Write Stories

עמנואלה ברש רובינשטיין

הילה

 

אור עמום, אפור מעט, ניגר מתוך עצמו, נראה למרחוק. אפשר לשער כי הוא נובע מפנס רחוב מרוחק או אולי מתוך השתקפות אור במים. אם מצמצמים את העיניים אפשר להבחין כי לבו של האור מרוכז יותר, וסביבו מצויה הילה, קרני אור שניתזו ונפוצו לכל עבר. אולם משום שהוא מרוחק קשה להבחין בפרטים. איני מבין,  הליבה נראית במרחק פסיעות אחדות ממני אך ההילה מטושטשת ומרוחקת, דומה לכוכב בקצה הרקיע, שרק ברגע נדיר של שמיים נטולי עננים אפשר לראותו. אני משתדל להבין מהיכן בוקעת הקרן הגדולה הזו אך הניסיונות שלי להתחקות אחריה אינם עולים יפה. מוזר, אני שם לב שאלומת האור נעה מצד לצד, אולם כיצד זה  הליבה עומדת בלא לנוע והקרניים חומקות אחת מרעותה, כל קרן נעה בקצב שונה ולכיוון אחר?

עתה נוכחתי כי האור מצוי בתוך איזה חלל, מעין מנהרה ארוכה שאין רואים את סופה. שוב אני מאמץ את עיניי, מבקש להתחקות אחר ראשה, לראות מה מצוי מאחוריה. אולם איני רואה אלא כתם ספק אפור ספק כסוף, נגוע בכתמים לבנים, גוש חסר צורה מוגדרת, משתנה בלא הרף, כעין ענן ביום חורפי, שועט קדימה אך משתנה בכל רגע, לובש ופושט צורה. לרגע נדמה היה לי שצדתי את צורתו, אצרתי אותה בתוכי, אלא שזו נמוגה ומיד עלתה אחת אחרת, מוזרה ולא מובחנת, מראה שאין לדעת אם הוא שקוף או ממשי.

ייאוש משתלט עליי; איני יודע היכן אני ומהם האורות המוזרים שאני רואה למרחוק. האם ללכת לקראתם? בעוד אני שוקל מה לעשות אני נוכח שאיני יכול להזיז את גופי. אני מנסה לפסוע צעד אחד קדימה אלא שרגליי אינן נשמעות לי.  האור מרצד מולי אך איני יכול להתקרב אליו. אני מתאמץ ללכת אך גופי מסרב לנוע. אני מנסה להבין מדוע, אלא שאז סערה משתלטת עליי, נדמה כאילו רוחות עזות מנשבות פה ומיד אעוף גם אני עמהן. משהו מטלטל אותי, איני יודע מה, אני חש שאני מורם ונופל מטה במעין חבטה שהיא דוחה ונעימה בעת ובעונה אחת. כשאני מבקש להיאחז במשהו בכדי לא ליפול אני שוב נוכח שאיני יכול לנוע. לא שאיני חש בגופי, ההיפך הוא הנכון; אני חש שאני כה כבד כאילו הייתי חצוב באבן ואין בכוחי להניע את איבריי.

בעוד אני תוהה מה אעשה אני שומע קולות בלתי ברורים. אחד נשמע כשריקת רוח, מעין המיה רכה, משב אוויר המחלחל לתוך חגווי סלע ואז נפלט החוצה באנחה קטנה. אני עוקב אחר קולה של הרוח ואז מסתבר שהיא אינה לבדה. קולות אחרים מחרישים אותה, היא טובעת בצליל נמוך יותר, מקוטע, כקולה של ציפור לילית, אולי תנשמת, משמיעה צריחה ונדמת עד לצריחה הבאה. צווחותיה של ציפור זו מתמזגות עם המיית הרוח, אלא שאז אני שם לב שיש קול נוסף, דק וענוג. אני מנסה להתחקות אחריו אולם הוא כמעט ואינו נשמע, רק מדי פעם מתגנב אל האוזן, קול חליל צד עדין, נקי ונטול קישוטים. אני דרוך כולי, מאמץ את עצמי בכדי להקשיב לקולו של החליל הזה הנשמע למרחוק, תוהה מהיכן הוא מגיע, רגע נדמה לי כי הוא מצוי לצדי ומיד לאחר מכן הוא מתרחק ונסוג, נשמע כאילו היה מאחורי פסגות הרים, אולי אפילו מעבר לנהר.

אני יודע היטב כי אני קרוב אל נהר, או אולי ים, אני שומע את המיית המים הזורמים, לעתים זרימה חלקה ושקטה, לעתים מים שוצפים, מתנפצים על סלע ואז צונחים מטה, נשאבים אל מערבולת עצומה ומשם אל קרקעית הים. אני אוהב את קול המים. אף שאני מצוי כנראה על פני היבשה, כאשר אני שומע את הגלים נדמה לי שאני צף, טיפות ניתזות על גופי ומרטיבות אותי. המיית המים הניגרים מאלצת אותי להתעלם מהקולות האחרים משום שהיא מתמידה וחרישית, דומה לאיזה רחש מוכר מלפני שנים רבות, איני יודע מתי שמעתי אותו אבל הוא נעים כל כך, אני חש כי המים חמימים אף שאיני נוגע בהם.

נדמה לי שהאור משתנה. אולי שקעה השמש, איני יודע, אך משהו חיוור ולא נעים מאיר  סביבי. שוב אני מנסה להתחקות אחרי הנהרה, אולם הפעם אני חש כי היא מוגדרת יותר, מצויה במקום אחד ואינה נמוגה ומופיעה שוב. האם זהו ליל ירח במילואו? נדמה לי שלא, שכן אור הירח נעים כל כך, מלטף בקרניו הלבנות זהובות, ואילו אור זה מעיק, כחלחל מעט, אינו מותיר מקום למעט צל להתרווח בו. אני מאמץ את עיניי כדי לראות, מוזר, אני רואה הכול מבעד לאיזה מסך שאיני עומד על טיבו. עתה נוכחתי כי כל מאמצי להבחין היכן אני מצוי עולים בתוהו משום שיש משהו שחוצץ ביני לבין האורות והקולות. משהו שדומה לקרום מקיף אותי, חום אפרפר, מנוקד ומחורר מעט, פיסות עור קרועות פה ושם, והנה אני מבחין גם בקווים דקיקים בצבע ארגמן, משורגים ושלובים זה בזה, מתחילים נמוך מאוד ומשתרעים עד למעלה, למקום בו איני יכול עוד לראותם. אני עוקב במבטי אחר הנחלים האדמדמים הללו, מביט איך אחד מתפצל מתוך השני, ואז מתפרק גם הוא ליובלים קטנים המסתיימים בעיקול קטן. מוזר בעיני המקום הזה, איני מבין להיכן התגלגלתי. אולי אבדתי במערה?  ייתכן. אני חש גם באיזה ריח מוזר, אולי זה הטחב בקירות המערה, משהו שמזכיר לי יין ישן אך נעדר מתיקות חמימה.

אה, כבה האור המעיק, כמה נעים. עתה השתררה חשיכה כמעט מוחלטת להוציא איזה הבהוב קטן בצד. גם הקולות נדמו, איני שומע דבר מלבד טפטוף קבוע, כפי הנראה של מים על קירות המערה. בכל רגע נושרת טיפה ופוגעת ברצפה בקול דק ועדין מאין כמותו, התנפצות קלה של מים הניתזים הצדה במין צלצול כמעט בלתי נשמע. רווח לי, איני אוהב את האור המרוחק, הוא מזכיר לי שאני מצוי בבטן מערה עמוקה ואיני יודע אם יעלה בידי להיחלץ ממנה.

אלא שלפתע מחריד אותי רעש נורא, גלגלים צורחים בצווחה מחרישת אוזניים, שאון ברזל ניתך במשהו ומתקפל, עורבים קוראים בקולות עצומים, דם בהיר ניתז מכל עבר, בז צונח מן השמים אל האדמה בכדי לחטוף נחש ארסי, מושך אותי אחריו, אני תלוי בכנפיו בין שמים לארץ, אוחז בו בכל כוחי בכדי לא להתרסק, אולם הבז אוחז בנחש ומנער אותי מכנפיו ואני נזרק אל האדמה ופוגע בה. תחילה איני חש בגופי, אולם אז מתעורר בי כאב איום, מעוור, גופי נתלש מתוכי ומותיר אותי מבותר, ומרחוק אני שומע איזו יללה מתמשכת, עולה ויורדת, של תן מורעב ומותש.

שוב אני מצוי באותה מנהרה, אלא שנדמה לי שעתה היא קצרה ועבה יותר. הזוהר המגיח מפתחה ברור יותר, כאילו מתקיים בו איזה היגיון פנימי, החלל הולך ומתרחב כשהוא קרב אל ההילה. אני רואה כי הקרניים נעות בכיוון אחד בקצב אחיד, אבדה האנדרלמוסיה ועתה נוצר סדר, דבר מה שאפשר להשיג אותו בחושים. בלא ספק התקרבתי אל  פתח המנהרה, אני חש זאת בבירור, אלא שעתה השתנו הקולות העולים מן העבר האחר. נדמה לי שדובה נוהמת שם, במין קול עמוק וחם, רצוף ומתמשך, עולה ויורד מעט, דומה יותר למשב אוויר חם מאשר לקולה של חיה. הנהמות נעימות מאוד, לרגע אני חושש שהן יחדלו, אולם הדובה אינה מרפה, היא משמיעה את קולה הטוב שוב ושוב, כעין קול אבוב, שיותר משהוא נשמע מבחוץ הוא נובע מתוך עצמו. ואז, לתדהמתי, אני נוכח כי אפה הקריר של הדובה נוגע בי. מגע נעים ורך, רטוב מעט, נוגע בלחיי, כעין נשיקה, נדמה כי הדובה אינה בטוחה אם אפה אמנם נוגע בי אם לאו.

גם הריח מעט נעים יותר. נשפך ונעלם היין הישן ובמקומו עולה ניחוח פרחים. אני מנסה לנחש אילו פרחים צומחים שם מן העבר האחר אולם הדבר אינו עולה בידי. לרגע חשבתי שאני חש בניחוח נרקיסים, אולם מיד התחוור לי שהריח עדין יותר, דק, נישא על משב רוח דק ומתפוגג. חרציות? איני יודע, הניחוח נעים אף שקשה לחוש בו במלואו. אני רוצה לשאוף אותו שוב אך הוא נעלם.

אני מתמסר לקולה של הדובה, נהמות עמומות ורכות, אולם לפתע נשמעת שוב התנשמת, בקול צרוד ומקוטע, משמיעה קולות כאילו היא ישובה על גזע עץ,  מביטה אליי מלמעלה בפליאה גלויה, תוהה מדוע הזדמנתי לשם.

