Write Stories

טליה לוין | מקור:עברית

פירורים

יש דברים שלא נעים לעשות בפרהסיה. למשל, ללקק צלחת עם שאריות מאכל או לאסוף באצבע כאילו באגביות את הפירורים שנותרו משבבי שוקולד טעימים במיוחד, שעד לפני עשר דקות נחו כציפוי קראנצ'י על עוגת שוקולד-גבינה. השילוב בין שוקולד וגבינה לא נשמע כמאכל גורמה, ואין שום סיכוי בעולם שסוכנים סמויים מטעם מישלן, היו מעניקים לו ולו חצי כוכבית. גם לא רבע. גם לו היה מדובר במסעדה של ז'ואל רבושון, זה שהלך לעולם שכולו טוב. אבל עבור מי שארוחת הגורמה שלה בצהרי שישי היתה פסטה מקמח אורז – כזו שמאפשרת בזכות מרכיביה פשוט להטביעה בתוך קערת מים רותחים מקומקום ישן מלא באבנית, ללא צורך בבישול או חימום נוסף על גז, בתוספת הרוטב האדום כדם, הלוא הוא קטשופ תעשייתי עם קורטוב של חריפות מהונדסת, היינו אומרים שהיא השתגעה לגמרי.

היא ישבה מולו ושני פירורים גדולים — כאלה שאפשר להרים בעזרת שתי אצבעות, להכניס במהירות לפה ולהנות מעוד רגע קטן של עונג שוקולדי — היו מונחים לה בדיוק מתחת לאף. היא המתינה לרגע שבו האיש שאינו מסיר ממנה את המבט, יסיט את עיניו ממנה ויביט אולי בטלפון הסלולרי שלו, ולו רק כדי שתוכל להגניב שתי אצבעות אל שבבי השוקולד ולדחוף אל פיה. לא הרעב הוא זה שקרקר מבטנה אלא התשוקה למשהו שידעה שלא תקבל הלילה. קראו לזה סקס, קראו לזה אהבה, קראו לזה חיבוק חזק בן עשר דקות בין שני אנשים בודדים שלא מעוניינים זה בזה, אך יודעים שמתוקף היותם בני אנוש הם חייבים למצוא נחמה ברגע המסוים הזה בחיים. הרי היא כבר למדה על בשרה שאי אפשר להתכחש לצרכי האבולוציה, אי אפשר להתכחש לרגשות, גם לא לאלה המודחקים ביותר.

אבל זה לא יקרה הלילה, את זה היא כבר ידעה בתחילת המפגש. הוא אוכל פסטה בכף ומזלג והיא לא יכולה לסבול אנשים כאלה, מנומסים יתר על המידה. אנשים שמגלגלים ביס מושלם של ספגטי על כף תומכת, בדיוק כמו שלומדים לעשות בקורס נימוסי שולחן. את הספגטי שלה היא אוהבת לשאוב בשאיבה קולנית אם היא בבית, ואם היא במסעדה היא תשמוט את סנטרה לכיוון הצלחת, תביט ימינה ושמאלה במבט צידי ממזרי ומלא אשמה, תבדוק שהשטח פנוי ואיש לא מסתכל — ותשאב את הספגטיני הבודד, תוך כדי שהוא מתנועע בחושניות מצד לצד במסע המפרך שבין המזלג לשפתיים, ומלכלך ברוטב את צידי פיה.

מכשיר הסלולרי לא עניין באותו הערב את זה שלא הסיר ממנה את המבט, ושני שבבי השוקולד שפלרטטו לכיוונה מהצלחת איימו להיעלם מהמקום על ידי מלצרית חסרת סבלנות, שניסתה פעמיים לרוקן את השולחן מכליו המטונפים. היא לא רצתה למנוע את לקיחת הצלחת כי הרי הצלחת ריקה, ואין כל סיבה להשאירה על השולחן. היא גם התביישה שהזה שאינו מסיר ממנה את המבט, יחשוב עליה כל מיני מחשבות שהיא אינה מעוניינת בהן. בכל זאת, אנשים מכירים את שניהם במסעדה הזאת, מכירים אותם גם בשכונה וגם בעיר, ומה יהיה אם פתאום הוא יספר לאיזה חבר פלוני שהוא ישב עם מלקטת שבבי אוכל מצלחות ריקות, איזה פרצוף יהיה לה אחר כך אצל הירקן?.

"הנה", אמרה לעצמה ולקחת את המזלג שעליו נותרו שאריות עוגת גבינת תשעת האחוזים, שהוכנסה במיוחד לתפריט כדי לעזור לנשים שרוצות לשמור גם על הדיאטה, להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמן. אכניס לפי את המזלג כדי ללקק את שאריות הגבינה, חשבה לעצמה ואז באגביות אעביר את המזלג על הצלחת בתקווה שאחד משבבי השוקולד המפתים ייתפס בין שיני המזלג ותבוא נחמה לבטני ולנפשי. כך חשבה, אלא שעוד בטרם הרימה את המזלג, רק בהנפת היד הקלה שכוונה אל עבר כלי המאכל שהיה מונח מצידה הימני של הצלחת, אמר לה זה שאינו מפסיק להביט "את עוד רעבה?"

