כמאל ריאחי | מקור:ערבית

קוראים לו ציפור

תרגום : איציק שניבוים

הקדמה מאת רים ע'נאיים

הסיפור "קוראים לו ציפור" מאת הסופר התוניסאי כמאל אל-ריאחי מתרחש בתוך הבלגן הילדותי של עולם הדמויות, הוא מציג את השאלה הקיומית שבבסיס המשמעות של הזהות של השם. להיות חסר שם משמעו להשתחרר מעול המציאות, והטעות האלוהית הראשונה היא הענקת שמות לכל דבר..

אל-ריאחי מציע זרימה נרטיבית, בקלילות ילדותית, שבה האקסיומות האמיתיות והאגדתיות מתחלפות בתוך תבנית של מקום ושל זמן, שנראית לנו ברורה באקספוזיציה, אבל לפתע הוא חוזר אל נקודת האפס המוחלט.. הוא הופך להיות כמו ציפור: ללא שם... מאבד את זהותו ה"שטחית" והפשוטה, ועובר אל שאלת הזהות המופשטת הקיומית. הטיעון בעד לשחרר את האדם מרחם השמות מצריך שימוש מתוחכם בהומור טרגי ובמיתיזציה של המציאות. כאן, אנו מוצאים מרחב גמיש שמאפשר שילוב מתוחכם בין פשטות, לכאורה, של ביטוי לדקונסטרוקציה של המובן מאליו. כל שם הוא זהות מושרשת בלב המציאות, בלב התוהו ובוהו והשחיתות האינהרנטית לו מן הרגע שבו אלוהים העניק שמות לדברים הוא הפך גם לשותף בהתהוותם עלי אדמות.

קראו עוד

עד שג'לאל לא הופך את כל מה שסביבו אין הוא יודע שיכרון מהו. הוא היה השד משחת של הכפר. בכל הזדמנות היה מתנפל על לולי התרנגולות וכלובי הארנבות של השכנים ואחר כך היינו רואים אותו צולה אותן בשדה כאן בסביבה, סמוך ליער, או על יד הנחל. לא היה מי שישגיח עליו. אביו עבד בעיר הבירה, ולא היה שב אלא אחת לחודשיים. לכן הוא היה עושה כל מה שאנחנו חששנו לעשות, ועל כן שנאנו אותו. עצם הזכרת שמו היה פעמון אזעקה.

מאז שגילה את חלון חדר השינה של אשת המוכתר, הפך לסיוט שלה. היה מתגנב ועובר מעל גדר הבית ומשליך עליה שק מלא עשרות צפרדעים שאסף בנחל במשך ימים. כל הכפר היה שומע את צרחותיה, עד שהמוכתר האשים אותה שהיא משוגעת וגירש אותה.

אני, הבלתי-נראה, עסקתי באותה עת בציד ציפורים. התרגלתי להיות בלתי-נראה כדי לצוד יותר ציפורים. ככל שהיטבתי להתחבא, צדתי יותר. כשחזרתי בפעם הראשונה מן הציד, הציפור קיפצה בתוך כיס המעיל שלי, ואבי חשד במשהו, שכן תנועותיי היו מוזרות במקצת. הוא עצר אותי:

"בוא הנה! מה אתה מסתיר, יא…?" אמר והתכונן להתיר את חגורתו. הודיתי. הוצאתי את הציפור מכיסי ואמרתי:

"זאת ציפור, בסך הכול ציפור קטנה, אבא. מצאתי אותה ליד הנחל."

"איך קוראים לה?"

"לא יודע. ציפור."

"ציפור זה לא שֵׁם."

באותו יום סיפר לי אבי את סיפור השמות: איך אלוהים חילק שמות ליצורים. "באותו הלילה, יא… אלוהים היה עצבני בגלל הרעש, וליצורים לא היו שמות, ובגלל זה הוא לא היה יכול לדעת מאיפה בא הרעש. הוא אסף את היצורים, הוציא מהתרמיל הגדול שלו חופנים של שמות, והתחיל לחלק אותם ביניהם, כמו שאני הייתי מחלק לך ולאחים שלך פול קלוי חם. כל אחד מהם שׂם את השֵׁם החם שלו בכיס ורץ אתו בזהירות," אמר אבי.