ואז, במפתיע, נחשול עצום של מים ניגר מעל לקרום המוזר העוטף אותי. גל שוצף, עכור מעט, מקיף אותי מכל עבר, חם ומעט מלוח, מתקדם בדרכו אל החוף. כפי הנראה הים סוער משום המים ניתזים בשצף לכל עבר, וקשה לי לנשום. נהמות הדובה טובעות בהמולת המים, אני שואל את עצמי האם אני עומד לשקוע בקרקעית הים, אך נדמה לי שלא משום האור נותר כשהיה. אני נאבק במים המקיפים אותי אולם אז, בבת אחת, הם נסוגים אל החוף, מותירים אותי קצר נשימה ודרוך לקראת הגל הבא. לאחר כמה רגעים אני מבין  כי זוהי שעת השפל, והמים נסוגו לאחור ולא אחוש בהם שנית עד שתגיע הגאות. אני מתרווח, כפות ידי נפקחות מעט, ראשי שוקע לאחור, אולם אז–

שאון הגלגלים המאטים בבת אחת מזעזע אותי. ריח חריף של גומי חרוך עולה באפי. זעקות שבר נשמעות מכל עבר, איני יודע מי צועק, על עיני קרום של דם קרוש, איני יכול פקוח אותן, גופי פעור ואיבריי מוטלים סביבי. נמלה גדולה מטפסת עליי ואני איני יכול לסלק אותה, היא קרבה אל פניי, נוגעת בנחיר הימני, אני מבועת, תכף תיכנס לתוכי, אני מנסה לצעוק לעזרה, בוודאי יש מישהו שיישמע אותי, אבל במקום לשמוע את קולי עולה באוזני מן חרחור מוזר, משהו שהוא תערובת מוזרה של חנק וצחקוק, קול רווי דם ומים.

שוב אני חש באור הכחלחל המעיק. נהרה לבנה עוטפת אותי. יצאתי מהמנהרה, אני יודע זאת בבירור. כל אותם אורות רחוקים קרובים עתה עד אימה, אני כמעט נוגע בהם. אם אזיז את ראשי מבלי להיזהר ייפגעו בי. הקרום המוזר סביבי נראה כמעט שקוף, ועתה אני רואה כי הוא גם מחורר מעט, מנוקב בחורים קטנים כקוף המחט, היובלים האדומים דקים וצרים, חוטים  ענוגים שאין לדעת מהיכן הם בוקעים ולאן הם נעלמים.

בעתה תוקפת אותי, הקרום נבקע בשני במקומות, שני סדקים מאורכים נקרעים במעטפת, מפירים את החמימות הנעימה שהקיפה אותי, אני נחשף, איני יודע להיכן לברוח, הסדקים הולכים ומתעגלים, אני חרד שמא יפלשו האורות לתוכי, אני מנסה לעצור את התרחבות הקרעים אולם הדבר אינו עולה בידי, הם הולכים וגדלים, תופחים לידי כדורים עצומים מאורכים מעט; אור עצום ומסנוור חודר אליי, מטלטל אותי, אני חש כמי שנתון על שולחן המעבדה, מוטל מצד לצד,  אני מחפש מעט צל אבל איני מוצא, הכול מואר עד זרה, אולי אמצא עץ להתחבא בין עליו, או  בקתה בצד הדרך שאפשר להיכנס אליה, לצנוח על ספסל מעץ ולבהות בקירות הערומים, או סירה קטנה, מתקלפת, שמשוטיה זרועי חלודה, אך אפשר לדחוף אותה אל המים, להשתרע בתוכה ולהניח לזרם שיישא אותה עמו? אני מביט בבעתה אל הכדורים המוארכים ונוכח כי הם מוקפים במין זיזים שחורים, כעין שערות שחורות קטנות ומעוגלות, נחשים קטנים הנטועים במקומם מבלי לזוז, אינם מכסים את החורים הפעורים אלא דווקא מדגישים אותם. לו הייתי יכול הייתי נמלט מפה, נוטש את האורות המעיקים הללו שאין בהם ולו שמץ של חמלה, חודרים אליי מבלי לתת דעתם על הסבל שהם מסבים לי, מבקשים להאיר בלא רחם את מה שרוי שיישאר אפל, גם אם אפשר לשאת אותם לרגע קט, הרי שאלומת האור החריפה הזו מותירה אותי חסר נשימה, נחנק מן הרצון להשליך את עצמי אל החשיכה.

קולה של הדובה ממשיך ומהדהד, מתוק וחם, ואז נדמה לי כי היא הולכת ומתגשמת לנגד עיניי; אני מתאמץ להבחין בתווי המתאר שלה אולם הדמות שאני רואה מוזרה, בלתי מובנת. הדובה קרחת, נדמה כי נשר השיער מכול גופה מלבד כמה קווצת שיער מוזרות על ראשה, כל אחת פונה לכיוון אחר. עיניה חומות ועגולות, מביטות בי מתוך ריכוז עמוק, כאילו אני עומד לומר דבר מה חשוב מאוד, היא ממתינה למוצא פי. פניה חרושות תלמים עמוקים, עורה נראה צפוד משהו, כאילו הוציאו אותה זה עתה מתוך קרקעית הים, פיה פעור, רפוי, וכל פניה מעידות כי היא מתרגשת עד כאב. היא פולטת צעקה, איני מבין מה היא אומרת אך קולה נמוך וצורמני,  אני מביט בה, הוזה, ומבין כי אני רואה אישה.

היא גוחנת אליי, מלטפת את פניי. ידיה, גושי אבן גיר לא מסותתים, שורטים אותי. אני מביט בה מבוהל, עיניה לחות, דמעות ניגרות על פני החריצים העמוקים על לחייה, פיה רועד והיא הוגה שוב ושוב את הצליל גיל גיל גיל גיל.  איני מבין מה היא אומרת, היא חוזרת על הצליל כאילו הוא צופן סוד, כאילו  עצם הגיית המילה תפענח את סוד שהייתי במקום הזה.

אני  מצוי במקום מוזר, הכול בוהק עד כדי כאב. מתכות שונות מקיפות אותי, אני עצמי שרוע על פני מיטה מונחת באוויר. איני רואה מה מצוי תחתה, אך מוזר מכול הוא שהכול צחור כשלג, הקירות, הארונות, המיטה, השולחן, כאילו עברה פה איזו רוח רעה ואספה אליה את כל הצבעים, וכל מה שנותר הוא לבן מעיק שאינו מותיר מקום לשמץ של שמחה. צינורות שקופים עוטפים אותי, מקיפים אותי מכל עבר ומאיימים לחנוק אותי. עתה אני רואה כי ידי מונחות לצדי, מנוקבות כולן במסמרים מוזרים, נעוצים בכפות ידיי, בזרועותיי וכנראה גם ברגליי. אני מוטל על המיטה, דומה יותר לגופה מאשר לגבר, ראשי מורם מעט, איני יודע מדוע, אך אני חש כאב בצווארי, כאילו מישהו אוחז בי בחוזקה ואינו מרפה, מאלץ אותי לצחוק ולבכות. האישה המוזרה הזו העומדת לידי וצועקת גיל גיל גיל כאילו הקריאה עצמה יש בה איזה מזור.

אני עוצם את עיני; בכל לבי אני חפץ לשוב אל המערה שעזבתי. אני מתגעגע לריח הטחב, לחשיכה, לקול הדק של טיפות המים המתנפצות על קירות המערה ולים הגדול שהיה מצוי לצדה, שכן אין דבר מנחם יותר מהמיית גליו. לרגע אפילו נדמה לי ששמעתי את המים, אולי זו הגאות שתבוא ותגאל אותי מהמקום הצחור הזה. אבל לא, אין דבר שיחלץ אותי מהמיטה האיומה הזו הצפה באוויר והאישה המעיקה הזו שכל מבוקשה הוא שאומר לה משהו. היא אדישה לגמרי לגעגועים שלי וכל חפצה הוא שארצה אותה. אני מבין שהיא סבורה שאיני שומע אותה; משום כך היא צועקת בקול רם את המילים המוזרות שלה, אולי היא מקווה שהקרום כולו יתבקע  ואני אקרע מתוך עצמי ואהפוך לרגב אדמה גדול וחם, כפי שהייתי רוצה להיות.

עתה נכנס לחדר גבר לבוש חולצה ירוקה, מין צבע שטרם ראיתי כמותו, כמו הרקיע בעת השקיעה אלא שנעדר ממנו חומה של השמש, והוא מביט בי מתוך תשומת לב סקרנית. הוא מסנן מספר מלים במקוטע, אומר מילה ועוצר, ואז שוב מילה,  ואז הוא שולף מכיסו פנס קטן, מושיט יד אל עיניי, פוקח אותן ומניח את הפנס במרחק ציפורן מהן. אור בלהות מציף אותי, מעולם לא ידעתי שאפשר לטבוע באור ועתה אני נוכח שאני נחנק, נשימתי נעצרת, האור מעוור, איני רואה דבר, לובן אחר מקיף אותי, ממית, משחית, מעוות, ושוב ריח הצמיגים הבוערים עולה באפי, אני ניתך על צינורות ברזל רותחים, גופי נמס מן החום, העור נקרע, נתלש ממני, אני רוצה לצעוק אך רק חרחור עולה ממני, ואז אני מונח שוב האדמה שריחה הטוב מקל עליי מעט, ריח מהביל של גושי בוץ אחרי גשם עז.

שוב אני פוקח את עיניי. שוב יושבת האישה הזקנה לידי, מביטה בי בערגה כאילו יש לי סוד שאם אחלוק אותו עמה ייעלמו כל ייסוריה. היא אוחזת בידי ומלטפת אותי אולם המגע שלה מחוספס כל כך עד שקשה לי לשאתו. יד של חרס חולפת על לחיי, מנסה לגעת בשפתיי, אבל נמלכת בדעתה ברגע האחרון ומניחה לי. נדמה לי שראיתי אותה פעם, לפני זמן רב, אולי כשהייתי במערה, ייתכן שקודם לכן. תווי פניה מוכרים לי, העיניים החומות העגולות, האף החד, הלחיים הנפולות, חרושות הקמטים, והפה הדק, הפעור קמעה, מעוקם מעט כלפי מעלה בצד אחד, ושיער ראשה סתור, כל שערה נוטה למקום אחר. הנה היא קמה מן הכיסא, רוכנת אליי, בכדי שאשמע אותה היטב, מפנה אצבע אל עצמה ואומרת בתנועות שפתיים מוגזמות: אימא, אימא, אימא.

כפי הנראה ירד הלילה שכן האור הכחלחל כבה, ועתה מנורת לילה מפיצה אור נעים בחדר. כך העדרם של צבעים פחות מעיק עליי. וילון שמתנועע ברוח מטיל צלילים אפורים שנעים במקצב  קבוע על פני המיטה המונחת באוויר. תחילה הוא מתרומם מעלה, אז נמתח הצידה בתנועה רכה ומתכרבל שוב אל הקיר. רוח נעימה חולפת על פניי, נושאת ריח של עלים רטובים לאחר הגשם. אני מביט אל החלון ורואה מבעד לחשיכה עץ לח שהרוח משירה ממנו טיפות קטנות ושקופות. לפתע נכנסת אישה נמוכת קומה, שיערה אסוף ופניה חמורות מאין כמותן. היא מתקרבת אל המיטה; אני חרד כולי, איני מכיר אותה, אולם להפתעתי היא מרימה קלף המצוי למראשות המיטה וקוראת בו כאילו היה כתב יד מסתורי צופן סודות. נתונה כולה בסוד הקריאה, אני מביט בה, מופתע מהבגד המלכותי שהיא לובשת, חליפה סגולה כהה שנראית חמורה ממש כמותה. כשהיא מסיימת לקרוא היא ניגשת אליי, מציצה בי בסקרנות כאילו הייתי איזו לטאה גדולה מונחת במיטה, ואומרת: גיל? אתה גיל? אתה שומע אותי?  אתה שומע אותי? גיל?

