סלים אל-ביכּ | מקור:ערבית

תסריט (פרק מתוך רומן)

תרגום : איציק שניבוים

הקדמה מאת מוחמד אל-חבּאשה

זהו פרק קצר אחד מתוך רומן ארוך. אנחנו ניצבים מול סיפור שופע תחבולות נארטיביות. הגיבור יכול להיות מישהו שכל אחד מאיתנו עשוי לפגוש בבר במקרה, מישהו שיספר לנו סיפור על הכיבושים המיניים שלו בגאווה גדולה. אנחנו בוטחים בו בתחילה, אולי מתוך אדיבות וכבוד, אך במהרה הוא מאכזב את הציפיות שלנו. בהקשר זה, סלים אל-ביכּ מערב אותנו בתרחיש ששייך לעולם הלילי, שכל קורא יכול לחוות בעולם הסודי של הלילה. הוא מאמץ את הסגנון הסרקסטי והפשוט, השפה שלו חלקה ומקורות השראתה בביטויים של הרחוב, בין אם אלה ביטויים מהדיאליקט הפלסטיני או משפות אחרות.

במישור הנארטיבי, אנו עדים לסגנון קולנועי-מחזאי שנשען על סצנות. הקורא חשוף לסצנה מלאה בפרטים, חפצים ותיאורים -- כאילו שהוא צופה במחזה שמועלה על במה. הוא רואה את הבר, הרחוב, הספרייה, ואת נעליה של שרלוט. מהמשפט הראשון, הקורא מעורב ברצון הדחוף הזה להיפרד מהמרחב הציבורי "הסגור", ולחוות את חוויותיו של הצעיר הכובש שמלווה בחורה יפה אל דירתה ומחכה לקיום יחסי מין איתה. בזכות כישרונו הרב של הסופר, הקורא מוצא את עצמו בתוך שיחה על קולנוע וסרטים בין שתי הדמויות, שמסתיימת בסטייה של המספר מהמסלול, רק כדי לא להתרחק מהמטרה המקורית שלו. או אז הסופר מחזיר אותנו חזרה למרחב הסגור, אבל הפעם הוא אינטימי יותר, הדירה של שרלוט, שם המספר והקורא יחד איתו, מרגישים כי הוא מתקרב למטרה, ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך נארטיב מותח, מלכודת שיצר הסופר בכישרון רב.

 

קראו עוד

לא נשארנו זמן רב בבר. אחרי שקיבלנו את הודעת הטקסט של מלאני, הרגשתי שכל אחד מאיתנו רוצה שהאחר יסיים לשתות את המשקה שלו, ונצא מהר אל ביתו של אחד משנינו. זה ניכר מהדילוג המהיר מנושא לנושא, והניסיון למצות אותו, לקצר אחד כדי להתחיל באחר, לסיים את כולם ולקום.

אחרי פחות מחצי שעה היינו מחוץ לבר. עמדנו ליד דלת הכניסה, ושרלוט הציעה שלא נעבור ליד בר אחר שהיא חושבת שמלאני ורימא נמצאות בו. טיילנו מעט, ירדנו לתחנת המטרו ונסענו לביתה יחד, כמו על פי הסכמה מראש. איש מאיתנו לא שאל לאן אנחנו נוסעים. שנינו ידענו שאנחנו נוסעים לביתה, וזה, כנראה, גרם לי באופן לא מודע לדבר על הפוסטר שראיתי דרך החלון בדירתה כשליוויתי אותה הביתה בפעם הראשונה, או כשעקבתי אחריה לשם.

"הפוסטר של 'חייה הכפולים של ורוניק' עדיין תלוי?"

"מאיפה אתה יודע? אה… כשעקבת אחרי."

"אבל לא אמרת את שם הסרט. אמרת רק שזה סרט שאת אוהבת."

"אולי. אני לא זוכרת."

"בטח, גם אני מכיר את הסרט ואוהב אותו, למרות שהוא לא בין עשרת או עשרים הסרטים שאני הכי אוהב."

"באמת? איזה סרט אתה הכי אוהב?"

לא רציתי שהשיחה תתגלגל משנינו לסרטים שאני אוהב. זה לא הזמן. התחלתי את השיחה בהצבעה על הפוסטר. אולי שאלתי עליו כי הרגשתי שבעוד כמה דקות אהיה בביתה. שאלתי עליו לא מתוך רצון לשוחח על קולנוע, אלא על הדירה שלה, עליה, על המקום שאנחנו הולכים אליו לבדנו כדי לבלות את הלילה כפי שציפיתי וייחלתי, לבדנו עד הבוקר.

"לא חשוב עכשיו מה אני אוהב. בואי נדבר עלייך."

"דווקא כן חשוב. מה אתה אוהב?"

"הממ… עולה לי בראש עכשיו אינגמר ברגמן, למשל. 'פרסונה'. ראיתי אותו לפני כמה ימים."

"אני לא אוהבת אותו במיוחד."

"למה? בעצם לא. בואי נדבר על משהו אחר, משהו שאת אוהבת."

