Write Stories

אלעד לביא

הגבעה

 

הוא התרומם. הדבר היחיד שהכביד עליו יותר מעצם העובדה שהוא אינו יודע איפה נמצא הייתה אי הידיעה מדוע התיישב מלכתחילה. הוא שלח מספר מבטים לכיוון בו האופק נמצא בדרך כלל, אבל אלו העניקו לו מראות עם דפוסי נוף זהים שתמורתם הייתה אותה התמורה.

הוא התחיל לצעוד. היה נדמה לו שככל שהרבה להתקדם, כך הוא התקרב יותר למרכז של תוהו הצבעים שמסביב. על אף שציפה שהמעידות והנפילות יטיחו אותו ברצפה התובענית חזק יותר מפעם לפעם, צעדיו רק נהפכו יציבים יותר ועקבותיו הותירו שובל מובהק מאחורי נתיב הליכתו.

לפתע, לפני שהספיק אוויר היער לחדור לתוך מחשבותיו, הוא הבחין בגבעה. כזו שאינה מוקפת בדבר מלבד דשא ירקרק. על אף שהרגיש מאוים מהבליטה באדמה שמולו, עיניו התרוצצו בחיפוש אחר נתיב אל פסגת הגבעה. הוא הקיף אותה במעגלים שוב ושוב, עד שלבסוף, אזר הוא את האומץ ובעזרתן של כמה דהירות נחפזות הוא מצא את עצמו בראשה.

כל חושיו התערערו יחדיו. חוסר הוודאות שאפיין אותו כשהיה בגובה פני הקרקע הפך מאויב למכר קרוב. במקום לנסות להרגיש שלם עם המראות שמקיפים אותו, הוא בחר לרדת בהדרגה על ברכיו, להישכב על הדשא ולהרים מבט אל על.

מיד הבחין בעננים. יחידות לבנות שאין בהן טיפת מים אחת יותר משנדרש כדי שיצופו על הכחול שברקיע בנמנום רגוע. השלווה עודדה אותו לשייך להם צורות ומבנים, להעריך את גובהם ולהמשיל אותם לחלומותיו. למשך מחזור שלם של קרני שמש הוא רק שכב לו בנעימים על הגבעה וצפה בהם, מהרהר כיצד צורתם תשתנה בהתאם לרוח.

סביר שמוחו הקפיד לשנן את דרכו מנקודת ההתחלה הפעם, כי דרכיו אל הגבעה בפעמים הנוספות רק נהפכו פשוטות יותר משדמיונו יכל לקוות. על בסיס קבוע אך אקראי הוא היה מגיע לגבעה; תמיד היה נשכב, זוקף את צווארו ומרפה את האחיזה בשרירי גופו, כשגבולות ראייתו נתחמים בעננים. לאט לאט פיתחו מחשבותיו דחף לפרוץ מעבר להם, דחף שכוחו גבר במהירות החלטית, והתעלה על הסקרנות שבתהייה והתמימות הטהורים.

הוא איבד את סבלנותו. איננו מבין את הטעם שבעננים הללו שחוסמים לו את השקיעה. הוא עלה עוד פעמים מעטות לגבעה, כשתמיד התחרט על כך כמעט מיד. לא נדרש ממנו מאמץ רב כדי לשייך את ההתעצמות בגודל העננים לפגמים בעונג שבלהיות על הגבעה מעל כל היער.

באופן פתאומי הוא שכח לגמרי מקיומה של הגבעה.

הוא נעמד. ההיגיון, כובד המחשבה והדעה העצמאית שהתחבר איתן לאחרונה גרמו לו כנראה לשחרר מן התסכול שבמהות קיומם. הוא לא יודע היכן הוא ניצב. התחיל הוא מחשב בחיפזון את מיקומו ביחס לרכיבי היער והגוונים שמלפפים אותו; ניסיונות כושלים להופיע במקום בו היה רוצה להופיע.

אם לא היה מבחין בתחושת המגע עם הקרקע לא הייתה עולה דעתו על כך שהתחיל ללכת. הרקע מסביבו נשאר קבוע לחלוטין וצילו נותר בנקודה קבועה ללא נוע. אוזניו היו כל כך עמוסות מצלילי השקט שצצו מכל עבר והוא לא הצליח להפיק אף תובנה מהן כפי שנהג תמיד לעשות. סביר שאם היה מתיר לעיניו להיעצם במקום לנתח את פשר קיומם של המכשולים שלפניו לא היה מתנגש בהם או נתקל בהם לעולם.

בשל היותו אדם נבון, ההבנה לפיה רק כשהוא חונה נעצרת התמונה שלפניו ומשנה את הופעתה חלחלה בסבלנות לתודעתו. ככל שנח יותר, כך הצליח לראות יותר מהשביל שלפניו, וככל שראה מהשביל יותר, כך הפנים יותר את הפיצולים שבו.

שוב הגבעה הופיעה. נדמה שהרגע בו ראה אותה היה גם הרגע בו נזכר בעצם קיומה.

היא נראתה לו שונה לחלוטין. כל הידע שברשותו לא העניק לו את היכולת לדעת מדוע, לכן הניח שהסיבה לכך הייתה שגבהה. הוא נהנה מריחו של הדשא כמו גם מהנועם שבלהיות מוקף אך ורק בו. מבלי להאט להתבונן בגבעה כמה רגעים נוספים הוא טיפס עליה.

הוא התמוגג. בדיוק כשנשכב השמש כבשה את עצמה ומתוך צבעי החום שלה עלה הירח ואחריו הכוכבים. עצמים זעירים שהפיצו אור לכל עבר בתשוקה תוססת לכבוש את החלל. תחושותיו נשאבו לתוך אלו והוא בהה בהם בשקט מושלם תוך שכל הרגשות שאי פעם זכה להרגיש קיבלו תוקף כאילו חווה אותם בפעם הראשונה.

הוא לא הטיל את האשמה של עליית הבוקר על דבר. הוא לא עמל בכלום חוץ מלרדת מהגבעה וללכת חזרה לתוך היער. הוא הקפיד לחזור לגבעה בכל לילה ונדמה היה שזה עולה יחד איתו עליה; רק שבפעמים הבאות הוא נהג להביא עימו עיפרון.

הוא מדד את השמיים, את המרחק בין הגבעה מהניצוצות, את מכתשי הירח ואת היחסים בין מסלולי הכוכבים. הוא החליף כלי כתיבה ללא הרף, ודפיו התמלאו במהרה. הוא נשא עימו דיאגרמות, גרפים וחישובים, יחד עם משקפות ואמצעים לראות מעבר למחר בהתייחס לאתמול. כל אלו כשהוא נזהר לא לחוש כיצד אורם של הכוכבים נחלש בכל מדידה.

ברגע אחד הכל נאטם. הוא ציפה לזהות היכן שוכנת סביבתו בהתאם למידע שסיגל לעצמו, אבל אז נזכר שלא הכליל את עצמו בחישובים. כל חושיו התאמצו להניב לו אפילו שמץ של תחושה כלשהי אבל הפעלתם תרמה אך ורק לריקנות שכעת התעצמה על כל חלק וחלק בתוכו. הוא נכשל כשניסה להבחין ביער, בגופו ובקרקע.

למרות כל אלו דבר אחד זכר. דבר אחד בודד ואיתני. הוא זכר שכרגע הוא נמצא על גבעה. לא היה לו שום ציוד להוכיח לעצמו שהוא נמצא מעל לכל שמקיף אותו, וכשנשכב על הגבעה, כשבתוכו לא נותר אלא להט חלוש למצוא התפתחות מסוימת בשמיים שתוביל לשינוי כלשהו אצלו, הוא התרסק מפסגתה והתגלגל על הקרקע בחוזקה. נעקרו היסודות של כל מה שעוד היה קיים והוא נותר על האדמה הפרחונית כביכול, למספר רגעים שלא יוכל אדם לספור.

הוא כבר היה עומד. היער היה אותו היער. הצבעים היו אותם הצבעים. הוא לא תכנן בראשו מסלול, הוא פשוט דרך על איפה שהאדמה הייתה רטובה וצפיפותה הייתה נמוכה. הוא לא היה צריך לאמץ את חושיו כדי להרגיש, לא נדרש ממנו לבלום חוסר איפוק. הוא צעד; ולצידו צעד העולם.

הוא הגיע ליעד. הדשא צמח מסביב לזיכרון ההוא, אך הירוק בתוכו היה אותו הירוק שהוא כל כך אהב. הוא לא נמלא בפליאה כשהוא הבין שהאדמה הפכה מישורית לחלוטין. הוא נשכב בדיוק במקום שבו עמד, הרים את ראשו מעלה בתנועה מדויקת ורפויה, והוא והיער הסתכלו בדממה על השמיים.

 

 

 

Liked the story? Comment below.

avatar