Write Stories

סמואל שמעון | מקור:ערבית

שני מלוכנים ב"קַטוֹרְז ז'וויה": פרק מתוך "עיראקי בפריז"

תרגום : איציק שניבוים

הקדמה מאת כמאל ריאחי

"עיראקי בפריז" הוא רומן שראה אור בשנת 2005, וזכה להפוך לרב-מכר. זהו פרק מתוך היצירה שמתחיל בצירוף מקרים: שתי דמויות, גבר ואישה, נפגשות ברחוב במקרה, ומשם מתחילה שרשרת של אנקדוטות פרועות. שמעון בונה את הסיפור כולו באמצעות טכניקה של יחידות נרטיביות סגורות הלקוחה מאמנות הסיפור הקצר. כל פרק ביצירה הזאת יכול להיקרא כסיפור קצר נפרד. הסופר מספק לקורא תמונת מצב של המהגרים בפריז, ומתמצת את גורלן של שתי שכבות ושתי מדינות. "כן, אני מלוכני. אני חושב שהמשטר המלוכני בארצי היה יותר טוב בשבילנו."

יום הבסטיליה הופך לתירוץ שדרכו המספר דן בגורלם של שני המלוכנים: מישלין הצרפתייה שאיבדה את בעלה וכלבה, והגולה העיראקי שמשוטט ברחובות פריז לאחר שיאבד את ארץ מולדתו. הכלב האבוד הוא ייצוג תמונה של שתי דמויות מלוכניות חולמניות ועצובות, החולמות על החזרת העטרה ליושנה. הטקסט מציב שאלות על העצמי ועל המולדת האבודה, באמצעות הגוף הפיזי, הדבר היחידי שניתן לשלוט בו. הגוף הצרפתי, העיראקי, היפני ועוד, אשר הופך למקלט ולמפלט אחרון, התחליף האופטימלי למולדת.  מה יקרה למלוכני האחרון? בין אוטוביוגרפיה לפנטזיה, טקסט זה מייצר את עולמו כחלק מחיים מופקרים.

 
 
קראו עוד

חברי קלוד, המלצר בבית הקפה "או שֶׁה דֶה לַ'אבֵּי", ביקש ממני לסיים לשתות מהר. השעה שתיים ורבע לפנות בוקר והוא צריך לסגור את בית הקפה. הלכתי כמה צעדים והתיישבתי בכיכר פירסטֶנבֶּרג. כאן אני מנקה את הראש כל יום. הבית שבו חי הצייר הידוע דֶלַקְרוּאָה בשנותיו האחרונות עומד מולי, עכשיו הוא מוזיאון. התחלתי לעשן סיגריה. חשבתי ללכת לתחנת אוסטרליץ, אבל אני לא יכול להירדם כשמצב רוחי קודר. "עד מתי הצרפתים יחזרו על ההצגה המשעממת הזאת?!" שאלתי בקול רם, כאילו אני מדבר עם הצייר הגדול. התכוונתי למצעדי-הענק הצבאיים שהם עורכים כל שנה. אלפי חיילים, מאות טנקים ותותחים וטילים, עשרות מטוסים חגים בשמיים, והמון רב בכל מקום, ומשטרת התנועה סוגרת את הרחובות הראשיים המובילים למרכז פריז, דבר שמחולל מהומה נוראה שנמשכת כל שעות היום. ערוצי הטלוויזיה משדרים את המצעדים האלה בשידור חי, ואנחנו רואים את אותן התמונות על המסכים של מאות אלפי טלוויזיות שמוצבות בחלונות הראווה של חנויות האלקטרוניקה. אני אוהב את צרפת, אבל אני לא אוהב את היום הזה שהם קוראים לו "קַטוֹרז ז'וּיֶה" (ארבעה-עשר ביולי), וחוגגים בו את יום השנה למהפכה הצרפתית.

עזבתי את כיכר פירסטנברג והחלטתי לטייל סביב כנסיית סן סולפיס עד שיעלה השחר ואז אכנס לכל בית קפה שאמצא. בסוף רחוב בונפּארט החוצה את רחוב וִיָה קולומביה ראיתי אישה אלגנטית הולכת בצעדים שעוררו את תשומת לבי. היא לבשה מכנסיים קצרים לבנים שחשפו שוקיים מוצקות. שיערתי שהיא כבת חמישים. כשהמרחק בינינו הצטמצם היא נראתה לי עצובה.
"למה את עצובה, מדאם?" שאלתי ולא ציפיתי שתענה. הייתי שיכור, והשעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר.

