לאוניד לוינזון הוא סופר ישראלי שכותב ברוסית. לאוניד נולד ב-1958 בסנט פטרבורג ועלה לישראל ב-1991. לוינזון הוא חבר באגודת הסופרים הישראלית וחבר מערכת ב"כתב-עת ירושלמי" שמתפרסם ברוסית. כתביו ברוסית ובעברית התפרסמו בישראל, בארה"ב ובגרמניה. הוא פרסם עד כה שלושה ספרים "לנינגרד-ירושלים", 1997, "ילדי פושקין", 2015, וקובץ סיפורים קצרים, 2018. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים ברחבי העולם, ביניהם בפרס לרומן הכי טוב בשפה הרוסית שנכתב מחוץ לגבולות רוסיה, שהוענק לו על ידי מועצת התרבות של סנט פטרבורג על ספרו "ילדי פושקין" ב-2015.

דינה רובינה נולדה בשנת 1953 בטשקנט שבאוזבקיסטן לאם היסטוריונית ואב צייר. את סיפורה הראשון פרסמה בגיל 16 בכתב העת הספרותי "יוּנוֹסט" שהוא כתב העת הפופולרי ביותר בברה"מ. כבר בגיל 24 התקבלה לאגודת הסופרים הסובייטיים ועד לעלייתה ארצה בשנת 1990 ראו אור ארבעה ספרי פרוזה מפרי עטה. מאז 2003 ועד היום מונה התפוצה הכוללת של ספריה יותר מ-10 מיליון עותקים. תחת עטה של רובינה יצאו עשרה רומנים וכן נובלות, מסות וסיפורים רבים. סרטים, סדרת טלוויזיה ומחזות שהועלו על במות ברוסיה מבוססים על יצירותיה. דינה רובינה הנה חברה באיגוד הסופרים הישראלים דוברי רוסית ובארגון הסופרים הבינלאומי (פֵּא"ן). עבודתה של רובינה מצטיינת בחקר מעמיק וכתיבתה מאופיינת בחופשיות הרבה בה היא מטפלת בנושאי יצירותיה: עולם המריונטות, אומנות הציור, המוסיקה ועוד. ספריה מעבירים לא פעם תחושה עזה של טרגדיה בסגנון הדומה לזה של ספרות העת העתיקה: מוטיב הגורל מופיע בכל רבדי יצירתה, החל מתיאורן של דמויות ונופים וכלה בתפניות בעלילה. החושניות שבתיאור שפתם, גופם ומעשיהם של גיבוריה נראית לעיתים שופעת מדי, אך זהו שפע המצוי על קנבס השייך לאומן שחש נאמנות אל שלל צבעיהם של החיים האנושיים. רובינה היא כלת פרסים ספרותיים רוסיים, אירופאים וישראליים, ספריה תורגמו ל-38 שפות, והיא כיום אחת מן הסופרים הכותבים בשפה הרוסית הידועים והנמכרים ביותר.

 

ולדימיר סורוקין הוא סופר רוסי. הוא נולד ב-1955 בביקובו, עיר קטנה ליד מוסקבה. ספריו של סורוקין עוררו דיונים סוערים בתקשורת, סכסוכים ואף תביעות. מבין ספריו המפורסמים: "יום בחיי אפריצ'ניק", "טרילוגיית הקרח", "שומן כחול", "התור", "מרק סוס" ו"נורמה". סורוקין מעורב גם בפרויקטים של קולנוע ומוזיקה. לבקשת תיאטרון הבולשוי, כתב את הליברית לאופרה "ילדי רוזנטל" למוסיקה של ליאוניד דזיאטניקוב. ב- 2001 זכה ולדימיר סורוקין בפרס אנדריי ביילי "על תרומתו לספרות הרוסית". הוא זכה גם בפרס ליברטי האמריקאי (2005) ובפרס מקסים גורקי על הרומן  "קרח" (2010). בשנת 2010, על הסיפור "סופת השלג" קיבל את הפרס הספרות החדשה ובשנת 2011, זכה בפרס הספר עבור אותו סיפור. ספריו של ולדימיר סורוקין תורגמו לעשרים שפות. הוא נשוי ואב לתאומות.

