Write Stories

יניב שטרייפלר

שחמט                                     

 

למרות אהבתי הגדולה למשחק השחמט, מעולם לא היה בשבילי יותר מתחביב. ולא עוד, אלא תחביב שנזנח כשהייתי בן חמש עשרה, פחות או יותר. אולי לא ממש נזנח, אבל תדירות הפעמים שבהם שיחקתי מאז ירדה פלאים.

פיתחתי תחביבים אחרים ושקעתי בהם. את אחד מהם, את התיאטרון, הפכתי למקצוע. למדתי בבית צבי, שלוש שנים מפרכות, אינטנסיביות ונהדרות, ובסיומן התפנה לי פרק זמן חופשי. עמדתי להתחיל חזרות בתיאטרון חיפה רק שלושה חודשים מאוחר יותר ולא הייתה לי שום מחויבות עד אז. תהום של הפקרות מתוקה.

לאחר בטלה גמורה והכרחית של שבוע וקצת, התחלתי לחפש איך להעסיק את עצמי. במסגרת החיפושים הללו גיליתי בין חפציי מחשבון שח בשם הממוסחר “קספרוב”. המהירות שבה ניצחתי אותו ברמתו הגבוהה ביותר, גרמה לי לחשוב שאולי לא הערכתי נכון, במהלך השנים, את יכולת המשחק הגלומה בי, וביקשתי לבחון את כישרוני הנסתר על בני אנוש.

באותה תקופה התגוררנו , אשתי (שעדיין לא הייתה אשתי) ואני, ברח’ אחד העם פינת שינקין בתל אביב. לא רחוק משם, ברחוב הירקון, בהחלט במרחק הליכה, שכן לו מועדון שח. מדי פעם, שעברתי שם הבחנתי בשלט ישן, ובו כתוב בפשטות, באותיות אדומות על רקע לבן:”מועדון שח – קומה שנייה”. בכל פעם שעברתי שם רציתי לבקר במקום הזה. אלא שלא שחקתי כמה שנים ולא הייתי בטוח בכושר המשחק שלי. עכשיו, לאחר שניצחתי את “קספרוב”, כאמור, נאזר בי האומץ והלכתי לשם.

השלט עדיין התנפנף ברוח, אבל כשעליתי במדרגות התעורר בי החשש שהמקום שומם. הבניין נראה מוזנח, נטוש ומזוהם. בכל זאת, כשהגעתי לקומה השנייה שמעתי קולות מאחורי דלת עץ, עליה היה כתוב בגיר:”מועדון”. פתחתי את  הדלת ועברתי אל תל אביב של שנות השלושים. זו הייתה למעשה דירה ולזמן לא הייתה כל השפעה עליה. שני חדרים גדולים, בעלי תקרה גבוהה ומאווררים שכנפותיהם חגו לאט לאט משל היו מחוגי שעון. קירות לבנים, חשופים. כל חדר היה מרוצף באריחים עם פיתוחים מצוירים בסגנון באוהאוס בשני צבעים. לכל חדר צבע-מרצפות משלו. חום, וירוק. שולחנות שח היו פזורים בחוסר סדר לא מכוון בחדרים, כמחצית מהם תפוסים בשחקנים ועל יד כל שולחן עמדו כמה קיבצערים. החלונות היו סגורים וענן עשן ריחף על פני התקרה, כרוח אלוהים על פני המים. 

כעבור מספר דקות הבנתי שהגעתי אל המקום הלא נכון. לא הייתי שייך לשם. האנשים שאיישו את מועדון השח הזה הקדישו את חייהם למשחק. הם התחתנו איתו, התמכרו לו ומכרו לו את נשמתם.מבחינתם, משפחה, אישה, ילדים, עבודה, בילויים, כל אלה היו רק מטרד ומכשול בדרכם לשחק שח. כמה מהם, כך הבנתי, בילו שם את מרבית שעות היממה. הם שיחקו, כשהם מהמרים בכסף, נעזרים שעון-עצר, פולטים ונוהמים הקנטות מתגרות, כשהם משתמשים בז’רגון שאינני יכול לתאר לכם אותו. לא הבנתי אותו אז והיום – לא כל שכן.

