בלה שייר | מקור:עברית

ABC

הם השקיפו מן הגבעה של הְרַדְצַ'אנִי אל הרחובות שגלשו ממנה לכמה כיוונים, נגלים לעיניהם מבעד לעצים שצמחו במורד ועמדו בשלכת אדומה-צהובה. היה זה יופי אוורירי נושא-אושר.

אחר-כך היא ראתה שהוא כבר לא מסתכל על הנוף אלא על נערה אמריקאית בחצאית ארוכה רחבה וסניקרס ששערה הבלונדי אסוף לפקעת נתונה ברשת. היא הפנתה את ראשה לכיוון אחר אבל חשבה על האמריקאית, והאושר לא בדיוק נעלם כי היופי האוורירי עוד היה שם, אבל עכשיו כבר התקיים במעין בועה נפרדת שלא היתה לה עוד כניסה אליה.

הם קרבו אל קתדרלת ויטוּס הקדוש והתבוננו בחזיתה. הוא סיפר לה על אדם שנסע לטיול מאורגן באירופה, ומכל ארץ שהגיע אליה שלח גלויה. בראשונה תיאר בפירוט את הדאוֹמוֹ של פירנצה והסן-פייטרו ברומא, בשנייה דיווח בקיצור על כנסיות הנוטר-דם והסן-שאפל בפריס, בשלישית הזכיר רק במשפט את קתדרלת קלן. ואחר-כך הופיעו בגלויותיו רק האותיות ABC. "מה זה ?ABC", שאלו אותו כשחזר.

Another Bloody Church" ", הוא ענה.

היא חייכה כדי שלא ייעלב וציינה לעצמה שזו הבדיחה הכי מפגרת ששמעה ממנו. הוא אמר: "אני אוהב כשאת מחייכת, מיידל'ה" וחיבק אותה, והיא סלחה לו על בהייתו באמריקאית והשעינה ראשה על כתפו. חודש קודם לכן בקולנוע בתל-אביב הקרינו פרסומת לבייגלך שהתחילה בשאלה: "מיידל'ה! מה עם הבייגל'ה?", ומאז ברגעי חיבה הוא קורא לה מיידל'ה. היא בת שלושים וחמש. הוא מבוגר ממנה בשבע שנים.

במקומות שלא כוסו פיח שחור בהקה קתדרלת ויטוס בשמש בצבעי דבש. גבעולי-אבן צמחו לגובה על-פני זכוכית החלונות, מסתיימים בפרחי-אבן שמילאו את הקשתות המתעגלות. 

היא הביטה במגדל הפעמונים שהתנשא מולם לגובה אדיר. בקומתו השלישית

זהר בספרות זהובות על-גבי לוח שחור שעון. עיניה התרכזו בו. הספרות היו רומיות, ונקודות-זהב הפרידו בין ספרה לספרה לסימון חצאי השעות. מחוג-הזהב היה קצר ובקצהו חץ דמוי-לב. לא היה שם מחוג נוסף. למה רק מחוג אחד, שאלה את עצמה.

את התשובה מצאה בתפר בין הקומה השלישית לשנייה. שעון נוסף, הרבה פחות בולט מהראשון אם כי זהה לו בגודלו, היה קבוע שם. ללא עיגול-רקע, מחוברים ישירות אל קיר הקתדרלה, ריחפו שם הדקות.   I, II, III, IV  עבור ארבעת רבעי השעה, וביניהם, על קו-המעגל, נקודות-זהב, אחת לכל יחידה של חמש דקות. מחוג ארוך, שגם בסופו היה נעוץ לב, גמע פיסת דרך בין נקודה לנקודה אחרי רטט קצרצר.   

"תיראה" אמרה לו בהצביעה על השעונים, ממשיכה להביט בהם כמהופנטת.  "פיזרו את הזמן בין שני שעונים".

"כן", הוא אמר, ושאל: "לא נאחר, מיידל'ה? כבר עשרים לשתיים".

היה עליהם להיפגש לצהריים עם זוג החברים איתם הגיעו לכאן.

