לבל יאלץ מישהו למחוא כפיים. כמה דקות אחר כך הרגיש שדרכו אוששה.

יוזף ג׳ ישב שם כמי שהמוזיקה הכניסה בשבילו בדרך פלא סדר במצב בעולם, שלא היה בעצם אלא מצבו שלו עצמו. הוא הסתכל רק על ליסט, על ידיו, ולא הבחין במגדה ג׳, שכדי לשמור עד כמה שניתן על קור רוח, לא חדלה מלהתעסק בממחטה.

היא סבלה מהמחשבה על כך שהילדים עלולים להתקרב לחדר הזה אף על פי שהדבר נאסר עליהם, ומכיוון שהמוזיקה, אוי, המוזיקה הנפלאה הזאת, תמשוך אותם, הם יבקשו להיות קרובים להוריהם, יבקשו את אותה קרבה שתמיד הייתה מובנת מאליה בשבילם ושמעולם לא נמנעה מהם. היא לא יכלה לסבול את המחשבה, שלפני שיֵרד הערב יהיה עליה להשתמש לרעה בקרבה הזאת על מנת להונות את הילדים. אבל חילופי האקורדים, אותם מרבדי צליל סותרים ומתפייסים חליפות, שהרחיבו את חלל החדר עד אין גבול, עשו גם אותה מודעת לכאב, לוודאות המוות, העתיד לצאת לפועל מהר כל כך ובחרפה כזאת, והמוזיקה הפליאה לעשותו נחשק.

את מצב רוחה נבצר מליסט לשפר, אבל האמנות שלו ריתקה אותה אל הכמיהה שדבר לא ישתנה בנוגע לאסונה, היא אפילו שאלה את לבה להשתהות במשך נצח בייאוש, שנראה לה עכשיו בלתי נמנע כמו הפיאנו-פורטה.

״כמה נפלא אתה מנגן!״ קראה מגדה ג׳.

״אני מודה לך,״ השיב ליסט והשתחווה, אבל לא כלפיה, הוא הוסיף לנגן והיה כעת משוכנע לגמרי שגם הילדים שומעים אותו, אף על פי שהחביאו אותם ממנו ביסודיות כזו.

שוב נפתחה דלת הברזל, ואיש בגיל העמידה נכנס לחדר. הוא היה לבוש מדים שחורים, שרוולי הסגין שלו היו מקופלים עד לגובה המרפק, צווארונו היה פתוח לרווחה, תסרוקתו הקצרה לא הייתה מגולחת, בידו השמאלית הוא החזיק מזוודה קטנה. נראה היה שאין הוא שומע את נגינת הפסנתר, תשומת ליבו עוד הייתה ממוקדת במסדרון שממנו בא, הוא השיב לקול כלשהו כמו ביקש לוודא איזה עניין, אחר כך הביט בחוסר סבלנות ניכר ביוזף ג׳. זה היה הרופא. וליסט חש שעכשיו נוכח בחדר מישהו שעליו לפחד ממנו.

׳אותו הראש שאני רואה שם בתור פסל-חזה׳, חשב. ׳הוא חיוור כמו שיש, אין בו טוב לב, אי אפשר לגעת בנפשו. הוא לא שומע את המוזיקה.׳

הוא הביט בטלאי בצווארון המדים שהיה מעוטר בגולגולת מת, ולא יכול היה שלא להתפעל מחוסר ההבדל שבין הפנים, המדים וסמל המוות. הוא, ששנים כה רבות היה מוקסם מיופיו של טוב הלב, הביט עכשיו ביופיו של הרוע, והוא חש כיצד נגינת ידיו, שעד כה התרחשה בלי מאמץ, כמעט מעצמה, הולכת ומקרישה, ואיך הוא מתנגד לכך על ידי הקשה בבאסים ובצלילים הגבוהים ביותר כמה פעמים אלה כנגד אלה.