לא הייתי בליגה של החבורה הזאת. זה היה ברור. לא מבחינת הידע והשליטה במשחק ובוודאי לא ברמת המחויבות וההתמכרות אליו. ומאחר ולא היה לי כל רצון להתבזות בהפסד צורב, שכן כל שחקן שח, חובב כמקצוען ,חש מושפל עד עפר לאחר הפסד, גם אם לא שיחק שנים. הכנתי עצמי להעביר שם שעה של התבוננות סוציו-אנתרופולוגית בלבד. חוויה כשלעצמה. עמדתי ליד אחד השולחנות כאחד הקיבצערים והתבוננתי.

המשחק שהתנהל באותו שולחן עניין אותי פחות מאשר אחד השחקנים. סגריית “אסקוט” הייתה שמוטה לו על זווית הפה והעשן שעלה ממנה הסתלסל ישר אל עיניו אבל הוא לא מצמץ לרגע אלא היה מרוכז בלוח. כל כך מרוכז היה, שלא שם לב איך הולכת הסיגריה ונאכלת והאפר החל נוטה מטה. זה מה שריתק אותי. במקום להתעמק במהלכים ובאסטרטגיה, הייתי עסוק בתהייה אם הוא יצליח לאפר בטרם ייפול האפר מעצמו. בסופו של דבר, לאחר כמה רגעים מותחים, נחת האפר, בקול דממה דקה, על הלוח עצמו בין המלכה לצריח. מיד הרמתי ראש והתבוננתי סביב, כשאני שרוי בקתרזיס בעצמה בינונית, אבל חוץ ממני אף אחד לא התרגש. 

באותו רגע ניגש אלי איש אחד. מבוגר. פנים ארוכות. משקפיים עגולים. שיער כסוף, שביל בצד. אף ארוך. הוא דבר במבטא אירופאי קל שלא הצלחתי לזהות ומדי פעם היה חוזר על מילים ללא כל צורך נראה לעין.

“משחק, משחק?” הוא שואל אותי.

“לא, לא תודה”, אמרתי בנבוכות, “אני לא משחק.”

“אתה לא יודע לשחק?” שאל בתמיהה. 

“יודע לשחק” עניתי, “אבל יחסית אליכם אני טירון עדיין.”

“מפחד להפסיד?” הוא שאל בהרכנת ראש פטרונית.

“לא מפחד”, שיקרתי, “אבל זה לא בזבוז זמן בשבילך לשחק עם אחד כמוני?”

“אהה, הבנתי. אתה דואג לי, אתה דואג. אם ככה, תקשיב. משחק שח לא יכול להיות בזבוז זמן, לא יכול.” הוא נשמע מאד משכנע. “וחוץ מזה אני לא כזה עילוי ואתה אל תקטין את עצמך. בוא שחק. מקסימום תפסיד. מה קרה? תפסיד? אני לא הפסדתי אף פעם בחיים שלי אתה חושב? הפסדתי. כולם מפסידים. תביט על כולם כאן. כולם הפסידו. זה לא אסון.”

מן הסתם נראיתי כמי שעומד להשתכנע, כיוון שהוסיף: “אל תדאג אני אהיה ג’נטלמן, לא תסבול.”

זה היה מרגיע אבל המשכתי ושיקרתי:”זה לא זה, אני פשוט לא אתגר בשבילך”.

הוא הרכין את ראשו עוד קצת והביט בי בחשדנות מעל למשקפיו.”שוב פ’ם אתה דואג לי? בדרך כלל שחקנים גדולים מדברים ככה. לא, לא. אותי לא תצליח לסדר. לא תצליח. ראיתי יותר מדי.”

“איזה לסדר?” גיחכתי. “אולי באמת ראית יותר מדי. טוב, נשחק. רק אל תגיד שלא הזהרתי אותך בקשר ליכולת שלי”.

” לא אגיד, לא אגיד. שום דבר לא אגיד, תהיה רגוע.”