האישה נעצרה, ניסתה לשרטט חיוך קטן על פניה ואמרה, "כן, אני עצובה מאוד מסייה."

"אני מצטער מאוד, מדאם," אמרתי.

"איבדתי את הכלב הקטן שלי בקטורז ז'וּיֶה, מסייה, זה לא עצוב?" אמרה בנימה מתפנקת, לחלחה את שפתיה ושרבבה אותן.

"ואני איבדתי את המולדת שלי בקטורז זְ'וִיֶה 1, מדאם, זה לא עצוב?" אמרתי בסרקזם.

היא צחקה ואמרה, ובתוך כך עצמה את עיניה בהתפנקות: "איך זה קרה?"

"זה סיפור ארוך, מדאם."

האישה שתקה רגע, ואמרה: שמע, אתה רוצה לשתות איתי כוסית? אני מכירה מקום שפתוח עד שעה מוקדמת בבוקר."

חצינו את שדרת סַן זֶ'רְמֶן וצעדנו במקביל לכנסייה. היא אמרה לי: "אני גרה בשדרה הזאת. נכון שזה נהדר לגור בשכונה הזאת?"

" זה החלום שלי," עניתי.

"גם שלי," היא אמרה בעליצות, ואז הוסיפה: "תאר לעצמך כמה נהדר יהיה אם ניתקל עכשיו בכלב הקטן שלי."

"אנחנו נמצא אותו, תאמיני לי גבירתי, אני מרגיש שנמצא אותו," אמרתי.

היא נעצרה והביטה בי: "אתה נחמד, אתה נותן לי הרגשה של ידידות. אמרת 'נמצא אותו', זה נחמד מצדך."

משכתי בכתפיי ולא ידעתי מה לענות.

"כן, אתה נחמד," חזרה ואמרה.

כשנכנסנו לקפה "קוֹנטי", ברך אותי מנהל הקפה, דַמְיָאן לשלום והושיט את ידו ללחיצה.

"נראה שאתה מפורסם," אמרה האישה.

"רק בברים," אמרתי, והיא צחקה בקול רם.

הזמנתי יין אדום והיא הזמינה "קיר רויאל", וכשראיתי שדמיאן עוזב את הדלפק, ידעתי שהוא הולך למחסן שמאחוריו, ליד השירותים. הלכתי מיד אל השירותים, המתנתי רגע עד שהוא יצא מהמחסן, ואמרתי לו: "דמיאן, בבקשה, אם נצטרך לשתות הרבה, אוכל לשלם את החשבון מחר? הכרתי את האישה הזאת היום."

"בטח," אמר דמיאן, והוסיף: "היא גרה בפריז רק שבועיים, היא היתה בקליפורניה."

"אתה מכיר אותה?!"

היא באה כל לילה לשתות כוסית, גרה כמה צעדים מכאן."

האישה אמרה ששמה מישלין, ושאלה לשמי, על החיים שלי, ומה קרה לארצי. סיפרתי לה שאני עובד כעת בחברת תרגום והדפסה, ושהשאיפה שלי היא להיות במאי קולנוע. על ארצי אמרתי לה שחבורה של קצינים בני בליעל הפילה ב"קטורז ז'ויֶה" של שנת 1958 את השלטון המלוכני בעיראק בהפיכה צבאית עקובה מדם, ומאז העם העיראקי חי תחת שלטון של אנשי צבא גסי-רוח.

"אתה מלוכני?"

"כן, אני מלוכני. אני חושב שהמשטר המלוכני בארצי היה יותר טוב בשבילנו."

היא הנהנה בהבנה, ואמרה: "חייתי יותר מחמש-עשרה שנה בקליפורניה, היתה לי שם מסעדה גדולה לאוכל צרפתי – טוב, לנו, לי ולבעלי. לפני חודש נפרדתי ממנו." היא הזמינה עוד כוס משקה, והוסיפה: "אני טבחית מקצועית. חשבתי לפתוח מסעדה כאן בפריז, אבל החלטתי לבדוק קודם את השטח ולכן הסכמתי לעבוד כשֶָׁפית במסעדה מפורסמת, מאחורי פָּלֶה דֶה ז'וּסְטִיס (היכל המשפט). הלקוחות שלי הם השופטים הידועים ביותר בפריז." היא השתתקה ושאלה אותי: "איפה אתה גר?"

"לפני כמה זמן עזבתי את הדירה שלי שהיתה קרובה לכאן, ועכשיו אני גר בדירת סטודיו קטנה ליד בית הדפוס שאני עובד בו, קרוב לבורסה של פריז."

סביבה יפה, אבל זה רחוק מכאן," אמרה.

המשכנו לשתות עד סגירת בית הקפה והיא הזמינה אותי להמשיך לשתות בביתה: "זה כמה צעדים מכאן, בוא איתי."

בבוקר יצאה מישלין מהאמבטיה – אני עדיין הייתי במיטה. היא אמרה "בוקר טוב" ורכנה לנשק אותי. משכתי אותה אל המיטה.

היא שאלה: "אתה יודע שגם אני מלוכנית? אני טבחית וטבח יכול להיות רק מלוכני, נכון?"

"כן," אמרתי והסרתי מגופה את המגבת הגדולה.

מישלין הלכה לעבודה והשאירה אותי ישן. כשחזרה הייתי באמבטיה. התקלחתי ושרתי בהתלהבות את שירו של שארל אזנבור Dans tes bras. היא החלה לשיר אותו איתי, פשטה את בגדיה ונכנסה למקלחת.

"אני מכירה את שארל אזנבור אישית," אמרה מישלין כשאכלנו אוכל צרפתי מובחר שהביאה מהמסעדה.

"הייתי הטבחית הפרטית של הזמר בוב ליונל ריצ'י."

"וַאוֹ, אני אוהב מאוד את ליונל ריצ'י," אמרתי.

"גם אני," אמרה מישלין, "הרבה שנים הייתי הטבחית המועדפת עליו. פעם אחת שארל אזנבור היה אחד המוזמנים אצל ליונל ריצ'י ואני פיקחתי על הבישול. ליונל ריצ'י אמר לי: 'מישלין, אני מבקש ממך שתשימי לב לאוכל יותר מתמיד, כי האורח שהגיע הוא שארל אזנבור, והוא חטטן, דוחף את האף שלו לכל דבר קטן במטבח, אני מבקש ממך, אני לא רוצה שהוא ינדנד.' ובאמת, כשאזנבור הגיע, הוא התערב בכל דבר קטן בענייני האוכל. הוא מנדנד הרבה ותובעני."

"ליונל ריצ'י נחמד בתור בן אדם?" שאלתי את מישלין.

"מאוד," אמרה מישלין בלהט.

ואז היא שאלה אם התקשרתי לחברת התרגום והודעתי להם על היעדרותי. אמרתי לה שהם רגילים להתנהלות שלי. הזכרתי לה: "אל תשכחי שאתמול היו חגיגות קטורז ז'ויֶה."

"קטורז ז'ויֶה, הזכרת לי, אנחנו צריכים לצאת לחפש את הכלב, אולי נמצא אותו במקום שבו איבדתי אותו."

"בכיכר סן סולפיס?"

"כן, ליד הבית של קתרין דנב, השחקנית, אתה מכיר אותה?"

"מי לא מכיר את קתרין דנב!"

"נכון, אתמול אמרת לי משהו על קולנוע."

"אני רוצה להיות איש קולנוע."

"נכון, אני זוכרת."

הלכנו לתחנת המשטרה שמול כנסיית סן סולפיס, והיא מסרה שם פרטים על הכלב שאבד. את שעות הצהריים בילינו ברחובות הסובבים את הכנסייה. שתינו כמה כוסות יין לבן בבית הקפה מול הכנסייה. היא אמרה לי שהיא צריכה לחזור הביתה ואחר כך ללכת לעבודה. היא הציעה שאבוא איתה כדי שהיא תיתן לי מפתח של הבית.

היא אמרה: "אני מרגישה שאני מתאהבת בך."

"גם אני," השבתי.

לפני שהיא הלכה לעבודה הלכנו למיטה, ואז היא התקלחה ויצאה.

קמתי והעמדתי שולחן קטן ליד החלון הנשקף אל שדרות סן ז'רמן, הבאתי את בקבוק הבורבון והתחלתי לשתות. כיוון שהדירה היתה בדיוק מעל קפה "אוֹלד נֵייבי", שנאסר עלי להיכנס אליו בעקבות מריבה עם בעל בית הקפה, דימיתי לי שאני יושב בקומה השנייה של הקפה, על אפו וחמתו של בעליו.

