רונית ידעיה | מקור:עברית

קרם ברולה

זו שנכנסת עכשיו למלתחת הנשים נעמדת לידי, מניחה את התיק על הספסל ומקלפת את הג'ינס מירכיה הצרות, האירופיות, משילה את התחתונים בתנועה אחת אלגנטית, מפשילה את החולצה שמותירה אותה לרגע עלומת פנים כמו נידונה למוות — השרוולים מתנפנפים לצדי הראש — מורידה את החולצה, מחייכת אלי, משתקפת בקיר המראות, מתעלמת מהמבטים הנדהמים שלי מול הגוף המושלם שלה.

כן, היא עונה לשאלתי באנגלית עם מבטא מוזר, היא גרה כאן בשכירות. כן, זה הבעל שלה עם האלפא רומיאו הלבנה והמספר הדיפלומטי הלבן. נספח התרבות של השגרירות האיטלקית כמובן.

"מי עוד היה נוהג באלפא רומיאו," אני אומרת, מנסה להישמע אחת שמבינה.

 לא, היא מסרייבו, היא עונה לשאלה אם גם היא איטלקייה. הם הכירו כשהוא הגיע כעיתונאי לסקר את הטבח בסרבניצה. כן, היה קשה שם, אנשים שהיו חברים הפכו פתאום אויבים, השכנים שלה שדדו להם את הבית. אבל גם כאן היא מפחדת, יש להם תינוקת, היא משתדלת לא לצאת הרבה.

היא מעלה את בגד הים הדקיק של ספידו, מותחת את הכתפיות, אוספת את השיער לתוך כובע ים עם קשקשי גומי צהובים ומתעניינת איפה אני גרה.

אני אומרת לה.

היא קופאת לרגע, השיער מבצבץ מכובע הים, מביטה עלי ברחמים ושואלת בהיסוס אם זאת האמא שלי שנפלה מהחלון. 

***

הגשם יורד כל היום. האוויר לח ונקי. עולם עגול, מושלם כמו לפני ההפרדה בין שמים לארץ.

כמו לפני שהתנפצת על המדרכה בחמישים ושש ופארק אבניו.

מה ראית בפעם האחרונה שראית?

לא הצלחת להגיע ל'מטרופוליטן' למרות שזו הייתה מטרת הטיול. התעכבת ביותר מדי חנויות, אפילו שקלת לקנות לי זוג נעלי ספורט מקסימות של 'פימה' בצהוב ושחור — ככה תספרי בערב למאיר, אבל לא היית בטוחה איזו מידה. בזמן שעמדת והיססת בין שמונה לתשע, אם בכלל, הנייד צלצל, הבחור מהמסעדה בישר לך בשמחה שבגלל מזג האוויר הסוער בוטלה ההזמנה לפנייך והם מצפים לך ולבן זוגך היום בשבע. בן זוגך, בן זוגך, חזרת בפיזור דעת על צמד המילים בקולו עם המבטא ההיספאני שנתקע סתם ככה במוחך. השוער שרק למונית ופתח בפנייך את הדלת אחרי שדחפת לידו שני שטרות מקומטים. הורית לנהג לקחת אותך למאה ועשרים ווסט ברודווי. הוא עצר בגשם השוטף מול שלט המסעדה, מעל שלולית ענקית. התאמצת לפתוח צעד גדול אבל הג'ינס הצרים הצרו את הצעד ומגף בוקרים אחד טבל במים ויצא משם בז' כהה. לא התמהמהת, מיהרת לכניסה. במסדרון עמד ריח משכר של תפוחי עץ. חיפשת את מקור הריח, ואכן, בתאים קטנים אלכסוניים, דמויי כוורת, היו מונחים תפוחי עץ גדולים ואדומים, אחד בתא, לאורך כל הקיר. התקרבת ומיששת תפוח. הוא היה אמיתי. איזו השקעה! חשבת בהתרוממות רוח. איזו מסעדה! כל יומיים להחליף כל כך הרבה תפוחים! והמשכת לשולחן הקבלה.

"שושי," אמרת לזה שעזר לך להסיר את המעיל והושיט אותו לבחורה המחויכת בחדר המעילים, "בעלי כבר מחכה לי."