גיל. כך מכנים אותי פה. איני יודע מדוע, כך פונים אליי. האישה המבוגרת, האישה הקטנה הלבושה בסגול, וגם הגבר הלבוש בצבע הרקיע, כולם מגלגלים את המילה בלשונם כאילו טמון בה איזה פתרון של חידה. הם מתקרבים את פניהם אל אוזני, כאילו איני יכול לשמוע אותם כשהם עומדים לפניי. הגבר לבוש כחול מרכיב משקפיים. אני מכיר את קולו, הוא מסנן מילה, עוצר, ואז באה מילה נוספת. עתה הוא חדל להאפיל על עיניי באור הפנס. במקום זאת הוא אוחז בכוח בידי, בפרק כף היד, ידיו חזקות ויציבות, משוללות ספק, הוא נועץ אצבע בשורש כף היד, עוצם את עיניו כאילו מכף ידי בוקעת איזו מנגינה שהוא חפץ בכל לבו להאזין לה. למרות הכאב שהוא מסב לי פניו אומרות שביעות רצון, כאילו התחוור לו איזה קשר סתום בין כף ידי ללחן נושן.

האישה המבוגרת, זו שנראית לי מוכרת מעט, והגבר משוחחים בלחש, כנראה בכדי שלא אשמע. מתוך הבעת פניהם אני למד כי הם חפצים להסתיר ממני דבר מה, רומזים זה לזה וקורצים בעיניהם, אחר כך סרים הצדה בכדי שלא אשמע אותם. הם מביטים עליי בעיניים מודאגות, אני חש שאני צריך לעשות דבר מה בכדי לרצות אותה אולם איני יודע מה. הגבר מראה לאישה איזה קלף, ושניהם מתעמקים בו, קוראים כל שורה, ומדי פעם הם מפנים מבטם אלי, כאילו הייתי צריך להבין מה כתוב בקלף שהם קוראים ואילו אני שוב מאכזב אותם שוב.

כפי הנראה נרדמתי. כשפקחתי את עיניי נעלמו הגבר והאישה ונדמה היה לי כי אין איש מסביבי, שמעתי רק קולות עמומים למרחוק. אלא שאז אני חש במעין דקירה בזרועי. איבריי כה כבדים עד שאני סבור כי הם עשויים מאבן, נדמה היה לי כי לא אוכל לחוש דבר. אבל הדקירות מתמשכות, ושוב ושוב, קלות ועוקצניות, לעתים דומות יותר לדגדוג, לעתים מזכירות לי צביטות של ילד. אני מנסה להפנות את ראשי, צווארי כואב כאילו הוא נתון בסד של גלגלים מושחזים, אבל אני נחוש להסב את מבטי הצדה. לאט, כאילו נדרשות לכך שעות ארוכות, אני מגלגל את הצוואר ומפנה את ראשי הצדה, ואז אני רואה כי לצדי עומדת ילדה. יופייה בוהק, כמו אבן חן, אי אפשר להסיר את המבט ממנה; שיער חלק, ערמוני גולש כמעט עד מותניה, לובש סלסול חינני בקצותיו. שפתיה מלאות, עיניה החומות, התמות, בוחנות אותי מתוך סקרנות ילדותית, אולם עיקר חינה מצוי בגבות הישרות והבהירות, פסים עבים ומוזהבים, חסרים את העיקול המצוי של הגבה, נראים כמשיחת מכחול עדינה של חום שאין בהיר ממנו, פסים מלאים ורכים של השתוממות תמימה.

היא ניצבת ליד המיטה, ראשה קרוב לראשי עד שאני כמעט חש בנשימתה, מסתכלת עליי ומהססת כיצד לפנות אליי. היא מניחה לזרוע שלי, ועתה היא מושיטה אצבע ילדותית אל פניי, נוגעת קלות בלחיי, לטיפה דקה, כמעט בלתי מורגשת, כמגע נוצה. אני חש את לבי מפרפר, תוהה איך הזדמן לפה ייצור כזה, מתאים יותר למערה בה הייתי שרוי ולים שהקיף אותו מאשר לחדר הצחור הזה, אך היא מתכופפת אליי, שערה נוגע בגופי, והיא אומרת בקול שיש בו תערובת של טרוניה ותמיהה:

אבא?! אבא?!

אני רוצה לענות לה, לומר משהו, לשאול מי היא, אך הפכתי לאילם;  מתוך פי לא בוקעות הברות או מלים אלא רק נשימות חמות. הילדה מביטה בי בהשתאות, מנסה להתחקות אחר הקולות המוזרים הבוקעים מפי ועל שפתותיה עולה חיוך קל. היא נראית מעט משועשעת מהניסיונות שלי לדבר. שוב היא מפנה אליי יד ילדותית, עגלגלה, בעלת גומות, נוגעת בלחיי, בשפתיי, מחליקה על אפי, מקיפה את פי נעצרת בסנטר, ואז עולה על פניה היפות חיוך גדול ושלם, גבותיה היפות נמתחות מעט, עיניה בורקות, והיא אומרת: מה קרה לך בתאונה?

שאון מחריש אוזניים נשמע, אני עוצם את עיניי ומתכווץ, הילדה נעלמת ושוב עולה ריח של גומי חרוך, ומשהו חולף ומעליי ועף אל המדרון שמתחתיי. אני מצוי על סלע אפור, נתון בין שמים לארץ, צריך לאחוז במשהו בשביל לא ליפול, אלא שהברזל הלוהט שאני נתלה עליו בכל כוחי מתקפל תחתיו. יחד עמו אני נופל מטה, הרי לא  ייתכן שאפשר לצנוח כל כך הרבה מבלי לפגוע באדמה, אך כשאני ניתך עליה גופי אינו אלא תערובת של דם, עפר ושברי מתכת בוערים הנעוצים בי כאילו נועדו למנוע מגופי מלהתרסק.

לילה. ראשי סחרחר. זה עתה התעוררתי; אני חש כאילו החדר נע מעט, הקירות נוטים כלפי מעלה ואילו המיטה דווקא נוטה כלפי מטה. הקווים הישרים של הארונות אינם חדים כשהיו, עתה הם מעוגלים מעט, והידיות האפורות אינן מצויות במקומן, אחדות נמוכות מדי והאחרות גבוהות. הווילון, שעתה דווקא עומד במקומו מבלי לנוע, נראה לי מעוקם מעט, קפליו נמתחים אל האופק, הרי לא ייתכן שרוח זלעפות נושבת פה מבלי שהווילון יזוז. לרגע אני סבור ששבתי אל המערה, אבל אז אני רואה את האישה המבוגרת, אמי, עומדת על ידי ומביטה בי. פניה אומרות חרדה, היא מלמלת משהו בקול חרישי, פניה חיוורות עד אימה והיא אוחזת במיטה בכדי לא ליפול.

לאחר כמה רגעים של שתיקה מעיקה היא אומרת: גיל, איך אתה מרגיש? יותר טוב? אני רואה שהיא רועדת, אני חפץ בכל לבי לרצות אותה, לומר לה דבר מה שישמח אותה, אבל איני יודע מה. אישה זקנה, מרה, נתונה בסערת נפש ואינה יודעת את נפשה, רשת דייגים חרצה את פניה, בשארית כוחותיה היא נתלית במיטה, מחכה שאכיר אותה כבר, שאקרא לה אימא.

בעוד אני  פותח את פי ומנסה לדבר נפתחת דלת החדר. אישה חדשה, צעירה יותר, נכנסת, פוסעת בזהירות פנימה ומתקדמת על קצות אצבעותיה אל המיטה. היא ניגשת אליי, מתכופפת ומביטה בי. בעיניה הירוקות צפים איים חומים קטנים, שיער מתולתל שחור עוטף את הפנים הכחושות, יש בה איזו תערובת מוזרה של שמחה ועצב. כשהיא מתבוננת בי היא מנסה לצוד את מבטי, כאילו אם אביט עליה תוכל לחלץ אותי ממכאוביי. אני משיר מבט אל הכדורים הירוקים חומים הזוהרים, אין לדעת אם דוק של דמעות מכסה אותם או דווקא זוהר של התפעלות. היא מחייכת אליי, גם היא, כמו כולם, אומרת: גיל, גיל, גיל, כאילו יש בהברה הזו איזה קסם שמיד תחל פעולתו. אך אני מתקשה למקד את המבט, שוב אני חש כאב עז בצווארי, כאילו גלגלים משוננים מחזיקים אותו. היא אוחזת בידי, ואז אני נוכח כי היד כבר אינה מנוקבת במסמרים אלא היא מונחת שלמה ונקייה, אך המגע שלה תובעני, היא רוצה שגם אני אביט בה בעיניים זוהרות. אני, יותר מכול, חפץ לישון, לעצום את עיניי ולשוב אל המערה הטובה, הרכה, שאורה האפל נעים כל כך, צמחים מטפסים עוטפים את קירותיה, וצליל טפטוף המים עדין וטוב מאין כמותו. אבל איני יכול, היא לופתת את ידי, מאלצת את עצמה לחייך אליי, מלטפת את פניי באצבעות דקיקות וארוכות שכתם אדום מצוי בסופן, ואז מזדקפת, מסתובבת ופוסעת אל הדלת. אישה דקה, לבושה בהידור, פוסעת על עקבים גבוהים, פניה מצובעות אך אני רואה ילדה קטנה, נדמה לי שעוד רגע תוציא מהתיק הנוצץ שלה סוכריה על מקל ותמצוץ אותה בשקיקה.

בבוקר מופיעה האישה חמורת הסבר, פניה שוב אומרים מסירות בלא גבולות. פעם נוספת היא מתעמקת בקלף המצוי בקצה המיטה, ואף מוסיפה בכתב ידה הערות. אחריה מופיע הגבר בחליפה ירוקה, הבוקר הוא זחוח מתמיד, ניגש אליי, טופח קלות על זרועי, ואומר: מה שלומך, גיל? אני הדוקטור. עתה אני מבין כי הוא רופא, וברור לי כי אני חולה, הרי אני יודע כי איברי כבדים עד כאב ואיני יכול לזוז. הוא מסביר לי דבר מה ברצינות, אני מתקשה לעקוב אחר דבריו, אך הוא מצביע על ראשי, נוגע בו קלות, מזיז אותו מצד לצד, מהנהן מתוך שביעות רצון והולך לדרכו.

