Write Stories

עמנואלה ברש רובינשטיין

חשדות

אני אומר לעצמי שוב ושוב, אבל איני משתכנע. אני מסביר, מפרט, מציג, אבל דבר אינו מביא אותי לשנות את דעתי. אני מחזיק באמונתי למרות הטיעונים המפורטים שאני עצמי מעלה. אל תהיה טיפש, אני לוחש לעצמי בקול של חבר ילדות ותיק שאינו מהסס להעלות זיכרונות מביכים וניצחונות מתוקים, כדאי לך לשנות את דעתך. תביט על הכול באופן שונה, תאמר לעצמך שאפשר לפרש כל דבר בצורה אחרת. יהיה לך קל יותר, הכול יהיה נעים יותר,  כך תיחסך ממך עוגמת הנפש. אבל אני רועד קצת ואז מזדקף, מכווץ את פי בעווית של ספקנות עמוקה ויודע ששוב נכשל הניסיון שלי לשנות את דעתי.

 בחודשים האחרונים התרועעתי עם  אליס, אישה כבת גילי שהכרתי בבר בלונדון. היא עובדת בחברת ביטוח. אישה לא נאה במיוחד אולם בעלת נשיות עמוקה וכובשת. הצחוק שלה מזמין כל כך, רך ומתגלגל. השפתיים שלה משוחות בצבע סגול מבריק, החולצות ההדוקות חושפות שדיים מלאים, החצאית הצרה בעלת השסע העמוק מסתירה ברכיים רכות. בכל רגע ששהייתי במחיצתה חשתי שאני גבר והיא אישה. אולם לא נוצרו בינינו יחסי אמון. נדמה היה לי שהיא אינה גלוית לב. לעתים הטלפון שלה צלצל והיא לא ענתה, לפעמים היא יצאה החוצה לשוחח, היה לה פנקס קטן שהיא סגרה בחטף בכל פעם שעמדתי לידה. היא סיפרה שהיא גרושה, שיש לה בת יחידה שנישאה ועקרה לארצות הברית, פעמיים בשנה היא נוסעת לבקר אותה – אולם אני לא הייתי בטוח שהיא דוברת אמת. לדבריה בעלה-לשעבר היה סוכן ביטוח. לאחר שהתגרשו היא החלה לעבוד בחברת ביטוח, ועתה היא פקידה בכירה, בעלת משכורת נאה. היא נראתה לי כאדם שבכל רגע מחפש חפץ שאבד.

תחילה היה חוסר האמון שלי בה מעין בדיחה פנימית. התלוצצתי בחשאי עם עצמי שאני נוטה לדמיין דברים, ממש כמו אבי. הוא מביט בכל אדם זר כאילו היה אויב, תוהה כיצד הוא מנסה לרמותו. כל לקוח שלו עלול להתגלות כגנב, נהגי מוניות תמיד מחסירים בעודף, הרופאה בקופת חולים מונעת ממנו טיפול בכדי שלא לבזבז כסף ציבורי, הדוור עצלן ומשליך את המכתבים לפח, אפילו קרובי משפחה רחוקים מבקשים את קרבתו בכדי לבקש כסף. להוציא את אשתו וילדיו, הוא חש  שהוא מוקף באנשים שאינם רוצים בטובתו. כשאני לועג לחשדנות המופרזת שלו הוא נבוך. הוא אדם דתי מאוד. “הכול בידי שמים,” הוא אומר לי, “הכול בידי שמים. אלוהים בוחן כליות ולב. רק הוא יודע מהן כוונותיו של האדם.” “אבל למה לחשוד בכולם?” אני שואל אותו, “למה לחשוב שכולם רוצים לרמות אותך?” הוא מביט בי כאילו הייתי פעוט עקשן שמסרב להבין מה שכל תינוק יודע, ואומר בשקט: “האדם נברא בצלם אלוהים אבל הוא חי פה, בעולם הזה. אולי משום כך יש לו נפש מסוכסכת כל כך. כפי שנאמר ‘עקוב הלב מכול, ואנוש הוא; מי, ידענו.’ מי שבוטח באל ולא בבני האדם כמוהו כ’עץ שתול על מים.’ (ירמיהו י”ז: ח-ט) האדם צריך לקבל כל מה שהאל אומר. כשאני בטוח במשהו אבל מסתבר לי שבתורה כתוב אחרת, אני משכנע את עצמי שאני טועה ומקבל את דבר אלוהים. אני מסביר לעצמי שיש דברים שאני לא מבין וכופה על עצמי לקבל את מה שכתוב בכתבי הקודש. בסופו של דבר אני מאמין בהם באמונה שלמה. אם אלוהים אומר משהו, מי אני שאחלוק על כך?”