היה ניכר בשאלתו כי הוא מופתע. אחרי מנה ראשונה של סלט גינה ירוק קצוץ דק עם טחינה בצד, גרידת לימון וקוביות של גבינה בולגרית שפוזרו בנדיבות – הוא סבר שבכך יסתיים הדייט. אלא שהמלצרית שהציעה לקחת גם עיקרית כי "זה בעסקית", הצליחה לשכנע את השניים להטביע את בדידותם בתוך צלחת עשירה של ספגטי ברוטב עגבניות, "שמכינים במקום" ומגלגלים על מזלג וכף או שואבים אותו היישר אל תוך הלוע כמעט מבלי לנשום.

אחר כך בא הקינוח. זה שאינו מפסיק להביט, הוא לא איש של מתוקים. "סכרת שעוברת במשפחה", הוא הסביר אחרי סדרת שאלות ארוכה למלצרית שתהתה איך הוא מעדיף את הספגטי שלו, מקמח מלא, מקמח דורום, ללא גלוטן או מקמח לבן שזה הכי טעים והכי זול אבל גם מקפיץ לך את הסוכר בדם. יש גם בעיות של לחץ דם במשפחה של זה שאינו מפסיק להביט, והיא שתקה ואחרי כמה שניות מביכות הודיעה שגם לסבתא שלה היתה סכרת אבל מסוג 2, לא הסוג שמזריקים, זה הסוג שיכול לצוץ פתאום בהריון. "אני אזמין ספגטי דורום", אמרה למלצרית, אבל כעבור שתי דקות התחרטה וביקשה קמח לבן. חיים פעם אחת היא חשבה גם כשאמרה שזה בסדר אם הוא לא יטעם מהעוגה, והתנצלה שהיא בין הזמנים האלה בחודש שלא ברור אם זה בדיוק לפני הזמן הזה בחודש, או בזמן הזה בחודש שקצת מאחר, ולכן טכנית זה עדיין נחשב כמו הזמן הזה בחודש, וזה תמיד התירוץ המושלם לאכול מתוק ולשלוח מהמערכת ההורמונלית המקרטעת שלך, תזכורת לכך שעוד מעט זה נגמר. לנצח.

אני רק אטעם מלמעלה, אמר זה שאינו מפסיק להביט ועשה את הדבר הכי מרגיז בעולם. הוא לא הפסיק להביט בה גם כשהכניס את המזלג עם ביס הגבינה והשוקולד לתוך פיו והעביר את הלשון על שפתיו בצורה שהוציאה לה את התיאבון. אבל התשוקה למתוק היתה חזקה ממנה. היא התעלמה מתחושת הגועל שחלפה בה, המשיכה לבלוס במהירות את תערובת הגבינה 9 אחוזי שומן ולא הישירה מבט בזה שלא מפסיק להביט, אך הרגישה את עיניו רושפות לכיוונה.

הנה שוב שני הפירורים הללו של השוקולד. שני השבבים הבודדים שנותרו על הצלחת בבדידות מזהרת. ניכר כי הם ניחמו זה את זה, גם כי אם ידעו שניהם שהסוף לא יהיה טוב, הם לא יגמרו יחד בבלילה סוערת בתוך לוע רעבה של מישהי שתשוקה בפיה ובבטנה, הם יגמרו בפח האשפה, יתערבבו להם בין שאריות ספגטי שהיה מלופף על מזלג ונקרע באכזריות, הם יטבעו בצחנה של רוטב לסלט עם גבינה בולגרית וחזה עוף שנשאר עוד בפח מאתמול. זה הרי היה ברור שהאידיליה של עוגת הגבינה- שוקולד הדי מוזרה, לא תחזיק מעמד הרבה זמן. אנשים לא חולקים יותר עוגות מפוארות היום, אנשים לא אוכלים בטקסיות ובתאווה עוגות, אנשים בולסים אותם, טורפים על הדרך, סותמים חור בבטן או בלב ולעיתים מפספסים שני פירורי תאווה שהיו יכולים אולי לשנות את חייהם.

זה שלא מפסיק להביט הלך לשירותים. את האצבע המורה שלה ביד ימין היא הרטיבה מעט בלשון ומחצה את הפירור הימני על הצלחת. זה קרה בדיוק ברגע בו המלצרית כמעט בקנוניות מושלמת משכה את הצלחת מתחת לידה. מרוב בהלה היא קפצה והצלחת נפלה ונשברה על הרצפה. אני מצטערת אמרה המלצרית כלא מבינה.

שני פירורי השוקולד האחרונים היו מונחים בנחת זה לצד זה מתחת לשולחן.

חתול גדול ותאוותני שפלירטט כל אותה העת עם הסועדים במרפסת המסעדה קפץ עליהם כמוצא שלל. "לא!" זעקה לחתול ושחררה אנחה.

"זה לא נועד לקרות", היא אמרה לזה שאינו מפסיק להביט כשחזר מהשירותים.

הוא הסכים, השפיל את מבטו, והלך.   

1
Liked the story? Comment below.

avatar
newest oldest most voted
Eitan
Eitan

סיפור יפיפה אפילו מותח
כל הכבוד טליה

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.