מאוחר יותר מגיעה אמי. היא מביטה בי ונראית מופתעת, איני יודע מדוע, כפי הנראה משהו השתנה בחזות שלי. היא נחושה בדעתה להסתיר את המבוכה, אולי אפילו סלידה, אך מבלי משים עיניה סוקרות אל המצח, הגולגולת, האוזניים, כאילו השתנו לבלי הכר. לאחר כמה רגעים היא עומדת, מביטה אליי, אני שומע שהיא אומרת את המילה ‘ניתוח’, ודמעות דקות ושקופות זולגות מעיניה ונאספות אל התעלות הדקות החורצות את פניה. צר לי עליה; אני יודע שראיתי אותה לפני שנים רבות, אולם כמעט ואיני זוכר דבר. אני רואה עד כמה מחלתי מכאיבה לה, היגון שלה גלוי כל כך, היא אינה מתאמצת לאסוף את הדמעות, רק מביטה בי כאילו ראתה אותי עתה לראשונה. לשמחתי פורצת אל החדר בריצה הילדה היפה, אולם היא נעצרת בחטף, מביטה בי, מבועתת, עוד רגע תברח בבהלה, פניה היפות מתעוותות, היא פוערת את עיניה התמות, פיה קפוץ, ואז היא אומרת: אבא, למה אתה קרח?

לבסוף מגיעה גם האישה הצעירה, היום שערה הכהה אסוף מאחורי ראשה וכך אפשר לראות את פניה ביתר בהירות. יש בה תערובת מוזרה של נעורים וזִקנה, ביישנות של ילדה וגם הבעה מהורהרת שנולדת מניסיון חיים. בפניה ניכרים כבר קמטים אחדים, ובכל זאת היא מצובעת כמו נערה צעירה המעזה בפעם הראשונה לקשט את פניה, והקישוט לא נועד ליפות את פניה אלא להעיד כי היא כבר אישה. כשהיא רואה אותי היא נדהמת, אפילו לא עולה בידה להסתיר את הסלידה, אבל אז היא מתעשתת ומחייכת, ואומרת: גיל, איפה השיער שלך?

היא מתיישבת לידי, על המיטה, אצבעותיה חולפות על זרועותיי, נדמה לי כי איבריי העשויים מאבן הופכים לקלים יותר. היא סוגרת את כפתורי החולצה המוזרה שאני לובש, מן כותונת ירוקה עם כיס, כל מנהגיה מעידים כי היא  חשה בעלות על גופי. ברור כי היא מורגלת לגעת בי, הרי לא היססה לרגע, התיישבה לידי ושלחה את היד העדינה שכתמים אדומים בקצותיה אל זרועותיי. המגע שלה נעים כל כך, עתה היא מלטפת את פניי, את צווארי ואת חזי, מבעד לכותונת אני חש בחומה, ברכות שלה, אני רואה שהיא נזהרת שלא להכאיב לי, נמנעת מלגעת במקומות המוסתרים תחת תחבושות עבות ומעיקות. אני עוצם את עיניי, מתוך תקווה שלא תחדל ללטף אותי, מתמסר ליד הקלה החולפת על פני גופי. כשאני פוקח את עיניי אני רואה שהיא מביטה בי בריכוז רב, ואומרת לי: גיל, אתה זוכר אותי? אתה יודע מי אני?

כהרף עין גז הקסם, היד שלה מעיקה, אני מחכה שתסיר אותה כבר. מכיר אותה? איני יודע מי היא. אמנם יש משהו מוכר בפניה, איני יכול להתכחש לכך, משהו בשפתיים, אולי האופן שבו היא קופצת אותן, העליונה דקה ונוקשה מעט, התחתונה עגולה ומשתפלת, כאילו ראיתי את התמונה שלה פעם, אולי בגלויה או בעיתון, אבל מובן שאיני יודע מי היא. אולם היא דווקא משוכנעת שאנחנו מכירים, היא מחייכת אליי בהבנה, כמו אל ילד, מחכה שאכיר במה שנראה לה ברור ומובן מאליו. גיל? נזכרת?  היא שואלת. לו היו ידי קלות יותר הייתי דוחף אותה מהמיטה, מסלק אותה מהחדר הלבן הזה. הליטוף שלה נעים כל כך, אבל עתה היא רוצה שארצה אותה, שאודה בקִרבה בינינו, אולם איני יודע מי היא. התובענות שלה מקוממת, מרגיזה, אני מנסה להזיז את ידי אבל אז נדמה לי שאני שומע חריקה נוראית, צרחה, דומה לצרחת העיט שצלל מטה והעיף אותי מכנפיו אל התהום, חם לי, איני יכול לשאת את הבערה הזו, לבי הולם בחוזקה, אני נחנק

לילה, סוף סוף נעלמו הנשים והילדה. חשבתי שלא אוכל לשאת את מראה פניהם אפילו רגע אחד. אני חש מחנק נורא כשהן פה, מייחל לרגע שבו יניפו את ידיהן בחביבות, מחייכות חיוך רחב שנועד להראות כי הן מחבבות אותי, יגידו כמה מלים חמות, לעתים אפילו נגיעת יד חברית, כבדרך אגב, וילכו לדרכן. כשאני לבד נפלטת מפי איזו אנחת רווחה. איש אינו תובע ממני להעמיד פנים שאנו קשורים באיזה קשר שלא ינותק. השקט בלילה מיטיב עמי, אני נח, מאזין לאוושת הרוח בחוץ. לעתים נשכח החלון פתוח וריח הגשם על העצים מציף את החדר, מטשטש את רשמו של החדר הלבן ואת כל אותם אנשים החפצים כל כך בטובתי, וכך אני יכול להפליג ברוחי למקומות אחרים. לעתים אני שומע חתול מיילל בחוץ, או ציוץ של ציפור לילה, אני מתמסר לקולות מתוך הנאה צרופה. קול הגשם המכה בחלון נעים מאין כמותו, נקישות עדינות ורכות, נדמה לי שהן רוחצות אותי ומסירות ממני את הריחות המעיקים של החדר.

לעתים, בשעות הלילה, מופיעה אישה חדשה; עתה אני מבין שהיא אחות המטפלת בי בשעות החשיכה. אישה גבוהה בעלת עיניים כחולות גדולות, לבושה הדור מעט ופניה אומרות נדיבות ומסירות. אולם למרות בת הצחוק בעיניה היא נחושה לבצע את מלאכתה יותר מכול האחיות. היא מתעקשת לדקור אותי בידי שוב ושוב. אני נאנח מכאב, לעתים אפילו צועק, אבל דבר אינו מסיח את דעתה מעבודתה. לעתים היא מעוותת את גופי כל כך עד שאני צורח, מחרחר, אבל אני יודע היטב שהיא אינה נחה לרגע, נחושה בכל עת להגשים את ייעודה ולטפל בי. לעתים אני מביט בה, נושאת את מערכת המחטים עמה, שקועה כולה בנעיצת צינור בזרועי, ונדמה לי כי לו נאסר עליה לטפל בחולים היא הייתה מתהלכת כאדם שאבד עליו עולמו; כל חזותה אומרת כי באה לעולם בכדי לסעוד חולים ולהקל על מצוקתם. כשהיא מסיימת סוף סוף לתקוע בגופי את הצינורות ולשאוב ממנו דם מבעבע היא מחייכת שוב בחביבות, לעתים אפילו קורצת לי, ואז אומרת בקול שקט ורגוע: לילה טוב, גיל, אני מקווה שתישן טוב.

אלא שאני איני ישן כלל. הלילה הזדמנה לי הפתעה. בעודי מהרהר במערה ומנסה להיזכר בריחה הטוב נכנסה לפתע אישה לחדר. אני רואה היטב שהיא אינה שייכת לפה, היא אינה לובשת מדים אלא מכנסיים כחולים וסוודר אפור ורדרד. כבר שעת בוקר מוקדמת, הקרניים המקדימות את הזריחה מפזרות מעט את החשיכה, והאחיות העובדות במשמרת לילה התעייפו והן אינן שמות לב שאישה זרה נכנסה אל חדרי החולים. היא מביטה בי, מעולם לא ראיתי עיניים רכות כל כך, היא מסתכלת עליי בתערובת של אהדה ורחמים. ברור כי היא מחפשת מישהו ואינה מוצאת אותו, ובעצם לא ציפתה למצוא מישהו ער בשעת בוקר מוקדמת זו. להפתעתי אני מגלה שאני מחייך אליה. אפילו קולי, שהפעם באמת בוקע מפי, מברך אותה לשלום. היא מופתעת, נרתעת מעט מן הקול מתכתי, הגה ראשון שבוקע ממני מאז התאונה, אבל מיד פונה אליי ושואלת היכן חדר מספר ארבע. היא מצטערת שהיא מטרידה אותי בשעה זו, היא לא רוצה להפריע לי לישון, אבל האחיות בחוץ בלא ספק יסלקו אותה אם תאמר שבאה לבקר בשעת שחרית זו. היא יודעת שהן מקפידות על הנהלים, לעולם לא יסטו מהן, והרי אסור למבקרים להיכנס שלא בשעות הביקור המוסדרות.

איני מאמין, כפלא הוא לי, אבל אני יכול לסנן מלים מפי, והיא מבינה אותי. ועוד יותר מכך, אני מחייך אליה ורואה בבירור כי היא מחייכת אליי בחזרה. אישה לא יפה במיוחד, לא צעירה, אבל עיניה רכות וטובות, היא מביטה מתוך זרות גלויה אל המיטות הצפות ואל המכשירים שאורותיהם מהבהבים, מניחה לרגע את התיק שהיא נושאת ומסתכלת סביב, נדמה לי שהיא רוצה לשבת. כפי הנראה אינה מזדרזת להגיע לחדר מספר ארבע, אולי היא חרדה, ואז היא שואלת אותי: איך קוראים לך?

גיל, אני עונה בלא היסוס.

אני רחל, היא עונה, מהססת מעט, ואז שואלת מדוע איני ישן בשעה כזו. איני יודע כיצד לענות, האם לומר דבר מה על השקט שנגזל ממני ורק בשעות הבוקר המוקדמות אין איש מפר אותו, אולי להסביר על התאונה, אלא שאיני יודע כיצד לתאר אותה, ולכן אני מחליט לא להזכירה. לבסוף אני אומר כי קשה לי להירדם. היא מחייכת שוב, אומרת שבדרך כלל היא ישנה בשעות הללו אבל הקדימה הפעם בכדי לבקר את בן דודה השוכב בחדר מספר ארבע, מחלה קשה תקפה אותו והיא חפצה לבקרו בשעה שאין איש סביבם. אולם דווקא עכשיו, פניה מתעצבים, היא מסיטה קווצת שיער שנפלה על פניה, היא מפחדת להיכנס ולראות אותו חולה, אולי על ערש דווי.

אני מביט בה ותוהה האם באמת הזדמנה לחדרי בדרך מקרה. אישה רכה, לבושה בסוודר  עדין, תלתלים חומים, בתוליים עוטפים את פניה, והבעת פניה מעידה עליה שרק האהבה לבן דודה הביאה אותה למסדרונות בית החולים. היא מביטה מתוך מיאוס אל החדר, אי אפשר שלא לראות כי היא חפצה להסתלק מכאן, מבטה נופל תחילה על המיטה, שבשעת בוקר זו כבר ניכרים בה כתמי אור ופירורי אבק, לאחר מכן היא מביטה אל כיור קטן המצוי בפינת החדר, ואז מסתכלת על המכונה שאורותיה הכתומים מהבהבים בלא הרף. לבסוף היא מפנה מבטה אליי, שואלת אולי אני יודע היכן חדר מספר ארבע.

אני רוצה שתישאר עוד רגע אבל איזה הרגל כפוי מאלץ אותי לומר כי היא צריכה לצאת למסדרון ולפנות שמאלה. חיוך רפה על שפתיה, כעין משיכת שפתיים ותו לא, היא פונה אל הדלת, אולם אז, מבלי משים, רגלה פוגעת באחד הכיסאות, היא כמעט מועדת והתיק שלה נופל אל הרצפה ושלל ספרים וניירות נשפכים ממנו ומתפזרים סביב.

אני מתוח, הייתי רוצה לקום אולם גופי נטוע במיטה ואיני יכול לזוז. רחל נבוכה עד אימה, כל חפציה פרושים לעין כול, ניירות מקומטים, מפיות מאיזו מסעדה, שפתון אדמדם שהמכסה ניתק ממנו והוא עומד פעור, שבור קמעה, תחבושת קטנטנה שמתגלגלת על הרצפה ונבלעת מתחת לאחת המיטות, וכמה ספרים המוטלים עתה על הרצפה, חלק סגורים כשהיו ואחרים פתוחים, דפיהם קרועים ומקומטים. היא אינה יודעת את נפשה מרוב בושה, מביטה סביב בייאוש ואינה יודעת היכן להתחיל לאסוף את חפציה, אולם אז אני רואה כי האחות הגבוהה של משמרת הלילה עומדת בפתח. זעם מאופק מציף את פניה. בקול שקט, שקט מדיי, היא שואלת את רחל מה היא מחפשת בשעה זו בבית החולים, מדוע היא מטרידה את החולים הזקוקים למנוחה, למה כל החפצים שלה מונחים על הרצפה?

בבקשה תתכופפי מיד ותאספי אותם ותסתלקי מפה מיד, ואם לא יובאו מיד השומרים  וישליכו אותך מיד אל מחוץ לכותלי בית החולים.

רחל אדומה כולה, ממלמלת משהו על בן דוד שבאה לבקרו, כורעת על ארבע על הרצפה ומתחילה לאסוף את החפצים. היא מושיטה יד צנומה תחילה אל הניירות, לאחר מכן אל הספרים, ולבסוף משליכה אל התיק כמה עטים שנשמטו גם הם. האחות הגבוהה עומדת מבלי לנוע, מביטה בה בעיניה הכחולות כאילו הזדמנה לפה איזו חיה טורפת ויש צורך להזמין מישהו שילכוד ויסלק אותה, כחייל העומד על משמרתו, נכונה להגן על החולים מפני כל סכנה. לבסוף רחל קמה, מתאמצת ומרימה את התיק הכבד, מסתובבת ומביטה עליי בעיניה הרכות, מחייכת אליי, כאילו אני שותף לאיזה סוד, פונה אל הדלת ומסתלקת. אני מנסה לעקוב אחר צעדיה, לשמוע אם  אמנם התעכבה בחדר מספר ארבע, אולם אז מתחילה האחות של משמרת הלילה להתלונן בקול רם על האנשים המטרידים את החולים בשעות בלתי סבירות, וכך נעלמת רחל מבלי שאדע האם מצאה את בן דודה אם לאו.

סוף סוף הסתלקה האחות בעלת העיניים הכחולות. איני יכול לשאת את החיוך שלה, הוא גרוע בעיני מפניה של האחות בעלת הפנים החמורות, שבבגדיה הסגולים היא נראית כמי שמאמץ את עצמו עד תום ואין בכוחה לחלץ מעצמה חיוך או מילה טובה. האחות הגבוהה, לעומתה, מפזרת חיוכים לכל עבר, נכונה בכל רגע לפתוח בשיחה בטלה.

בוקר. שוב הגיעה אמי. היום היא נראית מעט מאוששת, פניה כבר אינם נראים חיוורים כשהיו, עתה מסתמן בהם איזה רוגע, כעין השלמה עם גזירת גורל שאין להימלט ממנה. היא מביטה בי מתוך ריחוק מסוים. בידה ממחטת נייר נקייה, היא מושיטה אותה אל פניי ומנקה אותם. הנייר המתחכך בפניי אינו נעים לי, אני חש כאילו היא כותבת עליהם בגיר. אך כאשר אני מנסה להזיז את ראשי הכאב המנסר בצווארי חודר מבעד לעור ומגיע עד לגרון, ולכן אני מוותר ונותן לה לצייר על פניי, קו אלכסוני אחד יורד מהשפה העליונה ומצד הפה, אז היא משרטטת קו הפוך בצד השני של הפה, ולבסוף מחברת את שני הקווים בסרטוט מוזר על הסנטר, אבל נראה כי היא אינה מצליחה ליצור משולש יפה ומשום שכן היא שבה ומציירת את הפס התחתון. לבסוף היא מביטה על פניי בסיפוק, כפי הנראה עלה בידה ליצור צורה גיאומטרית נאה ומושכת את העין.

היא מתיישבת לידי, פניה אומרות איזו מסירות גלויה, היא מנסה לשוחח עמי. כל סיפוריה נסובים על מישהי שהיא מכנה ‘אשתי’ ומישהי שהיא כנראה בתי. בקול נמוך, שנועד כנראה להעיד על רצינות הסיפור, היא מסבירה לי איזה סבל נגרם להן בשל התאונה. כבר שמעתי על ‘התאונה’, איני יודע מה בדיוק קרה לי אך אני יודע ששתי מכוניות פגעו זו בזו וצנחו יחד אל איזו תהום, אולם  איני מבין בדיוק היכן הייתי אני. אמי אינה מנסה להסביר לי, היא חוזרת שוב ושוב על תיאור הסבל של אשתי ובתי: הן בכו כל יום בבית, בלילה לא יכלו לישון, הן חשו כאילו אבד עליהן עולמן, כה קשה להם לראות את אהובם סובל עד שהן מעדיפות שלא לבוא ולא לראות אותי. היא מתבלת את התיאורים במלים המעידות על סערת נפש, אסון, מקרה, ייאוש, חוסר תקווה, ייסורים, כל אלה משמשים בערבוביה בתוך סיפוריה. איני יכול שלא לראות שכל דבריה נועדו לשרת איזו תכלית; בדרכים עקלקלות היא מנסה לשכנע אותי במשהו. איני יודע במה, איני מבין כיצד התיאורים החיוניים של הסבל שלהן אמורים להשפיע עליי, אבל אני רואה בבירור שכל דבריה חותרים אל איזו מטרה. עיניה עצומות למחצה, היא נראית לי לעתים כשחקן על הבמה, הקהל מועט ומנומנם מעט ובכדי לסחוף את הצופים המעטים הוא חדל לשחק ומתחיל לאמין לרגע בטרגדיה שהוא משחק אותה.

דבריה אורכים כמה דקות, ואז היא עצמה מתעייפת. היא קמה ממקומה, מביטה עליי מקרוב, מעלה איזו עווית הדומה לחיוך, אומרת שוב: גיל, גיל שלי, אתה רוצה לאכול משהו? אני מסרב. כל דבר שמביאים לי לאכול תפל בעיניי. אמי מתעקשת להביא כל פעם משהו אחר, דרוכה לראות אם יעלה בידה להשביע את רצוני, אולם אני סולד מהאוכל שהיא שולפת מתיק שלה: בננה מרוסקת, איזה מאפה שמליחותו שורפת את לשוני, עוגה רכה, כמעט נוזלית, יוגורט שהיא מערבת נמרצות עד שהוא מאבד את המרקם הנעים שלו. אני מתאפק שלא לירוק את האוכל. פעם אחת הוא נפלט מפי, למרות רצוני. היא הביטה בי כאילו הייתי תינוק חולה, מיד שלפה כפית מפלסטיק ותחבה את האוכל לפי, כאילו אני פעוט סרבן שיש צורך לאלץ אותו לאכול.

לאחר כמה שעות היא התעייפה והלכה ואני נרדמתי. לעתים השינה כה נעימה, אני שב אל המערה והיא טובה מאין כמותה. צליל המים הניתזים כה עדין עד שיש לאמץ את האוזן בכדי לשמוע אותו. אבל כשעולה בידי להאזין לנגינת הקסילופון הנדיר הזה לבי מתרחב, תקווה ממלאת אותי, אולי אצליח להימלט מן החדר הלבן והמיטה הצפה באוויר. אך בעוד אני דרוך כולי לשמוע את הלחן הנדיר זה, לטיפה על פניי מעירה אותי.

שוב האישה המתולתלת, זו המתיישבת על מיטתי ובתנועה טבעית נוגעת בגופי. היא מחייכת, עיניה שקועות במחשבות ורק פיה מתעוות, והיא אומרת ברכות: גיל, הערתי אותך?  עוד צליל אחד של טיפה הפוגעת בקרקע המערה, אני מנסה לקלוט עוד נחמה אחת, אולם היא אינה מניחה לי, מלטפת אותי באצבעות שכתם אדום בסופן. היא נוגעת בי מתוך נחישות, אצבעותיה הדקות נוגעות בלחיי, חולפות על צווארי ונוגעות בחזה שלי, מצד שמאל לצד ימין ובחזרה, ומשם פונות בתנועה מעגלית אל בטני. כל תנועותיה מדודות ושלוות, היא נוהגת כאילו היא ממלאת אחר הוראות, כעין תכנית פעולה שנכפתה עליה, ובעצם אני מהרהר שיש דמיון בינה ובין האחות בעלת הפנים החמורות; גם היא רוחצת אותי בתנועות ישרות, בקצב קבוע מראש, מתחילה בראש וחולפת על פני כל חלק בגוף. אולם האישה המתולתלת מלווה את הליטוף בחיוך, יושבת על המיטה, ממלמלת מלים רכות, מכנה אותי ‘גילי’ ולעתים  פונה אליי ואומרת:

אהוב שלי

לבי נחמץ כשאני שומע את  המלים הללו. ידיה החולפות על גופי מענגות כל כך אולם המלים שלה דוקרות. כשהיא ממלמלת מלות אהבה אני מייחל לרגע שבו תרד מהמיטה, תעמיד פנים כאילו הייתה רוצה להישאר אולם היא נאלצת ללכת, ותפסע על העקבים הגבהים אל הדלת, נזהרת שלא למהר. איני יודע מדוע אולם תחושה רווחה עמוקה אופפת אותי כשהיא נעלמת;  אמנם ידה החולפת על גופי נעימה מאין כמותה, הייתי מתמסר לה בשמחה, מניח לה לגעת בי בכל מקום, אפילו להסיר את התחבושות הכואבות, הייתי מסב את ראשי מצד לצד, למרות גלגלי המאכלת המחזיקים בו, בכדי לראות את כף היד הדקה חולפת על גופי. אולם מעת שהיא פונה אליי, דורשת שאודה בכך שאני מכיר אותה, תובעת ממני להעלות זיכרונות שאיני יודע מה הם, אני חפץ בכל לבי שתניח לי. כפות ידיי נפרשות, נשימתי חדלה להעיק עליי, ראשי נשמט מעט אחורנית ואני עוצם את עיניי. היא חשה בסירוב שלי, קופצת מעט את פיה, עלבון קל חולף כעננה בעיניה, אולם אז היא מתעשתת, מקרבת אליי את ראשה, שפתיה נוגעות בשפתיי, מגען עדין ורך, הן רטובות מעט, מרפרפות על פי כאילו אין לדעת אם נשקו לי אם לאו.

