קראו ב:
תרגום: מאיה פלדמן
פול אֶסְפֶּסֶת, שהפסיק לקחת את נוגד הדיכאון סֶלֶקסָה, התכונן נפשית לאסון בסיווֹרלד. הוא תהה רק באיזו צורה האסון הזה יתגשם.
אספסת ניסה להטיל וטו על הטיול הזה, ונימק את עמדתו בפני אשתו בתיאורים מכלי שני של גילויים על פארק השעשועים הימי בסרט תיעודי בטלוויזיה בכבלים, שלא הוא ולא אשתו צפו בו. במקום לצפות בסרט, הנחיתה אשתו מכת שוֹטוֹ אדירה על הטיעון שלו ואמרה, "הילדות צריכות לראות את הדברים האלה לפני שהם ייעלמו מהעולם לחלוטין."
אז הנה הוא כאן. מתברר שהצעד הראשון כרוך בפלמינגו. אחרי שהוביל את תאומותיו בנות הארבע דרך השערים המסתובבים ועל פני חנויות המזכרות, עם גרסת בובות-הפרווה של מיני החיות שהם באו לפגוש במלוא ממשותן הבְּשָׂרית, עקבה משפחתו אחרי מתווה הפארק ופגשה בציפורים. ראשי הצופן שלהם באדום ושחור התנודדו על גבעולים ורודים צפופי נוצות ושייטו מעל לראשי המבקרים הטריים.
"חכו לתורכן, בנות," אמרה אשתו. אבל כשראו שאיש לא עומד בתור, הוביל אספסת את קלואי ודידרה בידיהן, ויחד הם נדחקו קדימה אל תוך האספסוף, למצוא תצפית טובה על הציפורים. אשתו נשארה מאחור, השגיחה על העגלה הכפולה עם כל הסמרטוטים שלהם. מקרוב ראה אספסת שהציפורים לכודות על אי, תלולית עשב מכוסחת יפה ומוקפת בגדר קטנה ובשלטים שכתוב בהם:
"נא לא להאכיל"
"אתן רואות אותן?" הוא לחש בקול בכיוון הבנות, כאילו קבוצת הציפורים האקזוטיות היא דבר-מה פראי שהבחינו בו מרחוק, להקה שיכולה לקום ולהסתלק משם. האמת היא שכמה מהנוצות החיוניות שלהן קוצצו, וכך נגזלה מהן יכולת התעופה, מעשה שקול להטלת מום ביריב בקרב באמצעות שיסוף גיד אכילס. לציפורים לא היה כל סיכוי להימלט ממבול המשפחות הצווחניות שדחפו את צאצאיהן הקטנים קרוב מספיק לתמונה בטלפון הנייד.
"אני מפחדת," אמרה דידרה.
"גם הן מפחדות," הוא אמר לה. וגם אני. הפלמינגו היו הדבר הראשון שהוא לא התכונן אליו. אחרי שצפה עם בנותיו במאה סרטונים ביוּ-טיוּבּ על הלווייתן הקטלן, אחרי שגזר מעיתונים תמונות של הקטלן והשכיב את בנותיו לישון כשהן מכורבלות בבובות-פרווה של הקטלן, הקשיח פול אספסת את נפשו בהכנה ללווייתן הקטלן: החדות השרירית, הדרמה האילמת, הסיכוי שהוא עשוי, לעיני כל ולצלילי פסקול של מוסיקת עולם, לשבור צוואר או מרפק לאחד המאמנים שלו הלבושים בבגדי גומי. אבל מתכנני הפארק הערימו עליו, ריככו אותו בציפורי פלמינגו, כמו סיבוב שגרתי של כוויות סיגריה על כלוב הצלעות כהקדמה לעינוי טביעה.
הילדות אזרו אומץ ונדחפו קדימה ואז התרככו, וילדים להוטים ומקופחים אחרים תפסו את מקומן וזקרו את פניהם, ועלה בדעתו שבעיני הציפורים כל זה הוא פשוט גל של פסיכוזה מצועצעת. במסגרת המין שלהן היו ציפורי הפלמינגו האלה כמו נוסעים בחלל, אלה שחזרו עם סיפורים מהבלתי נודע. אלא שהן מעולם לא חזרו. באותה מידה היה אפשר להשרות את הציפורים בתא צלילה ולערוך להן היכרות עם הלווייתן הקטלן, או להוסיף למזון שלהן חומצה ליסרגית.
"בואו נלך," הוא אמר ודחף משם את התאומות. פיסות ידיהן התחילו להזיע בידיו, או שהוא זה שהתחיל להזיע בכפות הידיים שלהן. "יש עוד… הרבה."
"מופע לווייתנים!" צעקו שתי הילדות. בשביל זה הן באו.