בקיצור, הוא שחט אותי שם. הוא אכל אותי בלי מלח ועשה ממני קציצות. אבל ג’נטלמן הוא לא היה. הוא התענג על ניצחונותיו כאילו שיחק מול אלוף. המהלכים והלקיחות לוו בצהלות גיל מופרזות ואלמלא התחושה שאני משחק באיזו פארסה חנוך לוינית, הייתי קם והולך. האיש אהב לנצח. באמת לא היה חשוב לו הבדלי הרמות בינינו. באותה מידה היה עולץ, כך נדמה לי, אם היה מביס תינוק בן יומו. את השיחה המקדימה למשחק שכח לגמרי, ככל הנראה, כיוון שהחל להקניט אותי תוך שהוא מפאר את עצמו.

“לא ידעת עם מי יש לך עסק, לא ידעת. חשבת תפסת פרייר, חשבת..”

ולא עוד, אלא שהאיש הזמין בקריאות רמות, תוך כדי משחק, שניים מחבריו, שיבואו לצפות במהלכיו המבריקים, ויחזו בעוצם ידו ובאזלת ידי. עכשיו שהיה לו קהל עוד הוסיף הערות.

“מה אתה אומר על המהלך הזה? מה אתה אומר?… בשח צריך לחשוב, ילד, לחשוב צריך..”

לא ידעתי אם לצחוק מהאיש המגוחך לתפארת או לבכות על שאני רמוס תחת מגפיו כתולעת. היה ברור שאני ארוחת הבוקר שלו והוא משתמש בי כמקפצה לשיפור בטחונו העצמי. אבל לא כעסתי וגם לא הזכרתי לו, מתוך גאווה, כנראה, מאומה באשר לאזהרותיי לגבי אי שליטתי במשחק. ואז, לקראת סוף המשחק השלישי הוא עשה טעות. לא במהלך כי אם בהקנטה.

“לא ככה משחקים, חביבי, לא ככה.. הוא סינן, אחרי עוד טעות אחת שלי, “מי שלימד אותך לשחק לא ידע מה הוא עושה. לא ידע.”

במעידה הזאת לא הבחין איש חוץ ממני. כעת רמס תחת מגפי הקלגס שלו לא רק את כבודי, עליו הייתי מוחל אולי, אלא את כבודו של סבא שלי. אינני אדם נוקם ונוטר, דרך כלל, אולם האמירה האחרונה עוררה בי את היצר המכוער להשיב מנה אחת אפיים ולמחוק את החיוך שזרח על פניו. בכל זאת נפרדתי ממנו בנימוס ואפילו הודיתי לו על השיעור המאלף שהואיל להעניק לי. בזנב מושפל, אף שפוף, מתוסכל ונקמני, עזבתי את המקום.

 

——————————————————————————————-

 

סבא שלי, אריה, עליו השלום, הוא שלימד אותי לשחק שח. אמנם לא התגליתי כעילוי במשחק המלכים תחת כנפיו, אבל היטבתי ללמוד ויותר מכך אהבתי לשחק. ועוד יותר משני אלה – אהבתי לשחק אתו. הוא היה שחקן לא רע יחסית לשחקן שח חובב. ובתור מורה היה קשוח מאד. קשיחות שהיוותה ניגוד לאופיו הרך בשאר כל אורחות החיים.

הקשיחות הזו לבשה צורה ברורה והתבטאה באופנים האלו: מעולם לא הניח לי לנצח אותו. גם שהייתי ילד קטן היה מכה אותי שוק על ירך. מנחיל תבוסה אחר תבוסה. אם עשיתי צעד מוטעה, לא הסכים, למרות תחנוניי ש”נחזור לאחור”. לעומת זאת, היה מנתח את השגיאות שלי, כמו בתחקיר צבאי לאחר מבצע כושל, והיה נוזף בי, ברצינות וללא רחם, שאינני מרוכז ורציני כנדרש במשחק. כשהיה מכניע אותי ב”מט” היה פולט בדיחה אחת שחזרה על עצמה למן השיעור הראשון, בגיל חמש או שש, ועד בכלל. 