מאיר ישב עם הגב לחלון, חוסם חלק מהנוף. הוא חייך וקם לקראתך, התחבקתם, החזייה המחודדת של הביקיני הוורוד שקנית בבוקר ננעצה בחזהו כמו הבטחה ורודה. "מה שלומך?" הוא שאל. "איך את מבלה? קנית הרבה?"

לפני שהספקת לענות הגיע מלצר היין עם תפריט היינות והגיש אותו לשניכם. מאיר היה מומחה ליין. הוא טיפח לו אפילו חלום על מרתף יין ביתי. אולי הוא יוסיף גם מרתף קטן ואפלולי לבית החדש שתבנו, בכפר, זה עם הגינה והזכוכית. הוא הזמין, לפי המלצת המלצר, יין מרלו, לא כבד מדי, מיושן בעץ דובדבן. הוא בצע לחמנייה חמה תוצרת בית ומרח אותה בחמאה צהובה ביתית.

היין הגיע, השקתם את הגביעים, הבטתם זה בזו בהבטחה מחודשת. מאיר גמע מהיין, הזמנת את תפריט הטעימות, סקרנית, שוכחת את הדיאטה בהזדמנות החגיגית. מאיר אמר שזה המון אוכל והבטיח לעזור. הוא יסתפק במרק סרטנים ופרפה טרטר טונה עם קוויאר וקרם פרש. לא רצית להזמין בשר ארנבת למרות שמאיר המליץ על המנה המצוינת ומה כבר ההבדל בין ארנבת לפרה.

לפני המנה הראשונה הוגש גביע קריסטל צר ואלגנטי שבתוכו מקפא אגוזים עם רפרוף של אגסים ובתחתית, רסק סרטנים וורדרד. הפתעה שלא הייתה כלולה בתפריט. "לפתוח את התיאבון," מאיר אמר, בזמן שאת גמעת עוד יין מהגביע שמולא שוב ושוב על ידי מלצר היינות הקשוב. מלצר אחר הוריד את גביעי הסרטנים המרוקנים והגיש לך את המנה השנייה בסדרה האין סופית של מנות הטעימה: שלישיית סרדינים ממולאת בגבינת עזים חמה. העברת אחד לצלחת של מאיר. סתם סרדינים. ואולי דווקא הפשטות של הטעמים… עוד הספקת לאבחן לפני שהמלצר אסף בזריזות את הצלחות, גם את של מאיר, שהוכתמה בשארית סרדין בודד — ראשי הסרדינים לטשו בך עיניים עגולות, חרוכות — וחזר ומילא את כוסות היין בידו השנייה. שתית, מצפה למנה הבאה, קרפצ'יו עגל בזיגוג פטריות כמהין שהעלה דמעות בעינייך כשנזכרת בטיול הרומנטי באיטליה לחיפוש פטריות.

"פטריות כמהין, הלבנות הכי שוות," הסברת לי עוד לפני שנסעת, אז, בקורס מזורז לאנינות שהעברת לי, אחרי שקלטת שכל מה שמעניין אותי זה המבורגר וצ'יפס עם הרבה קטשופ או פיצה עם גבינה כפולה. ישבתי על המיטה ב'הדסים' יחד עם שלוש השותפות לחדר שהסתכלו בקנאה באמא המפוארת שלי, "את הלבנה אוכלים כשהיא טרייה," המשכת. שלישיית הבנות הקשיבה בריכוז, מפנימה את הידע. "לא מבשלים אותה, היא תיהרס בבישול, אפשר לגרד לפרוסות דקות במגרדת מיוחדת מעל המנה. מעל לפסטה למשל או ביצת עין. בעצם מעל אוכל מאוד בסיסי כדי שהטעם לא יבלע."

"אוכל בסיסי?" תהתה השלישייה, "בניגוד למה?"

אולי תביאי גם לי פרור של פטרייה, הבטחת לפני שיצאת, כשהודעת שלא תוכלי לבקר באותו סוף שבוע בעיר הילדים הדחויים, אבל עוד מעט תוציאי אותי משם. עוד מעט.