"באותו לילה, יא בני, השמות היו חלשים, כי הם עזבו את התרמיל של אלוהים ונכנסו לכיסים של היצורים, ולכן אסור היה ליצורים ההם לחשוף אותם לשמש כדי שלא יתקלקלו, וכל אחד היה צריך לטפל בשם שלו במקום חמים. וכשהשם התחזק, הוא היה קורא לו, ואם הרגיש רטט, זה היה סימן שהשם כבר הבשיל, והוא היה מנסה אותו על האנשים הקרובים אליו.

לפני שסיים את סיפורו הזהיר אותי אבי מפני חשיפת שמי לשמש לפני שיבשיל. כשמיששתי את שמי בכיס שלי נוכחתי שהוא דומם. כציפור מתה. החלטתי לגנוב את השם "ג'לאל" והמתנתי להזדמנות לעשות זאת עד שהיא נמצאה לי: שיחקנו בכדור ליד בית הקברות. ג'לאל עזב את מגרש המשחקים ואת בגדיו ונכנס לבית הקברות מכיוון מזרח כדי להשתין, ואני רצתי לעבר בגדיו שליד חדר ההלבשה של השוער. ראיתי את השם מתנועע בכיס המכנסיים ואז נעצר בכיס הימני. ליבי הלם בחוזקה: אני חייב לסיים את העניין במהירות לפני שג'לאל יחזור! הכנסתי את ידי, הוצאתי את השם שהיה נתון בשקית קטנה, שמתי אותו בכיסי, ורצתי אל בית הקברות מכיוון מערב. בדרך הבנתי שג'לאל הוא שֵׁם גדול והוא ממלא את כיסי, וגם שמתי לב שלא השארתי את שמי בכיסו של ג'לאל במקום שמו, כפי שהתכוונתי לעשות, וכך נותר ג'לאל ללא שם, ובכיסי היו שני שמות.

חזרתי הביתה הסתגרתי בחדרי וישבתי להתבונן בשני השמות המתנועעים מתחת לאריג. אבי נכנס. אמרתי לו: "צדתי שם חדש. תראה, הוא רץ מהר לפה ולשם בתוך הכיס השמאלי שלי." אבי כבר מת כמה חודשים לפני כן. הוא מת אחרי שסיפר לי את סיפור השמות, ובעצם דיברתי אל שמו שהשאיר בכיס מעילו התלוי על ידית החלון. השם ג'לאל שגנבתי קיפץ כל הזמן כמו חתול בצד השמאלי של המכנסיים שלי. הכנסתי את ידי והוצאתי אותו. השם כבר יצא מהשקית, והיה רך, רך מאוד. כשהסתכלתי בו הוא היה צפרדע מכוערת שמעפעפת בעיניה ומשמיעה קרקור נורא. השלכתי אותו מידי. מיששתי את שמי בתוך הכיס הימני, ונוכחתי שאין בו רוח חיים. השלכתי גם אותו ורצתי בלי שם. עכשיו אני חסר-שם, וכל אימת שקוראים בשמי הישן, האוויר מוחק אותו, ומה שמגיע אלי הוא המילה "יא" המקדימה אותו, ואז אני יודע שמתכוונים אלי. אפילו אמי, בכל פעם שהיא מדברת עלי, אומרת: "זה שלא קוראים בשמו".  

אבי שכח לומר לי שמאז שהיצורים קיבלו שמות, הופיעה המלשינוּת והמלשינים נפוצו על פני האדמה ועכשיו אלוהים יודע מאיפה בא הרעש. עכשיו הוא יודע הכול.

Liked the story? Comment below.

avatar