אבל על הרופא זה לא עשה רושם, ויוזף ג׳ התרומם לאטו, הלך אל הדלת בצעדים זהירים על הבטון הקשה, ובהולכו הוסיף להביט לאחור על ליסט בכיוון הפיאנו-פורטה. כשהגיע לדלת הניף, כמו לברכה, את זרועו הימנית בארשת של צער.

״אני עדיין מנגן!״ קרא הפסנתרן. ״כללי הנימוס מחייבים שהאמן יעזוב את החדר ראשון. מאדאם,״ קרא ופנה עכשיו אל מגדה ג׳, ״האם יש סיבה לחוסר הכבוד הזה כלפי הופעתי?״

אבל היא כבר שלחה מבט אל הדלת, ראתה את יוזף ג׳ ואת הרופא מתרחקים, ובעודה מנסה לקום בעצמה, הפילה את הממחטה שלפתה בידה זמן רב כל כך. היא ביקשה ללכת אחרי שני הגברים, אבל ברכיה לא הצליחו לשאת את התנועה המהירה שהיה עליהן לבצע, ובקושי קמה וכבר נפלה בחזרה על הכיסא, ומרפקה הימני נחבט בעוצמה על השולחן.

״עזור לי. הוא הולך אל הילדים. מהר, תן לי יד.״

״לא״, השיב ליסט והוסיף לנגן עוד ועוד. ״לא״, השיב וניסה לשוות חדות לקולו, ״כל עוד את מאזינה לי, לא יכול לקרות לילדים כלום.״

״אתה טועה. אם לא אחוס עליהם, הרופא יהרוג אותם. אנחנו אשמים. אסור לנו ליפול בידי האויבים שלנו,״ אמרה, אך מיד נבהלה מהודאתה וביקשה להשיב את דבריה. ״לא,״ הוסיפה וקמה. ״לא,״ חזרה כמעט בתחינה וניגשה אל ליסט, ״אנחנו לא אשמים.״

היא אמרה זאת והתקרבה אליו כל כך, עד שהוא ראה עצמו נאלץ לחדול מנגינתו; שוב ביקשה לדעת, והפעם ביתר תקיפות, אם גם הוא חושב שאין הם אשמים, והוא אמר:

״מאדאם, אני לא יודע. אבל מכיוון שאת אומרת זאת, אני רוצה להאמין לזה.״

״אני מודה לך,״ היא השיבה והשתתקה.

ליסט חש איך המנורה שמעל לראשם, הרהיטים שהקיפו אותם, ובעצם החדר כולו התחיל להיטלטל, והוא התפלא על כך שזה קורה בדממה מוחלטת. ומאחר שמגדה ג׳ עדיין שתקה והוסיפה לעמוד שם בחוסר החלטיות מוזר, ומאחר שהוא לא ידע מה פשר הדבר ואם יהיה יאה להמשיך לנגן עכשיו בפיאנו-פורטה, התחיל לדבר בשקט ובנחרצות:

״מאדאם,״ הוא אמר, ״אל לך לשפוט את החיים בחוסר הגינות, ומעל לכול: לא חייבים תמיד לרצות משהו בכל מחיר. היו לי שתי בנות מנישואים ראשונים, קוזימה ובלנדין, כלומר בעצם הן נולדו מחוץ לנישואים, ובכל זאת דאגתי להן. בלנדין מתה, למרבה הצער, בדמי ימיה, אבל קוזימה הייתה, כפי שאת יודעת, נשואה לפון בִּילוֹ, אחר כך לריכרד ואגנר, ומתה רק בשנת 1930. אילו חיים ארוכים ומלאי התרחשויות! כמובן: גם לי היו סיבות לא להיות מרוצה, ומעולם לא קיבלתי את חוסר נאמנותה לפון בילו ואת חיבתה לוואגנר, אבל גם לא אטען שהדאגות שגרמה לי קוזימה היו גדולות. ואילו את, מאדאם, מיואשת, אבל: שום ייאוש, גם לא אותו ייאוש המייחל בכמיהה לבוא המוות, אסור שידיח אותנו לראות הכול רק מתוך עינינו שלנו. דבר אינו גדול מאסוננו שלנו עצמנו, אבל: מאדאם, צריך גם להניח לעולם, ולכאן שייכים גם הילדים שלנו, להתמיד במסלולו.״