אחרי שתגמרו לבנות את קן האהבה שלכם.

אחרי שיעבור לכם החשק.

אחרי שאגמור להתייבש שם.

אחרי שיגמרו התירוצים.

אולי תקני לי תוכי.

אחרי שחזרת מאושרת סיפרת לי על שוק הכמהין. איך כל אחד שם בא ומציג רק כמה פטריות. כל פטרייה עם פתק מחיר תחתיה. יש מוכרים שעומדים שם עם שלוש פטריות, עם חמש פטריות, ואנשים פשוט לוקחים ומסניפים. הריח הוא ריח שקשור לאדמה וגוף, גם של זיעה, משהו מאוד חושני. שמחתי שהשותפות המזיעות לחדר לא היו.

"מותר לגעת," לימדת אותי, כדי שגם אני אדע מה לעשות אם פתאום יבוא לי חשק עז לכמהין טרי, "לוחצים בציפורן בעדינות כדי לראות אם הפטרייה לא רכה מדי. אם היא רכה, סימן שהיא בשלה מדי. גם אם היא גמישה, היא קרובה להבשלה ואפשר להתמקח על המחיר. כמו שהפטרייה נחבאת באדמה כך גם כל מה שמתנהל סביב השוק הזה של הכמהין, או טראפלס באנגלית וטרופ בצרפתית" — למקרה שאהיה דווקא בצרפת כשאחוש תשוקה עזה לפטרייה – "הוא מסתורי, יש פאסון, סודות, הכול חבוי. רק למביני עניין," הסברת לי, יושבת על מיטת סוכנות, רגלייך על שטיח אמבטיה מקריח, הקירות מולך בוורוד עם תקרה בתכלת. אם הבית צבעה את החדר לפני שנת הלימודים. צבעים אופטימיים היא אמרה. בלילה הסתממנו מהריח. על הקיר פוסטר של דוראן דוראן, שריד מהילדה שישנה שם לפני, שהייתה פחות אופטימית ואושפזה במחלקת הנוער של שלוותה אחרי שבלעה כמה כדורים.

"לא מגלים לזרים," המשכת באגדת הפטרייה.

אם הבית אשפזה את הילדה מיד אחרי שגילתה את ניסיון ההתאבדות.

"ובסך הכול מתעסקים בזה איכרים, אנשים מאוד פשוטים, ההוא שלקח אותנו לחפש ביער פטריות, היה פועל במפעל פררו באלבה, בחבל פיאמנטה, ובסוף השבוע היה אוסף כמה פטריות ומגיע שם לשוק הטרטופו. זה השם האיטלקי."

גלי ריח משכרים של קקאו ושוקולד נישאו ממפעל השוקולד פררו, לא רחוק מהשוק והתערבבו בריחות האדמה והפטריות. מאיר ואת שוטטתם חבוקים בין הדוכנים ועצרתם מדי פעם ללגום קצת יין ולהתנשק בפינות חשוכות. ישנתם באגריטוריזמו, בית אחוזה איטלקי לתיירים אגרריים בלב כרמים. עם אח בכל חדר ורהיטים עתיקים ונוף כפרי וכאלה. כל בוקר יצאתם עם שאר האורחים ועוד כמה מומחים עם כלבים-ולא חזירים-זה רק בצרפת, לחפש פטריות. אבל לא הצלחתם למצוא אף פטרייה. ביום האחרון, כפיצוי, הלכתם למסעדה מקומית והזמנתם פסטה עם טרטופו בלנקו מגורדת מעליה — העילית שבעילית. שמרת את הקבלה להראות. הארוחה עלתה חצי ממחיר הפטרייה.

"פטרייה, לא פטריות," הדגשת במקרה שלא אבין. שמרת את הקבלה למזכרת.

אחרי אלבה קפצת למילנו בגפך, מאיר היה צריך לחזור לארץ לבקר חברה שגרה שם עוד מהתקופה שלמדה רפואה. עכשיו יש לה בוטיק. נסחבת עם חלקיק הפטרייה למילנו ואחר כך לארץ. היא כבר העלתה עובש והסריחה לפני שהגיעה אלי. בלעתי אותה כמו תרופה. מחיר האושר.