הלילה בא גבר חדש. אף שגם הוא לבוש בחליפה כחולה החסרה את אור השמש, כל חזותו מעידה עליו כי הוא שונה מהרופא. הוא נמוך מעט, מוצק מאוד, אני רואה את זרועותיו השריריות מבצבצות מבעד לחליפה. הוא קרב אליי, נושא מחטים ורצועות בכדי לשאוב ממני דם. אני חרד, הוא נראה שקוע במלאכתו ואינו מביט בי כלל, כל תנועותיו נועדו לסיים את מלאכתו במהרה ולהצטרף אל חבריו היושבים במסדרון. הוא מרכין את ראשו ומביט אל מגש המחטים, שערו העבה צונח מעל למצח ומסתיר את העיניים, ואז אני רואה כפות ידיים עצומות, מרובעות, שורש כף היד גדול יותר מן האצבעות העבות, אוחזות במחטים בזהירות בכדי לא לעקם אותן. הוא אוחז בזרועי, נועץ בי מחט ארוכה; אני מופתע כי הוא כלל אינו מכאיב לי. דווקא ידיו המגודלות בעלות האצבעות הגסות נוהגות במחט כאילו היה זה להטוט פשוט, קסם שכל ילד יכול ללמוד אותו. מתוך הפתעה נפלטת מפי אנחה, ואז הוא מרים את ראשו, נועץ בי  עיניים קטנות ומלוכסנות, ואומר: סליחה, הכאבתי לך?

מוזר, למלים שלו יש איזה ניגון מיוחד, הוא הוגה אותה על פי איזה לחן אחר, לא מוכר, יש הברות המתארכות יתר על המידה ואחרות מתקצרות ומתעוותות. לרגע נדמה לי שאמר דבר מה בשפה לא מוכרת, אבל הוא פונה אליי ומתנצל, אומר כי הוא משתדל כמיטב יכולתו למנוע ממני סבל, הלוואי ויכול היה לנעוץ בי את המחט בשנתי. אני מאמץ את עצמי ואומר כי לא הכאיב לי, לולא הבטתי על זרועי לא הייתי חש כלל במחט, אני מתקשה להגות את המלים אך בכל לבי אני רוצה שיישאר עמי מעט. הוא מחייך, פניו למודות סבל ובכל זאת ניכר בהן איזה אור, הוא מסלק את המחטים, מתכופף אליי ואומר בפשטות: שלום, אני סרגיי.

כל הבעת פניו השתנתה. קודם היה להוט לסיים את עבודתו ולהסתלק, עתה הוא מתעכב בכדי להביט בי, בוחן  אותי ומנסה לנחש את מצבי. באותו ניגון מוזר הוא שואל האם החליפו לי את התחבושות, והאם אני חפץ שהוא יטפל בי? איני  עונה, אבל סרגיי מנחש שאני רוצה להפקיד בידיו את גופי. הוא מקרב את ראשו אליי, בוחן כל פצע מתוך התרכזות, מתעכב על כל שריטה, עתה אני נוכח כי גופי מלא חבורות, חלקן אף לא נחבשו, מין פסיפס מוזר של רטיות לבנות, כתמים אדומים וכחולים, ראשי כנראה נטול שיער, וצווארי כואב עד אימה.  אני מביט בסרגיי, איני יודע מדוע עודדתי אותו לטפל בי, הרי יכול היה לסיים לשאוב ממני דם וללכת לדרכו. נדמה לי שיש בו משהו חייתי, הזרועות הכבדות, כפות הידיים שנראו כאילו נוצרו בכדי לעסוק בציד, השיער הכבד ועיניים שדומות לחרכים, מעין  שריטות שנפערו רק בכדי שיוכל לראות ותו לא, אולם המגע שלו עדין מאין כמותו. סרגיי  עוקר את התחבושת מראשי, אדיש לאדי מוגלה ודם העולים ממנה, מביט בפצע הפעור מתוך ריכוז, מבקש לקבוע האם יש צורך לנקות אותו ולחבוש אותו שנית. הוא מביא בקבוק מלא נוזל שקוף, מרטיב צמר גפן ומושיט אותו אל ראשי.

פחד נוראי מטלטל אותי, כפי הנראה התעוות גופי בשל החרדה מפני הכאב, עוד לפני שנגע בי נדמה היה לי כי אני חש את העור נתלש, אולם סרגיי מביט בי ומחייך, מושיט את צמר הגפן ומנקה את הפצע. תנועותיו ישרות, נעדרות היסוס, הוא אינו מכאיב לי, הנוזל קריר ונעים, הפצע כאילו מתבקע, הקרום מוסר בקלות, בלא ייסורים, נמשך החוצה, והעור הפעור  נתון בידיו המאומנות. אני מתמסר למגע הצמר גפן על הפצע, נהנה כל פעם מהעדרו של הכאב. לאחר שהפצע נקי הוא מביא תחבושת חדשה, עוצר רגע ומהרהר כיצד ישים אותה על ראשי, ולאחר ששקל ומדד את הכיוונים השונים הוא מצמיד את הבד הלבן אל ראשי, מכסה את הפצע, ומותיר אותי מתוח ונרגש, פונה אליי ושואל בניגון המיוחד לו: נעים? להמשיך לטפל?

שעה ארוכה עקר בדים ספוגי דם ונוזלים והחליף אותם בתחבושות לבנות, נקיות ונעימות. פעם אחת בלבד נמשך עורי עם התחבושת. הצווחה שפרצה מפי החרידה אותו, כמעט ושמט את התכשירים שבידיו. מיד התנצל, הוא לא שם לב שהגוף והבד הרך נאחזו חזק כל כך זה בזה. תנועותיו הפכו זהירות עוד יותר, ובכל פעם משח את גופי בתרופות נוספות. כשסיים להחליף את על התחבושות  הרים את ראשו והביט בי, טיפות זעה אחדות נצברו  על מצחו, חייך ואמר כי מלאכתו הושלמה ועתה אני צריך לישון, נותרו כמה שעות עד להשכמה.  עוד לפני שעזב את החדר חשתי כי אני שוקע במעין ענן, עיניי נעצמות, אני נח על פני מצע רך ונעים ושומע שוב את הצלילים המתוקים של המים מתנפצים על רצפת המערה.

בוקר. כשאני פוקח את עיניי אני רואה שאמי יושבת לצדי, שקועה בקריאה. היא לא שמה לב שהתעוררתי, וכך אני יכול לבחון את פניה מבלי להתאמץ לרצות אותה. היא כפופה מעט, על אפה מונחים משקפיים כהים, כבדים. נתונה כולה לקריאה, איזו ארשת ילדותית מעט ניכרת בפניה. היא לובשת שמלה מבד סגול ועליו הדפסי פרחים קטנים, לצדה מונחת שקית בד גדולה, מלאה בדברי מאכל שהביאה עבורי, שערה סתור מעט, אך ניכר כי ניסתה לצקת בו סדר. אני מביט בה באין מפריע, ועתה אני מגלה כי אני מסב את ראשי ביתר קלות, וגלגלי המאכלת התומכים בצווארי כבר אינם מושחזים כשהיו. לאחר כמה רגעים אני חוכך בגרוני, היא מסירה מבטה מהספר, מתעכבת לרגע בכדי לקרוא עוד שורה, ואז מביטה אליי ומחייכת, קמה מהכיסא ונעמדת לצדי.

השאלות שלה טורדניות עד אימה. היא חשה שאם לא תשאל אותי כיצד ישנתי הלילה, האם אכלתי ואם הוקל לי מעט לא אדע כי היא דואגת לי. טעות בידה, אני רואה היטב כי גם בשעה שאינה מצויה במחיצתי היא חשה בריח בית החולים, וכשהיא מתעוררת משנתה נדמה לה שהיא עומדת ליד מיטתי. כל ישותה אומרת דאגה וחרדה לשלומי. אלא שלאחרונה התגנב לעיניה מבט כנוע, המעיד על השלמה, הבעה שניכרת לעתים מזומנות בפניהם של אנשים עניים, חזותם מעידה כי תש כוחם והם יודעים היטב כי לעולם לא יעלה בידם לגבור על המכשולים המעיבים על חייהם. היא מתאמצת לשמח אותי, חרדה שמא אבחין בייאוש שלה. מיד היא מציעה לי דברי מתיקה, משקה שהביאה מהבית, חבילת עוגיות מלוחות שהיא סבורה שהם רכות דיין בכדי שאוכל אותן. איני רעב אך אני נעתר לבקשתה ואוכל מעט בכדי שלא לראות את האכזבה על פניה.

לאחר שאני נוגס בעוגיות היא מתחילה לספר לי על קרובי משפחה המתקשרים אליה בלא הרף בכדי לשאול לשלומי. היא מזכירה כמה שמות, איני יודע מי הם. היא מנסה להסביר לי, אתה זוכר את דוד יוסף, האח של אבא שנפטר לפני כמה שנים, הוא היה האח הבכור, אבא הצעיר, הוא מאוד קשור אליך, מאז שאבא נפטר הוא כעין אב, התייעצת אתו בנושאים מקצועיים, הוא נשוי לברכה, אישה גבוהה וחסרת חן שמתקשרת לעתים מזומנות בכדי לספר על ילדיה, גם היא מאוד מחבבת אותך, כשהיית ילד אפתה לך עוגה בכל יום הולדת, היא מאוד אוהבת לבשל, כשהזמינה אותך לארוחה תמיד הגעת, בשל האוכל המצוין.

אמי מביטה בי, חסרת אונים, עמלה כנמלה חרוצה ללקט כל פרט מעברי, לגרור אותו אל החדר הלבן הזה, ולהעמיס אותו על ערמת המעשיות שאספה קודם לכן; אלא שהיא חשה שכל אותם סיפורים, חצאי בדיות, דווקא מאבדים את חיוניותם כשהם מתגבשים לידי תיאור רציף של קורות חיי, כעין שרשרת שנקרעה וכל החרוזים היפים התפזרו לכל עבר, אמי אוספת ומסדרת אותם בדיוק כפי שהיו קודם אך למגינת לבה החוט קרוע ואי אפשר לתקנו.