"המופע מתחיל באחת-עשרה," הוא אמר להן. "יש לנו עוד קצת זמן. ויש דברים בדרך. כרישים." הוא תפס במבט מהיר מה משתמע מהמפה: מאחר שלא יוכלו לצנוח פנימה, אי אפשר להגיע לאצטדיון שאמוּ בלי לעבור קודם דרך פיתויים נוספים. הוא תמרן לעבר כרישים וצבי ענק, לפחות כדי לעקוף את מפרץ המשחקים של רחוב סוּמסוּם ורכבת הרים בשם מַנְטָה. יש לו סטנדרטים. סיוורלד יקיים את ההבטחה הגלומה בשמו: מפגש מקרוב עם יצורי המעמקים, לא ציפורים, לא אלמו, לא הנסיכה ליה או קפטן קראנץ'. הוא הרגיש שהוא בקושי שולט בהתקדמות של משפחתו כאן, בעודם פונים בעיקולי השבילים. הוא חש שהוא נלחץ לתוך מסילות של תגובות והתנהגויות שנחזו במומחיות, של בזבוז של זיעה וצהלות וכסף מארנקו וגם מנפשו. הוא היה חסר אונים כמו כדור שנחבט במכונת פינבול. ולא אחת מאותן מכונות פשוטות, ידידותיות, עדינות ומרקיבות שהכיר מאולמות המשחק במיניאפוליס בשנות השבעים, אלא מכונת פינבול עצבנית ודופקת משנות התשעים, עם עשרה סנפירי ניאון לפחות שהכו במוחו.
נראה לו מוגזם לצפות לעוד נס לֶגוֹלֶנד. חודשיים לפני כן נסעו אספסת ואשתו ובנותיהם התאומות דרומה לבקר בלגולנד.
לגולנד היה נסבל. ללגולנד היו מגוון אפשרויות, מרקמים, קצוות. היו בו אזורים גרועים, כולל, באופן בולט במיוחד, העירייה המזויפת שכונתה "קריית כיף", אבל האחרים היו בסדר, יותר מבסדר, למשל אשכול המסעדות בטירה שעל הגבעה.
שם, בזמן שהתאומות הצטלמו עם המלכה וערכו דו-קרב על סוסי לגו ממוסמרים למסילות רכבת, הוא הצליח לחמוק אל טירת הגלידה ולהשיג אספרסו כפול. זה היה משהו. הוא הסתתר עם האספרסו בגיזרה מוצללת בחצר המעוגלת של הטירה, ושתה בדממה לחיי בנותיו, שזו אחר זו רכבו במעגלים במסילה. ובכל זאת הוא הניח שלגולנד היא האשמה הבלעדית: הנסבלות שלה הובילה אותו להסכים בקלות לסיוורלד, שאפילו על סלקסה, עכשיו הוא הבין, היה משהו בכיוון אחר לחלוטין.
הפסיכיאטר שלו, אירווינג רנקר, הזהיר אותו מפני ההשפעות של התנדפות הסלקסה ממוחו. בזמן השיחה היה אספסת בלי התרופה יומיים בלבד. הוא ניסה להפסיק בהנחייתו של רנקר, עד כמה שזה הואיל להנחות. "תתכונן," אמר לו רנקר. "אתה עלול לראות קבצנים וכייסים."
"לראות במובן של להזות?"
"לא," אמר רנקר. "לא תהזה. אני מתכוון שתראה במובן של תשים לב. אתה עלול לשים לב יותר מדי לקבצנים ולכייסים. לנוכלים. לסוטים. אפילו לקטועי איברים."
אירווינג רנקר היה יהודי ניו-יורקי שזחל מתוך הארכיטיפ שלו כמו לובסטר מתוך הקליפה, עדיין תואם את צורתה האכזרית, אבל מסתובב לו טרי, רך ומתפלא. רנקר היה חסיד של פעילות גופנית ואפשר היה לראות אותו מנווט במרומי הגבעות של סנטה ברברה על אופניו, חובש קסדה ומרכיב משקפי שמש, וכן לבוש בסוודר מוכן למשרד ובמכנסי בד כחולים, ונועל נעליים עם סוליות מעור.
אספסת מעולם לא ראה אותו במישור, לא כל שכן בקרבת החוף. הוא חשד שאשתו של רנקר עשתה בשבילם את כל הקניות. משרדו של רנקר שכן בדירה של המשפחה של אשתו, בקן החמים של הגבעות שצימחו פרא שמאחורי ביתו של הפסיכיאטר, שאף הוא נישא על כלונסאות כדי שיקביל לזווית פני השטח. וילונות החלון הקדמי של רנקר היו תמיד סגורים, לסכל עיניים סקרניות. האם היה כאן צריפון סודי של אינטלקטואל יהודי, עם ספרים מסודרים על מדפים לאורך הקירות ומסכות פֶטיש זיגמונדיאניות ושטיחים פרסיים שובבים שלא ניתן לחטא אותם בעשן? אין לדעת. חדר הייעוץ היה משמים: ציורים בצבעי מים במסגרות, ריפוד בצבע בז', שעון פליז.
שיחה עם רנקר כללה, לצד הביטויים "תפָשֵט" ו"אל תחשוב יותר מדי", מונחים כמו "החבר'ה השחורים", "אסיאתי", "צועני קטן" ו"קבצן". פעם, כשסיפר אספסת באריכות איך ישב עם שלושת אחיו במושב הקדמי של הטנדר של אבא שלו בדרך לטיול דיג, מלמל רנקר, "כן, כן, קוראים לזה 'נסיעה מקסיקנית'."
