הסיפור "קוראים לו ציפור" מאת הסופר התוניסאי כמאל אל-ריאחי מתרחש בתוך הבלגן הילדותי של עולם הדמויות, הוא מציג את השאלה הקיומית שבבסיס המשמעות של הזהות של השם. להיות חסר שם משמעו להשתחרר מעול המציאות, והטעות האלוהית הראשונה היא הענקת שמות לכל דבר...
אל-ריאחי מציע זרימה נרטיבית, בקלילות ילדותית, שבה האקסיומות האמיתיות והאגדתיות מתחלפות בתוך תבנית של מקום ושל זמן, שנראית לנו ברורה באקספוזיציה, אבל לפתע הוא חוזר אל נקודת האפס המוחלט.. הוא הופך להיות כמו ציפור: ללא שם... מאבד את זהותו ה"שטחית" והפשוטה, ועובר אל שאלת הזהות המופשטת הקיומית. הטיעון בעד לשחרר את האדם מרחם השמות מצריך שימוש מתוחכם בהומור טרגי ובמיתיזציה של המציאות. כאן, אנו מוצאים מרחב גמיש שמאפשר שילוב מתוחכם בין פשטות, לכאורה, של ביטוי לדקונסטרוקציה של המובן מאליו. כל שם הוא זהות מושרשת בלב המציאות, בלב התוהו ובוהו והשחיתות האינהרנטית לו מן הרגע שבו אלוהים העניק שמות לדברים הוא הפך גם לשותף בהתהוותם עלי אדמות.