הכישלון שלה גלוי, הוא ניבט מעיניה המפוחדות, היא חרדה שאעלם באיזה חלל שבו יבותקו כל הקשרים. היא חשה, מבלי לנסח במלים, כי אני חס עליה, נרגש  מהאופן שבו גורלי נוגע ללבה, אולם חבל הטבור נחתך ביד גסה, נמס ונמוג בחום הלוהט של אותה תאונה. בלא הרף היא מחפשת בעיניי שבר זיכרון, רמז להשתקפות של העבר, אולם אני איני יכול להעלות דבר. בכדי לא לראות את עיניה מוכות היגון אני מנסה להעלות בעיני רוחי משהו שקדם לתאונה. אני עוצם את עיניי, מקפיד להתעלם מהחדר הלבן, שלאחרונה ראיתי שהוא רווי כתמים ואינו כה צחור, מנסה בכל כוחי לזכור משהו, אולם כל מה שעולה באוזני הוא שאון נורא, חריקה עצומה של מתכות הפוגעות זו בזו, ברזלים מתעוותים בחום ומתעקמים, מולידים איזה רעש שאפשר לכנות אותו צלצול; מעין פעמון ענק שאמור להפיק צליל עמוק ונעים, אולם תחת זאת מנענעים אותו בכוח רב, מטילים אותו מצד לצד, וכל מה שנשמע הוא צליל מתכתי מחריש אוזניים, קול צורם עד אימה, מזעזע ומפחיד, וכל מי ששומע אותו מתחנן שיונח כבר לפעמון הזה, שכן הקול שהוא מפיק מטיל מום בשומעיו.

שקעתי בתנומה. כשהקצתי אמי כבר אינה פה, אולם אני חש משהו נעים נוגע בזרוע, מטפס עליה, אולי חרק. המגע עדין כל כך עד שאני בטוח שאינו מזיק. אני פוקח את עיניי, עתה אני מסובב את ראשי בלא כל קושי, ואני רואה שוב את הילדה היפה. שערותיה האדמוניות אסופות מאחורי ראשה, עיניה התמות מביטות אליי בחיוך, הגבות הישרות נמתחות הצדה, היא מחייכת אליי ואצבעותיה חולפות על פני זרועי. נדמה שמגע ידי גורם לה קורת רוח. כף היד שלה עגולה, בעלת גומות, היא מעבירה אותה בזהירות על זרועי, מהכתף אל המרפק, מתעכבת מעט על הבליטה המעוגלת ואז יורדת אל כף היד, נזהרת להתחמק מהתחבושות שצמודות אל ידי ומן המחט הנעוצה בה, ועוברת על כל אצבע, מתוך התרכזות, כאילו לא תוכל להסיר את אצבעותיה מבלי שתיגע בכל חלק מידי.

איני יכול להסיר את עיניי ממנה, יופייה מאלץ אותי לבחון אותה שוב ושוב, להתחקות אחר כל פרט. עורה הרך נראה לי כמין קטיפה זוהרת, זרוע מעט חלוקי נחל קטנטנים, עיניה חומות, מוכות קרני חמה, מביטות אליי מתוך השתאות ילדותית, מתעכבות על פרט בגופי הפצוע. משיחות המכחול הישרות מעל לעיניה מתקרבות מעט זו לזו, היא מביטה בי מתוך ריכוז, ואז היא מושיטה את ידיה הילדותיות אל אחורי ראשה ופורעת את שערה. גל אדמוני שופע פורץ בבת אחת קדימה, קצותיו נוגעות בי, כמה שערות משתרבות לתוך פיה העגול. היא מושיטה יד עגולה ומחלצת את השיער בתנועה רכה, אני מביט בה, משתאה, תוהה כיצד הזדמן מלאך זה אל מיטתי, לחלץ אותי מיגוני. היא מחייכת אליי ואומרת:

אבא, אתה זוכר אותי?

לא, איני זוכר אותה, נדמה לי כי מעולם לא ראיתי את המלאך הזה מחוץ לכותלי החדר הלבן. אולם אני כה חפץ שהיא תישאר איתי עד שאני שומע את המלים פורצות מפי, כן, חמודה שלי, כמובן שאני זוכר אותך, את הבת שלי, אהובתי. אני חרד שתשאל אותי מה שמה, שתתבע הוכחה לממשותו של הזיכרון, אולם היא כה מרוצה עד שאיננה שואלת דבר. היא מחייכת אליי, ממתיקה סוד, כאילו התגלתה לה עתה איזו מזימה נסתרת, תכנית סודית שרק שנינו שותפים לה. היא עוצרת רגע, מסיטה את ידה מזרועי, מרימה את ראשה ומביטה אל התקרה. איני יודע מה קרה, היא עומדת כך בלא ניע, מרוכזת באיזו נקודה בלתי נראית למעלה. נשימתי נעתקת, איני מבין מה קרה, אולי הבינה שאיני זוכר אותה? אולם אז היא משפילה את ראשה לאט, על שפתיה מתחיל להתגלות רמז לחיוך, דומה יותר לרמיזה של אישה מאשר לצחקוק של תינוקת, עיני אוצרות איזה רז, אולי פיתוי, והיא מסננת מבין שפתיה העגולות: אפשר לספר לאימא?

הילדה נעלמת בריצה אל מעבר לדלת, אני שומע קולות נרגשים מבחוץ, צחוק רם ואחריו אנחה עצומה, מישהו משתעל בקול רם, וקול גבר מוכר מסנן מלים סדורות וממושמעות. חרדה מתעוררת בי, אולי לא צריך הייתי לומר שאני מכיר את הילדה, אלא שרציתי כל כך שתישאר במחיצתי עד ששיקרתי בטבעיות, מבלי משים. אז פורצת פנימה האישה הדקה בעלת השיער המתולתל השחור. היא מהלכת בזריזות על עקביה הגבוהים, פניה מצובעות היום יותר מן הרגיל, איזה כתם אדמדם מוזר על לחיה המעניק לה מראה של בובה, שוב נדמה לי שמיד תשלוף איזו סוכריה על מקל או אולי שקית עם סוכריות גומי ותלעס אותן בשקיקה. אלא שהיא דווקא מתקרבת אליי במהירות, על פניה חיוך שדומה יותר לעווית, משהו שאולי מבשר בכי,  מרכינה ראשה אליי ושפתיה נושקות את שפתיי.

לולא אותה עווית הייתי מתמסר בשמחה לנשיקותיה; אך יש בהן איזה מאמץ מכוון שמביא אותי להסיט את ראשי. משהו מסור יתר על המידה, כאילו היא מתאמצת להשלים איזו משימה, הוראות שיש למלא אותן עד תום. אף שאני מביט הצדה, מנסה להסב את ראשי, היא עולה בקלילות אל המיטה, אני נבוך  עד אימה, אולם היא נחושה בדעתה להמשיך ולנשק אותי, ואז, לתדהמתי, היא מטפסת אל המיטה ונשכבת עליי, גופה הקל והחמים עוטף אותי, היא כורכת את זרועותיה סביבי, ראשה שוקע לצד צווארי. אני חש בעור הדק, כמעט שקוף, שבין שיפולי הראש לתחילת הכתף, זכר ילדות שנותר מצדי הצוואר, ועל פניו אני חש בריסיה הארוכים חולפים כנגיעת נוצה, ואחריהם טיפות אחדות שניגרות לאטן אל הסדין הלבן.

לבי הולם, לו הייתי יכול לזוז איני יודע אם הייתי קם והולך או מאמץ אותה אליי;  היא מונחת עליי כך, כאילו הקולות העולים ומתגברים מן המסדרון כלל אינם קיימים. לאחר כמה רגעים היא מרימה את ראשה, מעבירה אצבע דקה על פניי, מחייכת, איני יודע אם היא צעירה מהילדה היפה או מבוגרת ממנה, ואומרת בקול מתכתי מעט:

גילי, התעוררת?

-סלידה אוחזת בי, אני חש כי איני יכול לשאת עוד את כובד גופה של אישה זו. לראשונה אני חש כי ידיי נשמעות לי. אף שהן חצובות באבן עולה בידי להזיז אותן, אני מאמץ את שריריי עד תום. למרות החום הנעים והרך של גופה אני הודף אותה מעליי, נזהר שלא להפיל אותה מהמיטה, אך אני נחוש בדעתי למנוע ממנה מלשקוע בשיפולי הצוואר שלי. היא נראית לי עתה דשנה יתר על המידה, אני נוכח כי למרות הילדותית שלה יש בה משהו מעוגל, אפילו איזו בטן משתפלת מעט, איני יכול לשאת עוד את גופה הנסמך על גופי. היא מופתעת מעט מכך שאני מניע את ידי אולם אינה מבינה שאני מבקש לסלק אותה מעליי. ההיפך, היא מחייכת אליי, עיניה מוארות, האיים החומים הצפים בעיניה נראים עתה זוהרים מעט, חגים בעיגולים הירוקים, היא מתיישבת על המיטה, רגליה שלובות זו על גבי זו, ידיה שוב חולפות על גופי, איני יודע אם קצוות אצבעותיה מוכתמים בדם שלי אם לאו. בחביבות, כמעט בצחוק, היא פונה אליי ושואלת: אתה רוצה משהו, גילי?

סלע עצום מתחיל להתגלגל מפסגת ההר למטה. תחילה נשמעת חריקה נוראית, צווחה העולה מעמק שומם שכף רגלו של אדם מעולם לא דרכה בה. הצוק האפור כהה רועד מעט, מזדעזע, נתלש לאטו מן ההר עליו הוא מצוי שנים רבות. אבן עצומה, מלאת זיזים ובליטות, אבנים עתיקות מוטבעות בה ושלדי רמסים מימי קדם, מתבקעת ומתחילה לנוע מטה. תחילה היא מסתובבת לאטה בכיוון בלתי ברור, אין לדעת אם תצנח אל התהום או תיעצר. נראה כי תנועתה נבלמת והיא מוצאת מקום חדש לשהות בו אלפי שנים. אולם התנועה האיטית, המתונה הולכת ומתגברת לאטה, מתקדמת ומשתחררת, עוד גלגול מעלה חריקה, עוד סיבוב הדורס שלל צמחים בדרכו, והגוש כבר דוהר קדימה, שועט במהירות אל עבר התהום. הנה הוא מגיע אל קצה ההר, ועתה הוא ניתק ממנו בכוח, עף מטה, הוא כה גדול וחזק שנדמה שכשיגיע אל העמק העתיק ימשיך להתגלגל שם עד שייעצר, אולם כשהוא נוחת למטה הכול מתבקע, קול פיצוץ נשמע בעמק, הדיו עולים שוב ושוב מההרים וענן עצום של אבק ואבנים עולה מעלה. ולאחר שהאוויר הרווי חלקי אדמה מתחיל לשקוע אפשר לראות שכל מה שנותר הוא אין ספור פיסות אפורות קטנות, פסיפס שבור שאבדו חלקיו, ושוב משתררת בעמק דממת בראשית.