אספסת מעולם לא התעמת עם הפסיכיאטר שלו ולא תיקן אותו. במקום זה, הוא הציע בעדינות דוגמאות לדיבור ראוי, במקרה הזה בכך שהשיב, "אתה רוצה לומר שסלקסה עשתה אותי עיוור לחסרי הבית? או פגיע יותר לשוד?"
"זה עניין של דגש," אמר רנקר. "אתה עלול לשים לב יותר לחלאות, לנזק שנגרם למי שנמצא מימינן או משמאלן. אני לא רוצה לרמוז שתיעשה פראנואיד, אבל אתה עלול לייחס קבצנות וחלאתיות גם לאנשים רגילים." העובדה שהפסיכיאטר שלו האמין ב"אנשים רגילים" היתה סימן רע, אם אספסת התעמק בזה. הוא ניסה לא להתעמק בזה. אבל מה שאמר רנקר אחר כך לא הניח לו. "בגמילה מסלקסה ישנם מטופלים שתיארו מין אווירה של ריקבון או שחיתות, סכנה שמזדחלת משולי היומיום, משהו שאף אחד חוץ מהם לא יכול לזהות. עמית שלי סיווג את זה כ"הסתייגות בבשר". עדיף שתהיה מוכן מאשר שזה יתפוס אותך בהפתעה."
סינדרום הסתייגות בבשר?
אף אחד, לא הפסיכיאטר רנקר, לא אשתו של אספסת, ודאי לא התאומות, שום מאזין אנושי מחוץ לאזור המוגבל לקרקפת שלו, לא ידע שפול אספסת המציא לעצמו את השם "טבעוני בהתהוות". השם הסודי שלו היה סימפטום, אם אפשר להחשיב את זה סימפטום, שהשתלט עליו חודשים לפני שהפסיק את הסלקסה. יכול להיות שזאת תופעת לוואי? הוא קיווה שזה יפוג כשיפסיק לקחת את התרופה. לא היה לו מזל. טבעוני בהתהוות לא באמת הצטער. השם החדש שלו היה משפיל, נכון, אבל הוא דבק בו, מפני שהוא נשא עמו גם הבטחה לחיים נעלים, ממש מחוץ להישג יד.
כיצד התחילו המחקרים שלו? אספסת, כשעוד היה זה שמו היחידי, לקח בהשאלה בספרייה בסנטה ברברה ספר פופולרי על קריסת העולם למצב שבו לא יוכל לספק את צורכי המחיה של עצמו תחת נטל האוכלוסייה האנושית. מזה הוא עבר לקריאת כמה פולמוסים ידועים נגד ההתאכזרות לבעלי חיים בחוות ובבתי מטבחיים. ואחר כך לספר שנקרא "הפחד מכוכב החיות", שתיאר בפירוט מעשי נקמה של בעלי החיים בציוויליזציה האנושית. בנקודה הזאת חש אספסת שהוא הופך לטבעוני בהתהוות. ידע נולד בתוכו, ואת התפתחותו יכלו להאט רק אינרציה ומבוכה וקונפורמיזם. למרבה המזל, או הצער, טבעוני בהתהוות היה עשיר בתכונות המעכבות הללו.
המכשול הגדול יהיה להסביר את החלטתו לבנותיו. טבעוני בהתהוות העריך את המשא ומתן שניהלו קלואי ודידרה בין אהבתן הטבעית לחיות לבין תענוגות אכילת הבשר. זה היה בעיניו תחכום שהושג במאמץ, בדומה ליכולת של פ. סקוט פיצג'רלד לאחוז בשני רעיונות מנוגדים בעת ובעונה אחת. נדמה שטקסי המעבר המוקדמים של הבנות כללו בעיקר מאמצים לספוג פרדוקסים כאלה.
למשל, את העובדה שאמא ואבא רבים, אבל אוהבים אחד את השני. שבני האדם הם יצורים פלאיים ושעל ביישנות חייבים להתגבר, ועם זאת אסור להן בשום פנים ואופן לבטוח בזר נחמד מדי, כי סביר להניח שהוא מפלצת. ששעה מול הטלוויזיה או האייפד נחשבת בולמוס רעיל, בזמן שהורים עסקו בצפיית בינג' בכל הזדמנות אפשרית. טבעוני בהתהוות בילה דרך קבע שלוש שעות על הספה וצפה בקבוצת הפוטבול שלו מפסידה. הווייקינגס, קמע אבותיו הקדמונים. בניגוד לרֶדסְקינְס ולצ'יפְס, אף אחד אף פעם לא טען שהשם או הסמל שלהם גזעני. אף אחד לא ריחם על לבנים, ואולי זה מסביר את המשיכה שלו ליהודים, שנראה שנהנו מכל העולמות. אם אירווינג רנקר היה מצותת למחשבות של טבעוני בהתהוות הוא היה מתפוצץ מצחוק. אל תיסחף.
