Write Stories

הדר אורלנוב | מקור:עברית

סיפורי צבים

מיכאלה רובינשטיין, חברה לא קרובה ולא רחוקה שלי, אמרה לי שאם אני רוצה להשתפר, אז כדאי לי ללכת לסדנת הכתיבה של ניצנה ראובני ורציתי להשתפר והלכתי לסדנה של ניצנה ראובני אבל כל מה שעשיתי שם, לא נעים להודות, היה לצייר צבים. 

צבים תינוקות, צבים בוגרים, צבים תות בננה בטושים, צבים שחור לבן בעט פיילוט, צבים עם פרצוף תוהה, צבים עם חיוך קטנצ'יק, צבים צוחקים, צבים עם ארבע רגליים, צבים עם שמונה רגליים. צבים עם כנפיים של ציפור, צבים עם כנפיים של מלאך, צבים עם אוזניים של ארנב, צבים עם בית אליפסה, צבים עם בית מעוגל. צבים שבין הגב שלהם לבית יש מרחק קטן, וצבים עם בית שממש נראה כמו בית. 

המפגש הראשון של הסדנה היה בדיוק כפי שדמיינתי. חבורה של אנשים מוזרים, כל אחד בדרכו, יושבים במעגל, וניצנה ראובני לובשת סוודר עם חתול רקום עליה ומשחקת באצבעותיה בחוטים שיוצאים ממנו. לאחר סבב שמות מאולץ, שבו נדרשנו גם לספר על חלום רחוק וחלום קרוב שיש לנו, ניצנה נתנה לנו את משימת טראומת הילדות והתחלנו לכתוב, כל אחד לעצמו. 

לא בדיוק היה לי רעיון לטראומת ילדות. בכל אופן, לא היה לי רעיון טוב. הבטתי בנעליים של כולם, אחרי זה בתקרה המתקלפת ואז בתמונה של מגריט שהייתה תלויה על הקיר, אחרי זה חזרתי למחברת וציירתי כמה צבים בעט, אחד גדול, אחריו בשורה, בינוני ואחרי הבינוני אחד קטן. חזרתי על זה כמה פעמים ועד שנגמר הזמן למשימה היו לי כבר עשרים וארבעה צבים. 

ניצנה בחרה מישהי שהתנדבה להקריא. הסיפור היה על דודה שלה, כלומר דודה של הדמות בסיפור שלה, שהייתה חולה במחלה סופנית כלשהי שגרמה לה למיין חפצים בבית לפי מידת שפיציותם. למשל, הסלון; היו בו שולחן עץ עגול, ספה עם ידיות מעוגלות כמו בבית מלוכה, פוף, שולחן קפה אליפסה, עציץ עם צמח שהוא לא קקטוס, ותמונות עגולות על הקיר ובהן ציורים של היפופוטמים. לעומת זאת, בחדר השינה הייתה מיטה מרובעת, שולחן כתיבה, שידה, קקטוס ותמונות מרובעות שמצוירות בהן צורות גיאומטריות. בשלב מסוים, הילדה, שגרה עם הדודה, כל כך שנאה את הדודה הזאת, בגלל העניין הזה של השפיציות, אבל גם בגלל כל מיני עניינים אחרים שבגללם לפעמים שונאים בני משפחה, שהיא החליטה לערבב לדודה חפצים והניחה נניח ליד הקקטוס, פוף אדום ומעל שולחן הכתיבה שעון קיר. טוב יש הרבה פרטים בסיפור הזה שהיא הקריאה אבל אני אדלג לסוף. מה שקרה בסוף זה שהדודה לא שמה לב. במשך שבועות היא לא שמה לב לשינויים שהילדה עשתה. והילדה הייתה עצובה. 

על הסיפור הזה של הדודה, מישהו בשם סתיו, שבהמשך יתגלה כאחד שתמיד אומר את הדברים הכי קשים ומעליבים בצורה מלטפת, אמר שעודף הפרטים המצחיקים בסיפור גורמים לסיפור עצמו להתגמד. ושלהבת, בחורה מנומשת מידי, שבהמשך תתגלה כאחת שמתחשבנת על דברים כמו מילות קישור, אמרה שאין מילה כזאת שפיציותם. אני חשבתי שהסיפור לא רע בכלל, אבל לא אמרתי כלום. 