היא הקשיבה לו, רק עכשיו הבחינה כמה זקן האיש הזה ונמצא אפילו על גבול קִצו, ואופן הדיבור המיושב שלו, הטרחני כמעט, היטיב עמה, ועצם זה שהוא היה לבוש בגלימת כומר, נראה לה עכשיו מובן מאליו. האם הסכימה לדבריו – את זאת לא ידע לומר. נדמה היה לו שמחשבותיה רחוקות, רחוקות מאוד, וגם כאשר קול נבוך קרא קלושות ״אמא״, דומה היה שאין היא מבחינה בזה.

״כמה ילדים יש לך?״ שאל ליסט.

היא לא יכלה לענות. היא התביישה. בלתי אפשרי היה בעיניה להסביר שיש לה שבעה ילדים, אבל רק אחד מהם בטוח מפני טיפולה. גם נראה לה לא יעלה על הדעת שאפשר להרוג שישה ילדים בגילים שונים כל כך ובזמן קצר כל כך. הקטנים, כן, האם כל כך נורא להניח להם להירדם קרוב אליה, כמו שהם רגילים, רק שהפעם לתמיד? אבל המבוגרים יותר, שכבר עמדו על דעתם, וכבר ימים שאינם הולכים לחדרם אלא לקול הבטחות חוזרות ונשנות שלא יאונה להם כל רע, איך תוכל לעולל להם את הנורא מכול אחרי שהבטיחה להם לשמור עליהם מפניו?

היא התפלאה שהמחשבות הללו, שהיו בלתי נסבלות בעיניה, לא דיכאו אותה ולא הכריחו אותה, כמו לעתים קרובות בעבר, לשכב כדי לפחות להרגיע קצת את לבה. הכול סביבה נהיה קל, הרצפה שתחת רגליה נעה כמו צל, ופתאום היא נזכרה בזמנים עברו, זמנים רחוקים מאוד, שבהם כמעט נמסה מרוב אושר וממצב רוח נהדר, ובזריזות, אבל מבלי שיבחין בכך ליסט, נאחזה בפיאנו-פורטה לבל תיפול. אגב כך חייכה, אף שלא יכלה להרשות זאת לעצמה וחששה לאבד את השליטה ברגשותיה, ולכן אמרה:

״אני מודה לך. אני צריכה ללכת אל ילדיי. אתה הלא שומע בעצמך שהם קוראים לי.״

ליסט ביקש לסייע לה. הוא בהחלט הבחין קודם לכן בהתנודדותה, וראה שהיא מתקשה לנתק את אחיזתה מהפיאנו-פורטה, וכשפסע את השניים-שלושה צעדים שהיו נחוצים כדי להגיע אליה, הסתבכו נעליו בשולי הגלימה שלו, רק בקושי הצליח להימנע מלמעוד, וכשביקש להגיש לה את זרועו עם מילת התנצלות על הגולמניות שלו, היא כבר נעלמה. הוא בהה במסדרון, שדלת הברזל שלו הייתה פתוחה לרווחה, כמו שבוהים בתהום המובילה אל מחוץ לעולם, ואז נזכר שחדל לנגן.