תירבות ילדים היה כרוך פחות או יותר בעיקר ביצירת דיסוננס קוגניטיבי. האיזון שיצרו בנותיו בין התשוקה להתכרבל עם חיות לבין התשוקה לבלוע אותן היה כרטיס הכניסה שלהן לנשף האנושי. אם טבעוני בהתהוות היה מודה בפניהן שהוא מאמין עכשיו שאסור לאכול חיות – גם אם עדיין התגעגע לחריפות של סטייק מעושן ושל בייקון שמנוני ומלוח – הוא יידרדר בעיניהן למצב של מוסר אבסולוטי ילדותי. או שאולי לא בעיניהן אלא בעיני עצמו? הוא מתהווה כבר שישה חודשים. אינקוויזיטור עתידי כלשהו בעולם הבא, סביר להניח שיהיה זה זקיף בשערי שמיים בעל ראש חזרזיר או עגל, יזקוף לרעתו את העיכוב הזה, שניתן להשוותו לתקופה שבה ידעו בעלות הברית על קיומם של מחנות המוות, אבל השהו את זעמן המוסרי מתוך שיקולים של טקטיקה צבאית. דבר לא השתנה בהרגלי האכילה שלו או במנהגיו האחרים. הוא לא חילק עלונים או הדביק מדבקות על המכונית. דבר לא השתנה, חוץ מזה שהעניק לעצמו שם חדש.
הוא רתח מבושה והוביל את משפחתו לאזור הצפייה בכרישים, השתרך בכבדות בשביל המסוע מאחורי משפחות אחרות ועגלותיהן. המעבר נמשך במנהרה מתחת למְכלי הכרישים – עוד פיסת אדריכלות שכפתה את עצמה – והאיר את היצורים מלמטה, כדי שאפשר יהיה לראות טוב יותר את בטניהם הלבנות ואת חיוכי הג'ק-או-לנטרן שלהם. כעת הבין פתאום שבעיצוב הפארק יש משהו עיכולי. נבלעתָ, עוּכלתָ וחוּרבנתָ החוצה.
"אני פוחדת," אמרה דידרה.
"אבל אני לא," אמרה קלואי.
טבעוני בהתהוות לא התיימר לדבר בשם הכרישים. במקום זאת הצביע על ההבהוב מלפנים, בעוד המסוע טוחן ופולט אותם החוצה, מחושך לאור.
"אבא?" אמרה קלואי.
"כן?"
"דולפינים ולווייתני קטלן הם באמת חיות מחמד של אנשים שחזרו לתוך הים?"
"לא חיות מחמד," אמר טבעוני בהתהוות. "חיות פרא. כמו חזירים." הוא נרעד נוכח הבלבול הפושה: הבנות ידעו שחזירים הן חיות בחווה. רק הבוקר הוא קרא בגניבה בלוג בשם "קריאתו של הבר". סיווג המשועבדים: חיית מחמד, חיית בית, בר, פרא…
"למה אין לנו חיה?" שאלה קלואי.
אשתו של טבעוני בהתהוות פנתה אליו. הוא חמק ממבטה, אבל בכל זאת חש בו.
"אבא שלך לא אוהב חיות," אמרה אשתו.
"עוד רגע מתחיל המופע של אחת-עשרה!" הוא אמר בניסיון נואש לשנות נושא. והם כיתתו אפוא את רגליהם מוושט גלריית הכרישים אל תוך אור היום.
סיוורלד כולו פרכס.
סינדרום הסתייגות בבשר, הרעיון ששתל רנקר בלי שום תועלת, היה כשלעצמו הסתייגות שפרכסה בבשר מוחו של טבעוני בהתהוות.
היה להם פעם ג'ק ראסל טרייר, זכר מסורס בן שנתיים בשם מוריס שאימצו ממקלט לכלבים, חתיכת פסיכופת מופרע שאשתו העריצה, והוא – ובכן טבעוני בהתהוות גם הוא העריץ את הכלב, אם כי זה היה כמו לחיות עם חידה שאין בכוחו לפתור. מוריס נע במהירויות מבהילות, קפץ לגובה כמו זיקוק לא חוקי, דרש הכל, ופלש לכל חלליהם הפרטיים ביותר. ואז – וזאת הסיבה שהיה מתייסר למשמע כל איזכור של חיות מחמד מצד הבנות, והסיבה שהמבט של אשתו היה מקפיא דם – כשראה טבעוני בהתהוות כיצד הכלב מתנהג ליד אשתו כשהיתה בהיריון, הוא גירש את מוריס מחייהם. הכלב היה קשור מדי, כפייתי מדי ביחס להיריון שלה, הצטנף לו צמוד לבטן שלה בלילות כאילו הוא דוגר על התאומות בחום גופו. מוריס התחיל להתפרץ על טבעוני בהתהוות כשהלה התקרב אל מיטת הכלולות שלו. בשליש השלישי הוא החזיר את הכלב למקלט, ואף שזה היה כמעט בלתי נסלח, ואולי בלתי נסלח לחלוטין, אחרי הולדת התאומות לא הוזכר עוד מוריס לעולם.
