the short story project

search

עמנואלה ברש רובינשטיין

מעוף הציפור

שעות אחדות לאחר מות אבי נתבשרתי כי הוזמנתי לכנס בשיקאגו. לאחר שאספנו את החפצים המועטים שנותרו בארונית בית החולים, ספרים אחדים, שמיכות, נעלי בית ושעון, החלטנו לעזוב את הקומה השמינית של בית החולים, המוארת יתר על המידה, ולא לשוב אליה עוד.  אמי הסכימה לערוך את הסידורים הרשמיים, ואנו נותרנו עזובים, תחילה במסדרון,  לאחר מכן במעלית ולבסוף בקומה התחתונה האפלה משהו. בשעת לילה מאוחרת זו הייתה הכניסה לבית החולים כמעט ריקה, ואנו ישבנו שם מיותרים, כמי שאינו מצפה עוד לדבר.  

מששבה אמי עם המסמכים הדרושים נסענו משם, מנסים לעכל את המוות שפקד אותנו. בבית הוריי נמסרה לי ההודעה כי הוזמנתי להרצות באחת האוניברסיטאות באזור שיקאגו, בכנס שנקרא ‘חיים ומוות-ייצוגם באמנות’.  אולם בשעת לילה מאוחרת זו לא נתתי את דעתי על ההזמנה שבימים אחרים הייתה מעוררת בי עניין.  ישבנו דוממים, ודווקא דבריה של אמי על כך שהוא “חיי חיים ארוכים וטובים” הדגישו את נוכחותו של מוות שטרם נתפש.  עדיין לא העזנו להיכנס לחדר העבודה שלו שקירותיו מכוסים ספרים, ונדמה כי דווקא הם אלה אשר נותרו יתומים.

בהלווייתו ספדו לו אחדים, וביניהם סופר ידוע שהפליא בדבריו, והחל מקרב אלינו את נוכחותו של המוות. מודעת האבל שנתלתה בפתח ביתנו הפתיעה אותי. האותיות הגדולות והשחורות העידו על מותו אף יותר מן הקבר שזה עתה נכרה.  זרם האנשים שהציף את הבית בעת השבעה, טקס סיום השבעה, פרקי התהילים שקראנו מול הקבר הטרי – כל אלה השכיחו מלבי את ההזמנה הממתינה לי. אך לאחר תום ימי האבל נזכרתי בנסיעה הצפויה. תחילה חשבתי לבטל את השתתפותי אך לאחר מכן החלטתי לנסוע. הבית האבל, התמונות הניבטות מן הקירות, תמונותיי שלי בחדר עבודתו, כל אלה נטעו בי את הרצון לשהות במקום אחר. שלחתי הודעה כי למרות מותו של אבי אני מתכוונת לבוא.

מארגן הכנס, פרופסור צעיר ממוצא איטלקי, השיב לי מיד. הוא הביע את תנחומיו ברוב נימוס, לא שכח לתבל את הנוסחאות השדופות בכמה מלים אישיות, ואף הציע לבוא לאסוף אותי משדה התעופה. אף שנפגשנו פעם נדמה היה לי כי המפגש בשדה התעופה, השמור בדרך כלל לקרובי משפחה, יהיה מביך, ואולי אף מעיק. גם כוונותיו לא היו ברורות לי. האם היה זו הצעתו של צעיר המבקש לנהוג כלפי באופן מגונן, או אולי ההיפך,  הצעה המרמזת על כך שנפגש שוב במהלך הכנס? כשראיתי אותו במהלך שהותו בחיפה נדמה היה לי כי בכל דבריו ניכרה תמיד איזו חוסר בהירות. כמעט מעולם לא התבטא מפורשות, בין המלים השתרבבה תמיד נימה אירונית, מלגלגת מעט. גם בחזותו היה דבר מה שאינו מעורר אמון. אף שהיה גבר נאה, לבוש תמיד בהידור מאופק, ובעל פנים בהירות וחלקות, כשדיבר הייתה שפתו העליונה משתרבבת מעט קדימה, מעידה על ניסיון מכוון ליצור תחושה של הופעה מסוגננת יתר על המידה, כאילו קשה עליו הדיבור אך הוא מתאמץ למען השומעים. שיער חלק, שינים ישרות, עיניים בהירות אולם עכורות מעט, הופעתו  חסרה איזה פגם שיבליט את מעלותיו הרבות.