מאיר דיבר בהתלהבות מחודשת על הפרוייקט החדש שלו, בחולצה לבנה שהלמה את עורו הכהה ואת השיער השחור המבריק. לידיה מגהצת יפה, הרהרת, תמיד תוכלי לסמוך עליה בענייני הבית. הקול שלו נעם לך, הרגשת דוק של קירבה. אולי כמו אז באיטליה. חייכת אליו. אולי הוא שוב יהיה שלך.

בזמן האחרון הוא אפילו לא טרח לשוחח איתך בארוחות הערב המשותפות, היה נדמה לו שאת לא מקשיבה. אולי הוא שעמם אותך, אולי לא היה לך עניין ממשי במה שעובר עליו והתעניינת רק בערך המוסף של כל הפעילות העסקית שלו. עכשיו הרגיש שאת איתו, כמו פעם, כשהיית מאזינה בהערצה לתכניות ולסיפורים שלו. הקשבת מפני שאהבת, אמר לעצמו עם קצת שכנוע עצמי, מתאמץ לא לחשוב שוב על סימה, לראות אותה כשהוא מלטף את ידה של אשתו. והוא גם לא יחשוב עליה בלילה, במלון, הבטיח לעצמו. אולי הוא ישאיר את האורות דולקים וישכב אתך בעיניים פקוחות, להפנים אותך. אולי זו תהייה התחלה חדשה. בשורה התחתונה הוא הרי אוהב אותך ויוכל לחזור ולאהוב אותך וגם אם התרחקתם אחד מהשני הרי נשארת אותה אישה שאהב, מלאת חיים ומצחיקה שכיף לדבר אתה, ואימא טובה. הוא נזכר עכשיו במלחמה שניהלת להחזיר את הילדה מהפנימייה, למרות שלא היה יכול לסבול איך שנדבקה אלייך כשבאה לבקר, איך שעקבה אחרייך לכל חור כמו כלבלב עזוב, לא ידעה להתחנחן ולמצוא חן כמו ילדות אחרות. היא הזמינה את הירידות עליה כמו שק חבטות. אולי זו באמת הייתה שגיאה לשלוח אותה להדסים, הרהר, מנסה לסחוט מעצמו קצת חמלה. ולרגע הרגיש שהיא נגעה גם ללבו. מה יהיה עכשיו, חשב כשנעץ את המזלג בפרוסת קרפצ'יו עגל דקיקה בצלחת שלך, והמשיך והעלה גם חתיכונת כמהין. למה היא תמיד מסתכלת עליו ככה? למה היא ממשיכה לחיות בבית גם בגיל עשרים וארבע? אפס בטחון, ציין לעצמו. אולי כנקודת זכות.

אבל את האישה של חייו, חזר ושינן, מתנער מהזיכרונות. לכל השאר הוא סתם נסחף וגם הביקורת הקטנונית עלייך ועל הבזבזנות שלך, זה הרי לא באמת משמעותי. כמה שאת עוד יפה, חשב כשהביט בך שותקת, מחייכת לאישור מדי פעם, קשובה, חשב, מגדיר מחדש את הערך מסטולה.

"למיזם החדש עדיין אין שם," התעורר, "אולי יש לך איזה רעיון? את הרי טובה בזה, איזה שם סקסי?" 

