בשנת 1999 עבר אבא שלי להתגורר בדירת סטודיו עם נוף לים במלון הדירות "קולוני ביץ'" שעל טיילת בת-ים. הוא עבר לשם כדי להתנתק מהסחות הדעת שהטרידו את מנוחתו ברמת אביב, ולהתמסר לכתיבת הרומן שלו, רומן על תולדות משפחת פורטוגלי שיתחיל בסבו מנדל פורטוגלי – ממקימי ארגון "השומר" וארגון "בר גיורא" – ויגיע עד אליו, הנכד שהיה לסופר וכתב את סיפור המשפחה. אחרי כמה חודשים במלון ירד מהעניין וחזר לדירתו ברחוב ברודצקי.

אחד הזיכרונות היחידים שלי מהתקופה הקצרה שבה התגורר בטיילת בת-ים, היא שיחה שניהלו הורי במרפסת החדר הקטן ב"קולוני". הם דיברו על מה שישאיר אחריו כל אחד מהם אחרי שילך. אבא שלי דיבר על ספרו שבכתובים, הוא תכנן אז לקרוא לו "גוֹם", והאמין שהספר יהפוך ל"מאה שנים של בדידות" של הספרות הישראלית. אמא שלי הוסיפה שגם שְמָה יישאר אחריה, בזכות גליונות כתבי העת המקצועיים שעיצבה והוציאה לאור. "משק העופות" בטח נכרך וקוטלג בבית אריאלה, אמרה, ואולי גם "תמיד תותחן". היא צריכה באמת לבדוק.

נזכרתי בשיחה הזו שלהם בזמן שנברתי באתר האינטרנט החדש של גנזך עיריית תל אביב, אוצר דיגיטלי ובו סריקות של כל תיקי הבניינים בעיר. הגנזך, התברר ככל שהעמקתי לנבור בממצאים, הוא למעשה גלעד עצום לכמעט מאה שנות אפוסים קטנים של מריבות שכנים – מפעל הנצחה לכתיבתם הזועמת של דיירי תל אביב-יפו לדורותיה. בתיק הבניין של הבית שגדלתי בו, ברחוב 3057 בשכונת עג'מי ביפו, מצאתי, בין שרטוטים, תצלומים ודו"חות גם חליפת מכתבים ארוכה בין אמי לשני דורות של בני משפחת ש'. חליפה שנמשכה לאורך השנים 1986-2004 וליוותה את סכסוך השכנים בין שתי המשפחות שבסופו, בשנת 2004, עזבנו את יפו.

*

ראשית הסכסוך בין אמי לבין משפחת ש', הנחתי תמיד, מצוי בערב יום שישי אחד של שנת 92 או 93 שבו עמדתי במרפסת חדרי ויריתי, מתוך שעמום, חיצי נייר מגולגלים אל צמרות עצי הגינה הנטושה שמול הבית. ציפי ש', בתם של שכנינו דורה ואלברט ש', יצאה מרכבה בדיוק ברגע שבו חץ הנייר שיריתי החל לאבד מגובהו ולצלול אל הרחוב. הוא נצלף הישר אל עינה השמאלית. ציפי נהדפה חזרה אל הרכב, תפסה את עינה, ובמשך שלושת השבועות הבאים תאלץ להתהלך כרוכה ברטייה. נכנסתי בבהלה חזרה אל המסדרון המוביל למרפסת והסתתרתי מאחורי הדלת. קיוויתי, באופן טבעי, שהחשד יפול על אחד מילדי הרחוב האחרים שלא למדו בבית ספר פרטי והיו מועדים יותר למעשים מסוג זה. אם לא תהיה ברירה, חשבתי ביני לבין עצמי, אלשין על אחד מהם באופן יזום. אך בעודי מציץ מאחורי דלת המרפסת בציפי הפגועה, ולפני שהספקתי לסגת אל עיבורי הבית, נפתח חלון פנימי עגול וגבוה בקיר המשותף לנו ולבית משפחת ש', ומתוכו בקע שערו הלבן של אלברט ש', אביה של ציפי. הוא הביט בי אוחז את הטו-טו והתחיל לקלל בקול "חמור! ממזרתא!". נתפסתי. ועל אותה צליפה, האמנתי, משפחת ש' לא סלחה.

אלא שלהפתעתי, עדות ראשונה לסכסוך השכנים בין אמי לבין משפחת ש' נמצאת בתיק הבניין כבר במכתב המתוארך לחודש אוקטובר 1987, כלומר, שש שנים לפני ששיגרתי בשוגג חץ נייר ששתם את עינה של ציפי ש'. מדובר בתלונה תמציתית בכתב יד מסולסל מאת דורה ש', אמה של ציפי ואשתו של אלברט, הממוענת לאמי ולמחלקת פניות הציבור, ובה דורה מצהירה כי היא "מעוניינת לדווח על שבירת הקירות הנעשית בדירתה של ש. רז תוך שינוי אופי המבנה שהוא בניין מיוחד משנות השלושים… אני מבקשת להצהיר על התנגדותי לשינויים אלו ולבדוק את החוקיות… בתור דיירת המתגוררת בבניין כמעט שלושים שנה מבקשת אני כי אופי הבניין יישאר…"

בתגובה, כותבת אמי כי "עד כמה שידעתי משגת הקירות הפנימיים בבית שרכשתי במיטב כספי אינם עניינה של גברת ש' הנכבדת." כששאלתי אותה מדוע התנגדה דורה ש' לפריצת הדלתות שלמעשה החזירו את הבית למצבו המקורי, לפני חלוקתו לדירות קטנות, חשפה בפני אמי את המקורות האמיתיים של הסכסוך (את תקרית הירי לא זכרה.) הוא החל, הסבירה, לאחר שרכשנו את החדר של אסתר אבנון מאחורי גבה של דורה. "אתה לא זוכר את אסתר אבנון?" שאלה בהפתעה כשנדמה היה לה, ובצדק, שאיני עוקב. נו, הוסיפה, האישה הזקנה שגרה בסלון עד שהיית בן שבע בערך. האם אמי החלה להזות, לדמיין דברים? שאלתי את עצמי והבטתי בעיניה, מחפש רמזים לניצני שטיון. על איזו אישה זקנה היא מדברת, שהתגוררה בסלוננו? ואם התגוררה בסלוננו אישה זקנה בילדותי, האם לא הייתי זוכר אותה? זה מגוחך, קבעתי. אה. רגע אחד. נכון. היה משהו כזה.

*

הבית ברחוב 3057 היה בית מידות ערבי ובו יותר מחמישה עשר חדרים וחמש חצרות פנימיות. משנת ארבעים ושמונה ועד סוף שנות החמישים עמד הבית ריק. אז הופרדו שתי קומותיו, וכל חדר במבנה הפך לדירה צמוקה עבור משפחת עולים שלמה. כשקנתה אמא שלי את הדירה, שהשתרעה על חצי מהקומה השנייה (בחצי השני התגוררה משפחת ש') היא נאלצה לנהל משא ומתן על רכישת ארבעת החדרים מול ארבע משפחות שונות. רק אסתר אבנון, שהתגוררה בסלון, סירבה למכור את חדרה כך שלבסוף נמכרה לנו בעצמה, למעשה, יחד עם הדירה, כמו גמבה קטנה שמוצאים לעיתים ברי המזל בתוך גמבה גדולה. עד גיל 7, בכל פעם שרציתי לעבור מאזור חדרי השינה אל המטבח או המקלחת, נאלצתי לצאת מביתנו, עטוף בחלוק מגבת, אל הפרוזדור החיצוני המשותף לנו ולמשפחת ש', לעקוף את חדר הסלון שאסתר אבנון התגוררה בו ואז להיכנס בחזרה אל ביתי מבעד לדלת שנפערה במיוחד לצורך כך והובילה אל איזור השירות. המפה הבאה תדגים את המסלול:

בדיעבד אני מאמין שהעובדה שבשבע השנים הראשונות לחיי נאלצתי להסתגל לכך שאישה קשישה שאיני מכיר מתגוררת בחדר אטום באמצע ביתי השפיעה עמוקות על אופיי כאדם בוגר. הפכתי לאדם שמסתגל לכל ובמהירות. דבר אינו מסיט אותי מהרגליי, דבר אינו מפתיע אותי עוד. יש לכך מעלות וחסרונות כמובן. מצד אחד, אני מתרגל בקלות לכל מצב חדש ומקבל אותו באדישות גמורה, שוכח מיד שסדר הדברים היה אחר אי פעם. מצד שני, אין הדבר מעיד בהכרח על איכות חיים משופרת. כשנשרפת נורה בחדר העבודה, למשל, נטייתי הטבעית אינה להחליפה, אלא להסתגל במהירות לקריאה ולכתיבה בחושך.

אסתר אבנון נפטרה, סיפרה לי אמי, באמצע שנת 1987. כמה ימים לאחר הלוויה נפגשו אמא שלי ודורה ש' במדרגות. דורה, אישה מטופחת ומכובדת בת חמישים, דוברת ערבית צרפתית ועברית שהתפרנסה מתיקוני תפירה, הסבירה לאמי כי מאחר שמשפחתה הגיעה לבניין שלושים שנה לפנינו, רק טבעי שתהיה לה זכות ראשונים לרכישת דירת החדר של אסתר. ואם אין לאמי כל התנגדות, הוסיפה דורה, אז משפחת ש' אכן מעוניינת להשתמש בזכותה ולרכוש את סלוננו. הם מבקשים לשכן בחדרה של אסתר את בתם, ציפי, שנישאה לאחרונה להרצל ז' ומצפה לבת בכורה. בשביל מה שילכו לגור בחולון או ראשון ויבזבזו כסף טוב על שכר דירה כשאפשר לגור כאן בבניין ליד ההורים שגם יעזרו עם התינוקת? "נכון מאוד," השיבה אמא שלי והביטה בעיניה של דורה. "באמת בשביל מה." העניין, הוסיפה דורה, הוא שאין להם כרגע את מלוא הסכום. יהיה עליהם להמתין עד שיקבלו את ההלוואה מהבנק, וזה ייקח עוד כמה שבועות לפחות. לכשירכשו את הבית, סכמה דורה בחיוך, ישפץ בעלה אלברט – פועל בניין במקצועו ואיש מחל מושבע – את החדר והוא מוכן לשפץ גם את ביתנו ללא תמורה, במחווה של רצון טוב. אמא שלי הרגיעה את דורה ש' ואמרה שאין שום בעיה ואין צורך. מבחינתה העניין סוכם.

עוד באותו השבוע רכשה אמי, כמובן, את החדר של אסתר אבנון מאחורי גבה של דורה ש'. ועל המהלך הזה בני משפחת ש' לא סלחו לה מעולם. מאז, העריכה, החליטו לנהל מאבק עיקש להשבת סלוננו, שנגזל מהם, לרשותם. רק בהקשר הזה ניתן להבין את טיבו של מכתב התלונה הראשון של דורה ש'. הוא נכתב לאחר מעשה הרמייה שביצעה אמי, ולא פחות חשוב מכך, הוא נכתב אחרי שכבר אטמה אמי את הדלת שחיברה בין המסדרון המשותף לאזור המטבח והמקלחת. אילו תלונתה המחוכמת של דורה היתה מתקבלת, והעירייה היתה אוסרת על אמי לפתוח דלתות אחרות בדירה, היה ביתנו מבותר שוב לשניים, אך הפעם מבלי שניתן יהיה לגשת עוד מחדרי הסלון אל המטבח והמקלחת ולהפך. היה עלינו לבחור באחד האזורים, ולהישאר רק בו. אין יוצא ואין בא.