לבנות לא היתה כל דרך לדעת שהן התכרבלו ברחם לצד מוריס, אלא אם כן אמא שלהן תספר להן יום אחד. במקום זה סיפקו קלואי ודידרה את כמיהתן ליונקים באמצעות יצורים של פּיקסאר. בנסיעה לכאן הן היו דבוקות למסכי וידיאו שהורכבו על משענות הראש של הוריהן. זה חסך להן את החדגוניות של כביש איי-5, היציאות החוזרות ונשנות לפרברים, קירות אקוסטיים סופגי רעש וגבעות מצהיבות מתות. ליד סן דייגו היה שלט שראו בו צלליות של משפחה מקסיקנית נמלטת, כמו צבאים או איילים, כדי לא להידרס תוך כדי מנוסה בלתי חוקית לאורך חמשת נתיבי הכביש המהיר. טבעוני בהתהוות הרגיש שנעשה עמו חסד כאשר לא נדרש להסביר זאת.
חיי משפחה, שואה של בדידויות.
בילדותו הוא החזיק מעמד בנסיעות במושב האחורי בלי עזרתם של סרטים. במקום זה היה מפנה את עיניו אל מחוץ לחלונות הסטיישן המשפחתית, על פני טריליון קילומטרים של היער הלאומי של צ'יפּוואה, המסילות של הפָּסיפיק יוּניוֹן והחלקים הדרומיים של אוֹנטריוֹ ומניטוֹבָּה. בגיל עשר, בתקופה האקולוגית שלו, הוא המציא משחק כדי להרוג את הזמן, שכמו שמו החדש, היה ידוע רק לו בלבד. בדמיונו של אספסת, למכונית של הוריו היתה סכין ארוכה בלתי נראית דמוית כנף של מטוס, שיכלה להתארך ולהתקצר מצד המכונית בהתאם להוראות שבראשו. הוא והוריו רק העמידו פנים שהם סתם אנשים, המשפחה הפרוטסטנטית היחידה בפרבר שכּונה סנט ג'וּאיש פארק. האמת היא שהם היו שליחים מעולם אחר שבאו לדרוש את הנוף בחזרה מהגזע האנושי הפולש. רק הוא לבדו תזמר את הלהב, שנוֹרה הצדה כדי לקטום כל עמוד חשמל או שלט דרכים, ונסוג כדי לחוס על כמה שיותר עצים בדרך. בתים ומכוניות אחרות הוא פילח ללא רחמים. הפנטזיה שלו כללה אפילו רכיב השהיה מספק אליבי, שהסביר גם את העובדה שהוא לא ראה את החורבן המפואר שהמיט, וגם למה שום רשות אנושית לא היתה מסוגלת לאתר ולנטרל את הכוח המסתורי שחירב כל מה שעבר דרכו: הדברים החתוכים התפרקו חמש דקות אחרי שהמכונית המשפחתית חלפה. בשיטה הזאת יוּשב העולם לידי החי והצומח.
לאחרונה נזכר שוב טבעוני בהתהוות בלהב הבלתי נראה. הוא הופיע למראה תועבה אדריכלית כלשהי, או שולי דרך מוכים בשלטי חוצות. סיוורלד, לעומת זאת, היה חסין לפנטזיה. אילו היה מתחיל לפרוס את מבוך הצרימה הזה, הוא היה רוצח את היצורים הלכודים בפנים. על פי ההיגיון של פנטזיית הילדוּת שלו, הלהב ישחרר את הצבים והכרישים והדולפינים מהמְכלים, והם יישפכו וימותו מתנשמים באור השמש על שבילי הבטון.
בתוך אצטדיון שאמוּ, בניגוד לדברי רנקר, לא הבחין טבעוני בהתהוות בשום קבצנים וכייסים. באצטדיון שאמוּ הוא הבחין באנשי צבא בחופשה. החיילים, שהיו בין משימות, יצאו ליום כיף עם משפחותיהם, ילדיהם הקטנים והלא מוכרים ונשיהם הסְטוֹאיוֹת המוזנחות, לראות את הלווייתן הקטלן. אפשר היה לזהות אותם לפי התספורות הקצוצות והקעקועים על השרירים, לפי הסיבוב העצל של צוואריהם המתעבים. הם היו מוצקים וזקופים כאילו שלל גופים אזרחיים נוצקו כולם אל תוך אותה תבנית חסרת רחמים. הסימנים האתניים שצומצמו בקרב החיילים קיבלו ביטוי רב יותר בנשים ובילדים – במונחים רנקריאניים, בעיקר חבר'ה שחורים, מקסיקנים ואסיאתים. אולי אפילו קומץ צוענים קטנים? לך תדע. תפשט, תפשט.
אולי יהיו אלה אנשי הכוחות המזוינים שיספקו את הפורענות שמערכת העצבים של טבעוני בהתהוות שיוועה אליה. הוא חזה תצלומי מסוק, סרט צהוב, צוותי הכוחות המיוחדים מתרוצצים לצד משפחות שאין לנחמן. האצטדיון היה מקדש של המאיה, הוא המתין לקורבן כלשהו בבריכה הכחולה שבתחתיתו. ואולם, טבעוני בהתהוות, שהיה לכוד כאן עם עוד חמשת אלפים אחרים, חש כרגע דומם במצוקתו. אם מסעו דרך הצינורות והמנהרות של סיוורלד היה מעין תנועת מעיים, כעת הגיע לקיבתו מרובת התאים.