מה שאמרתי למישלין בעניין העבודה לא היה נכון. בסך הכול זו היתה חברה קטנה שעושה עבודות תרגום והדפסה ומנהלה היה לבנוני בשם ז'אן, שלפעמים נזקק לי להקלדת כמה עמודים בערבית. למזלי, הודיע לי ז'אן שבוע לפני שפגשתי את מישלין, שהוא חתם על חוזה עם חברה צרפתית ידועה בתעשיית הנשק, לתרגם קטלוגים של נשק שהחברה מכרה לאחרונה לכמה ממדינות המפרץ, ומדינות ערב דרשו שהקטלוגים יהיו בערבית. ז'אן היה מאושר באותו יום. כשהזמין אותי להרים כוסית איתו, בישר לי על העסקה, אמר שהוא יזדקק לי "לפחות לחודשיים", ונתן לי סכום כסף על החשבון.

לפני שמישלין חזרה מהעבודה, צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת, ועל הקו היה בחור צרפתי ששאל על גברת מישלין, ואמר שבחגיגות "קטורז ז'ויה" הוא היה בבית קפה עם חברתו ובא לשם כלב קטן והתיישב לידם. כשהם עזבו את בית הקפה לפנות בוקר, הם לקחו אותו איתם, "כי ידענו שהוא הלך לאיבוד". ואז, הוא נתן לי את הפרטים ואמר שהוא ראה על הקולר של הכלב מספר טלפון בארצות הברית. הוא התקשר למספר הזה, וענה לו גבר שדיבר אנגלית במבטא צרפתי ואמר שהכלב שייך לאשתו לשעבר שנמצאת כעת בפריז. הוא נתן לו את מספר הטלפון של מישלין. הודיתי לבחור וביקשתי את מספר הטלפון שלו, ואמרתי לו שמישלין תתקשר אליו ברגע שתחזור מהעבודה.

"אמרתי לךְ שנמצא אותו!" צעקתי בקול רם כשהרמתי אותה עם השקיות שהיו בידיה.

"תיזהר, תיזהר, יש שם בקבוקי יין לבן," אמרה מישלין, נעמדה וקפאה במקומה, נתנה בי מבט ואמרה: "אני מריחה ריח של בורבון. אל תשחק איתי בבקשה."

"אני לא משחק, מישלין, מצאנו את הכלב."

"איפה? המשטרה התקשרה?" נדתי בראשי לשלילה וסיפרתי לה את הסיפור. היא לקחה את מספר הטלפון והתקשרה אליו, ואני התעסקתי בריקון השקיות ובהכנסת האוכל והיין למקרר. פתאום השמיעה מישלין צעקה: "אנחנו חייבים לחגוג את הבשורה הזאת – חגיגה גדולה!" היא נוכחה באמיתות הידיעה והחלה לרקוד ולחבק אותי ולמשוך אותי למיטה. לפני שהתפשטנו היא ביקשה שאפתח בקבוק יין לבן ואשים אותו ליד המיטה.

לא אהבתי כלל את הכלב של מישלין. הוא היה מכוער. והיא נישקה אותו בלי הרף. מהרגע שהוא הופיע בינינו הוא התחיל להציק לי. כשמישלין היתה בבית הוא היה נובח כל הזמן במחאה על נוכחותי, וכשהיא היתה הולכת לעבודה והוא היה נשאר איתי, הוא לא פצה את פיו. הוא היה נעלם מעיניי ומתחבא – אלוהים יודע באיזו פינה של הבית. הוא היה מתחבא, עד שפתאום היה יוצא ממחבואו, מתקרב אליי, מביט בי בחוצפה ומתחיל לנבוח עליי. ובאותו רגע ממש היתה הדלת נפתחת ומישלין היתה נכנסת.

למרות המריבות הקטנות שפרצו בינינו כתוצאה מהבדלי מזג ואופי, מישלין החלה לחוש בנוח איתי. היא קנתה לי בגדים – במיוחד חולצות מותגים. היא אהבה את המותג Agnes b. כיוון שהייתי בעל ניסיון בהדפסה והוצאה לאור, היא קנתה מחשב ומדפסת צבעונית ואמרה שהיא תכתוב ספר על המטבח הצרפתי ואנחנו נפיק אותו ביחד. "ואתה תוכל להשתמש במחשב לצורך כתיבת התסריט שסיפרת לי עליו."

לא הנחנו לשום שעה פנויה לחלוף בלי שהלכנו למיטה. לפני שיצאנו מהבית וכשחזרנו, אחרי האוכל ואחרי המקלחת. באחד הימים, כשחזרתי מהעבודה, היא אמרה לי שהיא מזמינה אותי למסעדה מקסיקנית משובחת. במסעדה היא הציעה לי רעיון: "בוא נעבור לגור ביחד," ושאלה: "מה דעתך?"