רציתי לשנות את נושא השיחה, שהתאים יותר לבית קפה בארבע אחרי הצהריים, ולא לשעת חצות במטרו הריק, בדרכנו, היא ואני, אל הבית שלה כדי שאני אזיין אותה סוף-סוף. לא עלתה בדעתי שום שאלה, ושתקנו כמה רגעים, עד שהיא אמרה שאנחנו יורדים בתחנה הבאה, ונלך קצת ברגל. זאת הייתה תחנת "פֵּר לָשֵז". אמרתי שאני מכיר אותה היטב, ושוב השתתקנו. המטרו עצר, וירדנו.

אני זוכר בדיוק את הדרך. הרי עקבתי אחריה לפני יומיים – לא לפני שבועיים. אבל עכשיו אני הולך לצידה – לא עוקב אחריה כמו בלש בפִילְם נוּאָר. אני הולך ויודע שהיא תזמין אותי לעוד משקה – פתיחה ללילה ארוך – ושהחברה שלה, שהייתה בבית באותו ערב, נמצאת עכשיו בבר עם מישהי אחרת, היא יודעת שאני ושרלוט נחזור ביחד לדירתה, היא תמצא לעצמה מקום אחר לישון בו הלילה, אולי אצל רימא.

נכנסנו לבניין. עליתי מאחוריה במדרגות החשוכות, הצרות. שרלוט התנצלה, ואמרה שהנורה עדיין שרופה ואף אחד לא החליף אותה. היא פתחה את דלת הדירה, הדליקה אור בסלון, ואני נכנסתי אחריה. מבטי נפל מיד על הפוסטר התלוי ליד החלון, ואמרתי שאני לא רגיל שפוסטר כזה תלוי בבית. שמעתי צחוק קל, צחוק של אישה שמחה שמתכוננת לזיון. היא צחקה ואספה מהרצפה במהירות כמה דברים, ואז חלצה במיומנות כל אחת מנעליה בעזרת הקרסוליים. את הנעליים השאירה במקומן באמצע הסלון.

עלה בדעתי שכל מה שאומר עכשיו עשוי להצחיק אותה. היא היתה מרוצה, נינוחה ו"זורחת" – מְזַהְזִהָה — כמו שאנחנו אומרים בפלסטין, והיא "זרחה" באותם רגעים לא רק בגלל האלכוהול. שאלתי אותה מדוע היא אוספת את הדברים מהרצפה ומשאירה את הנעליים שלה ככה. היא צחקה והרימה אותן. התיישבתי על כיסא מול הספרייה, והתחלתי לבדוק את תוכנה. שרלוט נכנסה לסלון עם שתי כוסות ופותחן לבקבוק היין. היא התקרבה אליי, לקחה בקבוק ממדף תחתון וביקשה ממני לפתוח אותו.

לקחתי את הפותחן ואת הבקבוק אל השולחן, והיא ניגשה ושמה עליו שתי כוסות וחזרה אל הספרייה. מזגתי לשנינו, ניגשתי לספרייה ונעמדתי מאחורי האישה הבלונדינית. הושטתי לה את ידי עם כוסית היין והרחתי את שערה. שאפתי ממנו שאיפה קטנה, ואז שאיפה עמוקה, אחרי ששרבבתי את אפי בין קווצותיו הזהובות. ביקשתי ממנה לספר לי על הספרייה שלה – אילו ספרים וסרטים יש כאן, ואילו מהם היא אוהבת. לא רציתי להיראות כמי שנכנס לבית שלה וישר מוציא את הזין שלו וגורר אותה למיטה.

שמתי לב שהיא פשטה את מעילה ואת הסוודר הכבד שלבשה, והסירה את הצעיף העבה שפניה נחבאו בתוכו. היא עמדה לידי בחולצה קלה שכפתוריה העליונים פתוחים וחושפים את קצה חזייתה, שדיה צמוקים ורחוקים זה מזה, וקבועים היטב על חזה. היא מחזיקה את הכוס שלה קרוב לפיה, כאילו היא מריחה את היין שבתוכה, ובעודה תומכת את מרפקה בידה השנייה, לוגמת קלות ומדברת:

"זה האוסף השלם של סרטי אנדריי טרקובסקי. אתה מכיר אותו?"

"בטח, אני אוהב אותו."

"ואלה רומנים של קפקא ושירים של ברכט… וזה של דרוויש – אני מספרת לך מה אני אוהבת בספרייה. המדפים האלה שלי, והמדפים ההם של מלאני. אתה יכול למצוא בהם ספרים על קולנוע וגיליונות של 'קאיה דו סינמה', וגם סרטים, יותר מאצלי כמובן."

"אבל הרומנים האלה של קפקא הם שלך?"

"כן. אחד חסר – 'המשפט'. שכחתי למי השאלתי אותו, עוד לפני שקראתי אותו. אני אקנה אותו."

"ראיתי אותך פעם בבית הקפה מוציאה את המחשב משקית בד שמודפסת עליה תמונה של קפקא."

