the short story project

search

אלרן בשרי

רעידת אדמה

״זה קצת סוריאליסטי, שבזמן הלידה- המתנה הראשונה של חיינו, אנו מקבלים את המתנה השניה, המוות״

האוטו נסע במהירות מופרזת מדי, והסיבוב שהיה לא צפוי, לקח את שני הבחורים שבפנים אל עבר טיסה ללא כנפיים לעבר התהום. הזמן הזה, שנראה מרחוק כמפחיד, מהיר וכואב בעיקר, היה להם איטי להחריד. המבט של שניהם נפגש ברגע שידעו שזהו הסוף. הידיים הוצמדו לכל דבר שניתן להיאחז בו והצעקות שבפנים לא נשמעו כלל, אלא רק להם. היה שם משהו על זמני, הכל היה בתוך בועת זמן במין יקום נפרד, והם ידעו שזהו הסוף. הידיעה היתה הראשונה, והיא זו שליוותה אותם בדרך מטה, כמין חבר דמיוני שרק ילד רואה ומספר לו את כל הסודות. וכשהכל נסגר עליהם בתוך הפרק הזה של חייהם- הסוף, היה איזה הבזק של זכרון אחד שלא ידוע למה דווקא הוא זה שצף, אך התשובה לכך לעולם לא תענה. ברגע המפגש, בו הכל נגמר, היה מעין הבזק אחד של אור לא נראה של עיניים עצומות. ואז עדן.

זה היה כתוב בחדשות של יום אחר כך, על התאונה המחרידה. חלק מהתמונות צונזרו על ידי העיתון עצמו, אך דכאון הסיפור היתה בכל; בתלונות על החוסר במעקה ביטחון שם, על המחסור בשלטי אזהרה וכהנא.

בהלוויה, ארונות הקבורה היו סגורים מין הסתם, והבכי היה מר. הכל ישבו בסדר מופתי, בקושי מסוגלים לזוז, והכומר שנשא קינה אמר כמה משפטי אבל ותנחומים. ״הכל כתוב, והאלוה יתן מנוחתם עדן״. המשפחה והחברים הלכו יחד לעבר בית הקברות והטקס היה שקט. מדי פעם צרחה שקטה פילחה את האוויר הקפוא, ועוד חיבוק, ועוד דמעה. הכל היה שחור מסביב על מצע ירוק של דשא. הזמן המשיך, שלא כדרך הטבע, והכל התחילו להתפזר.

״מה קרה?״

יוסי התעורר מהשינה בבהלה. ״מה?״, אך לא היה שם אף אחד. הוא הסיט את מבטו מצד לצד, ונשם. הכל היה שקט. הוא הדליק את מנורת הלילה והתיישב כשהוא נשען על הקיר. השעה היתה חמש בבוקר. השעה שהוא הכי אהב, ששקט וקר. הוא קם והלך לעבר המרפסת והסתכל על הנוף העירוני הדי שקט. מכונית אחת נסעה ונתנה את התו הראשון לבוקר זה. ואז עוד אחת ועוד.. מעין גלים של ים בזמן מהיר מדי. הוא תהה לרגע, על הזמן ועל המציאות השונה מאז שעבר לעיר. על הסוריאליזם של תפיסת הזמן, שהולך ונהיה מהיר יותר ויותר (אף הדקה נראית קצרה יותר!), ועל הדחיסות של העיר ששואבת אליה הכל והיא הופכת לדחוסה עד לכדי היתוך גרעיני כמעט.

לאחר מחשבה זו, יוסי חזר למטבח והכין קפה במקינטה. הוא נזכר בחלום שהעיר אותו. משהו עם עץ ושלכת בתוך כדור שלג כזה והכל פסטורלי ויפה. היתה שם דמות שעיבדה את האדמה ונערה באוברול עם חולצת משבצות יוצאת החוצה מבקתה עם פאי תפוחים. הוא הרים את הכדור וניער אותו, ולפתע הוא מצא עצמו בתוך הסיפור. הוא טעם מהפאי, והתיישב. ואז רעידת אדמה. יוסי נאחז בכל דבר אפשרי מרוב פחד, ואז זה נעצר. העץ נפל, האישה נכלאה תחתיו והבחור רץ לעברה באיטיות בגלל השלג.

יוסי שנותר המום במושבו, קם וניער את בגדיו מהשלג, וכששמע את הדלת נפתחת במהירות נשמעה קריאה ״מה קרה?״, ואז הוא התעורר.

יוסי מזג לעצמו קפה ותהה על החלום. הוא תמיד אהב לנסות לזכור אותם, ותמיד תהה איך הם נוצרים או מתפתחים. תת מודע? מי יודע.. הוא הרים את כתפיו בחוסר הסבר הגיוני לכל הדבר הזה שנקרא חלום ולגם מהקפה. הוא עמד ליד השיש במטבח, ולאחר שהזכרון צף, הוא התיישב ליד השולחן והתחיל לקרוא את מדור הספורט. לפתע, הטלפון צילצל.

״הלו, יוסי?״ נשמע קולו של אחיו אור

״בוקר טוב, אח״

״תגיע הביתה״

״מה קרה?״

״בשורות רעות, תבוא.. אמא מתפרקת״

יוסי לא הבין, הוא רץ לחדר, התלבש במהירות ולאחר כעשר דקות הגיע לבית הוריו המום למראה עיניו.  כמעט כל מי שהכיר היו שם. בוכים, מתפרקים. הוא ראה את אור מחבק את אמו ורץ לעברם, ושאל

״מה קרה?״

2
guest
1 Comment
oldest
newest most voted
Inline Feedbacks
View all comments
אמירה

הבלבול בין מציאות לדמיון, חלימה וערות, נתנו לי חווית קריאה מרגשת

0