"אנחנו יחד, מישלין," השבתי לה.

"נכון אבל לא דיברנו עד עכשיו על כמה פרטים חשובים."

אמרתי לה בפיזור נפש, משיק את כוסי אל כוסה, "בואי נשאיר את הנושא הזה לזמן אחר."

פניה קדרו והיא אמרה: "איך שאתה רוצה."

אבל ה"איך שאתה רוצה" הזה לא נאמר מן הלב, שכן מיד אחרי שיצאנו מהמסעדה והלכנו כמה צעדים היא החלה להרים את קולה: "כולכם כאלה, מנצלים את טוב הלב שלי. הזמנתי אותך לארוחה המשובחת הזאת כדי לדבר על היחסים שלנו, ופתאום אתה עונה בקרירות 'בואי נשאיר את הנושא לזמן אחר'. זמן אחר מתי? אהה? תגיד לי. עכשיו אתה רוצה רק לשתות ולזיין. זה לא מה שאתה באמת, חסר-בית?" היא פתחה עיניים גדולות, וכשאמרה "חסר-בית" הביטה בפניי. הבטתי בה בפליאה, והיא אמרה: "בטח, שאלתי עליך ואמרו לי שאתה חי באשליות הקולנוע וישֵן ברחובות, ובכל זאת הסתפקתי בך, ואפילו הזמנתי אותך למסעדה הכי משובחת." היא המשיכה לדבר, ועוררה את תשומת לבם של כמה עוברים ושבים: "כולכם כאלה, מנצלים אותי. בעלי היה בוגד בי עם החברות הכי קרובות שלי כשאני עבדתי בשבילו כל הזמן." אמרתי לה: "גם את שכבת עם בחור מקסיקני כשבעלך היה ישן בצהריים. את עצמך סיפרת לי את זה!"

"זה לא עניינך," היא אמרה ושתקה.

הלכנו כמה צעדים, והיא פנתה אליי: "תן לי את המפתח של הבית, בבקשה. תבוא מחר ותיקח את הדברים שלך. אני מצטערת, אני לא חוזרת עכשיו הביתה, אני ממשיכה את הערב שלי."

נתתי לה את המפתח באמצע הרחוב. היא הלכה להמשיך את הערב שלה בברים של רחוב פרינסֶס, ואני פניתי לכיוון או שֶׁה דֶה לַ'אבֵּי ושתיתי עד שתיים. כמה דקות לפני שהבר נסגר הגיעה מישלין והזמינה משקה. המלצרים מג'יד וקלוד התפלאו שהיא עומדת לידי ולא מדברת אתי.

הכנסתי את ידי לכיס והתכוונתי לשלם את החשבון שלי, והיססתי לרגע. חשבתי לשלם גם עבורה אבל חששתי מהתגובה שלה. שמתי לב שאני לובש את אחת החולצות שהיא קנתה לי – מי יערוב לי שהיא לא תדרוש אותה בנוכחות הלקוחות. הייתי באמת נבוך.

ליד הבר עמד יפני, מהלקוחות הקבועים. הוא היה איש מוזר. ימים שלמים לא היה מוכן לדבר עם שום לקוח, ואז, ביום אחר, הוא היה בא ומדבר עם כולם. היה לו גם מנהג לדבר עם לקוח כלשהו ובאמצע השיחה לפרוש וללכת לדבר עם לקוח אחר.

היפני ניגש למישלין והזמין אותה לכוסית. הם החלו לשוחח בעליצות ומישלין התחילה להשמיע את צחקוקיה. ניצלתי את ההזדמנות והתגנבתי החוצה. לא העליתי בדעתי לרגע שמישלין תבוא בעקבותיי ואף תגרור אותי לבלות את שעות השחר בתחנת משטרה.

תחילה חשבתי להתרחק מהשכונה, מה גם שבתי הקפה שאני שותה בהם היו סגורים – לה דנטון, לֶה רֶלֶה, אוֹדֵאוֹן טנסי, אטלס ובונפארט. התעצלתי ללכת לאזור האופרה ומון פַּרנאס והלכתי לקפה קונטי. לא חלפו כמה רגעים ומישלין הגיעה חבוקה עם היפני. היא ניגשה אלי ואמרה בשקט: "קח בבקשה את המפתח הזה. לֵך וקח את הדברים שלך, כי אני וחברי היפני החלטנו להתחתן, ואני לא רוצה שום צרות."

