Smadar Herzfeld

חלומות

זה התמוטט לג’וּד באמצע היער, באמצע סיפור אהבה, היא נסעה לחפש משהו ומצאה אותו ואז התמוטטה. באחד הלילות חלמתי עליה.

ראיתי אותה עם דג הרקק ההוא, ג’רוֹנימוֹ, שניהם במקסיקו, באמצע הג’ונגל, שקועים בבטלה גמורה. רשת עדינה של מטפסים וטפילים עטפה את חלונות ביתם וכֵיוון שהיה זה לילה, עלו מהרשת שושני-לילה לבנות והבליחו כמו פנסים.

אחר כך האיר היום, והבית התנוצץ כמפרש בשמש החזקה. ג’וד שפשפה את הכביסה בכיור האבן שבחצר, תלתה אותה על חבל, וגילתה שתלויים עליו כמה נחשים. היא פרצה בצעקות וג’רונימו הופיע. הוא השתיק אותה ואחר-כך ירק על הנחשים. צלילים של יריקה ותסיסה זועמת, נחלשת, מילאו את אוזנַי.

ואז הבית, בתוך הבית, קר ואפלולי כמו בבטנו של דג. על התקרה חג מאוְורר וסביבו עָשׁים פרושי כנפיים, רועדים כשיכורים. והם יושבים אל שולחן איכרים עגול, הם אוכלים מרק חסילונים ואחר כך אבוקדו וצ’ילי, עטופים בטוֹרְטִייה דקה.

ואני נזכרת באוסף מפיות שהיה לי, משהו דקיק ושקוף ומכוסה בציורים. אתה פורש אותן באוויר והן מרחפות כמו נוצות. אני חולמת על ג’וד, ובחלומי אני רואה את המפיות ההן המצויירות. והנה שניהם הולכים בדרך עפר, בתוך צמחייה עבה, קולות של קופים ותוכים מלטפים את אוזניהם והם הולכים כִּמְרחפים. סביבם ג’נטלמנים רכובים על סוסים אבירים ואינדיאנים יחפים, מחזיקים בידיהם תרנגולי הודו ובקבוקי מֶסְקאל.

ג’וד מחייכת, היא לובשת שמלת-מיני אדומה, משקפי שמש, כובע קש, ומשהו קטן ונואש, משהו רך ואבוד, צץ על פניה כמו פרח נבול. ובכל זאת בלילות הולכים אל העיר ורוקדים. כאן בירת הג’ונגל, יש אווירה של קרחת בלב היער. כתם גדול של אור מבליח בין העצים. ומוזיקה משתוללת, קולות רכים כקטיפה ונקישות מַרִימְבָּה. חלום יושב על כתפהּ כציפור גדולה, הוא תוכי צבעוני, הוא נוצות ומקור וקול, והיא פורצת בבכי. דמעות כבדות אפורות זולגות על לחייהָ.

היא תמיד חלמה על הנסיעה הזאת, על בריחה גדולה וסוֹפית למקום רחוק. ואני ראיתי אותה בחלום, את ג’רונימו, את החיבוק, את התרפְּקוּתם זה על זו. ולפתע השתנתה המוזיקה, מקהלה שרה מרחוק בקולות דקים. כן, שמעתי קולות של תינוקים שרים. הם שרו ברקע, עדינים להפליא, ובמרכז הסלון האפלולי והסגור של ביתם זה התחיל לנזול.

שלולית נקוותה סביב רגליה והיא עמדה יחפה. המים האדימו ומשהו הגיחַ מתוכה. הוא לא נזַל, כי אם נפַל. חלמתי שהיה דומה לבּוּבָּה. והיא קרסה למטה, אל השלולית, שם ישבה כשהוא חזר. הוא העביר אותה אל המיטה והניח לה לבכות. היא בכתה הרבה, ימים שלמים, וזה היה הסוף.

פעם קינאתי בה על נועזוּתָהּ ועל מזלה הטוב. עכשיו ריחמתי עליה. סוף.

Liked the story? Comment below.

avatar