"לאס וגאס היא העיר שהתפתחה הכי מהר באמריקה," הוסיף קצת רקע למיזם, "בעשר השנים האחרונות היא הכפילה את עצמה. הם מתעניינים בשטח לבנייה של מאה ושמונים וילות ושני בנייני מגורים של עשרים קומות בשולי שכונת הווילות, עם מרכז מסחרי שיעוגן במרכול ומועדון שכונתי. הם עדיין מתלבטים לגבי ייעוד הבניינים בשולי השכונה החדשה, שוקלים גם קומפלקס של דיור מוגן, אולי קומפלקס כזה יביא אוכלוסייה מבוגרת מכל אמריקה, כזו שמיועדת למיאמי, למשל. גם בווגאס יש אקלים חם והרבה פעילות לגיל הזהב. מבית הדיור המוגן ועד למלון הראשון המרחק יהיה רק כמה דקות הליכה, ומכונות המזל גם הן גורם אטרקטיבי ממדרגה ראשונה וזה הרי כבר מראה נדוש, קשישה צמודה למכונת מזל בלובי של מלון, מעלה ומורידה את הידית, מוחאת כפיים לקול שקשוק מטבעות הכסף הניתכים מהמכונה שנעצרה על שלושה תותים. "כדאי להתמחות בפלח של בני גיל הזהב שלא מוגבלים בתנועתם," הוסיף, "גם משום שאינו מצריך מרכיב רפואי וסיעודי, ועל כן הוא דומה לכל השקעה נדל"נית אחרת, לפחות בשנים הראשונות. אולי אפילו משהו דומה לקומפלקס שלנו בגבעת אנדרומדה — קבוצת בניינים מעוגנים בבריכה, מועדון ומסעדה קטנה, רק שם זה יהיה בסדר גודל הרבה יותר גדול."

את הנהנת בהבנה כששמעת את השם גבעת אנדרומדה, משהו מוכר חדר לתודעתך הנאטמת.

"כן," המשיך, "את אפילו יכולה לעשות מחקר אמפירי קטן, כשנחזור, מה היתרונות במקום הזה, מה היית רוצה לשנות, אולי להגביל בגיל למשל? שבעים פלוס? תדמייני את אותו דבר רק בקנה מידה אחר, הרבה יותר גדול." 

הוא דיבר על הקרן החדשה והאחוזים שיקבל אחרי ההנפקה המוצלחת, על ההבדל בין ההשקעה בנדל"ן מניב להשקעה בכל אפיק אחר, על שקיפות ההשקעה בניגוד לחברות הבועה שנסחרו בבורסה על סמך הבטחות עמומות לעתיד. כאן, המשקיעים יוכלו למשש את הנכסים, אמר לך בהתלהבות תוך מישוש ידך שנחה על השולחן בין לגימה ללגימה ודיבר על פוטנציאל גיוס הכסף. ואת שתית. כשהגיעה המנה החדשה אחרי מקפא הסורבה לנטרול החיך, כבר לא הקשבת ורק הבטת בו במבט מזוגג ובקושי אחזת את המזלג באצבעותייך הספוגיות, על הסכין ויתרת מזמן. לאות נעימה התפשטה באברייך. מאיר והמסעדה הפכו אט אט לנטולי ממשות ואת שטת לך לקול נקישות המזלגות והסכינים, קולו המונוטוני של מאיר מרחף אחרייך ברקיעים.

הוא העיף מבט לראות אם לא איבדת עניין, אבל את עוד חייכת, קשובה, לוגמת מפעם לפעם כשהוא המשיך ופרט באוזנייך את התוכניות מרחיקות הראות שלו.

בהתחלה עוד הצלחת להסוות את הבחילה. אמרת למאיר שאת מרגישה רע, אולי אכלת משהו מקולקל, אולי הטונה החיה, אבל הוא אמר שזה פשוט לא אפשרי בכזה מקום ואת פתחת את ארבעת כפתורי הכסף הצבאיים בז'קט הלבד האפור והתרת את החגורה השחורה עם התפרים הלבנים ופרפת את הכפתור העליון במכנסי הג'ינס בגזרה הנמוכה שלחצו על הבטן הקטנה שלך וניסית לנשום עמוק כשפרץ הקיא הראשון שעוד שלטת בו, הגיח ונפלט בשכבות הישר לגביע היין שרוקנת שנייה קודם והמלצר הזריז עדיין לא הצליח למלא. בדיוק מה שאכלת רק בסדר הפוך, המנות האחרונות לפני הראשונות. קציפת הסרטנים יצאה אחרונה, וורדרדה וגולשת משולי הכוס למפת השולחן הלבנה, כשרצת לשירותים, הכפתור במכנסיים פתוח ובדרך לשם נפלט לך שיהוק נורא ומייד אחריו עוד כמות אדירה של אוכל בלתי מעוכל על השטיח, בערבוב של ראשונות עם אחרונות.