אני, שלא כמו אבי, כלל אינני דתי, ואיני יכול לפנות לישות חיצונית כלשהי. החשד שלי באליס העיק עליי, שוב ושוב שאלתי את עצמי האם יש באמת משהו מוזר במעשיה או שאני נוטה לייחס משמעות שגויה לכל מילה שלה. אולי כל דבר נעשה כפשוטו, בלא כל פשר נסתר. היא לא ענתה לטלפון משום שלא רצתה לעסוק בענייני עבודה בשעה שהיא מבלה אתי. והפנקס שאותו סגרה במפגיע הכיל פרטים של לקוחות שאסור לה בשום פנים ואופן לחשוף. בדקתי ומצאתי שיש לה חשבון פייסבוק רגיל לגמרי. היו ימים שהאמנתי שאין כל פסול במעשיה, אך ברגעים מסוימים עקבתי אחריה במתח. פעמים אחדות הנחתי את הטלפון לידה בכדי לבחון אם היא מציצה בו, פעם שמתי לידה תמונה של אישה שהתרועעתי עמה בעבר בכדי לראות כיצד היא מגיבה. היא צחקקה באופן מושך כל כך והושיטה לי יד שאבוא ואשב לידה, ואז ליטפה את כתפיי, הגב העליון, הגב התחתון, ואני שכחתי שהייתה לי איזו מטרה נסתרת.

לפני כחודשיים פגשתי במקרה חבר מימי בית הספר. שקענו בשיחה ארוכה ומשום מה – איני יודע מדוע – סיפרתי לו על אליס ועל החשדות המוזרים שלי. השבתי על שאלותיו כאילו היה מומחה: “לא, אני לא בטוח שהיא לא נשואה, אולי היא בוגדת בבעלה, לא חקרתי אותה על נסיבות חייה אבל יש בה משהו שאינו מעורר אמון.” הוא השתתק, שקע במחשבות, וכך ישבנו שנינו מבלי לומר מילה. לאחר דקות אחדות הוא כחכח בגרונו, כמי שעומד למסור הודעה חשובה, ואמר:  “תשמע, לפי דעתי אתה צריך להסתכל על זה באופן שונה. הרי אתה לא אוהב אותה, אז מה אכפת לך אם היא מסתירה ממך דברים שאולי עדיף לא לדעת? אתה צריך לאמץ נקודת מבט אחרת לחלוטין. כל עוד אתה נהנה בחברתה, הכול בסדר. זה לא חשוב מי היא באמת. הדבר היחיד שחשוב הוא שאתה רוצה לבלות אתה.”

הוא צודק, חשבתי לעצמי בעודי פוסע במהירות אל ביתי. כל כך צודק. כשהרהרתי בדבריו עליצות הלכה וכבשה אותי, כאילו קודם הילכתי עם משקולת כבדה ועתה היא צנחה ונשברה לרסיסים. חיוך התפשט על שפתיי, צעדתי בקלילות, פתאום חשתי ברוח נעימה שמלטפת את פניי ופורעת את שערי. מזל שפגשתי את חבר הילדות הזה, הרהרתי לי. הייתי יכול לשקוע בדאגות מיותרות, לבזבז ימים ארוכים בתהיות אם אליס נשואה או לא, כמה זמן ימשכו היחסים הללו, מדוע היא אינה מגלה עוד פרטים על חייה; אפילו דמיינתי בעל זועם עומד בדלת, צועק ורוצה להכות אותי. אבל דבריו של החבר האירו הכול באור פשוט כל כך, נטול סיבוכים. אני רוצה להמשיך להיפגש אתה, ותו לא. היא נשית מאוד, בכל רגע שאני מבלה אתה נחשף נתח גבריות שלא ידעתי שחבוי בי.

 בשבועות שלאחר מכן נהניתי מאוד מכול מפגש עם אליס. האוכל במסעדות היה טעים יותר, הבירות בבר השרו  שכרות משחררת והמוזיקה הייתה בעלת קצב ממריץ, הצעידה לבית שלי בגשם מתחת למטרייה גדולה לוותה תמיד בחיוכים מפתים ומשפטים עוקצניים, אליס שפשטה את כל בגדיי, הביטה בי בתאווה גלויה לעין ורק אחר כך הסירה את השמלה – כל אלה הפכו את היחסים הללו לעונג צרוף. כבר כמעט ולא נתתי דעתי על כך שהיא יוצאת למרפסת לשוחח בטלפון או שאינה מספרת דבר על נסיבות חייה. הבעל-לשעבר עלה רק משום שהכניס אותה לעסקי הביטוח, הבת בארצות הברית הוזכרה תוך כדי שיחה על מחירי טיסות, היא מעולם לא הזמינה אותי לביתה. אולם השהות יחד הייתה משכרת, הווה שאינו ממשיך את העבר או מוביל אל העתיד אלא מתקיים בזכות עצמו. ערבים מעוררי חושים ולילות שבהם הגוף החשוף הופך גחמות נסתרות לגלויות לעין, משהו באופן שבו היא התרווחה לבסוף במיטה והציתה סיגריה הביא אותי לחייך לעצמי בסיפוק.

