סטיבן קְרֵיין | מקור:אנגלית

פָּנים מעלָה

תרגום : משה רון

"מה נעשה עכשיו?" אמר השליש, נרעש ומרוגש.

"נקבור אותו," אמר טימות'י לין.

שני הקצינים הביטו מטה סמוך לבהונות רגליהם שם שכבה גופת רֵעם. הפנים היו בצבע כחול-סיד; עיניים נוצצות נלטשו בשמים. מעל לשתי הדמויות הזקופות נשמע ברוח שאון כדורים, ועל ראש הגבעה השתטחה המחלקה של לין, מחטיבת הרגלים "סְפִּיצְבֶּרְגֶן", וירתה מטחים מדודים.

"אתה לא חושב שכדאי –" פתח השליש. "אולי נשאיר אותו עד מחר."

"לא," אמר לין. "אני לא יכול להחזיק את העמדה עוד שעה. אני חייב להתקפל אחורה, ואנחנו חייבים לקבור את ביל שלנו."

"כמובן," אמר השליש באחת. "לאנשים שלך יש כלי התחפרות?"

לין צעק לאחור לקו הירי הקטן שלו, ושני אנשים באו לאט, אחד עם מעדר, אחד עם את. הם לטשו עיניים לעבר צלפי "רוֹסְטינה". כדורים התנפצו ליד אוזניהם. "תחפרו כאן," אמר לין, בזעף. האנשים, שאולצו כך להשפיל את מבטם אל הקרקע, נתקפו חיפזון ופחד סתם מפני שלא יכלו להביט ולראות מניין באים הכדורים. הלמותו העמומה של המעדר המכה באדמה נשמעה בין הפצפוצים המהירים של כדורים קרובים. במהרה התחיל הטוראי השני לפנות את העפר באת.

"נראה לי," אמר השליש, באטיות, "שכדאי שנבדוק בבגדים שלו לראות אם יש… חפצים."

לין הנהן; יחדיו, בפיזור דעת מוזר, הביטו בגופה. אחר כך הזיז לין את כפתיו, מתנער פתאום. "כן," אמר, "כדאי שנראה… מה יש לו." הוא ירד על ברכיו וקירב את ידיו אל גופו של הקצין המת. אבל ידיו היססו מעל לכפתורי מעיל הקרב. הכפתור הראשון היה בצבע אדום-לבֵנה מדם מתקרש, והוא לא העז לגעת בו, כך נדמָה.

"קדימה," אמר השליש בצרידות.

לין הושיט את ידו הנוקשה כעץ, ואצבעותיו פשפשו בכפתורים מוכתמים בדם. לבסוף התרומם בפנים נפולות. בידיו היו שעון, משרוקית, מקטרת, נרתיק טבק, ממחטה, קופסה קטנה של קלפים וניירות. הוא הביט בשליש. היתה שתיקה. השליש הרגיש שנהג כמוג לב כשהניח ללין לעשות את המלאכה האיומה.

"טוב," אמר לין, "זה הכול, אני חושב. החרב והאקדח שלו אצלך."

"כן," אמר השליש, ופניו זעו. ואז התפרץ בחימה משונה על שני הטוראים. "אולי תמהרו כבר עם הקבר הזה? מה אתם עושים בכלל?"

בעודו זועק את נהמת לבו, עמלו השניים כמי שחייהם תלויים בכך. מעל לראש, בלי הרף, ירקו הכדורים.

הקבר הושלם. זאת לא היתה יצירת מופת – סתם בור קטן ורדוד. לין והשליש שוב הביטו זה בזה, ומסר תמוה ודומם עבר ביניהם.

פתאום קרקר השליש צחוק מוזר. זה היה צחוק מבעית שמקורו באותו חלק של המוח המוּנָע תחילה בכוח נגינת העצבים. "טוב," אמר ללין בהומור. "נראה לי שכדאי שנגלגל אותו פנימה."

"כן," אמר לין. שני הטוראים עמדו וחיכו כפופים על כלי העבודה שלהם. "נראה לי שכדאי שנניח אותו בפנים בעצמנו."

"כן," אמר השליש. ואז, נזכר כנראה ששלח את לין לחפש על הגופה, רכן ברוב תעוזה ואחז בבגדו של הקצין המת. לין הצטרף אליו. שניהם הקפידו שאצבעותיהם לא תגענה בגווייה. הם משכו בחוזקה; הגווייה התרוממה, הונפה, הידרדרה, צנחה אל תוך הקבר, ושני הקצינים, אגב הזדקפות, הביטו זה בזה. הם נאנחו אנחת הקלה.

השליש אמר: "נראה לי שאנחנו צריכים… צריכים להגיד משהו. אתה מכיר את הטקס, טים?"

"הם לא מקריאים את הטקס עד שלא ממלאים את הקבר," אמר לין.

"הם לא?" אמר השליש, מזועזע מהשגיאה ששגה. "אז, טוב," קרא, פתאום, "בוא… בוא נגיד משהו… כל זמן שהוא שומע אותנו."

"בסדר," אמר לין. "אתה מכיר את הטקס?"