מאיר נותר קפוא בכיסאו, מבויש. אחר כך התעשת וחיכה לך ביציאה מהשירותים ותמך בך כשדידת בחזרה אל השולחן. אבל אז הגיע עוד פרץ של קיא ואם לא היית מורידה את הראש ומכוונת ישר על השטיח, היית מתיזה רסיסי קיא גם על שתי הנשים שישבו מולכם, נדהמות מהמהומה שהקמת ומהקולות הרמים שהשמעת כשהאוכל טיפס בחזרה לגרונך. מאיר פשוט סחב אותך החוצה, הושיב אותך על המדרכה ולא שם לב שגם המגף השני טבע בשלולית, רץ בחזרה למסעדה ושילם והוסיף טיפ ולקח את שני המעילים ונתן גם לבחורה שהושיטה לו אותם בחיוך כאילו שלא ראתה שהסרחת את כל המסעדה טיפ של עשר דולר, ולקח אותך במונית. נהג המונית שאסף אתכם מהמסעדה שאל אותו אם כבר הקאת ואמר שאם תקיאי ברכב הוא ידרוש עוד חמישים דולר עבור ניקוי ומאיר הסכים אחרי ששילם במסעדה מעל שלוש מאות דולר לארוחה שפלטת וטיפ של שלושים אחוזים למלצר שגם ניקה. למזלו לא הקאת במונית. הוא גרר את גופך שהתעוות בבחילה למיטה במלון ואפילו לא הפשיל את הכיסוי רק הביא עוד שמיכה מהארון וכיסה אותך אחרי שהפשיט וניגב אותך ואת הביקיני הוורוד במגבת רטובה. לרגע אחד הוא אולי ניסה לגייס קצת רגש, להצית את זיק אהבה לגוש שמוטל מולו, חגור בביקיני מגוחך, החזה נוזל הצידה משני המשולשים הזעירים וניסה גם לעצור בעצמו מלתהות כמה עלה הסמרטוט הקטנטן. לבסוף התייאש, הזמין מונית והסתלק משם, משאיר אותך נטולת הכרה על כיסוי המיטה. אולי עוד הספיק לשמוע אותך לוחשת, "שם סקסי, שם סקסי," כשניקה אותך כמו תינוקת. אולי סתם מיהר לשדה התעופה להספיק לשתות שם קפה טוב לפני הטיסה. גם ככה לא תזכרי שום דבר מאותו לילה והוא כבר יתקשר אלייך למחרת בבוקר לשמוע מה שלומך.

הזיכרון נמוג עד לרגע שהתעוררת במיטה, מכוסה בקיא של עצמך, על הרצפה היתה מגבת לבנה, ספוגה גם היא בקיא. הווילון היה מוסט ואורות העיר שחדרו לחדר פוצצו לך את הראש. הושטת את היד לבדוק אם מאיר לצידך, המקום היה ריק. זרקת את השמיכה מעלייך וראית שהביקיני הוורוד עוד שם. מה קורה כאן, תהית, איפה מאיר? "מאיר," קראת לו, "מאיר." הוא לא ענה. ניסית להיזכר בערב הקודם. מה קרה שם? לא הצלחת להיזכר, הכול נמחק, כל הערב הלך לך לאיבוד.

מנה אחרונה, מנה אחרונה, ריצד במוחך קרע של מחשבה. מה עם המנה האחרונה? איך קראו למנה האחרונה? לא הצלחת ללכוד יותר בזיכרונך. אולי המנה האחרונה היא התשובה למה שקרה, חשבת, נאחזת בקרעי התודעה.

מעבר לערפל הצמיג שהתפשט במוחך הבהבו עכשיו צמד מילים: אתגר גלוב, אתגר גלוב ולרגע הבזיק הזיכרון — מאיר הרי ביקש ממך לחשוב על שם למיזם החדש. אתגר גלוב, הרי זה מה שעמדת לומר לו לפני ששכחת הכול ולא איזה שם של איזה מנה טפשית, אלא שם של קרן השקעות של אלפי משקיעים. "מאיר," קראת נלהבת, "מאיר!"

