the short story project

search

יוסף רזוקה | מקור:ערבית

עפיפון

תרגום : איציק שניבוים


 1

בדרכו מבית הספר עצר אותו חברו נבּיל.

נבּיל החזיק חוט ארוך מחובר לעפיפון הנייר שלו ורץ, מאושר, עם הרוח.

נבּיל אמר לחברו מוּניר שחזר זה עתה מבית הספר: "בוא תשתתף איתי במשחק שלי!"

מוּניר זרק את ילקוטו הצידה, והשניים התחילו לרוץ ולהתחרות ברוח. העפיפון עף מעל לראשיהם עם משב הרוח מבלי שיעצור אותו דבר.

נבּיל אמר: "עכשיו נטוס באווירון שלנו להונולולו."

מוּניר צעק: "קדימה להונולולו!"

אחר כך שאל את נבּיל: "אבל איפה זה הונלולו?"

"זאת ארץ רחוקה" ענה נבּיל, "היא בהוואי. קדימה להוואי!"

מוּניר שאל אותו: "ואיפה זה הוואי?"

נבּיל ענה תוך שהוא ממשיך לרוץ אחרי העפיפון שלו, מתנשם ומתנשף : "זאת הבירה של המינים הנמצאים בסכנת הכחדה בעולם. זהו  אי על הר געש – ככה אמר לנו המורה להיסטוריה וגיאוגרפיה. מגדלים בו אננס ובננות וקוקוס וקני סוכר."

שניהם צעקו ביחד: "קדימה להוואי!"

2

 

הם רצו אחרי העפיפון מבלי לתת דעתם לכלום, לא לזמן ולא למקום.

הם רצו ורצו, עד שלפתע מצאו את עצמם פנים אל פנים מול מפלצת שעיניה בולטות וצורתה מוזרה.

המפלצת תפסה כל אחד מהם בידו.

נבּיל ומוּניר רעדו מפחד ושחררו את העפיפון  כדי שימשיך בדרכו עם הרוח.

המפלצת שאלה אותם: "מה אתם עושים כאן, בארץ השדים והאימים? לארץ הזאת לא נכנס איש בלי רשותי."

הם התחננו לפניה שתניח להם ללכת ואמרו: "הרוח הביאה אותנו לכאן.

יותר לא נרוץ אחריה אף פעם. אנחנו מבטיחים."

דמעות נצצו בעיני המפלצת.

היא נזכרה בבנה שאבד לה.

הרוח סחפה אותו אל המדבר ומאז הוא לא חזר.

המפלצת אמרה: "מאותו יום אני חיה לבדי ביער הזה ומחכה לבני האובד. במשך הזמן השתנה המראה שלי, והפכתי מיצור אנושי למפלצת."

היא המשיכה ואמרה: "אני אחזיר אתכם עכשיו למקום שממנו באתם. אילו בני היה עוצר מעט באותו יום כדי לראות לאן הוא הולך, לא הייתי מאבדת אותו.

אבל בכל זאת אני בטוחה שביום מן הימים הוא ישוב."

7
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments