עכבר

אני לא חייבת לך כלום

ההצעה המשונה הזו שכאילו עלתה משנינו: נהיה כדורים פורחים, בלי עוגנים.

 

אילו היינו נושאים איתנו עוגנים, הם היו חותכים דרך רצפת הצפלין, נתקעים בצמרות העצים, אולי מכשילים את התוכנית שלנו. התוכנית הייתה – לשכוח את ריח האדמה.

 

“אחרת נהיה בורגנים מלשון בורג”, אמרת. זו הייתה בדיחה ואזהרת מסע.

כל הקיץ הסתובבת במטבח, כמו מאוורר. היה חם, ואז לוהט, ואז שוב רק חם. על השיש, אמבטיה קטנה ואדומה של שמן ופפריקה.

 

“פוליאמוריה זה פשוט מונוגמיה כפול איקס”, אמרת וסימנת לנו את הדרך החוצה מהמבוך עם כמה מילים פשוטות. היינו אמורים עכשיו לחיות איזה ניסוי.

 

משונה להיות גם הצפרדע המנותחת וגם הילד הסקרן. אין בזה הרבה טבע.

 

אני לא אמרתי כלום משלי. הרגשתי שאת חזקה כמו אבן. כשנפתחת בפניי, היית מערה. אז, בהדרגה, נסוגתי לאחור ונהפכתי להד. אולי, איפה שהוא בתוכי, רציתי לומר בלחש – “אני לא רוצה, זה מפחיד, אני רוצה להיות כפית קטנה ולא סכין”. ושוב היינו במטבח והשמן ביעבע.

 

החודשים עברו והקשרים קרסו. קול מהצללים רישרש בתוך האוזן שלי: היא של מישהו אחר.

 

אבל אנחנו של אף אחד, אולי אפילו לא של עצמנו!

 

יש אלף דרכים להרוס גשר. אחת מהן היא פשוט להשתמש בו, פשוט לתת לו להיות גשר – בגשם, בשרב. ערב אחד הנחתי את היד שלי על הכתף הרכה שלך וכמעט אמרתי – “אולי יש לי לב של אבן, אבל גם אבנים נשחקות” – אלא שאחרי כל כך הרבה שנים של דממה, שכחתי את השפה שבה אומרים דברים כאלו.

 

זה לא הפתיע אף אחד מאיתנו בסוף:

“אני הולכת”.

כמעט אמרתי לך בצחוק “קחי מעיל ומטריה”, אבל בסוף ויתרתי על ההומור.

“אני מצטערת”.

רגע, אבל “על מה?” וגם “לא משנה, אני מבין”.

כדי לחתום את מה שממילא היה כבר סגור אמרנו באותו זמן –

“צריך לעשות את מה שצריך לעשות, זה היה נחמד כל עוד זה היה, ושלום בינתיים, נתראה בחיים הבאים”. חשבתי בשקט – אולי בפעם הבאה אהיה אני הטורף ואת תהיי הטרף.

Liked the story? Comment below.

avatar