אנה ליכטיקמן (1969) היא סופרת ומאיירת ישראלית, ילידת אוקראינה. היא למדה בתיכון לאמנויות באוקראינה, וב-1990 היגרה לישראל עם משפחתה. ליכטיקמן היא בוגרת האקדמיה לאמנות בצלאל. משנת 2012 היא מפרסמת טורים אישיים באתרים בשפה הרוסית. סיפוריה פורסמו באנתולוגיות של מקס פריי, ובשלל מגזינים בשפה הרוסית. קובץ הסיפורים שלה "מחזות נמלים" ראה אור ב-2015. רומן הביכורים של אנה ליכטיקמן, "הרכבת כותבת אל ספינת הקיטור" ראה אור ב-2017 וזכה בפרס כתב היד של השנה ברוסיה. אנה עובדת כמאיירת ומתגוררת בירושלים.

טאשה קארלוקה היא סופרת עיתונאית ותסריטאית, ילידת קייב. טאשה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה והיא תסריטאית הסרט "פליקס ואהבתו". סיפוריה התפרסמו באנתולוגיות "הכול אודות חווה",(2012) ו"ילדות 45-53: מחר יהיה אושר" בעריכת ליודמילה אוליצקיה (2013). טאשה מתגוררת בתל אביב ועובדת כטבחית במסעדת "מונטיפיורי".

 

אלכסנדר סטפנוביץ' גרינובסקי – המוכר יותר בשם העט אלכסנדר גרין (1880-1932) – היה סופר ומשורר רוסי. הוא ידוע בזכות הרומנים והסיפורים הקצרים שלו, אשר ממוקמים ברובם בארץ פנטסטית עלומת שם (שלימים קיבלה את הכינוי "גרינלנדיה") עם ניחוח אירופי או לטיני אמריקאי. יצירתו המפורסמת ביותר "מפרשי ארגמן" (1923) תורגמה לעברית על ידי לאה גולדברג ב-1949. הוא נולד למשפחת גולים מפולין, במחוז סלובודסקאיה וייטקה. בשנת 1896 בגיל 16, סיים ארבע שנות לימודים במכללה ונסע לאודסה. הוא ברח מביתו וחי כנווד. הוא עבד כימאי וכדייג, חיפש זהב בהרי אוראל, ואחר כך שירת את הצבא, שם הצטרף למפלגה הסוציאליסטית. סיפוריו העשירים ושופעי הרומנטיקה – אשר זורקים את הקורא אל עולמות אקזוטיים, מרעננים וא-פוליטיים, הרחק מהמציאות העגומה במולדתו – התנגשו עם עקרונות המפלגה הקומוניסטית והוא נעצר בעוון תעמולה ונידון לגלות שלוש פעמים. גרין מת מסרטן, בעוני, בגיל 51, ועבודתו צונזרה על ידי המפלגה הקומוניסטית, אך גרין נותר דמות ספרותית אהובה ברוסיה, בה פועלים שלושה מוזיאונים המוקדשים למורשתו הספרותית ובכל 25 במאי נערכת חגיגת סיום הלימודים "מפרשי ארגמן" לזכרו, הנחשבת לאחת החגיגות מרהיבות ברוסיה.

אנה סטרובינץ היא סופרת, עיתונאית ותסריטאית רוסיה. היא נולדה במוסקבה ב-1978. סטרובינץ ידועה כ"מלכת האימה הרוסית", וכותבת בעיקר ספרות דיסטופית ומטאפיסית, אך היא גם סופרת ילדים מצליחה. קובץ הסיפורים הקצרים שלה "העידן המוזר" זכה בפרסים ותורגם לשבע שפות. היא פרסמה עד כה שבעה ספרים, ביניהם שני ספרי ילדים. 

 

אלכסנדר קופרין (1870-1938), אחד מסופרי רוסיה הגדולים ביותר. מלבד עיסוקו בספרות, היה גם טייס, עיתונאי, שחקן, עובד קרקס והרפתקן. הוא זכה להצלחה ולתהילה בעקבות פרסום הנובלה "דו-קרב" ב-1905, שאת כתיבתה החל בעת שירותו הצבאי בצבא הצארי. הנובלה מתארת את "הזוועה והשיממון של חיי הצבא". קופרין נחשב לאחד מהסופרים האחרונים של המסורת המפוארת של הריאליזם הביקורתי הרוסי. כמו פטריוטים רוסים רבים של זמנו, קופרין לא "קידם בברכה" את הבולשביקים, וכנראה נשאר אנטי-קומוניסטי עד סוף חייו. ביוני 1918, קופרין נאסר לתקופה קצרה על מאמר שפרסם בעיתון "מולבה" (שמועה) בגנות השלטון, כתוצאה מכך ב-1919 הוא יצא לגלות – תקופה קשה ומייסרת עבורו, כאשר חזר לרוסיה הסטלינסטית ב-1937, הוא כבר היה חולה מאוד, ומת כשנה לאחר חזרתו.