ואז, אחרי תרועת הפתיחה התפֵלה של מוזיקה ווידיאו וסְפַּנְדֶקְס אנדרוגיני מפזז, כשלווייתני הקטלן נכנסו סוף-סוף לזירה והתחילו בזינוקים, סיוורלד נמחק ונכתב מחדש בידי נוכחותם המוחלטת והמהרסת. בידי מעשה התפירה של שני עולמות יחד, שמיים ומים, רק לשם התענוג של אצטדיון מלא ילדים – ילדים שבתגובה זינקו גם הם ורעדו במושביהם וגרגרו באופן לא ברור, ובעצם דיברו בלשונות. ילדים אחרים, מבוגרים ואמיצים יותר מבנותיו, רצו למטה אל מעקה הפלסטיק כדי לחטוף רסס ולעמוד ולנופף בידיים. לווייתני הקטלן, עם עיני אמט קלי שלהם, היו ליצני הקטל המפוארים של אלוהים. גוף הקטיפה השרירי שלהם היה הדבר הכי חסר בושה שטבעוני בהתהוות ראה בחייו. כמו דובי פנדה שעוצבו מחדש בידי אלברט שְפֶּר. תמיד אזכורים של השואה. אמר פעם רנקר. למה שלא תשאיר את זה לנו?
התאומות ישבו בינו ובין אשתו, יד ביד, עיניהן פעורות, תיאבונן החסין מפני השחתה יוצא מגדרו.
"דידרה פוחדת," אמרה קלואי.
"לא, אני לא." אמרה דידרה. היא דיברה בחולמנות, בלי להסיר את עיניה מהבריכה. טבעוני בהתהוות ייחל בכל מאודו לסגור את בנותיו מאחורי מחיצה מגוננת כלשהי שתישלף מנפשו הפגומה. אבל הילדות אינן סגירות וגם לא האצטדיון וגם העולם לא. הם כולם פתוחים אל השמיים, לכל קרן שעשויה לדלוף מבעד לשיירי האטמוספירה. הילדות היו פתוחות לשמיים וללווייתני קטלן שזינקו דרך לִבָּן הלא מוגן. ובכל מקרה, טבעוני בהתהוות לא יכול לשלוף שום מחיצה מגוננת מהנפש שלו. זה עניין דמיוני לא פחות מהלהב הנשלף ממכונית הסטיישן של הוריו.
מה תהיה המשמעות של לווייתני הקטלן עבור הילדות כשילמדו בסופו של דבר את עובדות המקרה? פציעות העולם שנערמות בכל מקום ממתינות בסבלנות לתשומת הלב של בנותיו. יום אחד הן ימצאו בעצמן את כל הסרטים התיעודיים והאתרים. אתה עלול לשים לב יותר לילדות שלך, צריך היה רנקר להזהיר אותו.
"כן, כולנו לבנים, אבל אנחנו לבנים בעידן הפוסט-גזעי."
בינתיים, מצדן האחר של התאומות, תעלומה: אשתו של טבעוני בהתהוות.
היא, שאפשר לומר שפעם התמזג עמה. אחר כך, כאילו נתקל בה ושבר שתי חתיכות, הופיעו התאומות. בשנה האחרונה היא נעשתה אטומה, כאילו כדי לחסוך ממנו. קווי המתאר האנושיים שלה ציירו כעת, כפי שכינה זאת בשיחה עם רנקר, "ענן של חוסר ידיעה." היא הובילה אותו לאוֹדיסיאת הסלקסה ועמדה לצדו במהלכה, אבל מה עכשיו? האם פסק הדין שהתעכב זמן רב כל כך עומד לנחות?
טבעוני בהתהוות הגיח מאצטדיון שאמוּ והרגיש שהוא יכול לעמוד בחריצת הדין של אשתו, כפי שהוא יכול לעמוד בסיוורלד, כפי שסיוורלד יכול לעמוד בעצמו. לא החיילים המשוחררים, לא לווייתני הקטלן ולא הוא לא איבדו את העשתונות, ולא נגסו, ולא נעצו צלצל באף אחד. אם מופע לווייתני הקטלן היה השיא, המבחן, שמא עליהם ללכת משם? הוא כמהּ לנחמות הזעירות של מלון הדרכים, משפחתו ממוינת על זוגות מיטות יחיד, קְלאבּ סנדוויץ' של שירות חדרים וסרטי דיסני בווי-או-די.
"אז מה," הוא אמר ומחא כף. "נמצא את מגרש החנייה?"
"יש לנו כרטיסים לכל היום," אמרה אשתו. "אמא של רבקה אמרה לנו לא להפסיד את מופע חיות המחמד."
"אני רעב," הוא אמר.
"מופע חיות מחמד, מופע חיות מחמד!" זימרו הבנות.
"יש כאן אוכל," אמרה אשתו בפריכות. "ונסענו עד לכאן, ושילמנו כניסה לכל היום. הילדות חיכו לזה חודשים." הפעם מצאה אשתו של טבעוני בהתהוות את עיניו לפני שהספיק לחמוק, והוא נעטף ב"ענן חוסר הידיעה".