"לא. יש לי את השקית הזאת שתלויה על הדלת, הנה כאן, אבל מודפס עליה שם חנות הספרים ששם קניתי אותו, 'לה קונטואר דה מו' בשכונה כאן על ידנו."

"אבל אני ראיתי את קפקא."

"אולי בלבלת אותי עם מישהי אחרת."

"אין בבית הקפה אף אחת שאפשר להתבלבל בינה ובינך, ואני בטוח בעניין התמונה של קפקא. ראיתי אותה על השקית."

"זאת לא אני. בעצם לא סיפרת לי למה היית בא לבית הקפה ומקליד כל הזמן על המחשב. לא דיברנו על זה… עוד לא."

"אני כותב."

"כותב? מה?"

"לא יודע. התחלתי לכתוב יומן. התחלתי לכתוב אותו אחרי שסיימתי לא מזמן תסריט, ולא מצאתי מישהו שיהפוך אותו לסרט."

"הממ…. תסריט? מתי תספר לי אותו?"

"אני אספר! עוד מעט."

"לא עוד מעט."

"תגידי לי, שרלוט, אין לך שקית עם תמונה של קפקא?"

"לא, באמת שלא. אלא אם אתה מכיר שרלוט אחרת. והיומן שאתה כותב בבית הקפה, אני נמצאת בו? אתה תמיד לבד, יושב מולי, כותב יומן, מגניב אליי מבטים, שואל אותי איך קוראים לי. זה הכול…"

"לא יודע, אבל… כן, היית מולי. אישה יפה שיושבת מולי כשאני כותב. על מה את חושבת שאני אכתוב אם לא עליה? על אבּו עמאר?"

"מי זה?"

"יאסר ערפאת, (אמרתי זאת שוב בהיגוי הצרפתי), יושב ראש…"

"אני מכירה אותו, או את הכאפייה שלו. אז בגלל זה הסתכלת עליי ככה בגנבה. מה אתה כותב? אני רוצה לקרוא."

"זה כתוב בערבית, אבל אני אתרגם לך חלק אחר כך."

"אולי לשרלוט שבטקסט יש שקית עם תמונה של קפקא?"

"מה? כן, אולי. אבל למה הוא? האמת שלא הבחנתי ביניכן כל כך, לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב."

"אז היא אני."

"היא לא את, וגם אולי השם שלה לא שרלוט."

"למה אתה לא בא יותר לבית הקפה? הפסקת אחרי שדיברנו בפעם הראשונה, כשהבאת אותי לכאן."

"דווקא כן באתי. באתי כל יום אחרי שדיברנו. זאת את שלא באת. לא ידעתי שאת בדרום עם חברה שלך. חשבתי שאת לא רוצה לראות אותי אחרי שעקבתי אחרייך ודיברנו."

"אבל לא באתי רק כמה ימים, ואחרי זה המשכתי לבוא כל יום ולעבוד על המחשב כרגיל."

"לא ידעתי. בסדר."

"אני רוצה שתספר לי מה כתבת עליי."

"לא עלייך!"

"לא משנה."

"טוב, אני אספר לך אחר כך."

"לא, אל תספר, תקרא כמו שזה."

לאמיתו של דבר לא רציתי לקרוא לה את מה שכתבתי עליה. מזל שהיא לא התעקשה ולא המשיכה לדבר על זה, כי ככה זה נגמר. אחרי שהיא אמרה את המשפט האחרון שלה היא ניגשה אל בקבוק היין שעל השולחן הנמוך, מזגה לעצמה עוד כוס, שאלה אותי אם גם אני רוצה עוד כוס, והביאה את הבקבוק ומזגה לי, כי הבקבוק היה חייב להתרוקן לפני שניכנס למיטתה.

הפסקנו את השיחה, היא הייתה מנותקת מהזמן ומהמקום ומהמצב שהיינו בו כעת וממה שבאנו לעשות, שיחה ששימשה הקדמה הכרחית למה שעמד להתרחש כדי שמטרתו של כל אחד מאיתנו לא תהיה שקופה לאחר, אם כי אילו הייתה כזו, זה היה מפשט את הדברים.

חזרנו שלושתנו — היא, אני והבקבוק שכבר התרוקן למחצה – אל הכיסאות והשולחן. ישבנו זה מול זה, מסתכלים זה בעיני זה. עיניה דמעו ורטטו, מנומנמות, לא רק בהשפעת היין והסנגריה. הבטתי בה, בשפתיה הדאוגות, בצווארה הצח המשתפל עד לחזה הרחב. הבטנו זה בזה, משוחחים ושותים.

שרלוט לפניי, בשלה לגמרי, מוכנה לגמרי להזדיין איתי, מוכנה לרגע הזה שהיה הדבר הראשון שעלה בדעתנו, כלומר גם בדעתה, כאשר קראנו יחד בבר את הודעת הטקסט של מלאני והבטנו זה בזה בחיוך, יודעים שבעוד שעה או שעתיים נהיה כאן, במצב הזה, והתשוקה תזלוג מעינינו כדמעות. 

Liked the story? Comment below.

avatar