"אני לא זוכר אפילו שורה ממנו," אמר השליש.

לין דיבר בספקנות רבה. "אני יכול לחזור על שתי שורות –"

"טוב, אז תעשה את זה," אמר השליש, "תגיע עד איפה שאתה יכול. זה יותר טוב מכלום. ו… הנבלות כבר טיווחו אותנו בדיוק."

לין הביט בשני האנשים שלו. "הקשב!" נבח. הטוראים קפצו להקשב בטריקת עקבים ונראו מדוכדכים עד עפר. השליש הנמיך את קסדתו אל ברכו. לין, ראשו גלוי, עמד מעל הקבר. צלפי "רוסטינה" ירו במרץ.

"הו, אבינו, הנה צלל רֵענו בים המוות העמוק, אך רוחו לקראתך זינקה כעלות בועה משפתי טובע. ראה, תחינתנו שלוחה, ראה, הו, אבינו, את הבועה הקטנה במעופה ו –"

אף שהיה חנוק ונכלם, לא נתקף לין התלבטות עד לרגע זה, אבל עצר בחוסר תוחלת והביט בגווייה.

השליש התנועע במבוכה. "וממרומיך כי נעלים –" פתח, ואז בא גם הוא לידי עצירה.

"וממרומיך כי נעלים," אמר לין.

השליש נזכר פתאום בביטוי מחלקו האחרון של טקס הקבורה של "ספיצברגן", וקפץ עליו בנימת מנצח כמי שיודע הכול ויכול להמשיך.

"הו, אלוהים, רחם-נא –"

"הו, אלוהים, רחם-נא –" אמר לין.

"רחם," חזר השליש, וכשל מיד.

"רחם," אמר לין. ואז הניע אותו איזה רגש עז, שכן התנפל פתאום על שני אנשיו ואמר בפראות: "תמלאו כבר בעפר."

האש של צלפי "רוסטינה" היתה מדויקת ורצופה.

ב

אחד הטוראים המדוכדכים התקדם עם האת. הוא הרים עליו מטען ראשון של אדמה, ולרגע של היסוס חסר פשר, החזיק אותו באוויר מעל לגווייה, אשר מתוך פניה שצבען כחול-סיד השקיפה אליו בעוז מן הקבר. ואז רוקן החייל את אתו על – על כפות הרגליים.

טימות'י לין הרגיש כאילו טונות הוסרו באחת מעל ראשו. קודם הרגיש שאולי עלול הטוראי לרוקן את האת על – על הפנים. האת התרוקן על כפות הרגליים. הנה כבר הישג גדול. השליש התחיל לפטפט. "טוב, כמובן… אדם שאכלנו אתו מאותו המסטינג כל השנים… אי אפשר… אסור, הרי, להשאיר חבר קרוב שלך להירקב בשטח… קדימה, למען השם, תמלא כבר, אתה שם."

האיש עם האת השתופף לפתע, לפת את זרועו השמאלית בימינו והביט במפקדו בציפייה לפקודה. לין הרים את האת מהקרקע. "גש לעורף," אמר לפצוע. הוא פנה גם אל הטוראי האחר.

"גם אתה, תפוס מחסה. אני… אני אגמור את זה כבר."

הפצוע הזדרז לטפס אל ראש הרכס בלי לזכות במבט את הכיוון שממנו באו הכדורים, והשני יצא בעקבותיו באותה זריזות, אך בהבדל אחד: הוא הביט לאחור שלוש פעמים. כזו דרכם – על פי רוב – של הנפגעים ושל הלא נפגעים.

טימות'י לין מילא את האח, היסס, ובתנועה שהזכירה מחווה של תיעוב, השליך את העפר אל תוך הקבר, וכשזה נחת, השמיע רחש – פְּלוֹפּ. לין הפסיק פתאום וניגב את מצחו – פועל שהתעייף.

"אולי טעינו," אמר השליש. מבטו התרוצץ נואלות. "אולי היה יותר טוב אם לא היינו קוברים אותו דווקא עכשיו. כמובן, אם נתקדם מחר, הגופה היתה –"

"לך לעזאזל," אמר לין. "תסתום." הוא לא היה בעל הדרגה הבכירה.

שוב מילא את האת והשליך את העפר פנימה… זמן-מה עבד לין בשצף-קצף, כאדם החופר לחלץ את עצמו מסכנה… במהרה לא נראה עוד דבר מלבד הפנים שצבען כחול-סיד. לין מילא את האח… "אל אלוהים," זעק אל השליש, "למה לא הפכת אותו איכשהו כשהכנסת אותו פנימה? ככה –"

השליש הבין. הוא החוויר עד לשפתיו. "קדימה, בן אדם," זעק, מתחנן, כמעט בצרחה… לין הניף את האת לאחור; הוא נע קדימה בתנועת מטוטלת קשתית. כשהעפר נחת, השמיע רחש – פְּלוֹפּ.


*מתוך האנתולוגיה "הסיפור האמריקאי הקלאסי", בעריכת משה רון, עם עובד, 2012.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.