אחרי המפגש הראשון סיפרתי למיכאלה רובינשטיין את כל מה שהיה, צחקנו על זה שניצנה תמיד משחקת בחוטי הבגדים שלה ופורמת אותם. סיפרתי לה על שני האנשים האלה שבלטו, סתיו ושלהבת והיא צחקה ואמרה שגם אצלה היו כאלה, אצלה קראו להם סלעית ויהונתן עם ה' שמבטאים. אין מישהו שם שנראה לך נורמלי? היא שאלה אותי, חשבתי על זה שנייה ואז נזכרתי שכן. יש מישהו אחד כזה שהיה נדמה לי שחייך אליי בזמן ששלהבת דיברה. רז. לא יודעת, לא בטוחה, אמרתי לה. כמובן שלא אמרתי כלום בעניין הצבים. גם כי היא לא שאלה שום דבר שהתשובה אליו יכולה להיות צבים וגם כי באותו הזמן לא חשבתי שזה באמת עניין. אבל ככל שהזמן עבר והסדנה נמשכה, הצבים שלי הלכו והשתכללו.  

באחד השיעורים על געגוע מישהו הקריא סיפור על געגוע לסבתא שלו שהייתה הבשלנית הגרועה ביותר שהכיר ובשיעור אומץ, מישהי הקריאה סיפור על זה שבמשך שבוע עלתה על מסוק כדי לקפוץ צניחה חופשית אבל באף אחת מהפעמים לא קפצה. בשיעור בני זוג, מישהו כתב על מישהו שתכנן לפרטי פרטים את ההתאבדות שלו בעקבות אהבה נכזבת, עד שהכיר מישהי חדשה שתפסה לו את כל הזמן.

ואני: צבים. 

בשלב הזה זה כבר הטריד אותי מאוד והחלטתי לבדוק את זה עם הפסיכולוג שלי. שמעת על דבר כזה? אמרתי לו, והוא אמר, בטח, הסופרים הכי גדולים ציירו צבים. צ'כוב צייר צבים. ואז אחרי שלא צחקתי, הוא אמר, ועכשיו ברצינות, כשאמא שלך ילדה אותך, היא ציירה תוך כדי? סתם, הוא אמר, אולי את לא מצליחה לכתוב כי את חושבת יותר מידי. אולי את צריכה לא לחשוב ולכוון תמיד תמיד להכי גרוע שלך. רק ככה תוכלי להיפטר מהצבים האלה. 

ניסיתי לקבל עוד הרבה עצות מאנשים אקראיים, שכללו שיני שום, מדבר, כרטיס טיסה, שירה, יוגה, מדיטציה ונסיעה באוטובוסים כדי לקבל השראה. אפילו שיתפתי את מיכאלה רובינשטיין, (למרות שמה היא כבר יודעת? היא בסך הכול כותבת סיפורי בלשים אירוטיים) והיא אמרה שלדעתה כדאי לי ללכת לחוג ציור בשביל לבדוק אם אולי משהו במערכות שלי התבלבל והמוח שלי מפרש ציור כסיפור וסיפור כציור. אז עשיתי את החוג ציור, ואת הלא לחשוב, ואת האוטובוסים והמדיטציות והיוגות, אבל אף אחת מהשיטות לא עבדה. היו לי כבר מאות סוגי צבים במחברת.

בשיעור דיאלוגים מישהי הקריאה את הדיאלוג הבא: 

שונית: די אני לא יכולה יותר. אני קופצת מהחלון. 

אורי: אנחנו לא בטיטניק. את רוצה לקפוץ, תקפצי.

שונית: נו אורי מה הקטע?

אורי: מה מה הקטע? די עם הקטעים האלה. יש לי גם חיים משלי את יודעת. 

שונית: מה הקשר?

אורי: מה הקשר מה הקשר?  

על הדיאלוג הזה ניצנה אמרה שאין מספיק אפיון דמויות ושהמניעים של אורי לא ברורים. סתיו אמר שבתור משהו שמחוץ לקונטקסט זה טוב, ושלהבת אמרה שאין פה מספיק סאבטקסט. רז הזה שוב הסתכל עליי בזמן ששלהבת דיברה וגלגל עיניים. כבר במשך כמה שיעורים קיוויתי שמתישהו הוא יפנה אליי בהפסקה אבל זה לא קרה.  