 

לפני שעזבו את שטח הקתדרלה הוא הלך לשירותים והיא חיכתה לו ברחבה. זוג עבר שם. לפתע הגבר התמוטט. גופו התחיל לפרכס. ראשו הקירח נחבט שוב ושוב באבני הרחבה הקשות, הצהובות. אשתו, נאה, לבושה בהידור, הורידה את מעילה הבהיר ודחפה אותו תחת ראשו. אנשים ניגשו והציעו עזרה, היא הנידה ראשה לשלילה, כנראה מורגלת היתה בדבר. ובכל זאת, כל-כך מותשות היו פניה.

"אפילפסיה, כנראה", הוא אמר כשחזר. היא אחזה בידו.

מסכנה, חשבה כשירדו מהגבעה. באו לטייל, ליהנות, ופתאום.    

 

בדרכם אל כיכר הסְטַרֶה-מֶסְטוֹ חצו את גשר קארל. הנהר היה כחול, זרוע הבזקי-שמש. בקצה הגשר הוא ניגש לרוכל לקנות להם מים מינרליים. היא הביטה אל הנהר וחשבה על השעונים. על כך שלא בגחמת-עיצוב סתמית הפרידו ביניהם. היתה שם כוונה…

"היי, ליידי", קרא מישהו מאחורי גבה. היא הסתובבה וראתה צוענייה צעירה שבזרועותיה תינוק עטוף שמיכה לא נקיה. בחצאיתה הרחבה, הארוכה, נאחז ילד כבן שמונה. פני הצוענייה היו יפות ומרושעות, ופני הילד מרושעות אף יותר. "דולר, גיב מי דולר", אמר הילד ודחף אליה את ידו. היא רצתה לפתוח את התיק ולתת לו משהו, אבל הוא עצמו נאחז כבר בתיקה ופניו היו מאיימות. היא חשבה על הדרכון והארנק והמצלמה שבתיק והביטה בתחינה בעיני האם שהחזירה לה מבט של עיקשות ודבקות במטרה.

"היי! היי!", הוא הגיח מאחור, שני בקבוקי מים מינרליים מציצים מתרמילו. הוא ניתק את ידי הילד מתיקה וגירש אותם משם.

 "תשתי", אמר לה, "תירגעי", ופתח לה בקבוק מים, "מטורפים לגמרי, אלה". היא שתתה מעט. אסירת תודה היתה, גם על שגירש אותם, וגם על כך שפתח לה את הבקבוק, כאילו אינה יכולה לעשות זאת בעצמה. אלה השעות, אמרה לעצמה. אלה הדברים החשובים. זה שהוא מסתכל באחרות, זה כלום, אלה הדקות. אינו בוגד בה. אלה רק מבטים. זה הלוח הזניח.

 

בכיכר הסטָרֶה-מֶסטוֹ הם אכלו צהריים במסעדה שמול בית-העירייה. לעירייה היה צמוד מגדל שבחזיתו גלגל-מזלות ענק ומעליו שעון אסטרונומי גדול אף יותר. תזוזה חלה בקרב הדמויות שהיו קבועות מימינו ומשמאלו של השעון האסטרונומי. השלד צלצל בפעמון שבידו, ושלוש הדמויות האחרות נענעו ראשם לשלילה. "זה המוות", אמר חברם, שהחזיק את מישלן פראג פתוח על השולחן. הוא הצביע על תמונה, בה ניתן היה לראות שביד ימינו מחזיק השלד פעמון, ובשמאלו – שעון חול. "והאחרים הם אוהבי החיים הטובים, שלא בא להם למות. הנה זה, המתיפייף עם המראה. וזה עם שַֹק הכסף. והשלישי, עם המנדולינה".

החלונות שמעל לשעון נפתחו, ושנים-עשר השליחים עברו בזה אחר זה מחלון לחלון.  

היא הרימה ראשה אל השמיים וראתה שנעשה מעונן.

תתעלמי משטויות, אמרה לעצמה, זה סתם הורס לך את היום. את הטיול. את החיים. מפל גרגרי החול בשעון של השלד, תזכרי אותו. בשביל הפרופורציות.

החברים סיפרו על הסיבוב שעשו בשדרות וצלאב, והם סיפרו על ביקורם בהְרַדְצַ'אני. חברם אמר שהקומפלקס המסובך של מצודת פראג היה ההשראה של קפקא לכתיבת "הטירה", ושלא נעים לו להודות, אבל הוא לא הצליח לגמור את הספר הזה. "זה בסדר", היא אמרה, "גם קפקא לא הצליח לגמור את הספר הזה". כולם צחקו. בן-זוגה נשק לה, הטביע בכתפה נעירת-חמור צוהלת, וסיפר גם לחבריהם את הבדיחה עם ה-ABC.