אני מוכרח להודות שיש יופי ויצירתיות בתלונה הזו של דורה, ומידה של הומור דק. הניסיון לגרום לאטימת ביתנו באמצעים בירוקרטיים מוצא חן בעיני עד היום, ובמובן מסוים, אני כמעט מצטער שהדבר לא עלה בידה, כפי שמעיד המכתב הבא שקיבלה דורה ש' מעמידר. "בתשובה למכתבך הנ"ל הנני להודיעך כי אין לנו התנגדות לפתיחת הדלתות האמורות. בכבוד רב ר.צ. העתק אל: מדור האחזקה". חדרה של אסתר אבנון עבר לרשותנו, והדרך מהסלון אל המטבח והמקלחת נפרצה לתמיד. בתגובה לדחיית עתירתה, הרימה דורה גלריה עצומה שעיוותה כליל את הפרופורציות המקוריות של דירתם, הנמיכה את התקרה המקורית וחייבה פריצת חלון נוסף בחזית הבניין. דורה פתחה בחלל החדש מתפרה קטנה, וחלל המתפרה הוא שאפשר לבעלה, אלברט, לטפס לגובה של שלושה מטרים עשור שנים מאוחר יותר, להציץ מהחלון המשותף לדירותינו, ולתפוס אותי על חם דקות ספורות אחרי הירי, כשכלי הנשק עדיין בידי.

*

"לכבוד הגברת דורה ש', ג.נ.מ." כתבה אמי בשלושים לאוגוסט בשנת 95, שמונה שנים לאחר פרשיית אסתר אבנון, ופתחה את הפרק הארוך ביותר בחליפת המכתבים בין המשפחות, העוסקת בפרשת התקנת המזגן.

"בהמשך לפנייתי הטלפונית אלייך: היום בצהריים התברר לי להפתעתי כי התקנתם מזגן בשטח מרפסתי. עדכנתי אותך טלפונית כי אינני מסכימה לכך וכי הדבר גם מהווה פלישה. זה לא מנע מהפועלים להמשיך בעבודה. אני מבקשת להבהיר לך כי איני מסכימה שהמזגן יותקן בשטח המרפסת שלי. אני חושבת שברור לך כי מזגן הפועל בדיוק מעל לראשי ומטפטף ימנע ממני שימוש במרפסת והנאה מהנוף. הדבר מנוגד לחוק ואני אפעל ביום א' הקרוב להסרת המזגן. בנוסף, אני חושבת שהתקנת מזגן בחזית בית מיוחד המיועד לשימור שנבנה בשנות השלושים גם הוא מנוגד לחוק ואבדוק אם אפשר לאלץ אתכם למצוא מקום מוסתר יותר לא בחזית הבית. אני מציעה לכם להסיר את המזגנים כבר עכשיו לפני שהעבודה הסתיימה וכך לחסוך מעצמכם הרבה מאוד הוצאות מיותרות, בכבוד רב, ש. רז."

תגובתה של דורה ש' למכתב לא נמצאת בארכיון. מה שכן מצוי הוא תצהיר עדות סתום מראשית אוקטובר באותה שנה, שאת טיבו איני יודע להסביר. על גבי דף אחד נקי נכתב "אני הח"מ דורה ש' מרחוב 3075 גוש 7024 חלקה 101 מצהירה בזאת שהמבנה הקטן אינו שייך לי. בכבוד רב, דורה ש'." מתחת להצהרה זו, בכתב יד, משורבט: "אני הח"מ עו"ד ה. עזוז מאשרת בזאת שביום ב' 2.10.96 -זיהיתי את הגב' דורה ש' המוכרת לי אישית ולאחר שהזהרתיה כי עליה להצהיר את האמת וכי תהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק אם לא תעשה כן אישרה היא את נכונות תצהירה הנ"ל וחתמה עליו," כמה ימים אחר כך, ב-15.10 כותבת אמי שוב, הפעם לגב' אלונה גירון מהמחלקה לשימור מבנים בעיריית תל אביב.

