ניקוֹלַאי סֶמְיוֹנוֹביץ' לֶסקוֹב (1895-1831) נמנה עם גדולי הסופרים הרוסים של המאה ה-19. עיקר תהילתו בסיפורים הקצרים ובנובלות שכתב. לסקוב הוערך, בימי חייו, על ידי מעטים. יש לציין, שלֵב טולסטוי היה בין המעטים האלה. בתהילה זכה לסקוב רק לאחר מותו. אורח חייו הדתי, כמו גם העניין הבולט שגילה בבני אדם החיים בעולם האמונה, לא תרמו לפופולריות שלו. לסקוב עשה שימוש בשפה רוסית יוצאת דופן, הסוטה סטייה חדה מהנורמות הספרותיות. הוא השתמש בנדיבות באוצר מילים ייחודי השואב משפת הדיבור ובשיבושי מילים האופייניים לשפה הזו. רק בתחילת המאה העשרים, כשמשחקי לשון, עניין באקזוטיקה לשונית, בניבים ובעגות מקצועיות הפכו לנורמה ספרותית, השתנה היחס אל לסקוב. אחד הסופרים המשפיעים ביותר של אותה עת, מקסים גורקי, הכריז כי הוא תלמיד של לסקוב והכריז כי מדובר באחד הסופרים הרוסים הקלאסיים הגדולים – לצִדם של פושקין, לֶרמוֹנטוֹב, גוֹגוֹל, דוסטוייבסקי וטולסטוי. לסקוב נולד בכפר גוֹרוֹחוֹבוֹ, לא רחוק מאוֹרְיוֹל, בה אביו עבד כפקיד בבית משפט לפלילים. אביו של לסקוב, בנו של כומר, למד בסמינר לכמרים והיה בקיא בתורת האמונה הפרבוסלבית, אך סירב להיעשות כומר. אמו של לסקוב באה ממשפחת אצולה לא עשירה. משפחתו של לסקוב ניהלה אורח חיים מסורתי, טיפוסי למעמד הביניים הרוסי בפרובינציה. המשפחה היתה מוקפת בכוהני כנסייה והקפידה על קיום מדוקדק של כל הטקסים הכנסייתיים. בילדותו למד לסקוב את תורת האמונה הנוצרית בהדרכתו של כומר. ברבות הימים קשר לסקוב קשרים מרובים עם הכנסייה. כסופר, פנה שוב ושוב ביצירתו לתיאור הווי חייהם ואורחותיהם של אנשי הכמורה הרוסים. בשנת 1848, לאחר מות אביו, עזב לסקוב את לימודיו בגימנסיה והתקבל לעבודה בבית המשפט שבו אביו עבד. כעבור שנה עבר מאוֹרְיוֹל לקייב, והתקבל לעבודה בשלוחה המקומית של משרד האוצר. בשנות חייו בקייב הִרבָּה לסקוב בקריאה, למד את השפה הפולנית ואת השפה האוקראינית וביקר כשומע חופשי בהרצאות במגוון תחומים רחב באוניברסיטת קייב. בשנת 1857 עזב לסקוב את שירות המדינה והתקבל לעבודה בחברה פרטית בבעלות דודו. במהלך ארבע שנות עבודתו שם, הוא הרבָּה בנסיעות בערי השדה של רוסיה. בשנת 1861 עזב והגיע לפטרבורג כדי להקדיש את עבודתו לכתיבה. בשנות חייו הראשונות בפטרבורג כתב ופרסם לסקוב מאמרים, אולם בהדרגה עזב את הכתיבה העיתונאית ועבר לכתיבת סיפורים ורומנים בעלי אופי ספרותי טהור. ב-1864 החיל לפרסם את הרומן בהמשכים "לשום מקום", שבו גינה את הרוחות הניהיליסטיות של חלק מהמהפכנים הרוסים, אם כי הביע תמיכה ברפורמות חברתיות הדרגתיות. בעקבות פרסום הרומן איבד לסקוב את תמיכת חוגי השמאל באינטליגנציה הרוסית, שהאשימה אותו בשיתוף פעולה עם המשטרה החשאית. כמה מיצירותיו שנכתבו באותה תקופה לא זכו בשל כך לפרסום ציבורי רחב, בהן יצירת המופת שלו, הנובלה "ליידי מקבת ממחוז מצסנק". למרות נאמנותו לנצרות הרוסית המסורתית, בשנות ה-80 של המאה ה-19 הוא החל לבקרה ולהאשימה בשמרנות יתרה, בלאומנות ובקשר הדוק מדי עם המדינה. בשל הביקורת של לסקוב כלפי הדת והמשטר הוא פוטר מעבודתו במשרד החינוך הרוסי, אך זכה לאהדה מחודשת של החוגים הליברליים והמהפכניים בחברה הרוסית. לסקוב היה נשוי פעמיים. הוא התגרש מאשתו השנייה ב-1877 והמשיך לגדל לבדו את בנו אנדריי. הוא מת בסנט פטרבורג ב-1895.