אחר-כך הם עלו אל ראש המגדל. הבניינים שכיתרו את הכיכר ניצבו על-גבי ארקדות ונראו מלמעלה שטוחים וקלילים כמו מגזרות נייר.

 

היא ציפתה בשמחה לקונצרט שבכנסיית ניקולאס הקדוש, הצחורה, הבארוקית, שאותה ראו מראש המגדל. היא הציצה במדריך שבידי חברם. תצלום הפּנים שלה היה מרהיב. קירות בוהקים מלובן היו מעוטרים פיתוחי זהב, אור זרם פנימה מבעד למחרוזת החלונות שבכיפת התקרה המצוירת.

אבל כשירדו מהמגדל, גשם חזק התחיל לרדת. הם נמלטו לתוך גלריה. תערוכה נפחתה שם זה עתה והיא היתה גדושה בסטודנטים. הצ'כיות הבהירות ארוכת הרגליים הצטופפו לפני כל תמונה, גזרותיהן דקיקות, שיערן ישר. סמוך למפתן עמדה סלסלה גבוהה מוארכת ובה עשרות מטריות נוטפות מים.

"עכשיו כל אחד יבחר לו מטריה, זה חופשי כאן" צחק חברם כשעמדו לצאת מהגלריה.

היא חייכה. גם בן-זוגה חייך, ואמר:

"עכשיו כל אחד יבחר לו צ'כית יפה. זה חופשי כאן".

חברם הבחין במבוכתה. חיפש מה לומר, ומִלמל: "אז 'הטירה' היא יצירה לא גמורה… כן, נכון בעצם, שכחתי".

היא התעכבה לפני שיצאה מהגלריה, כדי ללכוד בעיניה למשך דקה נוספת את קטע הכיכר הנשקף מחלון הגלריה, עם ענף עץ הדולב הנדחף לתוכו בחוצפה עליזה. הוליכה את מבטה לאורכם של פיתולי הקישוטים האדומים סביב חלונות הארמון הצהוב שמאחורי הדולב, כאילו יירגע הכאב, יתמוסס ויתפוגג באמצעות החלקת-המבט הזאת. היא חשבה: כמה יפה העיר הזאת. הארמונות, הגשרים, הכנסיות, הרחובות. תיהני ממנה. והוא… הוא אוהב אותי. הוא מגן עליי מפני צוענים. בנסיעות הוא נושא את המזוודות שלנו, אחת בכל יד, מרים אותן מעלה-מטה ומחייך אליי לסמן לי שלא כבד לו. הוא בריא. לא צונח פתאום, מפרפר, ראשו נחבט אל אבני הרחוב. אני אוהבת אותו. זה מה שחשוב.

כל השאר, אלה רק הדקוֹת. אבקת נקודות-זהב על קיר קתדרלה.

 

בדרכם אל המאלָה סְטראנָה הפך הגשם לטפטוף דק, עד שפסק.

הם הגיעו אל כנסיית ניקולאס הקדוש – חרוט עגול, רחב, ענקי, לבן, עם כיפה ירוקה לראשו. צמוד אליה, גבוה וצר, ניצב מגדל הפעמונים.

"זה יפהפה", היא אמרה. "תראה כמה שהיא… הדורה. "ואתה יודע, מוצארט ניגן על העוגב שתיכף נשמע".  

הוא חיבק את כתפיה ונשק לה.

אני חייבת, חשבה. אני חייבת להגיד לו.

"למה לך צ'כית יפה?", שאלה. "הרי  אני – כאן".

"כן", הוא אמר. "אבל אני לא יכול להשוות אותך לצ'כית בת עשרים".

היא השפילה את ראשה. כשהרימה אותו, הכנסייה היתה מגושמת וכבדה כמו פּילה לבנה.  

"בואי", הוא אמר. "הקונצרט תיכף מתחיל. חייבים להיכנס כבר לכנסייה הזאת, השד יודע איך קוראים לה. איך, באמת? את טובה בדברים האלה, מיידל'ה".

"מה זה כבר משנה", אמרה. "מה זה חשוב. Another bloody church".

 

arrow2right arrow2right Other readers liked

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.