the short story project

search

נעמה הכט

מאדי

הייתי רוצה לכתוב על דוד ועל האף היהודי שלו שתמיד גירד ואיך לפעמים היד שלו הייתה קופצת סתם ככה, באינסטינקט, וזה היה נראה כאילו הוא רוצה משהו אבל הוא לא. אבל ג’וסלין, הפיליפנית היחידה ברחוב ואולי בשכונה כולה, קפצה לעומת התנועה ועכשיו עליי לכתוב עליה.
ג’וסלין מעבירה את זמנה בתנועות המגיבות לתנועת ידו של דוד, כמו הוא המנצח והיא כלי הנגינה. היא נעלה לו את נעלי הבית כבר כל כך הרבה פעמים שהיא כבר לא אומרת לעצמה ‘איכס’ בלב כשהיא מלטפת את הציפורניים הצהובות, הנמלטות להתחבא בבשר. הכל יופי, סבא, היא אומרת, ביסדר. הכל ביסדר. בשבת היא לוקחת תיק חום ונוסעת לחיפה. כל הג’וסליניות באות גם הן מכל הדוידים וליומיים שלמים הן מנצחות את הסטטיסטיקה והופכות לרוב.
חוץ מתנועת ידו של דוד מפעיל את ג’וסלין גם צליל הטלפון שלה, שלא החליפה מאז שהגיעה לארץ ועד היום, כשהיא עושה את דרכה לבית בחיפה. הכניסה לבית המשותף כל שבת מכווצת לג’וסלין את הלב. אין שלט על דלת הכניסה לדירה, רק המספר 9. על הפעמון כתוב באותיות קטנות home, אבל אף אחד אף פעם לא מצלצל בו. אף אחד לא מגיע לדירה 9 אם אין לו מפתח. בשבת הזאת השמש לא מרפה והאוטובוס מזדחל לעומתה כל הדרך מהעמק לחיפה. התיק של ג’וסלין יושב לידה ונדבק אליה. היא לא מזיעה. הטלפון לא משמיע צליל אבל היא בכל זאת בודקת אותו מדי פעם, לראות שלא פספסה. שומר המסך מציג את מאדי הצעירה, בת ארבע-עשרה, עומדת זקופה. תווי פניה שונים כל כך מאלו שג’וסלין זכרה. העיניים אותן עיניים. פעם, בחיים אחרים, היא הייתה חלק מגופה שלה. כשהן התחבקו בחיבוק פרידה, לפני שמונה שנים ארבעה חודשים ושניים-עשר ימים, ידיה הצרות של מאדי לא הצליחו להקיף את כל גופה של אמה. לפעמים, כשג’וסלין חושבת על המפגש המשותף שלהן שיגיע יום אחד, היא עדיין מדמיינת את זה ככה. בחיבוק שלא מצליח לעטוף עד הסוף.
מריה, טרישה וקים כבר היו בדירה. ציור ישו התלוי על הקיר היה עקום קצת, ג’וסלין סידרה אותו. מריה ישבה בצד ודיברה בוידאו, הבנות שכבו על הספות אחת מול השנייה. היא פרשה סדין על הרצפה הקרירה והצטרפה אליהן.
שמעת את החדשות? הן שאלו אותה. היא לא שמעה.
איכשהו הצליחה להתחמק ממנה המהפכה הקטנה שהתרחשה בימים האחרונים בכפר הרחוק שהוא ביתה. ראש הקהילה נפטר. יש בחירות מחדש. בין המועמדים: אנג’לו. היא קפצה מהסדין, הציצה שוב בטלפון. לא פספסה אף שיחה, שום הודעה. היא נשארה עוד קצת עם הבנות, שמעה בחצי אוזן להימורים ולפנטזיות על שינוי, הנהנה לאות הקשבה, חייכה למול ההשערות שתמכו באמת או כמחווה בבעלה.הן חיכו למוצא פיה, היא ידעה, אבל הוא לא בא. אחרי כמה דקות היא הכריזה על עצמה עייפה ופרשה לחדר המזרנים הצדדי. אנג’לו לא ענה. היא שלחה לו הודעה: דבר איתי. אתה לא מדבר איתי. אני לא יודעת כלום. היא המשיכה לחכות לשיחה וחשבה על מאדי. איך היא בטח במרכז העניינים, נקראת לדגל לסיוע בקמפיין. היא הביטה בתמונה של הנערה הרזה עד שהיטשטשה מול עיניה ונרדמה לשארית הצהריים, הטלפון בחיקה, לא משמיע אף צליל. הבנות העירו אותה אחר הצהריים. יוצאים. הסיבוב הרגיל. היא הציצה שוב בטלפון. היא התלבשה. עוד הצצה. כלום. הבנות היו עליזות במיוחד, מריה כרכה סביבה יד ביציאה מהדירה. התור לבנק היה ארוך מהרגיל. עוד מבט לטלפון.
לאן לשלוח את הכסף, גברת? היו צריכים לשאול אותה כמה פעמים. בעברית ואז באנגלית. היא ראתה את אנג’לו הולך לקחת אותו, סופר, מתעצבן. היא כבר ידעה שזה לא מספיק. לא לנבחר ציבור. אנג’לו טולגין, היא ענתה לפקיד. מנילה. היא רשמה את הכתובת. הוסיפה את השם של מאדי ליד. אנג’לו ומאדי טולגין. גם הדרך לכנסייה הייתה ארוכה יותר הפעם.         

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments