Write Stories

נורית זרחי | מקור:עברית

פ. ה. האיש בגלימה

כשראיתי אותו לא היה שום מקום לטעות. זהרורי השמש שהציפו את הגינה ריצדו גם על גבי גלימתו הכהה, שהפכה לסימן ההיכר שלו ובהשראתו לכל אנשי המסדר.

"גבירתי", הוא אמר באדיבות, האיש ידוע בנימוסיו, והניח בזרועותיי גור קטן פרווני. הוא התבונן לרגע בי ובגור החדש ונעלם. התפלאתי שאַהַבָתי העזה לגורים הרחיקה עד כדי להבקיע דרך מאות אחדות לאחור. אבל איך שאדם מצטייר על פני משטח הזמן זה מחייב.

עליי להודות שיותר משהתעניינתי בגור שהונח בזרועותיי, הייתי שקועה במחשבה על הדמות הזאת שנעלמה כלעומת שהופיעה. ידעתי עליו שהקדים את הביטוי 'אחי' שהיה שגור אצלנו בשנות ה־90, כשאמר: "אחי השמש, אחותי הלבנה ואחיותיי הציפורים". הגור החדש הביט בי במבט מלוכסן, שונה מעט מהעיניים הכחולות הדהומות של תינוקות בדרך כלל.

"מתוק", קראתי לו, כפי שאני קוראת לאלו שמכים בליבי.

בימים הבאים האכלתי אותו, ניקיתי אחריו וסירקתי אותו. לקח זמן מה, והאמת שלא הופתעתי גם אז, כשגיליתי שלובש הגלימה הניח בזרועותיי זאב. הדבר התגלה כשאכל לאיטו ובאופן סדרתי את הארנבות בחצר, את החתולה שטיילה על השביל, כמובן דרורים ואפילו ניסה לטרוף את הכלבה שלי רותי. מובן שהוא ביצע את כל זה כשהוצאתי אותו לטיול בגינה. כשלא בשעת טיול ,סגרתי אותו באמבטיה, וכשנכנסתי הוא פער מולי את פיו עם דם על השיניים.

בדרך כלל אכסנתי אותו בבית, עד שנעץ שן גם בי. באותו זמן עוד היו הילדות שלי גם הן בבית, והגדולה אמרה: "ברור, זה בגלל שאין לו שֵם".

"נראה לכן?" שאלתי.

"אני מציעה ג'סטין", הציעה הגדולה.

"וגם שם משפחה – ביבר", הוסיפה קטנה.

"מה פתאום, ברושי, הוא שייך למשפחה שלנו", אמרה הגדולה.

"זה לא עוזר", אמרה הקטנה אחרי שניסה לאכול גם את רותי. "כנראה שם זה לא משהו כל כך חזק".

"נכון," אמרה הגדולה בטון מעשי. "תחזירי אותו".

היא הכירה אותי שלקחתי והחזרתי בעלי חיים שונים בזמנים שונים. אבל למי? שאלתי את עצמי. קשה להאמין, קדושים בדרך כלל לא באים פעם שנייה. ואולי הוא חשב שהגור שלו יחליף את עורו בגלל אופיי הטוב והוא כועס עליי שזה לא התרחש.

"תני אותו לגן," הציעה הקטנה.

"זאב בגן הילדים? מה, אנחנו משחקים בכיפה אדומה? וגם אין לנו צייד".

אביהן היה גבר נעים הליכות אבל בשום פנים לא צייד. בשבתות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ובימי החול היה מנסה להרגיע אותנו. זה מוזר, חשבתי, שקדוש היסטורי יסבך אותנו בעניין כזה. הזאב הזה הוא נוצרי, ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת השכונתי.

"לא עם חיות בבית הכנסת," נרתע השמש.

"אבל גר זאב עם כבש," אמרתי.

"טוב שאת בקיאה בכתובים, אבל מה שאת לא יודעת שזה מתרחש באחרית הימים. האם לדעתך עכשיו זה אחרית הימים?"

באמת היה נראה לי שלא. המגיפות, הממשלות, המיסים, השוחד, בתי החולים, בתי הספר.

"את רואה," אמר השמש וסגר בפניי את הדלת.

"מניין בא האורח שלך אז בגינה?" שאלו הילדות כשספרתי להן את זה.

"בטח מכנסייה".

"נו," אמרה הגדולה.

"אבל בקושי גררתי אותו ואת הרעב הטורפני שלו לבית הכנסת ובחזרה," אמרתי, "אני לא יכולה לנסות שוב, וגם אין כנסיות בעיר שלנו".

ג'סטין רייר וחשף שיניים.

"את רואה, הוא מבין", אמרה הקטנה.

כשבעלי חזר בערב מהעבודה הוא אמר: "נמאס לי, אני מעלה אותו על הטנדר ומשחרר אותו באחד הישובים בסביבה".

"מה??" אמרתי, "שיטרוף את כל התרנגולות שלהם, הברווזים, הטלאים, הפרות?"

"זה יהיה מעבר לידיעה שלנו. מה שאנחנו לא יודעים זה לא אחריותנו".

"נדמה לך," אמרתי, "ראית שזה מגיע עד למאות קודמות".

בלילה ישבתי על המדרגה בגינה, ניסיתי להתרכז בכל הכוח, שלחתי לאיש הגלימה הודעה: "זה בעניין הזאב, אולי הוא אח, אבל תודֶה, זה רוע טהור שהנחת בין זרועותיי".

פרנציסקוס לא ענה, אבל כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהזאב נעלם.

"אולי ראיתן מישהו שלקח אותו?" שאלתי את הילדות. הייתי במצוקה. נראה שלא עמדתי במבחן.

"את יודעת," אמרה בתי הקטנה, "יש ילדים בגן שנושכים, את חושבת שגם הם ייעלמו יום אחד?".

Liked the story? Comment below.

avatar