הטקס היה כזה: סבא היה מבצע את המהלך הקוטל, אני הייתי מנתח את המצב בתורי ומגיע למסקנה ששוב הפסדתי; לשח, מלכי, אין יכולת להימלט מהאיום. הייתי מרים ראשי מהלוח ואומר:”זהו, סבא. מט.” וסבא היה אומר:”לא, נשאר לך עוד צעד אחד..” לאחר שהייתי מחפש אותו, את הצעד האחרון, שעה ארוכה ולא מוצא, הייתי מרים את ראשי שוב ושואל:”איזה צעד?” אז היה סבי מתחיל לצחוק את צחוקו השקט. בטנו רוטטת, נחיריו מתרחבים וקול לא נשמע. נהנה מהבדיחה שהוא עומד להשמיע, כאילו נולדה כאן ועכשיו, עיניו מתמלאות דמעות שעשוע, ידו נשלחת אל המלך שלי ומוציאה אותו אל מחוץ ללוח, על השולחן. “לכאן.”

אבל לי לא היה אכפת להפסיד ולא סבלתי מהקשיחות. ואפילו לא הוקנטתי מהבדיחה האחרונה, הקבועה שהייתה תמיד על חשבוני. נהניתי. מה היה לי רע? ישבנו במרפסת וסבתא אסתר הייתה מפנקת אותנו בתה וביסקוויטים ומיני עוגיות. אני הייתי טובל ביסקוויט בתה, ומפסיד לסבא בתענוג גדול. אחר כך בדרך הביתה, בכל זאת הייתי נוזף בעצמי, על כך שלא הייתי מרוכז בעת המשחק כראוי וכנדרש ממני. נדרתי נדרים שבמשחקים הבאים אהיה רציני יותר. נדרים שהפרתי וחיללתי שבוע אחר שבוע. אם להודות על האמת, התאוויתי לנצח, חלמתי והזיתי על ניצחון ובה בעת חששתי ממנו. האתגר לנצח אותו דרבן אותי בדרכי אל אותה מרפסת. אבל המחשבה על כך שיום יבוא ואגיע לרמתו, ואף אעלה עליה, הרתיעה אותי, שהרי פירוש הדבר, שזהו סוף האתגר. 

כשהגעתי למצוות וחגגו לי, (למרות ששום מצווה חדשה לא נוספה, הלכה למעשה, לחיי) קיבלתי ממנו במתנה קופסת שח מגנטית, עם כלי פלסטיק הדורים. היום הלוח הזה סרוט, בלוי, וכליו אינם הדורים. חלקם אף שבורים. הוא מאופסן באיזו מגירה. אין מי שישחק בו. 

אז, כשהגיש לי אותו במתנה, החלה ביטנו לרקד ונחיריו רחבו, וכשהוא משתדל מאד לא להיחנק מצחוק עקב הבדיחה שעמד להשמיע פלט:”אולי על הלוח הזה תנצח אותי. משנה מקום – משנה מזל”. זמן מה לפני שנפטר חדלנו לשחק ולאחר שהלך לעולמו התרחקתי מלוח השחמט. 

——————————————————————————————-

למחרת אותו ביקור במועדון השחמט, בו חוויתי הפסדים צורבים בתוספת עלבון לסבא שלי, קמתי בצהרי היום, והבחנתי מיד לאחר שתיית הקפה, כשהתבוננתי בעצמי פנימה, שבמהלך הלילה לא התקררה בי התאווה לנקמה. ומאחר ולא היה לי דבר לעשותו כל היום, הלכתי לספריית בית אריאלה ועיינתי בכמה ספרי שחמט. לא התכוונתי לשפר את משחקי. כלל וכלל לא. חיפשתי משהו אחר.

זכרתי היטב שהאיש השתמש בפתיחה קבועה בסגנון שנקרא “הגנה צרפתית”. אינני מתכוון להלאות ולתאר את הפתיחה הצרפתית ומהלכיה. די לדעת שזוהי אחת הפתיחות הידועות והמקובלות במשחק המלכים וקל מאד לזהות אותה.

ובכן חיפשתי בספרים ומצאתי את שביקשתי. מלכודות ל”הגנה צרפתית”. מתוך שלל האפשרויות בחרתי שלוש מלכודות יפהפיות ושונות זו מזו. ההבדלים ביניהם היו ברמת הקושי, מספר המהלכים ובתוצאה. בשתי המלכודות הראשונות אמורה הייתה ליפול בסערת הקרב המלכה של היריב, שהיא כלי שני בחשיבותו למלך, אם כי עצמתה גדולה משלו. המלכודת האחרונה, המפתיעה ,המסעירה והמסובכת מכולן, הבטיחה מט. כדרכן של מלכודות, כולן הציעו פיתוי. לקיחתו מפעילה את המלכודת.