"בסדר," אמרתי ולקחתי את המפתח, והיא החלה לנשק את חברה היפני: "אהובי היפני."  לקוחות אחדים הביטו בנו וחייכו. כמה מהם היו לקוחות קבועים שידעו שהיא אמורה להיות החברה שלי.

היות שהמרחק בין הבית ל"לה קונטי" אינו עולה על מאתיים מטר, הלכתי מיד והתחלתי לאסוף את הדברים שלי. הכלב הסתכל בי מפינתו ורעד. חייכתי אליו. הוא נשם בכבדות ונעץ בי את מבטו. לפני ששמתי את בקבוק ה"ג'ק דניאלס" במזוודה, עלה בדעתי לשתות כוסית. הרי מישלין לא תגיע לפני חמש, שיערתי. אבל ברגע שהתחלתי לשתות התחיל הכלב לנבוח ומישלין וחברה היפני נכנסו. היא ליטפה את הכלב, וכשראתה אותי יושב עם הכוסית ביד, יצאה מכליה.

"הבית שלי לא בר, אתה מבין?" היא ניסתה להוציא את הכוסית מידי, ואני דחפתי אותה בכוח לעבר המיטה. הכלב התחיל לנבוח, וראיתי את היפני פותח את כפתורי מכנסיו, נכנס לשירותים וסוגר אחריו את הדלת.

"אתה מרביץ לי?!" היא צעקה.

" את זונה עלובה," אמרתי בזעם.

מישלין לקחה את הטלפון והתקשרה למשטרה. היא לא נתנה לי לצאת מהבית עד שלא הגיעו השוטרים. היא אמרה להם שאני גבר אלים ומסרב לעזוב את הבית.

"את זונה, מישלין, ואת יודעת את זה," אמרתי לה כשיצאתי עם השוטרים. היפני עדיין היה בשירותים והכלב נראה שמח בחיקה. במכונית שאל אותי השוטר "קניתם כלב חדש?" הבטתי בו בפליאה, והוא אמר שהוא ראה אותנו כשהגענו לתחנה להודיע שהכלב אבד. סיפרתי לו איך מצאנו את הכלב המכוער ההוא. השוטר צחק, ואמר לי בנועם שהם חייבים להחזיק אותי עד שבע וחצי בבוקר. שאלתי אותו אם אני יכול להישאר עד אחת-עשרה, "כי אני רוצה לישון קצת."

"אני לא חושב," אמר השוטר, והוסיף: "בכל אופן המשמרת שלי נגמרת בתשע, אני לא אעיר אותך לפני כן." אבל גם השוטר וגם אני שכחנו שזה היה יום ראשון והפעמונים של כנסיית סן סולפיס שמול התחנה לא יניחו לאיש לישון.

אחרי האירוע הזה החלה מישלין לחפש אותי בברים ולעיתים היתה מתקשרת למשרד להדפסה  ולתרגום ושואלת עליי. אחרי יומיים או שלושה היא מצאה אותי יושב בכיכר פירסטנברג ואמרה לי שהיא היתה שיכורה וטיפשה, והיא מתחרטת ומייסרת את עצמה על התנהגותה הפרימיטיבית.

היא שבה וסיפרה לי על הניסיון המר שהיה לה עם בעלה לשעבר. "אוי, אתה לא יודע כמה הוא היה אכזרי כלפיי באותה ארץ זרה." היא הדליקה סיגריה והמשיכה: "הייתי כמוך, זרה. אמריקה לא היתה הארץ שלי ופחדתי שבעלי יזרוק אותי לרחוב ואני אהיה חסרת-בית או פליטה," והוסיפה ואמרה: "מה זה אומר להיות חסר-בית? כל אחד מאתנו עלול להיות חסר-בית בכל רגע. אין שום יציבות בחיים האלה, חוץ מבמון פַּרנאס או ב'פֶּר לָשֶז'".  היא התכוונה לשני בתי הקברות המפורסמים. הקשבתי לה והנהנתי בראשי.

"הוא היה בא בלילה וזורק את עצמו על המיטה ונוחר עד הבוקר בלי הפסקה. ידעתי כמובן שהוא שוכב בצהריים עם מלצריות מקסיקניות."

"מישלין, אבל גם את סיפרת לי על הרומנים שלך עם מקסיקנים."