״חכי,״ ביקש לקרוא. ״סלחי לי על רשלנותי! הניחי לילדים, אני ממשיך לנגן! עוד לא הגענו לסוף הסונטה!״

אבל הוא הבין כמה חסר תועלת כל זה והשמיע במהירות ובחצי קול רק כמה מילים בלתי מובנות, ועמד שם כמי שנאלץ לראות אסון שביקש למנוע את היווצרותו, מתאפשר דווקא באמצעותו, וכפי שחשב: באמצעות הפטפטנות שלו. הוא חש בגבו מתקרר ובידיו, אותן ידיים יקרות ערך וממושמעות, מתחילות לרעוד, ואיך נבצר ממנו להיענות לכמיהתו לחזור מיד, בלי עוררין, אל הפיאנו-פורטה ולהשלים את מה שהחמיץ. אבל אז הגיע בכל זאת – נדמה היה לו שהוא נאלץ להכריח את זרועותיו ורגליו לנוע – אל הקלידים והתחיל לנגן.

׳תודה לאל׳, חשב, ׳הכלי הזה, אם רק יודעים לקסום עליו, מכניס תנופה בכל דבר.׳

ובאמת: נקיפות המצפון שבחשו בקרבו, התקווה הנואשת, שאילו רק שמעו אותו בכל מקום, היה כל יצור חי מתחת לפני האדמה הזאת שב וקרב אליו, אבל גם המחשבה שאם לא ינגן, הילדים יזעקו במצוקתם מרוב אימה, והוא יהיה נדון לשמוע זאת – כל אלה הביאו אותו להתחיל את האדאג׳ו בלהט ובהתגברות כאלה, שנדמה היה שחלל החדר הצר ודלת הברזל, אבל גם המסדרון, יתנפצו כמו מתרועת טרומבון כבירה. אבל הוא לא הסתפק בזה.

״שלא תעזו!״ קרא, ״שלא תעזו לפגוע לרעה בילדים! הם יצירי האל!״ וגם: ״אני לא מתיימר לשפוט את העולם, קטונתי ממש כמותכם, אבל: מי שרוצח את ילדיו, יהיה לנצח לא חי ולא מת, ולא ייקרא לא אב ולא אם!״ קרא.

וככל שהרים את קולו יותר, ככל שנעשו איומיו מסויגים פחות, ככל שייחל יותר למנוע את אסונם של הילדים ויהי מה, כן חש ביתר בירור שכוחו לא יספיק לזעם כה רב. זמן מה דומה היה שהוא עומד בזה, עד ששיעול שלא היה בכוחו להחניק, גזל את נשימתו עד כדי כך, שהוא נאלץ להפנות עורף לפיאנו-פורטה, הגם שבידו הימנית – השמאלית כבר הייתה מוטלת ברפיון על הקלידים – התמיד בנגינת הסונטה.

הוא השתנק, בלע אוויר, לא הצליח להיפטר מהחולשה שתקפה אותו. הוא קיווה שמישהו יופיע בחדר, ואם הבקשה הזאת גדולה מדי, אז לפחות שיישמע קול כלשהו, אפילו כזה שאינו מכוון אליו. אבל דממה הוסיפה לשרור בכול.

הוא קיפל את כן התווים וסגר את הפיאנו-פורטה.

׳טוב׳, חשב, ׳טוב. אני את שלי עשיתי, ועכשיו כל שערי השמיים סגורים.׳

הוא ישב שם ממוטט, ראשו מורכן, ידיו נשענו על הסנטר, ובשעה שנשימתו הלכה ונרגעה, השתלטה עליו תחושת שוויון נפש. הוא חשב על הרוזנת ד׳אגו ועל כך שלא בא ללווייה שלה.

זה מה שחשב עכשיו. וגם חשב שתלה ציפיות גבוהות מדי בסונטת ולדשטיין, הוא ציפה אפילו שתעשה את הבלתי אפשרי.

מעל פני האדמה, במקום שבו אדם מצוי שבעה או שמונה מטרים קרוב יותר לשמיים, התחיל האביב. עצי הערמון עמדו בפריחתם. הם התקשו להפיץ את ניחוחם כנגד הריח שעמד ברחובות העיר הבוערת.

*הסיפור לקוח מתוך: Die Waldsteinsonate by Hartmut Lange, Copyright © 1984, 2017 Diogenes Verlag AG Zurich, Switzerland, all rights reserved.