אם שחקן ברמה גבוהה מפתה אותך בלקיחת כלי חזק – היה חשדן. מובן מאליו שהוא מעמיד לך מלכודת. אבל לי ברור היה שלא השארתי רושם של שחקן חזק,  והסיכוי להצליח בפיתוי היה קיים, שכן היה מצופה ממני לבצע צעדים מטופשים ולא מחושבים.

צילמתי את הדפים המדריכים כיצד להעמיד את המלכודות, חזרתי הביתה ובמשך היומיים הבאים שיננתי את מהלכי המלכודות הללו בעל פה באותו אופן שקדני, קפדני ומקצועני שבו למדתי ושננתי תפקידים ומונולוגים במחזות.

ביום השלישי חזרתי לאותו מועדון. עליתי במדרגות המזוהמות מתוח וחרד כמו לפני הופעת בכורה. היה לי הרבה מה להפסיד. אם לא אצליח ההשפלה תהיה גדולה מהקודמת. אם הפיתויים שעמדתי להניח לא יפעלו את פועלם, אני עלול להיות מוצג כאידיוט מושלם. ומי יודע אם ירצה לשוב ולשחק איתי? כל המהלך כולו התבסס על ההנחה שאדם כמוהו לא יחמיץ הזדמנות לנצח. אדם שאינו רואה חרפה ופחיתות כבוד למחוץ תחת מגפי השחמט שלו חלשים ממנו. אבל מה יהיה, למשל, אם יחליט להשתמש בפתיחה אחרת מאשר “הגנה צרפתית”? ואולי הג’נטלמן שלי לא יהיה שם?

כשנכנסתי מיד ראיתי אותו רכון, מרוכז, על אחד השולחנות. הוא לא הבחין בי. דבר לא השתנה מאז עזבתי. לא התפאורה לא השחקנים, לא ענן-העשן המרחף בחלל. התקרבתי אל אחד השולחנות, משתדל מאד לא לחפש את הטרף בעיניי, כדי שלא אראה כמי שבא במיוחד אליו. לתדהמתי חזיתי שוב באותו שחקן הבוהה בלוח כשאותה סיגריית “אסקוט” תקועה לו בזווית הפה וכשהגעתי קרוב קרוב נפל האפר, כמו בשידור חוזר, בין המלכה והצריח. האם המחזה הזה חוזר על עצמו מדי יום? שאלתי את עצמי.

עמדתי והתבוננתי במשחק שלפני, כביכול, בריכוז. אמנם לא ראיתי אותו, את המבוקש, אבל מהר מאד חשתי שמישהו בוחן אותי במבט של צייד. במאמץ גדול לא הרמתי ראשי אל המבט, אולם עד מהרה נעמד הצייד עצמו על ידי.

“רוצה לשחק?”

חייכתי אליו. “לא, לא. הספיקה לי הפעם הקודמת. אתה נהנה להתעלל בגופה?”

“בוא שחק. מקסימום תפסיד. מה קרה? תפסיד? אני לא הפסדתי? הפסדתי. כולם מפסידים. תביט על כולם כאן. כולם הפסידו. זה לא אסון.” 

אם זה נשמע מוכר, זה אך ורק מפני שהוא חזר על אותו טקסט מילה במילה כמעט. תחושת דז’ה-וו הרעידה אותי למחשבה, שהוא לא זוכר אותי בכלל, מה שהיה מקלקל את כל מסע הנקמה שלי ומנטרל את עוקצו.

“אתה זוכר אותי ?”

“אם אני זוכר אותך? חביבי, כל מי שהפסיד לי אני זוכר אותו, אל תדאג.”

“ואת מי שאתה הפסדת לו?”

“אותו אני גם זוכר.”

“אם כך, את מי אתה לא זוכר?”

“את כל השאר.”

חייכתי, אבל כשהבטתי בו לא יכולתי לקבוע בוודאות אם הוא מתלוצץ או רציני.

“אז אם אתה זוכר אותי, תהיה עדין.”