"רק רומן אחד עם בחור יפה," היא אמרה בקול מתפנק.

מישלין סיפרה לי פעם את הסיפור שלה עם הבחור המקסיקני שהיה המאהב שלה:

"הווילה הגדולה שלנו היתה במרחק שבעה קילומטרים מהמסעדה. בעלי העדיף לנוח בצהריים במסעדה. אני הייתי הולכת הביתה, אחרי שארוחת הצהריים היתה מסתיימת. הבחור, שהיה מדיח הכלים, סיפר לי שבעלי נשאר במסעדה כדי לשכב עם המלצריות בזמן מנוחת הצהריים שלו.  שוחחתי עם בעלי על העניין הזה והיו לנו הרבה מריבות, אבל לא יצא מזה כלום ולכן הייתי חייבת לעשות כמוהו. אחרי הכול אני לא טיפשה עד כדי כך, במיוחד שידעתי שמדיח הכלים, הבחור החזק, חולם כמו כל מקסיקני לשכב עם נשים בלונדיניות ושמתי לב למבטים שהוא היה נועץ בי בזמן העבודה במטבח. יום אחד ניגשתי אליו ואמרתי לו שהשארתי את תא המטען של המכונית שלי פתוח, וביקשתי ממנו שייכנס פנימה ויסגור אותו. כשסיימתי את העבודה ופתחתי את תא המטען, ראיתי את הבחור שוכב שם ומזיע כולו. סגרתי את תא המטען ונסעתי לכיוון הבית, ושם התחלנו גם אנחנו לנוח בצהריים, כל צהריים. אחרי זמן מה זה נודע לבעלי והוא פיטר את הבחור. הוא התחיל לעקוב אחריי והפך את החיים שלי לגיהינום."

 הסכמתי לחזור למישלין כדי לברוח מהגיהינום של הרחוב, כי התקופה שחייתי אתה כדייר בשדרות סן ז'רמן היתה נוחה ואפשרה לי להיחלץ מהחיים של חסר-בית שחייתי כעשר שנים. שכנעתי את עצמי שהדרך הטובה ביותר להישאר איתה היא לצאת בבוקר כאילו אני פקיד שיוצא לעבודה, ולחזור בערב כדי לבלות את הזמן איתה, כמו כל זוג.

אבל התוכנית הזאת היתה טובה רק לימים אחדים, משום שהתחלתי להתגעגע לשוטטות ולשתייה עם חברים. לכל מקום שהלכתי אליו היתה מישלין באה ויושבת אתנו. היא היתה עוברת בין כל בתי הקפה עד שהיתה מוצאת אותי. פעמים רבות היא גרמה לי בעיות עם חבריי. היא היתה אומרת לי: "לך הביתה ואני אבוא אחר כך," והיתה באה ומספרת לי סיפורים ומרגיזה אותי. פרצו בינינו מריבות רבות ויותר מפעם אחת נאלצתי לעזוב את הבית. היינו מתפייסים והייתי חוזר הביתה.

בוקר אחד, זה היה שבתון רשמי, הסתננה השמש אל חלוננו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. התעוררתי מלא מרץ והתחלתי ללטף את מישלין, שהחלה להתעורר לאט לאט ולהיענות לליטופיי בתשוקה גדולה. לאחר מכן הצעתי לה שניסע לבלות את היום כולו בוורסאי, "הרי אנחנו מלוכנים אחרי הכול, לא?" אמרתי לה.

"נהדר," אמרה, "לוורסאי, זה באמת נפלא."

הכנו כריכים מסוגים שונים והוצאתי מהמקרר שני בקבוקים של יין מוסקדה. אחר כך נסענו ברכבת לוורסאי וביקרנו בכל המקומות עם מאות תיירים. צילמתי תמונות רבות של מישלין: ליד שער הארמון, בגני הארמון המקסימים. מישלין ביקשה מתייר יפני לצלם אותנו ביחד במשקפי שמש. מצאנו לנו פינה שקטה תחת עץ, חיסלנו את הכריכים ואת ה"מוסקדה", ונשכבנו. כשהגיעה שעת השקיעה אמרתי למישלין "אני אשכיר סירה קטנה ונהיה באגם בשעת השקיעה." מישלין חייכה ונראתה מאושרת מאוד. "את תראי איזה ידיים חזקות יש לי," הוספתי, ועשיתי בידיי תנועות של חתירה.

עוד לא הספקנו להיכנס לסירה ומישלין הביטה ימינה ושמאלה ואמרה: אבל רוב האנשים הלכו."