ואז, יום אחד הגיע תורי. ידעתי שזה יגיע ובכל זאת מן הסתם לא הייתי מוכנה. ניצנה הביטה בכולנו ושאלה, חברים, מי עדיין לא הקריא? וכל המבטים מיד היו עליי. 

אז קודם כל פתחתי בהתנצלות. תראו, אמרתי, לא בדיוק עשיתי את המשימה. זה בסדר, היא אמרה, פשוט תקריאי את מה שיש לך. אף אחד פה לא שופט אותך. אני מתכוונת, אמרתי, שלא עשיתי בכלל את המשימה. רציתי לכתוב משהו, משהו שדומה לסיפור, אבל במקום זה יצאו לי במחברת המון המון צבים. 

טוב, את כולם אנחנו לא נספיק, תבחרי אחד. 

צב אחד? 

כן, תבחרי אחד שהכי קרוב ללהיות גמור.

זה קצת בלבל אותי, אבל בכל זאת בחרתי את הצב עם הבית שנראה כמו בית. 

אוקיי, אמרתי. הנה, זה הצב. סובבתי את המחברת שלי והראיתי להם. 

תראי, שלהבת אמרה. הדבר שהכי בולט לי ומפריע לי זה שאין לו זנב. כלומר אני לא יכולה להאמין לו ככה. 

מישהו אחר אמר, שלדעתו הבית שנראה כמו בית מרגיש לו מתחכם מידי.  

שנייה, אמרתי, כלומר, זה צב, כן? 

כן. ניצנה אמרה. וזה צב יפה ונחמד ויש לו ראש ויש לו שריון ויש לו נוכחות עצומה, אבל בעצם יש תחושה כאן במעגל שבכל זאת משהו קצת חסר.

התכוונתי להביא סיפור. זה לא ש…

כן, אבל אנחנו מתייחסים למה שכאן. למה שהבאת. 

אבל…

לדעתי, מישהי אמרה וקטעה אותי, משהו בחוסר הזנב דווקא קסום. כאילו בעצם רצית לומר, אני לא צב. אני משהו אחר. משהו ללא שורשים, ללא בית, ללא מקום, ללא שייכות. 

כל הדבר הזה יצא לי בטעות, אמרתי, רציתי לכתוב, אבל… אתם רואים שזה צב, נכון?  

וזה צב יפהפה ומרגש, סתיו אמר. ורואים שזה צב שלך. רק את היית יכולה ליצור צב שכזה, אבל לדעתי, הוא המשיך בלהט, משהו שם חורק. גם לי מאוד מפריע שאין לו זנב, אבל זה לא רק זה. משהו בבחירת הצבעים, וגם בצביעה עצמה. כאילו קצת סימנת. 

זו הערה מצוינת, ניצנה אמרה, בעצם כמעט לכולנו יש את אותה הבעיה עם הצב שלך. הוא מקורי ומקסים והוא מאוד את, אבל לא נתת לנו את כל כולך. אנחנו רוצים מזה עוד. ויש לך עוד. יש לך עוד הרבה. תשתמשי בזה. 

אחרי זה בהפסקה, עמדתי בחוץ ושתיתי קולה. רז הזה פתאום ניגש אליי ונעמד לידי. לא אמרתי לך מקודם, הוא אמר בפרצוף משועשע, אבל אהבתי את הצב שלך. את ממש יכולה להיות הקדישמן של הצבים. באמת? אמרתי. בטח, הוא קרץ. אני מקווה בכל זאת אבל מתישהו לקרוא משהו שלך. זה היה קצת מגוחך מה שהיה שם, הא? 

לא יודעת, אמרתי, אולי. 

נו ככה זה הסדנאות כתיבה האלה, הוא אמר, גם אם היית מביאה צב אמיתי הם היו ממשבים אותו. 

לא יודעת, אמרתי, אני מתחילה לחשוב שהם צודקים כולם. הצב לא מספיק עובד. 

אוקיי, אבל למי אכפת? את פה בשביל לכתוב, וזה רק ציור של צב. 

אני יודעת, אמרתי. אבל איזה מן צב זה, אפילו זנב אין לו. 

Liked the story? Comment below.

avatar