הוא גיחך. “עדין זה בשביל עניינים אחרים, עדין. סע..”

התחלנו לשחק והחשש הראשון הוסר. הוא שיחק בהגנה הצרפתית שלו, כמו שניחשתי. זה איש של הרגלים, קבעתי לעצמי בסיפוק. בסגנון אחר ישחק, אולי, בגלגול הבא. שני חבריו קרבו גם הם, הפעם מבלי שהוזמנו על ידו, לשולחננו. מן הסתם באו לחזות בחברם, הטקטיקן הצרפתי הגדול, ולהתבשם מניצחונו.

הנחת המלכודת הראשונה הונחה. צעד שנראה מטופש וחסר תכלית נתגלה כעבור שני מהלכים כתמרון מוצלח מאד. המלכה שלו נפלה. גם הלסת. הפנים הארוכות נמתחו בתימהון מאוכזב. נדרשה ממני שליטה עצמית גבוהה כדי לא לחייך.

“מה קרה פה?” הוא שאל.

“אל תעשה את עצמך”, היתממתי אסטרטגית. “ביקשתי ממך להיות עדין אבל לא התכוונתי שתתן לי לנצח. אני לא ילד.”

הוא נאחז בחבל ההצלה ששלחתי לו וחייך.

“טוב, רציתי לאזן קצת. לא חשבתי שאם אני פותח לך פתח, אני פותח, תכנס עם כל הגוף לתוכו..”

“אני כמו גנב”, אמרתי לו “אם אני רואה פרצה אני נכנס. אבל אם ביקשתי ממך לא לתת לי הנחות אז אל תתן.”

“בסדר גמור.” הוא חייך בפטרונות סלחנית כמי שנתפס בהתנהגות אבירית קלוקלת. “אז מעכשיו בלי הנחות. נתחיל מחדש, נתחיל?”

“כן”.

כעבור שישה מהלכים מפתיחת המשחק השני. לאחר מה שנראה כשגיאה גסה שלי ולמעשה הייתה אבן הפינה למלכודת הבאה הוא פלט משפט שהכרתי מפגישתנו הראשונה:

“לא ככה משחקים, ילד, לא ככה.. מי שלימד אותך לשחק לא ידע מה הוא עושה. לא ידע.”

אבל כעבור מהלכיים נפלה שוב המלכה שלו ואיתה גם הלסת. שני החברים החלו לצחקק.

“סידר אותך הילד.”

“איזה סידר?” הוא התרעם. “שיחקתי כמו אידיוט שיחקתי. סידר.”

הוא פנה אלי במבט חשדני. “אתה תכננת את זה?”

“מה פתאום תכננתי? איך תכננתי?” אמרתי בנימה מתנצלת ומתרפסת כמעט. “אני לא יכול לתכנן את השגיאות שלך נכון? בעצמך אמרת ששיחקת כמו אידיוט. כנראה שאתה מזלזל בי. יוהרה היא אויב מסוכן מאד, כידוע לך.”

הוא נראה נזוף ומרוצה בעת ובעונה אחת.

“בסדר גמור. בסדר. אז נתחיל שוב. הפעם ברצינות”.

המלכודת השלישית הייתה מעט ארוכה ומסובכת יותר, כפי שאמרתי. כמו הפעמיים הקודמות הייתי תלוי גם פה בתגובותיו – שיהיו לפי הספר. תוך שאנו מסדרים את הכלים נעמדו עוד שניים שלושה קיבצערים סביבנו. ביחד עם שני חבריו זה כבר היה ממש קהל ואני חשתי איך פי יבש ולבי מאיץ את הלמותו כמו בשניות לפני עלייה לבמה.

אשלוט בעצמי ולא אתאר את הקרב שהתחולל על הלוח במונחים צבאיים הלקוחים ממורשות קרב או מהרצאות בהיסטוריה, אבל זה מה שזה היה מבחינתי. ולדעתי, עוד יותר מבחינתו.

