שיח'ה חוסין חליוה | מקור:ערבית

ר"ע מחפש את עיניו

תרגום : אריה גוס

(ממכתבי הקוראים)

מתוך מאות המכתבים שהגיעו אל שולחן המערכת בחרנו הפעם מכתב מאת קורא שמעדיף לחתום את שמו בראשי התיבות ר"ע. הוא ביקש שנפרסם את דבריו במדור "מכתבי קוראים". אני יכול לומר שאין זה מכתב רגיל, וגם לא מסוג המכתבים שמגיעים לתיבת הדואר שלנו בדרך כלל. לא רק בגלל הפרטים האירוטיים המעורפלים שבו, שאינני ממעיט מחשיבותם, אלא משום שהוא מפנה את הזרקור אל שאלה מוסרית שתעורר בוודאי תגובות ורעש גדול. אני בטוח שהמכתב הזה יביך אתכם כפי שהביך אותי, המנוסה בעבודה העיתונאית כבר עשרות שנים.

את תגובותיכם למכתב נפרסם בגיליון הבא.

העורך הראשי.

להלן תוכן המכתב כפי שהגיע אל משרד העורך הראשי לפני שבוע, והעיתון מפרסם בבלעדיות:

"ר"ע מחפש את עיניו"

זהו מכתב וידוי. מכתב וידוי ולא יותר, או אם אתם רוצים, מעין הקאה מרצון, דחיפת אצבע והוצאת מה שמכביד עליי כל כך. אינני מבקש הבנה ולא סלחנות מאף אחד, אלה דברים שאף פעם לא עניינו אותי, ושלא מעניינים אותי גם היום. מה שאני עומד לספר לכם פשוט מכביד עליי. ולכן, ומפני שאינני סומך על השטויות של הפסיכולוגים, וגם מפני שאינני מוצא חבר שייתן לי להתוודות לפניו ולגלות לו את מה שחונק אותי בלי להיכנס לי מתחת לעור ולקבוע סופית שאני משוגע ודפוק, אני בוחר לכתוב אותו כאן.

המכתב הזה הוא, אם כן, תחליף זמני לעמידתי החולנית מול המראה. הוא מבקש לבחון בקפידה את כל מה שנשאר ממני – את פניי, שערותיי, גופי האתלטי, שריריי המשורגים. נדמה שכל אלו נותרו במקומם כפי שהיו. הכול מלבד העיניים; אותן אינני רואה במראה. זה גורם לי לתהות: כיצד יכול אני לראות את השתקפותי אם אינני רואה את עיניי? אינני רואה את עיניי. במקומן אני רואה רק שני חללים, שתי מערות שחורות שרויות באפלה עמוקה.

אם לומר זאת בשיא הפשטות – אני מחפש את עיניי.

אף אחד לא אמר לי שאיבדתי את עיניי. אני כנראה היחיד שמבחין בכך.

אני לא מתנצל על אף מילה שאומר כאן (מלבד השפה הדלה. אני לא סופר וגם לא עיתונאי. מצטער) או על התנהגותי כפי שתתואר כאן. אומר שוב: מדובר בדבר שהוא ענייני הפרטי בלבד.

מדוע, אם כך, אני כותב?

מי יודע, אולי כי יש ביניכם מישהו שמחפש כמוני את עיניו?

מאיפה להתחיל? מאז שהבחנתי באישה ההיא, אישה בשנות החמישים לחייה, שהסתכלה לעברי: פעם ממרפסת ביתה, ופעם כשעברה מולי בעודי גוזם את העצים בגינה. היא הייתה מסתכלת עליי ארוכות ועוקבת אחריי במבטיה עד שנעלמה ממני, או עד שנעלמתי אני ממנה.

היא לא השאירה לי מקום רב לספק לגבי כוונותיה. לאחר יומיים נעמדה מולי והזמינה אותי לכוס קפה בביתה כדי להציע לי משהו. שללתי את הרעיון שהיא רוצה להציע לי איזו עבודה בגן הפרטי שלה. מבטיה לא בדקו את הכישורים שלי בגננות, וגם לא סקרו את שרירי ידיי. היא רק בחנה באריכות את עיניי וכמעט לא הסירה מהן את מבטה.

לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה היא הפתיעה אותי: "בתי בת עשרים וחמש. לפני כמה שנים חלתה בטרשת עורקים, והיא שוכבת בחדר הסמוך, חצי מתה חצי חיה. אני כבר התרגלתי למצב הזה, של חצי-חצי, של בין לבין. של בין החיים למוות. עד לא מזמן היא תקשרה איתי דרך העיניים שלה. עיניה דיברו אליי ואמרו הרבה. ואני שמעתי היטב והבנתי. אבל לפני חודש היא השתתקה. אני מתכוונת שעיניה נעצרו באיזה מקום. אתה מבין אותי? אתה מבין מה זה אומר שהעיניים משתתקות? כבר חודש שלם העיניים שלה לא השמיעו ולו מילה אחת. בקרוב היא תעבור מן העולם, אני יודעת את זה. היא תמות בלי לומר מילה וזה מכאיב לי.

האם תסכים לבלות איתה לילה במיטתה?"

הנדתי בראשי לסמן שאני מסכים, אף שהוא היה ריק מכל כוונה או מחשבה. האם באמת הבנתי מה פירוש הדבר שאהיה מתנה של אם לבתה ההולכת למות? לא. הייתי ריק מכל תחושה שאפשר לתארה במילים. 

– מחר יום הולדתה העשרים וחמישה, וייתכן שהוא האחרון. מה אעניק לצעירה הישנה על פי קבר פתוח זה שנים?

– בחור צעיר וקצת הנאה?

– לא, לא הנאה. אלא חום שאולי ישבור את הקיפאון הקרחוני שבעיניה. זכותה להתנסות בחום אמיתי. חום של ממש בתוך חיים שבהם הייתה כלואה בטוענות שווא. אתה מבין אותי?

לא הבנתי. הנדתי בראשי פעם נוספת.

בחדר הסמוך קראתי את עיניה. ראיתי בהן את השתקפותי בכל הבהירות והאומללות. ראיתי את פניי, שערי, אפי ואת שתי המערות השחורות. ראיתי את דמותי במראה קפואה המחולקת לשניים. ראיתי את חיי חולפים מולי.

אני יודע שהשאלה שמעסיקה את כולכם עכשיו היא האם שכבתי אתה? האם נהניתי? האם חשתי בהנאתה? אני גם יודע שכל אחד מכם היה רוצה שתהיה שם מצלמה שתתעד את מה שקרה בחדר, מההתחלה ועד הסוף. אני יודע שהייתם רוצים לשלוט במצלמה הזו, מרחוק, ולהתמקד באיברים האינטימיים ובתנועותיהם האוטומטיות.

אני אגיד רק שמאז אותו יום ידעתי שאני מחפש את עיניי.

ושאלה אחת מנקרת בי ללא רחמים מאז אותו יום: האם היא הייתה המתה-חיה בחדר הזה, או אולי שנינו היינו כאלה?

שנינו.

חיים מתים.

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.