"ג.נ.מ. זה למעלה משבועיים אני מנסה להביא לידיעת הגורמים המתאימים בעירייה מקרה של פגיעה בבית מיוחד המיועד לשימור ברחוב 3057.  דיירים המתגוררים בבניין התקינו מזגן גדול בחזית הבית למרות שהבאתי לידיעתם כי הדבר ימנע ממני את השימוש במרפסתי. עד היום למרות שהודעתי על כך למוקד העירוני ולמחלקות אחרות בעירייה, אף אחד לא פנה אליהם בדרישה להחזיר את המצב לקדמותו. אני מבקשת את טיפולך בנושא ואשמח לעמוד לרשותך. אני מעבירה אליך רצ"ב העתק מכתב שמסרתי לידי השכנים ביום התקנת המזגן. הם פשוט צפצפו ובדיעבד מסתבר שהיו להם כל הסיבות לצפצף. מצער לגלות כי עיריית תל אביב הגדולה אינה שומרת על מבנים מיוחדים המיועדים לשימור מורשת העיר".

בהקשר לתכתובת המובאת כאן חשוב לציין דבר אחד. בכל שנותינו ביפו, אמי ואני מעולם לא השתמשנו במרפסת שלא לצרכי ייבוש כביסה. מעקה המתכת הירוק שתחם אותה העלה חלודה מרגע כניסתנו ולא נצבע מעולם. הצמחייה שאמי הניחה שם בפרץ של רצון טוב הפכה, עקב הזנחה של שנים ארוכות, לגבבת קש. הרצפה נוקדה בצואת יונים. המרפסת לא עניינה את אמי כהוא זה. ואולם בדל מידע נוסף שהשמיטה אמי במכתביה לגברת אלונה גירון משנה באחת את האופן שבו נקרא רצף המכתבים הבהולים הללו. בדל המידע הזה הוא אבא שלי. כשהגיעו הוא ואמי לראות את הבית ברחוב 3057 בפעם הראשונה, מיד התיישבו במרפסת. אבא שלי אמר שמרפסת יפואית כזו, עם נוף לים ולמסגדים, היא מרפסת מושלמת לכתיבת ספרות. כאן הוא רצה לכתוב את ספרו הגדול על הפורטוגלים. מדי בוקר ייצא אל המרפסת ויכתוב קצת. אחר כך יאכלו ארוחת צהריים משותפת – בסביבות השעה אחת – ואז כל אחד ישוב לענייניו. היא לענייני ההוצאה לאור והוא אל המרפסת, להמשיך לכתוב עד השקיעה. על פוטנציאל ההתרחשות הזו ביקשה אמא שלי לשמור, לדעתי, ולא על שימוש ממשי במרפסת. אם יקרקש לו מזגן מעל הראש, ואם יצטרך לחמוק מטיפות מים קרירות תוך כדי כתיבה, אבא שלי לא יוכל לכתוב שם, וכך יתפוגג הסיכוי הטוב ביותר שיבוא לגור איתנו.

"גברת רז הנכבדת. ראשית אנו מתנצלים על העיכוב במענה על פנייתך ולהלן תשובתנו," כותבת לאמי הגברת אלונה גירון כעבור מספר חודשים. "ביום 21 בדצמבר ביקרו מהנדסי המחלקה לפיקוח על הבנייה בבניין מגורייך ולא מצאו בנייה חדשה. נציין כי התקנת מזגנים בבניין ישן המיועד לשימור אינה מטופלת על ידי עיריית תל אביב יפו. אנו מתנצלים בשנית על העיכוב במענה על פנייתך ועומדים לרשותך בכל עת." על גבי מכתבה זה של הגברת גירון החותם את פרשת המזגן, מצורפת הערה בכתב יד של אחד מעובדי העירייה כי" בבדיקה חוזרת עם מח' שימור של עיריית ת"א התברר כי למרות טענותיהם של הגברת רז ודורה ש' הבניין ברח' 3057 אינו מבנה לשימור. לאחר עיון בממצאים האלה סגנית יועץ משפטי של ע. ת"א עו"ד וניה שטכטמן החליטה כי אין מקום להגשת כ"ד. ארקדי." המזגנים נשארו. ואחרי כמה שנים אבא שלי עבר למרפסת בטיילת בת-ים.