לא הייתה תשובה. אולי הוא באמבטיה. קמת וגררת את הרגליים, מתנדנדת לחדר הרחצה. הוא לא היה שם. אולי הוא ירד ללובי. העפת מבט כללי על החדר, האור דקר לך בעיניים, גם המזוודה שלו לא הייתה. עם מי תשלחי את כלי הבית שקנית? אין עם מי לדבר. נכנסת עם הביקיני לאמבטיה, כיוונת ביאוש את הזרם החם אלייך, סיבנת גם את הביקיני שעלייך ויצאת מתנדנדת אחרי שתלית את החלק התחתון לייבוש על החוט שנמתח מקיר אחד לשני. את החזייה ייבשת במייבש השיער לפני שלבשת, עדיין לחה.

החדר הסריח. ירדת ללובי וביקשת מהבחורה ליד הדלפק שתדאג שינקו את החדר. כבר היה מאוחר. יצאת קצת להסתובב אבל היה קר וחזרת די מהר הישר לבר. האור הכחול עמעם את כאב הראש שלך. התיישבת ליד הדלפק.

"שלום סימה," אמרת לבבואתך שנשקפה בראי מולך, אחרי שדפקת עוד כמה ג'ין וטוניק, "מה את עושה כאן? חשבתי שאת עם מאיר בשיקגו."

סימה טלטלה צוחקת את השיער הזוהר שלה. קול גברי ענה לך.

"מאיר?" אמרת, "גם אתה כאן? מה אתה עושה כאן?"

"באתי לחפש זיון," הוא ענה לך באנגלית שנראתה לך טבעית בכזה מקום.

"איתי או עם סימה?" שאלת.

"איתך," הוא ענה. שוב הרגשת נחשקת והתרפקת עליו וצחקת כשחיבק אותך מסריח מיין וכיסה על הצחוק בפיו, דוחף לך בלי היסוס את לשונו העבה. "בואי נעלה אלייך," אמר כשידו שתלתה מעל כתפך מעכה את שדך. המוזג הסיט את מבטו.

"למה לא?" ענית. "הרי אנחנו באותו חדר."

הוא קם והדף אותך החוצה ולקח מכיס המעיל את מפתח החדר שלך תוך כדי מלמול, "בואי… אני אעשה לך טוב… יהיה לך טוב אתי ילדה…" ואת אמרת לו באנגלית, "כמה טוב שאתה שוב רוצה אותי."

הוא גרר אותך לקומה השמונה עשרה לחדר 1824 והעיף אותך על הכיסוי, מושך את התחתונים שלך בכוח ודוחף לך אותו כשאת נאנחת, "מאיר, מאיר." ושוב הקאת. הפנית את הראש הצידה כדי לא להתיז עליו והוא קילל אבל המשיך להדוף אותך מתחתיו בתנועות חזקות ותכליתיות עד שגמר בצעקה גדולה ואת חיכית בסבלנות שיתרומם וביקשת שיפתח את החלון והתנדנדת אל החלון הפתוח וגחנת החוצה והוא בא מאחורייך לחבק אותך, אולי לעוד סיבוב בעמידה. "קלאסי ליידי" הוא קרא לך והקול התחבר לפרצוף אחר, שלא היה מודבק לגוף של מאיר כמו שקיווית. הגוף השמן והשעיר היה שייך עכשיו לפרצוף זר. וניסית לברוח מהמגע הגס אבל הוא תפס אותך חזק וניסה לתלוש אותך מהחלון, אבל את נצמדת נגעלת וצעקת בקול שגם השכנים היו עלולים לשמוע והוא התרגז והנחית לך סטירה שהדביקה את הראש שלך לחלון ונתן לך דחיפה והסתלק, רוכס את מכנסיו. את עמדת לרגע בחלון, מהססת, כשגל בחילה נוסף גאה בך ובבת אחת עלה גם הזיכרון: המסעדה, הבושות, המבטים של המלצרים, סימה, דרור. ואז זינקת כאילו שאת קופצת לבריכה קרירה עם מי מלח.

המנה האחרונה התנדפה לה באוויר.

קרם ברולה.           


*עיבוד מתוך "שוש", 2019                 

Liked the story? Comment below.

avatar