"התיירים אוהבים לראות את החדרים שבתוך הארמון," עניתי לה.

"איזה מקום יפה," אמרה מישלין בקול רך, "תאר לך שאחרי כל השנים האלה ארמון וורסאי הוא עדיין כמו גן עדן. בטוח שבימי לואי ה-16 הוא היה הרבה יותר טוב."

הנהנתי בהסכמה.

"אתה צודק, אני מרגישה גאה להיות מלוכנית," אמרה כשהיא מעסה את כפות רגליי המונחות בין כפות רגליה.

מישלין דיברה ואני השטתי את הסירה לעומק האגם, למקום שיש בו עצים רבים, עד שהגענו למקום מבודד וחשוך למחצה. התחלתי לפנות ימינה ושמאלה ואז הבטתי במישלין בחיוך. היא הוציאה את המצלמה שלה וצילמה אותי.

היא שאלה: "למה אתה לא אומר כלום?"

חייכתי והבטתי פעם בעיניה ופעם בזרועותיי המטות את המשוטים במימי אגם וורסאי באותה שעת שקיעה קסומה.

"אתה לא אומר כלום?!"

פניתי ימינה ושמאלה וחתרתי בכוח, והסירה נכנסה למקום חשוך יותר.

"תגיד משהו," אמרה מישלין בקול רם. לא עניתי לה אלא המשכתי להסתכל בה.

"על מה אתה חושב, אהה? על מה אתה חושב? בבקשה, תגיד משהו, תגיד לי מה עובר בראש שלך?!"

הסתכלתי בעיניה ולא אמרתי דבר.

היא הוציאה סיגריה והחלה לעשן. "אבל תגיד משהו, אה? על מה אתה חושב? בוא תגיד לי על מה אתה חושב."

"אני חושב על היצ'קוק, אני חושב על סרט של היצ'קוק, מישלין."

היא הסתכלה בי ואמרה בתחינה: "לא, זה לא נכון. אתה נחמד, אמרת לי שאתה רוצה להיות איש קולנוע, נכון?"

מישלין החלה לפנות ימינה ושמאלה, ופניה האדימו לגמרי. הרגשתי שהיא עומדת לאבד לחלוטין את יכולת הדיבור. לבסוף היא אמרה: "אל תפחיד אותי בבקשה. אתה נחמד."

"גם את," אמרתי בחיוך, וביקשתי ממנה להדליק לי סיגריה.
"מיד," אמרה ונשמה לרווחה. היא הדליקה את הסיגריה והוסיפה: "עכשיו הגיע תורי לחתור."

היא החלה לחתור במהירות, ואמרה, מתנשמת: "אתה לא חושב שאנחנו צריכים לחזור?"

הנהנתי בהסכמה.

מישלין החלה לחתור בכוח, כאילו היא מנסה להינצל מטביעה. אני עישנתי את הסיגריה שלי והסתכלתי עליה, ועל פניה הצטייר חיוך גדול בכל פעם שעינינו נפגשו. כשהגענו אל ה"נמל" אמרה מישלין במבוכה: "אני צריכה לחזור הביתה מהר, כן, מהר. אני עייפה מאוד."

ברכבת לא החלפנו מילה. כשהגענו הביתה פתחה מישלין מהר את הדלת, ניגשה אל הטלפון, ולקחה אותו לחדר הפונה אל הרחוב. היא סגרה את הדלת מבפנים ואמרה לי דרך חלון הזכוכית הגדול שמפריד בין שני החדרים:

"אני מבקשת שתיקח את הדברים שלך ותעזוב אותי לנפשי. הקשר שלנו נגמר, נגמר, נגמר."

"אוֹרֶוואָר מישלין." לקחתי את החפצים שלי ויצאתי, ולא שמעתי שום תשובה.

באותו לילה הסתובבתי בין בתי הקפה ושתיתי עד שעלה הבוקר. מישלין לא הופיעה. היא לא הופיעה גם למחרת וגם לא אחר כך. יותר מחודש לא ראיתי אותה, עד שבאחד הימים שמעתי שהיא עזבה את פריז ועברה לעיר אחרת עם מדיח כלים מרוקאי שעבד איתה, ושם החליטה לפתוח מסעדה משלה.

 

  1. ב-14 ביולי 1958 הוצא להורג אחרון מלכי עיראק במהלך הפיכה צבאית. ר, להלן.

Liked the story? Comment below.

avatar