Write Stories

ורד זינגר | מקור:עברית

רק שחור, בגללכם

 

לכבוד:

משרד הבריאות, אנשי המחלקה למניעת עישון

 

שלום רב,

הנדון: בקשה למיתון ההגבלות החדשות כנגד המעשנים

 

ברצוני להביע את מחאתי העזה על שני הצעדים האחרונים, הבלתי-נסבלים, שנקטתם מתחילת שנת 2020 נגד אוכלוסיית המעשנים, שעד לפני שנים-עשר יום הייתי חלק ממנה. אמנם קדמו להם הסנקציות שהטלתם בהדרגה בשנים האחרונות, ובהן התייקרות הטבק, קנסות על עישון במרחב הציבורי, כולל בשטחים פתוחים, ואזהרות מגוחכות שהטבעתם על הגולואז הכחולה שלי, וכשלא הייתה בנמצא – על הווינסטון האדומה; אסטמה, הזדקנות עור הפנים, סרטן, אימפוטנציה, שבץ מוחי, מחלות לב ומוות בטרם עת – כל אלה לא הזיזו לי כהוא זה. במו עיניי ראיתי אנשים – גברים ונשים – שסבלו מכל אלה ויותר, בזמן שלא עישנו אפילו סיגריית לייט אחת בכל חייהם. זאת ועוד, המעשנים שהכרתי בחיי היו לרוב בריאים, נדיבים ואנושיים. הלא מעשנים, ובמיוחד אלו שסלדו מהעשן ומהריח, היו משעממים, צדקנים וחולניים – בגופם ובנפשם, ותקצר יריעה זאת מלתאר ולו מקצת מחוליהם. מובן שלו הייתי שואפת, נושפת ומאפרת עכשיו, לא הייתה היריעה קצרה בכלל. ברם לצערי הרב ההומור והשנינות כבר ממני והלאה. השפה שלי הפכה מהודקת, רשמית ולוחצת. לו הייתה כאן מאפרה היו בה צבע ורכות.

עד שהשחרתם את כל החפיסות הצבעוניות − על חלקן היו איורי חופש של גמלים, שחפים וסוסים − ודחסתם אותן לתיבות מתכת שחורות ונעולות, כל האזהרות שציינתי לעיל לא גרמו לי לשאוף להפסיק לשאוף, לנשוף, לאפר ולמעוך. אני זוכרת היטב את הימים שבהם חפיסת גולואז עלתה שמונה-עשר שקלים (היום מחירה האמיר לעשרים ותשעה, והיא עוד נחשבת לאחת הסיגריות הזולות). פחות טוב, ובכל זאת, אני זוכרת את הימים שבהם אנשים עישנו באוטובוסים. הם היו כחולים ולא ממוזגים, והחלונות שלהם נפתחו בהזזה. נסענו מפתח תקווה לתל אביב, ואף שטרם עישנתי אז, העשן לא הפריע לי. זה היה הדבר הבלתי-מזיק שהמבוגרים עשו. בקולנוע אמפיתיאטרון "אורון" עישנו מלפניי ומאחוריי כשצפינו שם ב"זיכרונות מאפריקה" בכיכובה של מריל סטריפ. נדמה לי שעישנה בסרט. והיא הייתה כל כך יפה, ועור הפנים שלה נראה זוהר, נפלא. היום מעשנים בסרטים רק הנבלים, הנקלים והסוטים, בה בשעה שהנבלים, הנקלים והסוטים האמיתיים לא מעשנים סיגריות, מקסימום סיגרים, שהקשר בינם לבין סיגריות כמוהו כקשר בין לימונצ'לו לפפסי-מקס. השאלה הראשונה ששאלה גולדה מאיר את הפנתרים השחורים הייתה: "אתם מעשנים?" הם ענו לה: "כן, תודה," והיא כיבדה אותם משלה. בלי הסיגריות לא היה נשבר ביניהם הקרח, לא היה נשבר שום דבר. בלי הסיגריה, רבין לא היה חושב על השלום. חיכיתם שכל הענקים ימותו – ולא מעישון, כדי להרוס את שארית חיינו. בעולם שבו ננקטות פעולות שרירותיות ואלימות, כפעולותיכם, יש יתרון למוות בטרם עת. מי רוצה לחיות בעולם שבו יש מחלקות כמו שייסדתם ואנשים כמוכם שמאיישים אותן, ותאי אייכמן מחוררים שאפשר לעשן בהם בנתב"ג ובסינמה סיטי גלילות.