וַרְלאם שָׁלאמוֹב היה סופר ומשורר רוסי. הוא נולד ב-1907 בוולגודה לאב כומר אורתודוכסי ואם עקרת בית. ב-9122 נסע למוסקבה והחל לעבוד שם במפעל. לאחר מכן החל ללמוד משפטים באוניברסיטת מוסקבה והצטרף לקבוצה טורצקיסטית. ב-1929 לאחר שהפיץ כרוז ובו ביקורת על סטלין, הוא הואשם בפעילות חתרנית ונשלח לשנתיים של עבודת פרך בהרי אורל. הוא שב למוסקבה ב-1932 והחל לעסוק בספרות ובעיתונות. ב-1937 הוא נעצר שוב באשמה שתמך בפומבי בסופר איוון בונין. הוא נשלח ל-17 שנים למחנות שעל נהר קולימה שבסיביר לעבודת פרך קשה. ב-1946, לאחר שהדרדר למצב אנוש, הצליח בעזרתו של חבר למצוא תפקיד של סייע בבית החולים וכך הצליח לשרוד. הוא שוחרר מן הגולאג בשנות ה-50 והורשה לפרסם מקצת משירתו. קטעים מתוך יצירתו המרכזית "מחברות קולימה" החלו לראות אור במחתרת בחל מאמצע שנות ה-60 וכן התפרסמו מחוץ לברית המועצות. ב-1970, בהיותו חולה, שבור ותלוי לחלוטין באגודת הסופרים הסובייטית, נדרש שלמוב לפרסם מכתב ובו הוא מתכחש ליצירותיו שפורסמו בחוץ לארץ. ב-1978 ראה אור באנגליה ספרו הנודע "סיפורי קולימה" – אוסף של 103 קטעים קצרים, סיפורים, המתארים את הניוון ואובדן צלם אנוש במחנות העבודה. הסיפורים נאסרו לפרסום בברית המועצות עד 1988. אוספים של שירתו וכל כתביו ראו אור בשפות שונות לאחר מותו. 

ניקולאי אלכסייביץ' נֶקרַאסוֹב נולד בנמירוב, שבאוקראינה ב-1921. הוא היה משורר, סופר, מבקר ספרות עיתונאי ומו"ל. הוא למד באוניברסיטת סנט פטרבורג, וחרף התנגדותו של אביו, שאיחל לו קריירה צבאית, הוא פנה לעיסוק בספרות ובתיאטרון בגיל צעיר. ספר השירה הראשון שלו ראה אור ב-1840. יצירתו התמקדה בחיי האיכרים, בחמלה כלפי סבלם, והוא ניסה גם להביע את הקסם והחיות שבחיי הכפר באמצעות עיבודים של שירי עם ושירי ילדים. נקרסוב היה איש עסקים מוכשר, הוא הוציא לאור וערך פרסומים ספרותיים שונים, וב-1846 רכש את כתב העת "סוברמניק", (בן הזמן), שירד מגדולתו לאחר מות מייסדו – אלכסנדר פושקין. נקרסוב הצליח להפוך את כתב העת לפרסום מצליח ורב השפעה, חרף הטרדות הצנזורה הרבות. לב טולסטוי ואיוואן טורגנייב פרסמו שניהם את יצירותיהם הראשונות בדפיו. מ-1956, בהשפעת עורך המשנה של כתב העת, אלכסנדר צ'רניישבסקי, הוא החל לשמש שופר לרעיונות מהפכניים. הוא נסגר בידי השלטונות ב-1866, לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון באלכסנדר השני. ב-1868 השתלט נקרסוב על כתב העת הוותיק "רשימות מארץ האבות" והוא שמש העורך הראשי והמו"ל שלו עד מותו. נקרסוב פרסם עשרות ספרי שירה, מחזה אחד ורומן אחד בלתי גמור. הוא מת בסנט פטרבורג ב-1878.