המופע הבא של חיות המחמד התחיל בשעה אחת, אז הם החנו את העגלה שלהם במקום מוצל, וטבעוני בהתהוות הלך לחפש משהו אכיל. הוא מצא פיצרייה, אבל ההמתנה לשולחן היתה בלתי אפשרית, והוא לא העלה על דעתו להידחף פנימה לאפלולית אפילו כדי להזמין משהו ולקחת. מחוץ למסעדה, עם זאת, איש צלה רגלי תרנגולת על דוכן. שוקי העוף נראו קדמוניות באופן מוזר – אנחנו לא בימי הביניים, אחרי הכול! – אבל ניחוח הבשר הצלוי הביא את טבעוני בהתהוות לידי ריר.
רואה אוכל, תאכל אוכל.
פארק שעשועים, פארק אכילה.
ברגע שביצע את הרכישה התחרט עליה. שוקי העוף היו בזבוז של בשר, חוות גידול תעשייתית נפטרה מהן לטובת מוצרי חזה עוף. סיוורלד יכול באותה מידה למכור פרסות סוסים או אישוני פרה מוחמצים. ובכל זאת הוא חזר עם זה אל העגלה והרגיש כמו פרד פלינסטון. אל מול מבטה ההמום של אשתו הוא קרע פיסות משוק העוף הסחוסי הענק והאכיל את הבנות, כמו אמא ציפור וגוזליה בקן. העור השמנוני המתפצח ירד בשלמותו, ואחרי שהוסר היה דוחה מדי ולא נותר אלא להשליך אותו. הבנות שטפו את גרונן במיץ תפוזים. ממחטות נייר נדחפו ומחו בכוח את פניהן ואצבעותיהן.
נותרה להם עוד רבע שעה והם פנו אל מְכל הליטוף של התריסניות. כמו עם הפלמינגו, טבעוני בהתהוות היה צריך לדחוק את התאומות לפנים כדי שתהיה להן הזדמנות לטבול את ידיהן במְכל הרדוד בגובה המותן ולאפשר לדגים החלקלקים הגמישים כמו גומי להחליק תחתן. הילדות התלהבו מהתחושה. אולי ככה מרגישים כשנוגעים בלווייתן קטלן. אולי כאן מצוי סוף-סוף הקשר האמיתי, הדבר שלשמו באו, ולרגע אחד שוב נעלמו המחסומים של טבעוני בהתהוות, נשכחו אישוני התרנגולת, מוזיקת הרקע הרעשנית הפכה למשהו מרומם, כמו באה מספֵרוֹת רחוקות.
מסיבה כלשהי אכלס המְכל המלא בתריסניות מעודנות גם חדקן חרמן וסתום. שלט הזהיר את מי שליטף את התריסניות שלא לנסות לגעת בחדקן. טבעוני בהתהוות ניסה בהתלהבותו לגעת בו. נדמה כי מצחו הקמוט של הדג ביקש את ניחומיו. בתגובה פער לעברו החדקן את מלתעותיו בשעה שעמד בין כל כך הרבה ילדים עליזים, שלו ושל אחרים. טבעוני בהתהוות נרתע לאחור בפחד. החדקן המשיך במסלולו, הסתייגות בבְּשר מְכל התריסניות.
"ראיתן את זה?" הוא שאל את בנותיו, וכל אחד אחר שהיה עשוי להיות עד.
"החדקן! הוא פשוט נבח עלי!"
"אבא," אמרה קלואי בחיבה.
מופע חיות המחמד התקיים באצטדיון משלו, זירה קטנה יותר, למעשה שורה של ספסלים שהוצבה לפני במה ועליה סולמות, חלונות, מסלולי מכשולים ופסלי פלסטיק ענקיים של בקבוק חלב ושל נעל ספורט באדום בהיר. שלא כמו המושבים באצטדיון שאמוּ, המושבים כאן התמלאו בדלילות, וטבעוני בהתהוות ואשתו וילדיו מצאו מקום בשורה השלישית. כעבור רגע קצר החל המופע. במעין רצף מקדים יצא זֶרם של כלבים וחתולי בית בשורה מתוך שלל דלתות סתרים על פני הבמה המכוסה דשא מלאכותי. בעקבות חזיר, בת יענה ושובל ברווזים, לצלילי "Who Let the Dogs Out?" קיפצו הכלבים על נדנדה והפכו המבורגרים מפלסטיק על כיריים מלאכותיות. החתולים טיפסו על חבל. התאומות היו מוקסמות. אחד הכלבים לחץ על דוושה ושחרר שלט שעליו נכתב באותיות של ציפורניים-על-לוח שם המופע: "חיות מחמד שולטות!"
"זאת דוגמה קלאסית לטכניקת השקרים של היטלר, ממש פה, לא?" אמר טבעוני בהתהוות.
"מה דוגמה?" אמרה אשתו.
"'חיות מחמד שולטות!' הן לא. הן פשוט… לא. אני שונא את המקום הזה."
"ששש."
"אנחנו משתפים פעולה עם סיוט מודע לחלוטין."
"בחיים לא ראיתי ביקורת על המופע של חיות המחמד."