אתמול נרדמתי לצדה של אליס, איבריי הרפויים פרוסים על פני המיטה. שקעתי בשינה עמוקה אולם קול תקתוק לא ברור עלה באוזניי. מין נקישות דקות ולא אחידות. נקר שתוקע מקור חד בעץ ושעון עתיק יומין השתרבבו אל החלומות שלי, ולבסוף עלה בידי לפקוח את עיניי ולהקשיב בלא ניע. הבטתי על התקרה החשוכה, החלון שירח דק נשקף מבעדו, ופתאום הבנתי שאליס לא שוכבת לצדי והנקישות עולות מן החדר הסמוך. תוכחה עצמית נסתרת צפה ועלתה לשבריר שנייה – ‘אמרתי   לך’ לחשתי לעצמי בשתיקה – אולם היא התפקעה ונעלמה לה. בסופו של דבר החלטתי לקום מהמיטה ולחפש אותה.

אישה ערומה בעלת איברים מלאים ועגולים, עור בהיר וחלק ושיער בהיר מעט סתור, רכנה אל שידת עץ והניעה בעדינות את אחת המגירות. כשזו גלשה החוצה היא פתחה קופסה קטנה שהייתה מונחת בתוכה, שלפה מתוכה שטרות כסף בוהקים וטמנה אותם בזהירות בארנק שלה, שהיה מונח על הרצפה.

חולשה השתלטה עליי. רגליי רעדו, הבטן התכווצה, פרכוס חלף בבית החזה. נשענתי על משקוף הדלת בכדי לא ליפול. למרות הסחרחורת ראיתי את היד הנשית בעלת הציפורניים המאורכות נשלחת מהקופסה אל הארנק ושוב אל הקופסה. נדמה היה לי שאני שומע איזו נהמה עמומה, שכפי הנראה עלתה מתוכי. מה אכפת לך? לחשתי לעצמי בקול משתנק, מה אכפת לך לעזאזל? הרי אתה מוכן לשלם בשביל לבלות אתה, לו הייתה נוקבת מחיר תמורת כל ערב לא היית מסרב. אתה משלם על הבילויים המשותפים, אז למה לא להעלות מעט את המחיר? מה אם המסעדה הייתה יקרה יותר? ומה אם היינו שוהים במלון? הבילוי אִתה מענג כל כך. בכל בוקר שהיא עוזבת איזו בועה פנימית קטנה שקרסה לפני שנים מתמלאת אוויר, ואתה זוקף שוב את בית החזה.

כבר נדמה היה שאני משכנע את עצמי לחלוטין. עוד רגע הייתי נוגע בה ואומר לה שפשוט אתן לה את הכסף. אלא שקול צפצפני מעיק, כקולו של ישיש טרחן וחסר סבלנות, צווח בתוכי: משטרה! צריך לקרוא למשטרה! היא גנבת, פושעת, אולי גנבה גם חפצים ולא רק שטרות כסף. תסלק אותה, שלא תבוא לפה יותר, שלא תחטט במגירות ותיקח את מה שאינו שלה.

כשאליס הפכה פניה וראתה אותי בהלה הציפה את עיניה.  גופה העירום, שקודם לכן נפרש לפניי, התכנס אל תוך עצמו. היא הזדקפה, אחזה את הארנק בידה, ונדמה היה כי היא עומדת לפרוץ במרוצה החוצה. עמדנו זה מול זו, עירומים ורועדים, מבלי לומר מילה. לבסוף היא נעלמה בחטף בחדר השינה, ולאחר מכן שמעתי את דלת הכניסה נטרקת ונקישות צעדים בחדר המדרגות. אני פסעתי בקושי אל חדר השינה, צנחתי על המיטה ונותרתי מביט בתקרה במשך דקות ארוכות. שאריות הבושם שלה מלאו את החדר, ריח הגוף שלה דבק בסדינים. רוץ אחריה, צרחתי על עצמי, תחזיר אותה, מהר! מה אכפת לך שהיא לוקחת כסף? אתה נהנה כל כך בחברתה. אולם למגינת לבי לא עלה בידי להשתיק את לחישתו של הזקן הארור שפלט מתוכי, תוך צחקוק של לעג ושמחה לאיד: גנֶבֶת, גנֶבֶת, גנֶבֶת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Liked the story? Comment below.

avatar