הארונות הנעולים בפיצוציות היו כאמור המסמר האחרון. אני מודה שהמסמר שקדם לו היה הרגשת הגועל שביטא בפניי איש מבוגר שמעולם לא עישן בעניין הריח שהותירה הגולואז הכחולה שלי – זה נראה כאילו נחשף לביוב מוצף. לא אשכח את הרתיעה באישוניו. את זה הוא סיפר לי כמה חודשים לאחר שהאפיזודה הקטנה בינינו נגמרה, ופתאום, ברגע ההוא, הבנתי למה היא נגמרה בקול ענות חלושה. כשהלך בפעם האחרונה ולא שב עוד, התנשקנו. הקפדתי לא לעשן באותו בוקר, רק שתיתי קפה שחור, אבל הוא בכל זאת עיווה את פניו. "עדיין מרגישים את הסיגריות," אמר ולא שב עוד. הרגליו היו מקובעים כשלכם; לא היה מקום לדבר עבירה בחייו, למעט בגידה בטלה בשישים באשתו – אחרי שלוש פעמים ידע לעצור. לא היה לו ראש של אדם מעשן; הוא לא ידע להתפקע מצחוק, לא שפע יצירתיות או כריזמה; אלמלא השחרתם את החפיסות ונעלתם אותן בארונות מתכת שחורים, לא הייתי מפסיקה לעשן גם אם היה מבטא את הרגשת הגועל בזמן אמת, ולא רק את הטרוניות. עד הטרוניה האחרונה שלו אפילו לא שקלתי להפסיק לעשן. רבים אחרים העירו, והם היו קרובים או משמעותיים ממנו. הסיבות להפסיק לעשן היו בעלות משקל רב יותר. גניקולוג אחד אמר לי לפני עשר שנים שהעישון משחיר את הביציות שלי ומרוקן אותן מתוכן – ולא הפסקתי. הקוסמטיקאית טענה שהקמטים סביב הפה הם קמטי עישון, והם עוד יתרבו – ולא הפסקתי. נאלצתי לקטוע אלפי שיחות וארוחות, פגישות ונסיעות, ובאף לא אחת מאלה התלבטתי אם להפסיק − הסיגריות היו אז צבעוניות וחשופות, לא שחורות ונעולות. אלמלא השחרתם ונעלתם, לא הייתי שמה קצוץ גם על טרוניתו האחרונה של האיש המבוגר, חודשים מספר לאחר תום האפיזודה שלנו. הייתי מפריחה סביבה טבעות עשן במרפסת. איזה טעם יש לצאת למרפסת עכשיו?

התור התעכב. מישהו רטן מאחוריי, עד שהמוכרת, שקראו לה רוֹאָה, כנראה במלעיל − השם על התג שלה היה מנוקד כדי לא לבלבל עם רוע, אף שגם הוא במלעיל – פתחה את הארון השחור כמו ארון קבורה, ואז התחיל החיפוש. חפיסות הגולואז הכחולות נעלמו כלא היו, והתחליפים שלהן – הווינסטון והמרלבורו האדומות נצבעו גם הן בשחור, כדי שיהיה קשה לחפש. התור התארך.

אין רֶד," אמרה רואה בקוצר רוח בפעם האחרונה.

"אז אֶל-אֶם רֶד."

"אין," אמרה.

לא היה רֶד, בשום מקום לא היה. והמעשנים הלכו והתמעטו, המכוניות כבר לא נמכרו עם מאפרות, ובחור הקטן מימין להגה איש לא חיבר עוד מצית, אלא מטען לסלולארי. והחורף היה קר מתמיד והבית היה ריק, ולא היה רֶד, רק שחור. בגללכם.

האם כשהחלטתם להשחיר את החפיסות לקחתם בחשבון מה עושה תיאור מילולי של צבע שהיה פעם ואיננו? זעם. עלבון. חולשה. אוזלת יד. ייאוש – הנה אני מיידה בכם את המילים האלה כמו היו אבנים. אני מאחלת לכם שכל הממתקים המטופשים שלכם, כל הוופלים והערגליות, יושחרו ויינעלו בארונות מתכת שחורים. הלוואי שהשיניים שלכם ישחירו וכמוהן התה שלכם, ולא כי יהפוך לתה ארל גריי משובח, ושהפנים שלכם ילבינו – ואיתן הקפה שאתם אוהבים, בשקיות ובקפסולות. אני שולחת לכם גשם אדום ואדמה כחולה. ומרפסות ריקות וחלומות נקיים בלי ניחוח. אני מאחלת לכם להתחיל לעשן בתקופה הזאת.

באשר לי, כשכתבתי לאיש המבוגר והשמרן שמעולם לא עישן − כמוהו יש המונים במחלקה שלכם − שלא עישנתי כבר שנים-עשר ימים, ענה לי כך: "כל הכבוד! מחקרים אומרים לגבי פעילות שהיא חדשה (ואולי הפסקת עישון קשורה לזה, מקווה בשבילך), שאחרי שלושים יום הגוף מתחיל להתרגל למצב החדש." רציתי לענות לו שהרבה יותר קל לי להתרגל להפסקת העישון מאשר להפסקת הביקורים שלו אצלי, ושזה משונה מאוד שאחרי שלושים שנות עישון הפסקתי למעשה לעשן כי זה הפריע למישהו שלא יבוא אליי עוד, בזמן שבשביל אנשים שנשארו לא הפסקתי. וכדי לשמור שמץ מכבודי הייתי מוסיפה שזה ודאי קרה גם בגלל החפיסות והארונות שהשחרתם ונעלתם בבת אחת.

אבל חלפו הימים שבהם עישנתי והברקתי והעזתי. הפכתי לבורג אפור במכונה כבדה שמושכת למטה. ובשביל מי. ובשביל מה. ובכל זאת כתבתי לו: "פעם, כשעישנתי, יכולתי לענות לזה תשובה שנונה ומצחיקה, אפילו שתיים. היום אני אדם אפרורי שאינו מעשן. אבדה השנינות." הוא ענה: שמשון הגיבור!" וצירף סמיילי צוחק. עניתי: "מעדיפה להיות דלילה הממזרית," וצירפתי סמיילי נוּגה. הוא ענה: "הו, נותרה השנינות!" לא עניתי. בימים שבהם עישנתי, תמיד הייתי אומרת את המילה האחרונה.

נעולה ושחורה,

ורד זינגר

Liked the story? Comment below.

avatar