זה בגלל שכולם עסוקים מדי בניסיון להוציא לעצמם מהראש את האסון האסתטי והמוסרי הזה, הוא רצה להגיד. אחרי ידע כזה, איזו סליחה? במקום זה הוא אמר, "החדקן הזה שם כמעט הוריד לי את האצבע."
"מאוחר מדי, לדעתי."
"לְמה? לזה שהדג יאכל לי את האצבע?"
"לא, אני מתכוונת שמאוחר מדי לזה שאתה והדג תופיעו ב-'60 דקות', כי המקום הזה כבר קיבל את שלו בתקשורת."
מנחה בתלבושת בייסבול ובאוזניות הגיח והתחיל להציג את מופע החיות. בטח שחקן כושל, הניח טבעוני בהתהוות. מאז שתמונת הפספורט שלו נחתה על שולחן משאבי האנוש של סיוורלד, נגזר גורלו של הילד להקריא את התסריטים המעצבנים האלה חמש פעמים ביום. הוא תיאר את אולימפיאדת חיות המחמד שבה יתחרו הכלבים המאומנים, ואז קרא בשם כוכבי המופע כשכל אחד ואחד מהם הופיע, וסימן לילדים בקהל למחוא כפיים ולצווח לכל פעלול מחוצף.
"כל הכלבים שלנו הם ניצולי מקלטים," הוא הסביר. "הם מתאמנים עד שלוש שנים לפני שהם מופיעים לראשונה ב'חיות מחמד שולטות!', ויש לכם הרבה מזל, כי יש לנו היום טירון מתחיל של 'חיות מחמד שולטות!', חבר קטן ונהדר בשם בינגו. כשאזמין אותו לעלות אני רוצה שתזכרו שהוא מופיע לפני קהל בפעם הראשונה, אז אני מקווה שתיתנו לו את כל האהבה שלכם, קבלו במחיאות הכפיים הכי סוערות –"
בינגו היה ג'ק ראסל טרייר. במבט ראשון נראה שהוא מוכן לצפיית שיא, הוא התהפך פעמיים ואחר כך תפעל באמצעות הלסת מפתח ברגים אדום מבריק על ברז כיבוי אש ענקי, מה שהוביל לפרץ מים שהשפריץ על חזרזיר חולף ועל פני הצופים בשורה הראשונה, והם צרחו בתענוג. הוא ניצב על רגליו האחוריות וחייך חיוך רחב כדי לזלול פרס חשאי מכף ידו של המנחה. אחר כך ניתר הכלב החדש מהבמה, התקדם דרך השורות הראשונות של הצופים והיישר אל זרועותיו של טבעוני בהתהוות. שם התחיל בינגו ללקק ולכרסם בטירוף את סנטרו ופניו של טבעוני בהתהוות, לצד נשיכות קטנטנות שנמהלו מאחורי הלשון המסתחררת.
"בינגו!" קרא המנחה מהבמה. החזרזיר הרטוב התנודד שם, אבל מוזיקה גחכנית הוסיפה לזרום מהרמקולים ויצרה אווירת צהלה. הכלב נדרש כעת לנחיריו של טבעוני בהתהוות. האם היה זה חלק מהמופע? טבעוני בהתהוות התקשה להחליט. קלואי ודידרה הגיבו בעונג, שלחו את ידיהן וליטפו את הכלב שהצמיד את אביהן לאחור במושבו. גם אשתו נגעה בכלב, וטבעוני בהתהוות חש בזרועה המשפשפת את בטנו לראשונה מזה חודשים. אחרים בשורת המושבים שלהם התכווצו בעדינות לאחור.
זאת היתה חיית המחמד הישנה שלהם, שהוצלה פעם ואז ננטשה, והוצלה פעם שנייה ואומנה וכעת הושבה להם. בינגו הוא מוריס, הבין טבעוני בהתהוות. בדיוק כמוהו, גם לכלב היו שני שמות. הוא מיד זיהה את טבעוני בהתהוות וזינק מהבמה להתנצל על כך שנטש את המשפחה שלהם, את האיש ואת האישה ואת הבנות התאומות, שעכשיו היו מחוץ לגוף של האישה ולא בתוכו, שם הכיר אותן מוריס לראשונה. הכלב בא להכיר בזכר האלפא בלהקתו הקודמת. בעורמתו החייתית תפס מוריס שטבעוני בהתהוות כבר לא נוטל את התרופה. אלא אם כן זה מטורף. זה היה מטורף. בת היענה הגיחה מאחורי וילון וצעדה לשפת הבמה, ניכר שחרגה מהתסריט. מופע חיות המחמד היה על הקרשים. בת יענה היא לא חיית מחמד.
לפשעיו של טבעוני בהתהוות היו חיים משלהם, אבל הכלב, בדרכו האוטומטית, יציע מחילה, בייחוד בהתחשב בידיים מרוחות במיץ עוף. פשעיו של טבעוני בהתהוות זעקו אל האופק האינסופי. תפסיק להכליל, אמר האירווינג רנקר שבראשו של טבעוני בהתהוות בשעה שלשונו התזזיתית של הטרייר קדחה אל תוך הקרום שבין אצבעותיו.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.