לאה גולדברג | מקור:עברית

סתיו (אגדה)

בלילות סערה ואופל היו הם רצים ברחובות הנרדמים ולפידים בידיהם, ואיש לא ראה את פניהם ואיש לא ידע את שמותיהם. והד הצעדים של ארבע עשרה רגליים והבהובם של שבעה לפידים החרידו את העיר הנמה. ונשיבת הרוח הכבירה וקילוחי הגשם הניתכים מלמעלה לא יכלו לכבות את האש הצהובה של הלפידים. הם היו עוברים במהירות את כל הסמטאות הצרות והעקומות ורצים דרך הגשר הארוך, שברזלו היה מתכופף תחת כובד גופותיהם, והיו עומדים מול בית עץ קטן-ישן והיו מחכים. והדלת הנמוכה היתה נפתחת לה אט, ואשה קטנה וכפופה היתה מופיעה במסגרתה. בקידה עמוקה ומבלי להגיד מילה, היתה מכניסה אחד מהשבעה אל חדריה. ובכל יום זכה לזה אחר. והיא היתה סוגרת אחריה את הדלת וששת הנשארים היו מכבים את לפידיהם, והיו מרכינים את ראשיהם והיו מחכים.

האשה היתה מביאה את בחירהּ אל החדר, ומתרפקת עליו בגופה הקטן הלוהט ומנשקת אותו, ולא היתה מדברת דבר וחיוך לא פיקֵחַ על שפתותיה…

והגשם היה מטפטף אל פנים הבית דרך הגג הרעוע והיה שוטף את השניים, והרוח היתה פורצת והיתה מייללת בחדר הריק והיתה מרעידה את התריסים מבחוץ. והם לא הרגישו דבר…

וכאשר היתה החשכה מתפזרת ודמדומי בוקר אפורים וגשומים הביטו בעין סוקרת אל החלונות, היתה האשה מתעוררת ולוקחת בשתי ידיה את ראשו של זה אשר על ידה… והיתה מקרבת את פניה אל פניו והיתה מסתכלת בעיניו, ופיה היה מתעקם מתוך ייסורים ושפתיה לחשו: "לא, הרי זה לא אתה!" והיא היתה מרחיקה אותו מעליה, והיתה הולכת אל פינת החדר ומביטה משם בעיניים ריקות וקרות, והוא היה קם ויוצא את הבית.

ושוב עברו כל השבעה את הגשר, והיו זוחלים כצללים בסמטאות צרות ועקומות, והיו בוכים ונאנחים חשאית.

ובימים העגומים, כאשר השמים היו חתיכת עופרת גדולה אחת, בימי סגריר כהים וכבדים, היתה האשה הקטנה משוטטת ברחובות העיר. גבה היה כפוף ושמלתה היתה אפורה ומלוכלכה ושולי סודרה האפור היו מתבדרים באוויר. ופניה היו חיוורים וברק לא היה בעיניה השחורות. היא דמתה לעטלף פצוע, שאינו מוצא לו מקום. וכולם ראו את פניה ואיש לא ידע את שמה. היא היתה נחפזת תמיד בין המון האנשים והיתה מביטה בפני כל גבר הנפגש בדרכה. ואיש לא ענה לה בבת שחוק.

ופעם היו השמים גבוהים קצת יותר והאוויר מעט יותר טהור וקר. והיא רצה בערב דרך הגשר הארוך אל ביתה והברזל הצבוע היה מלגלג והיה צוחק תחת צעדי רגליה הקטנות. והרימה פתאום האשה את ראשה וראתה לפניה אחד, שעמד למולה והביט המימה. הוא היה גבה קומה והדור. מעל שכמו ירד קיפולים-קיפולים רדיד לבן של שֵׂער חולד-הרים. עיני תכלת האירו את פניו הצעירים ושערות כסף ירדו על לחייו ועטרת נגוהות כחולים הזהירה על ראשו. היא ניגשה אליו והביטה בפניו והוא חייך. לקחה את ידו והובילתהו אל ביתה הרעוע. והוא נאה ונפלא הלך אחריה…

והלילה היה קר, ופרפרי שלג ראשונים היו יורדים מן השמים והיו מפרכסים באוויר והיו מתרפקים על הארץ. ושבעה אנשים עם לפידים דולקים עמדו מול דלת הבית הישן שמעבר הנהר וחיכו. ואולם הדלת לא נפתחה ואיש לא יצא לקראתם. והם התחילו דופקים ודופקים בדלתות ובחלונות ולא השיבו להם. והרוח כיבה את אש לפידיהם, והקור הלך הלוך וגדול משעה לשעה והם התחילו קופאים…

וכאשר התפזרה החשכה ואורות בוקר רעננים ועליזים צחקו בחלונות, התעוררה האשה משנתה. היא לקחה בשתי ידיה את ראש זה שעל ידה וקירבה את פניה אל פניו והביטה לתוך עיניו ושפתיה לחשו: "הרי זה אתה!" ולחייה האדימו, ועיניה ושערותיה הבריקו בבת אחת והיא הרימה את ראשה וראתה כי התקרה מלמעלה לה גבהה וחדרה נהדר ומלא זוהר. ולבה היה קל והיא צחקה.

וכאשר הקיצו אנשי העיר ויצאו מבתיהם, ראו משתאים ונדהמים הכול – פלאים מעבר לנהר. שבעה פסלים, אשר לפידיהם בידיהם, שמרו את שעריו. ולפידי הקרח מוארים בקרני החמה צחקו והבהבו באלפי צבעים.

 

(1929)

 

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.