Write Stories

Avraham Tsurel

זרחה

אני נוהג להתעורר פה לאט. גם כשהתודעה נפקחת לה העיניים עדיין עצומות, ואני שומע את מערכות האוורור רוחשות בקול שרקני ונמוך. כפות הידיים מונחות על העפר הלבן, והן מתחילות להתקשח מבלי להניד אפילו אצבע. אלו הן דקות שלוות מאוד, ובהן אני מנסה להתרכז בנשימות שלי ולחשוב עליהן בתור מרכז האישיות האמיתי שלי; כאילו יש את הנשימות של ארמונד ויש את הגוף הזה, המוטל ארצה באפיסת כוחות ובחוסר רצון, והוא שייך להן.
ובכל זאת אני מטה מעט את הראש שמאלה אל השעון העוטף את פרק כף ידי השמאלית. שעת הזריחה מתקרבת, אז אני אוסף אלי את הגפיים לצורת עובר ומתרומם עד לישיבה מזרחית, ורק אז פוקח את עיני. בתחילה הבוהק מהמם אותן, מצמצם את האישונים לכדי חרך צר וכאוב, ורק לאחר מצמוצי עיניים מרובים אני מתרגל למדבר הלבן הגדול והנורא.
יש נקודה קבועה ממנה אני אוהב לצפות בזריחה. מדובר בשפתו של מכתש ענק שנפער לפני מליוני שנים, והמצוקים התלולים שלו מצננים את עיני ואת ליבי. הקדמתי להגיע, אז יש לי עוד כמה דקות להסתכל בסלעים הגדולים ובנקיקים הצחיחים שלו ולהשביע את נפשי.

המופע עומד להתחיל. אני מרים את עיני וסורק את השמיים השחורים. לפי לוח השנה, הזריחה אמורה להיות ממש אל מול פני. אני מתלבט עם עצמי לפעמים למה אני עדיין מחכה לזריחתו של הכוכב הארור הזה, והרי איש לא מחכה שאשוב אליו. מועצת העונשין קבעה את גזר דיני באופן מפורש: לך לך אל הירח עד אשר תמות.
ובכל זאת, פציעתו של הכוכב הכחול את השמיים פרצה גם את חסימת ליבי הקשוח. מה השתנה יום זה משאר הימים איני יודע, רק אדע שנפלתי על ברכי ומיררתי בבכי איום; בכיו של אדם בודד הצופה מבעד שמשת זכוכית על גן המשחקים של מליארדי בני אדם, ואין לאל ידו.

Liked the story? Comment below.

avatar