העורמה בתרגיל שביצעתי הפעם הייתה כפולה. שגיאה, ומיד לאחריה שגיאה נוספת. נזהרתי מאד לא לשחק באופן מוכני ומהיר, אלא הקפדתי בהפגנת היסוסים רבים ומבט מרוכז בקימוט מצח לפני כל מהלך. יריבי לא עמד בפיתוי וניצל את שתי שגיאותיי המכוונות, אלא שהפעם למוד ניסיון מהפעמיים הקודמות, לא פלט מילת התגרות אחת, שמא יבולע לו. אני מתאר לעצמי שבקושי בלם את עצמו. גם מצחו שלו היה מכווץ. איך שלא יהיה, הוא שיחק לידיי. בבוא הרגע שלחתי את ידי באיטיות אלגנטית. בתיאטרליות מקצועית, הנחתי את המהלך האחרון והמפתיע, שחרץ את המשחק. 

מט.

הוא הרים אלי מבט עצוב, משתאה ובוחן. כמוהו גם האחרים. מישהו שרק שריקת הערכה.

“יפה מאד”. הוא רטן. “יפה מאד”.

“נשאר לך עוד צעד אחד”, אמרתי.

“באמת?” הוא הביט באי אמון בלוח. “איפה?”

לקחתי את המלך שלו והוצאתיו אל מחוץ ללוח, על השולחן.

“כאן.”

הייתי חייב לסיים בבדיחה של סבא שלי כדי לצרף אותו, ולו באופן סמלי, לנקמה. לאחר מכן קמתי ויצאתי ולא חזרתי לשם. בדרך הביתה השתעשעתי במחשבה שיצרתי אגדה במועדון ההוא. שסיפורים על אותו “גאון” צעיר, שהנחית שלושה מטים נדירים ביופיים על אחד מחבריו הבכירים של המקום ואז נעלם ולא נודעו עקבותיו, עוד ימשיכו וישתוללו שם שנים רבות. ואף יעברו מוטציה, כדרכם של סיפורים, ויחולקו לי שמות תואר נעלים כגון “עילוי נסתר”, “יחיד בדורו” וכן הלאה.

——————————————————————————————-

במרחק לא רב מביתי, שנקין פינת אחד העם, נזכרתי בפעם האחרונה ששיחקתי עם סבא שלי. כבר הייתי נער בן חמש עשרה, אולי קצת יותר.

באותה תקופה חלה הידרדרות במצב בריאותו, מה שהשפיע על יכולת הריכוז והמחשבה שלו, וגם, מטבעם המחורבן של דברים, על מצב רוחו. באותם שבועות חשתי שאני עומד לנצח אותו. ולא מפני שאני התעליתי מעליו בכושר וביכולת המשחק, אלא כיוון שיכולתו נפגמה. הוא הרבה לעשות שגיאות ואני הקפדתי לא לנצל אותן. התכחשתי לסידור האכזרי הזה של הטבע. לא רציתי לנצח אותו. לא ככה. 

זה לא נעלם מעיניו, אבל הוא לא ירד לסוף דעתי, והיה מתרגז עלי באמת ובתמים. “את המשחק הזה היית חייב לקחת. איפה הריכוז שלך?” נזף בי. “מה יהיה איתך?”

בסופו של דבר הגיע אותו היום. אותו משחק, שבו לא יכולתי יותר להסוות את הפרש הרמות בינינו. עד היום זכור לי אותו רגע שבו איימתי עם הרץ השחור, מגובה בהגנה של המלכה השחורה, על המלך הלבן, המלך של סבא. והוא, לאחר עיון קצר בלוח, הרים עיניו אל עיניי ובחיוך של סיפוק וגאווה אמר לי:”זהו, מט!”

הוא קם ממקומו, ניגש אליי וחיבק אותי חזק חזק, מאושר כולו על שהפסיד לי. אבל אני הייתי רחוק מאד מזה. אף על פי שנפטר שלוש שנים לאחר מכן, ידעתי שזהו המשחק האחרון שלנו. וכל הדרך הביתה שטפו את פני ושפתיי דמעות גדולות, חמות ומלוחות שבכו את הניצחון הזה. ביכו את זקנתו של סבי, את תום הילדות שלי ואת טבעם המחורבן של הדברים.

 

 

 

3
guest
1 Comment
oldest
newest most voted
Inline Feedbacks
View all comments
עמנואלה ברש רובינשטיין

סיפור נפלא

0