כשהודעתי לבני משפחתי שאני מתכוונת לנסוע לכנס הם הופתעו מעט. אמנם אמי שבה ואמרה כי יש לשוב לשגרת חיים מהר ככל האפשר, וגם אחותי הביעה דעה דומה. ואולם נדמה כי הם מדכאים איזה גינוי עמוק, שהם חשים שאסור להם לבטא אותו, גינוי שמקורו איננו בנסיעה, ודווקא משום כך אין להעלות אותו בנשימה אחת עם מנהגי האבל. דווקא בתי הצעירה הייתה גלויה יותר והביעה מורת רוח מסוימת.  בגילוי לב האופייני לה כל כך, בעיקר כאשר המדובר הוא ברצונותיה שלה,  אמרה כי היא רוצה שאהיה נוכחת במסיבת חנוכה, שבה יש לה תפקיד, והיא הוסיפה בנשימה אחת כי אין זה ראוי שאסע זמן קצר כל כך לאחר מותו של אבי. האופן שבו כרכה את צרכי הילדות שלה עם נימוקים מוסריים תמיד העלה בי חיוך. ברכות רבה חיבקה אותי, התוודתה שאחסר לה מאוד ומיד פרשה לחדרה למשחקיה.  

בתי הבכורה בעלת העיניים הרושפות תחילה לא אמרה דבר.  ואולם נדמה היה לי כי מבטה חושף תהייה, כזו שאיננה אופיינית לבני גילה. היא הביטה בי כאילו נסיעתי מסתירה איזו סוד שהיא חפצה לגלות אותו. כדרכם של בני הנעורים היא הייתה שקועה כמעט תמיד  בהתנסויותיה, ונדמה כי היא חיה רגעים מסוימים שוב ושוב. ואולם לעתים נדירות, ניכרה בה סקרנות אחרת,  מעיקה יותר. למורת רוחי היא שאלה אותי שוב ושוב למטרת נסיעתי. כל הסבריי על הקידום המקצועי שלי, על חשיבותם של כנסים, על ההכרח לפגוש אנשי מקצוע, לא הניחו את דעתה. היא שאלה על מזג האוויר בשיקאגו, האם אשהה קרוב לאגם ששמעה עליו, מהם פערי השעות בין חיפה לשיקאגו,  ועוד אוסף שאלות שעסקו כולן בתהליך הנסיעה עצמו.  לבסוף התעייפה, עצמה את עיניה, ופניה נראו יגעים. והבטחתי להתקשר אליה, ואולם ברור היה כי הבטחותיי היו חסרות כל ערך בעיניה. לא משום שחששה שלא אקיים אותן, היא ידעה בביטחון מלא שיקוימו, אלא כי היא חשה שהן מליטות עוד יותר על סוד נסיעתי. וכך, בשעת לילה מאוחרת, נרדמנו זו לצד זו לאורה הפעוט של המנורה הקטנה בחדר השינה.

דווקא אביתר היה אדיש מעט לנסיעה. בשעת לילה, כשסיפרתי לו על כך, העמיד פני מופתע, אף כי ניכר היה כי רוחו הפזורה איננה קשובה לתאוות הנדודים שלי. בעייפותו  החל להתעניין בפרטיים המעשיים הרבים הקשורים בנסיעה—סדר היום של הבנות, האוכל, צרכי הבית, החתול—נדמה כי כל אלה נוספו לערמות הטרדות העצומה המעיקה עליו. שערו החלק צנח על הכרית, וריסיו השחורים והמעוגלים, שנראו כמעט כמעשה יד אומן, רפרפו מעט לפני שכיסו את העיניים הירוקות.  ברגעים האחרונים לפני שנרדם עוד העיר משהו על “נושא מעניין”, אם כי כלל לא אמרתי לו מה יהיה נושא הכנס או נושא הרצאתי. הוא הפנה לי את עורפו, משך את השמיכה, וכך נותרתי רועדת וחשופה, מנסה להשיב אליי את הכסות הנעימה.