המיטה הצפה באוויר החלה לנוע. איני יודע מה קרה, אבל אני רואה היטב שאני שט על פניה למקום חדש. שלל אורות נראים בתקרה, אני חולף על פניהם. הנה אני נוסע במסדרונות משונים, איש בעל פנים מכורכמים דוחף אותי, הוא נראה בהול עד אימה, כאילו יש איזו דחיפות יוצאת דופן להסיע אותי למקום בלתי ידוע. אני רואה כי האישה בעלת השיער המתולתל ובתי היפה רצות לצד המיטה, אוחזות ידיים, מסתכלות עליי במבט מבועת. איני יודע מה קרה, הן שועטות אחרי המיטה כאילו יש פה איזו התחרות בלתי מובנת ביניהן ובין האיש המוביל אותי. האישה המתולתלת מתחילה לבכות, הדמעות אוספות אליהן את האיפור, היא נראית מוזרה במקצת, אבל אני רואה שהיא נרגשת עד אימה. וכשהיא מצליחה להתקרב אליי אני שומע מבעד לנשימות המאומצות שהיא ממלמלת לעצמה:

מה עשיתי, מה עשיתי.

איני מבין, אני מנסה לבחון מה קרה, מדוע הכול רצים כך ומה עשתה האישה המתולתלת, אבל התנועה המהירה של המיטה מעיקה עליי, מטלטלת אותי, שוב אני חש כאב בצווארי, אחד הפצעים נפתח ודם מתחיל לטפטף על הרצפה. הילדה היפה נבהלת כשהיא רואה את העקבות האדומים שמותירה המיטה הדוהרת קדימה, גם היא מתחילה לבכות, הפסים היפים והמלאים של גבותיה מתעוותים, חלוקי הנחל על פניה נשטפים בנהר של דמעות שנדמה כי אי אפשר לסכור אותו. אנחנו מגיעים למקום חדש, מואר עד אימה, אור  כה בהיר עד שאי אפשר לראות דבר, אנו עומדים לחצות דלת, אני מביט אל בתי היפה ושומע את קול צעקתה המחרידה את האנשים המתגודדים במסדרון, בקולה הילדותי היא בוכה וצורחת:

אבא, אבא, אל תלך.

עברתי מבעד לדלת גדולה; היא הוגפה מאחוריי. עתה אני מצוי בחדר אחר, אישה חדשה לבושה בסגול ניגשת אליי, ולהפתעתי היא מניחה מסיכה על פניי. מוזר בעיני שדווקא עכשיו היא חומדת לצון, מחפשת אותי, אולי לליצן, משום שהיא מניחה את המסכה על אפי ופי.  נדמה כי התחפושת שלי אינה משעשעת אותה, היא נראית רצינית להחריד. אחריה נכנסים לחדר עוד כמה אנשים, מביטים בי ומשוחחים בשקט. אני חפץ לדעת על מה הם מדברים אבל לא עולה בידי להבין ולו מילה אחת, נדמה לי כי הם אומרים הברות בלבד, אולי הם דוברי שפה זרה. האישה הלבושה בסגול נועצת מחט עצומה בזרועי. אני מבועת שאני רואה את הפתיל הדק העומד לחדור לגופי, אולם תנועתה זריזה ואיני חש בדבר.

עתה אני נוכח כי מתחת למסכה מצוי משב אוויר נעים, הוא מזכיר לי את הרוח במערה, כמעט שכחתי שיש שם תמיד אוושה נעימה, כמעט חרישית, חודרת אל הסלעים המתפתלים וחומקת שוב החוצה בשריקה עדינה. הרוח מכה בנחיריי, אוויר צלול מאין כמותו, כאילו הובא במיוחד למעני מפסגות מושלגות. אני חש שגופי קל כנוצה, כמעט עף, אין צורך כבר במיטה המרחפת באוויר, אני כה קל עד שיקשה עליי להישאר מונח על הסדינים הלבנים ולא להינתק מהם להתקרב אל תקרת החדר.

האוושה הדקה הופכת מעט חזקה יותר, דומה קצת לרוח מנשבת בגיא בן הרים, מכה בשיחים על המדרון, מעקמת גבעולים של פרחים צהובים המבצבצים בין סלעים ומרעידה מעט את עצי האורן הגדלים באלכסון על צלע ההר. אלא שלפתע הרוח משנה כיוון; קודם העיפה את מחטי האורן היבשים אל המדרון, עתה עפים החוטים הדקים, החומים במעלה ההר, מתרוממים ואינם נופלים מטה. אני מביט משתומם, תוהה כיצד זה ייתכן שהעלים אינם נופלים, ולא זו בלבד אלא שהאצטרובלים עפים יחד עמם,  הם נזרקים מעלה על צמרות העצים, פוגעים בראשם המחודד של עצי ברוש ואינם צונחים מטה.

מבוהל אני מנסה לעמוד על פשרה של רוח זו, אלא שאז אני חש שיש בה משהו שואב. היא אוחזת בי, גופי נמתח, רגליי עוד נטועות על פני המיטה אולם ראשי מתחיל להסתחרר, הוא נקלע למערבולת אוויר חזקה ומתקשה להיחלץ ממנה. אני מפחד, אני מביט אל האורות החריפים על התקרה, אני סולד מן האור הכחלחל שהם מפיצים, אך בכל זאת אני מנסה להיעזר בו בכדי להבין היכן מצוי אותו חלון שדרכו מגיעה רוח פרצים זו, שעתה כמעט תולשת אותי ממקומי.

האורות הכחלחלים של החדר נראים לי עתה מעט נעימים יותר, סגלגלים, בוהקים בזיו מלכותי. תחושה מוזרה, לא מוכרת, אופפת אותי. משהו מתקפל לתוך עצמו, מתעכל, מתכנס פנימה, נדמה לי שעורי נושר, כאילו שתי רגליי מתאחדות וידיי מתמזגות אל תוך גופי. פחד ממלא אותי, נדמה לי שעוד רגע אעלם, הרוח הנושבת תאסוף אותי אליה, ואעוף למעלה כמו האצטרובלים. אולם אני נותר על המיטה, ראשי מונח על כרית גדולה, איני יכול להזיזו ולראות אם גופי נותר כשהיה.

אולי אני הוזה, איני יודע, נדמה לי כי אור ורדרד מעט משתרר בחדר ואיזה נגה נראית למרחוק, אור שאין לדעת מהיכן הוא בוקע. עתה אני רואה כי אורות זעירים נוצצים משני צדי החדר, אולי אלה נרות פעוטים, גצים שאינם נובעים ממקור אחד והם נעים מעט ברוח. איני מבין מהיכן צצו שני טורים מהבהבים אלה, כאילו נחיל גחליליות נקלע לחדר, עתה הן עומדות אחת אחרי רעותה, מכות בכנפיהן הקטנות ומזמזמות, מוכנות לעוף החוצה. החדר נראה מוזהב מעט; למרות הלילה האפל נראה כי קרני שמש חודרות פנימה, אני תוהה כיצד ייתכן שאור החמה זוהר בחצות, יום ולילה שוכנים בכפיפה אחת אך אינם מתערבבים זה בזה, קרני השמש אינן מסלקות את האפלה.

אני מאמץ את עיניי ורואה שני קרעים מוזרים, דומים לחרכים, עיגולים מאורכים מקושטים סביב בעיטורים שחורים. איני יודע מה הם, אולי עלים שקופים שטיפות גשם ניגרות עליהם, אלא שצבעם מוזר, זהוב מעט, והזיזים השחורים המקיפים אותם נעים קלות  מצד לצד. העלים המוזרים הללו הולכים ומצטמקים, איני מבין מדוע, עתה הם נראים כירח בראשית החודש, בטן משתפלת בין שני גבעולים, אלא שגם גופים אלא הולכים ומתכלים, הנה עוד רגע ייעלמו. אני מבועת, האור המוזהב הבוקע מבעד לעלים הולך ודוהה ותחתיו מופיע אור אחר, עמום, שנדמה כי הוא נובע מתוך עצמו. עתה נעלמו שני הירחים; קרום דקיק עוטף אותי, משי טהור שחוטיו מעט קרועים, פה ושם משתלשלים מטה קצוות אדמדמים, בתחילה צורתם מעוגלת ושלמה ובסופם הם פרומים, מתפצלים לשלל שערות דקיקות וענוגות.

שבתי למערה; שוב אני שומע את קול המים המתנפצים על  הרצפה, אלא שהפעם נדמה לי כי הם נשפכים מגובה רב, מעין מפל גבוה שמימיו צונחים אל נהר גועש, איני יודע מדוע אך קולם אינו נעים כשהיה. אני מאמץ את חושיי בכדי להבחין בריח הצמחים הגדלים בצדי המערה אולם לשווא. המערה זרה לי. אני חש במשב רוח חזק ואיני יודע מהיכן הוא בוקע. להפתעתי אני נוכח כי אני נופל, גופי צונח מטה, לאט אך מבלי להיעצר, מן רחיפה מדודה, דאייה על גבי מצע רך, דמוי ענן, ההולך ומנמיך את מעופו בכל רגע. אף שאני חש בנפילה איני חרד כלל; אני יודע כי דבר לא יעצור את הירידה האטית הזו, וככל שהיא מתמשכת אני חדל לתהות להיכן אגיע, וכולי דרוך, קצר נשימה, פוער את עיני ומביט סביבי, אני רואה כי אני יורד אל תהום עמוקה בין צוקים אפורים. תחילה מכוסים הסלעים בצמחי פרא, עלים חדים ומשוננים, גבעולים מעוקלים, פרחים כה בשרניים עד שאני מתקשה להביט בהם, חורצים לשונות עבות ואדומות; מבין העצים הנישאים גבוה כל כך עד שאי אפשר לראות את צמרתם אני שומע נהמות מאיימות, כקולן של חיות פרא, מביטות בטרפן ומייללות אל החיה האומללה שתש כוחה, ממתינות עוד רגע לפני שינעצו את שיניהן החדות בבשר שעודנו חי. אני מנסה להתחקות אחר הנהמה אולם כל מה שעולה בידי לראות הוא זנב תנין עצום, גרמי ונטול שערות, נעלם בין העצים. אך בעוד אני ממשיך וצולל מטה  הולכים הצמחים ונעלמים, רק מדי פעם עוד נראים קוצים דמויי קרניי צבי על צלע ההר. לבסוף רק סלעים ערומים נותרים סביבי, סדוקים ומבוקעים, נראים כאילו התפקעו בשמש הקופחת עליהם מאז ומעולם, צוקים עתיקי יומין, ועתה אני נוכח כי הם טובלים במים צלולים; האור הסגלגל הולך ונעלם, דועך ומתעכל לתוך עצמו, מעין כתם הבולע כל קרן אור, וחשיכה הולכת ומשתררת סביבי, אולם להפתעתי אני נוכח כי האפלה הזו מאירה, דווקא כך, בתוך הרקיע השחור המאפיל על הצוקים, אני נוכח כי אני יכול לראות טוב יותר מאי פעם, ואז אני רואה

 

 

 

Liked the story? Comment below.

avatar