*

אחד הדברים היפים בסכסוך של אמי עם הדור הראשון של בני משפחת ש' היה אופיו הדיפלומטי. בין מתקפה למתקפה נותרו היחסים טובים וחמימים. העובדה הזו, שהפתיעה אותי בהתחלה, לימדה אותי שגם יריבות היא סוג של ידידות, או לפחות מערכת יחסים אמיתית שיש לכבד ולטפח. בתקופות שבהן עבדה אמי ימים שלמים בבית ההוצאה לאור שהקימה, לא איפשרה לי דורה לאכול קציצות צמחוניות מופשרות של "טבעול" – גם אם באותה עת סירבה לשוחח עם אמי ודיברה עליה סרה באוזניו של בעל המכולת – ונהגה לשלוח לי מאכלים מבושלים ממטבחה לעיתים קרובות. ביום הולדתי השלוש עשרה שחל בדיוק שש שנים אחרי פרשת אבנון וארבע לפני פרשת המזגן, דאגה שאקבל ערכת תפילין, אותה איבדתי מאז. ואולם אותו מאבק שכנים ג'נטלמני בין יריבים המכבדים זה את זה בא אל קצו כעבור שלוש שנים, עם חילופי הדורות בקרב הנהגת משפחת ש', אותה מתעד המכתב המשונה הבא, שנכתב בידי נציג העירייה ל' פיטרובסקי, בעקבות ביקורו בבניין לאחר קבלת מכתב תלונה שהגישה אמי בעילום שם בשנת 2001. "בביקור שערכתי במקום," הוא כותב, "נמצא כי שוב סגרו מרפסת בקומה עליונה. צלצלתי בדלתה של משפחת ש' אך איש לא ענה. כשהסתכלתי למעלה זיהיתי אדם שמסתכל בי מתוך המרפסת הסגורה. קראתי לו מספר פעמים ורק כשצעקתי כי ראיתי שיש מישהו בדירה נפתחו התריסים. לטענת האיש הוא בעל של בתה של בעלת הבית ושמו הרצל ז'. יצויין כי לא נמצא בן אדם כזה במערכת התושבים. גם לא היה מענה למכתב הזמנת גירסה. התקשרתי מספר פעמים לטלפון שקיבלתי ממנו אבל לא היה מענה."

שלוש עשרה שנים לאחר התפוצצות פרשת אבנון וחודשים ספורים לאחר קריסת רשת חנויות בגדי הילדים "קטנצ'יק" (עם סניפים בלוד, רמלה, ראשל"צ וחולון) בבעלות הרצל וציפי ז', נאלצו בני הזוג לעזוב את בית גלותם השכור בראשל"צ. כעת הסתתרו מפני נושיהם הרבים בגלריה ששימשה עד אז את המתפרה של דורה. מרבית החובות היו רשומים על שמו של הרצל ז', ולכן מיעט מאוד לצאת מהבית מחשש להילכד. ומכיוון שהעביר את רוב שעות היממה ספון בביתו החדש והצר, העסיק את מוחו בדבר אחד בלבד – הרחבת שטח המחייה של משפחתו באמצעים שעמדו לרשותו. כיוון שמצבו הפיננסי לא אפשר לו רכישת דירה, חשב כנראה שבחדר אחד מדירתנו יוכל לעמוד.

מרגע שקיבל לידיו הרצל את עמדת הפיקוד על ניהול הסכסוך, הוסרו הכפפות. כל מאמציהם של בני הזוג ז' הופנו כעת להתשת אמי. אבדן ההדר בסכסוך השכנים הזה התבטא היטב גם בהבדלים המהותיים בדעות הפוליטיות של שני הדורות למשפחת ש'. בעוד אלברט היה איש מחל מסור, כאמור, ואחד מיושבי סניף התנועה בשדרות ירושלים, היה הרצל תומך נלהב של תנועת כך. בשלב הראשון, החלו ציפי ושתי בנותיה – לבושות תמיד בחליפות הטרנינג שהוריהן רכשו בסיטונות אך כבר לא ימכרו לעולם – לפסוע הלוך ושוב ללא מטרה במסדרון המשותף, תוך נקישות כבירות בנעלי העקב שלהן. הן ידעו שהרעשים הללו מוציאים את אמי מדעתה, ואף חמור מכך, מפירים את הסטאטוס קוו שנשמר מרגע שרכשה אמי את הבית – המסדרון הפנימי משמש אותנו, המרפסת הפנימית משמשת אותם. בתגובה על מעשה ההתגרות, הורתה לי אמי להתחיל להשתמש במרפסת הפנימית. ביצעתי את פעולת התגמול במסירות, שלוש או ארבע פעמים באותו שבוע, באמצעות ישיבות קצובות של רבע שעה עד עשרים דקות במרפסת המשותפת, אך אני מאמין שאיש לא שם לב.

כשפנתה אמי אל דורה ש' ואמרה לה כי הנקישות במסדרון נשמעות היטב בסלוננו ובחדרי השינה, וכי אם הדבר ימשך לא תהיה לה ברירה אלא לפנות למשטרה, אמרה דורה, מעט בייאוש, כי על אמי לשוחח בנושא עם ציפי. היא, דורה, כבר לא יכולה להגיד לה כלום. כשנודע לציפי כי אמי איימה לפנות למשטרה, הבינה זאת כרמיזה לכך שבכוונתנו להסגיר את הרצל ואותה לנושיהם והחליטה להגביר את לחצה. ימים ספורים אחר כך החלו חפצי מחסן שונים להיזרק במסדרון המשותף. תחילה ארגז או שמיכה חבוטים, ובהמשך גם צעצועים, רהיטים, פתרונות איכסון זולים וכלי עבודה. מכאן היתה ההידרדרות מהירה. היא נמשכה במעשי חבלה בארון החשמל שלנו, בהחלפת מנעולים ואף בניסיון, לכאורה, לגרום להיעלמותה של חתולתי המבוגרת, לאצ'י.

בקריאה בתעודות המצויות בתיק הבניין מאותה תקופה גיליתי שבכל התיק המפואר והדחוס הזה, אין אלא אזכור אחד בלבד לקיומי, בתור מספר תעודת זהות בן שמונה ספרות במסמך רישום הדיירים במבנה. אפילו לא שמי המלא. אני חושב עכשיו שכבר בזמן התרחשות האירועים בחרתי, כנראה, בתפקיד של קורא. ימים מעטים לאחר שהושלכו לראשונה פריטי המחסן בכניסה לביתנו, כבר התרגלתי לעניין וכמעט שלא שמתי לב עוד לאי הנוחות שנגרמה לנו בשל כך. במידת מה אף הסתקרנתי לגלות מדי יום אילו פריטים יוציאו ציפי והרצל לתצוגה, וכך יחשפו בפני או טפח מעולמם הפרטי. גם את תקלות החשמל היזומות קיבלתי בשוויון נפש יחסי, ובאותה תקופה שמחתי לגלות את סגולות הקריאה לאור נרות. אמא שלי, כמובן, ראתה את הדברים באור שונה, ולאחר שנה מתוחה ומלאה בהתנכלויות, ביצעה מכירת בזק של הדירה לנ. ג'עפר, עו"ד ונוטריון ערבי בעל משפחה מרובת ילדים, והוא מתגורר בה עד היום תוך מירור חייהם של בני משפחת ש' בתביעות, קובלנות ותצלומים, דוגמת המכתב הזה מה-15 ביוני 2008 שבו הוא כותב כי

"היום בבוקר החלה שכנתי הגברת דורה ש' לבצע עבודות בניה בבית בכתובת הנ"ל באמצעות מספר פועלים בקומה א' כולל פתיחת קירות חיצוניים ופתחים כולל פגיעה בגג הבית – יש להדגיש שמדובר בבניין לשימור עם היסטוריה ארוכה ולמרות תלונות שהוגשו בעבר לא נעשה דבר…"

אך אני מרגיש שכאן אני כבר נכנס לפרק חדש בסיפור, אשר עדיין נמצא בכתובים. לכשיסתיים, ימתין באתר האינטרנט החדש של הגנזך העירוני עד לבואו של קורא מתאים.