הפעם הראשונה שהיה לנו בבית קוף היתה קרוב לחגיגות השנה החדשה. לא היו לנו מים ולא היתה לנו עוזרת, אנשים עמדו בתור לַבָּשָֹר, החום פרץ – ובדיוק אז, אילמת מרוב מבוכה, ראיתי את המתנה נכנסת לי הביתה, כבר אוכלת בננה, כבר בוחנת הכל במהירות הבזק  ובזנב ארוך. הוא נראה יותר כנְפיל קופים שעדיין לא גדל, הכוחות הגלומים בו היו כבירים. הוא טיפס על הכבסים התלויים על החבל, ומשם צרח צריחות של יורדי ים, והיה משליך קליפות בננה לא חשוב איפה. ואני מותשת. כשהייתי שוכחת ונכנסת בפיזור נפש לאגף השירות בדירה – איזו חלחלה: קוף האדם השמח הזה שם. הבן הצעיר שלי ידע, לפני שאני ידעתי, שאני אפָּטֵר מהגורילה: "ואם אני אבטיח שיום אחד הקוף יהיה חולה וימות, את תרשי שהוא יישאר? ואם היית יודעת שאיך שלא יהיה, יום אחד הוא ייפול מהחלון וימות למטה?"

הרגשות שלי הסיטו את מבטי. קלות הדעת העליזה והמזוהמת של נפיל הקופים הקטן הטילה עלי אחריות לגורלו, מאחר שהוא עצמו לא קיבל שום אשמה. אחת מחברותי הבינה מאיזו מרירות מורכבת ההסכמה שלי, מאילו פשעים ניזונה הארשת החולמנית שלי, והצילה אותי בלי גינוני נימוסים: ילדים מגבעת הפחונים הופיעו בהמולה עליזה, לקחו את קוף האדם שצחק, וביום החגיגה נטולת החיות של השנה החדשה לפחות זכיתי לבית בלי קוף.

כעבור שנה ניעורה בי שמחה, שם, בקוֹפּקאבּנָה, כשראיתי התקהלות אנשים. איש אחד מכר קופיפים. חשבתי על הילדים, על השמחות שהם העניקו לי בחינם, בלי שום קשר לדאגות, שגם אותן נתנו לי בחינם, ודמיינתי לי שרשרת של שמחה: "מי שמקבל את המעטפה הזאת, שישלח למישהו אחר", ואחר לאחר, כמו האוושה בשובל של אבק שריפה. ובו במקום קניתי את זאת שתיקָרא ליזֶט.

כמעט אפשר היה לחפון אותה בכף היד. היו לה חצאית, עגילים, מחרוזת וצמיד של בּאיָאנית. וארשת של מהגרת שעדיין יורדת לחוף בתלבושת מסורתית של ארצהּ. של מהגרת היו גם העיניים העגולות. הקופיפה הזאת היתה אשה בזעיר אנפין. שלושה ימים היתה איתנו. היו לה עצמות כל כך עדינות. היה להן נועם מופלג. יותר מהעיניים, המבט שלה היה מעוגל. כל תנועה, והעגילים שלה רעדו; החצאית תמיד מסודרת, המחרוזת אדומה ומבריקה. היא ישנה הרבה, אבל בענייני אכילה הסתפקה במועט, והיתה עייפה. גילויי החיבה הנדירים שלה היו רק נשיכה קלה שלא הותירה סימן.

ביום השלישי התאספנו באגף השירות והתפעלנו מליזט ומן האופן שבו היא שלנו. "קצת עדינה מדי," חשבתי, והתגעגעתי לגורילה שלי. ולפתע ענה לבי בקשיחות: "אבל זו לא עדינות. זה מוות". הנוקשות של המסר השתיקה אותי. אחר כך אמרתי לילדים: "ליזט גוססת". כשהבטתי בה, קלטתי עד היכן כבר הרחקנו לכת באהבה. עטפתי את ליזט במפית, הלכתי עם הילדים לתחנת העזרה הראשונה הקרובה, שבה הרופא לא יכול היה לעזור, כי היה לו ניתוח דחוף של כלב. עוד מונית. – אמא, ליזט חושבת שהיא מטיילת. – עוד בית חולים. שם נתנו לה חמצן.

ועם משב החיים התגלתה פתאום ליזט שלא הכרנו. בעלת עיניים הרבה פחות עגולות, יותר כומסות סוד, יותר מצחקקות, ובפרצוף משורבב הלסתות והשגרתי היתה מעין התנשאות אירונית; עוד קצת חמצן, והיה לה חשק להגיד שהיא בקושי סובלת להיות קופה; היא היתה, והיה לה הרבה מה לספר. אבל מהר מאוד שבה והוכרעה, מותשת. עוד חמצן והפעם עירוי נוזלים, ולדקירה היא הגיבה בטפיחה נרגזת, בצלצול צמיד. החובש חייך: "ליזט, חביבתי, תירגעי!"

האבחנה: היא לא תחיה, אלא אם ייתנו לה כל הזמן חמצן, וגם ככה, אין סיכוי. "לא קונים קוף ברחוב", נזף בי בניד ראש, "לפעמים הם כבר מגיעים חולים". לא, צריך לקנות קוף בטוח, לדעת מה מוצאו, לקבל לפחות חמש שנות אחריות לאהבה, לדעת מה עשה ומה לא עשה, כאילו בשביל חתונה. דנתי רגע עם הילדים. ואמרתי לחובש:

"אתה, אדוני, מחבב מאוד את ליזט. אז אם תרשה לה להישאר כמה ימים ליד החמצן, והיא תבריא – היא שלך", אבל הוא חשב. "ליזט יפה!" הפצרתי. "היא יפה", הסכים מהורהר. אחר כך נאנח ואמר: "אם אני ארפא את ליזט, היא שלך". הלכנו משם עם המפית הריקה. למחרת הם טלפנו, ואני הודעתי לילדים שליזט מתה. הצעיר שאל: "את חושבת שהיא מתה עם העגילים?" אני אמרתי שכן. כעבור שבוע אמר לי הבכור: "את כל כך דומה לליזט!"

"גם אני אוהבת אותך", עניתי.

מתוך "אושר סמו"י, קלאריס ליספקטור, מפורטוגזית: מרים טבעון, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה), 2001, עמודים 63-65.