וכך, שבוע לאחר מכן, עמדתי בשדה התעופה עם אביתר והבנות, מושיטה את דרכוני ואת כרטיס הטיסה לפקידה בעלתי איפור כבד, מוסרת את המזוודה ונפרדת מהם. בתיק היד שלי נשאתי את ההרצאה שלי, שקיוויתי לתקן אותה מעט במהלך הטיסה, ספרים אחדים, תצלום של אבי שהחלטתי לקחת אתי, ומעט כלי כתיבה. לאחר כשעה התיישבתי במקומי במטוס, סמוך לחלון, מוכנה להתמסר לטלטולי הדרך. לידי ישבה גברת מבוגרת ממני, מביטה בצילומים שנשאה עמה ובוכה מעט. היא הזדרזה לספר לי כי נפרדה מבנה שחי בכרמיאל, והיא שבה לארגנטינה, שם ממתינה לה בתה. צערה השכיח ממני מעט את הפרפורים הכרוכים תמיד בנסיעות אלה, ומיד התמסרתי לדמויות הניבטות מן התמונות ששלפה מארנקה: בנה כבן הארבעים בעל בלורית שחורה וארוכה, אשתו המחייכת באופן מוגזם אל המצלמה, שני בניהם הקטנים, והיא עצמה בחברת בנה ומשפחתו, מאירים פנים אל הצופה האלמוני.

המטוס המריא ואני התרווחתי בכיסאי, מוכנה לשעות ארוכות של טיסה. משום שטסתי בגפי חשבתי שאוכל לנצל את השעות הארוכות לקריאה מחודשת של ההרצאה שלי. ואולם ככל שהתקדם המטוס במעופו כך הלכה ונתפזרה דעתי. אף ששלפתי את דפי ההרצאה והנחתי אותם על ברכיי, לאחר קריאת מלים אחדות לא יכולתי עוד להתרכז. מראות ימיו האחרונים של אבי שבו ועלו, ורושם הימים האלו היה עתה חריף עוד יותר. נדמה היה כי כל פרט עומד עתה בזכות עצמו ואינו מתחבר לרצף האירועים שקדמו לו ושבאו בעקבותיו. גם זיכרונות מן השבועות האחרונים לחייו נראו סתומים, ובפרט היה איזה אירוע שנזכרתי בו שוב ושוב למרות רצוני. בביקור בבית הוריי נכנסתי לחדר השינה לשוחח עם אבי ששכב לנוח. ואולם הוא נרדם, והיה שקוע בחלום, וניכר היה בו כי הוא חווה בחלומו רגע של אושר רב. הוא דיבר מלים אחדות בלתי מובנות, ואולם לא היו אלה המלים, אל ההבעה של שמחה שלמה וילדותית שהציפה אותו. עמדתי שם נטועה במקומי, מביטה בו שקוע באושרו ולסוף יצאתי מן החדר. עתה, כמו אז, ידעתי שמקור האושר נותר גנוז, ובכל זאת נדמה היה לי כי הייתה זו חווית ילדות שהציפה אותו. נראה היה כי מתוך הפנים הזקנות הציץ פתאום ילד, מתרפק על אמו, או מתריס משהו כנגדה. ואף שניסיתי לסלק את חידת החלום היא שבה והופיעה, מאלצת אותי לנסות ולחפש פתרון.

האישה הארגנטינאית לידי התרווחה בכיסאה. נראה כי מועקת הפרידה מהבן האהוב התפוגגה מעט, ונדמה כי עתה היא מרוכזת יותר בפגישות המצפות לה בתום הדרך. שוב סיפרה לי על בנה, ואולם לאחר משפטים ספורים היא החלה לספר על בתה החיה בארגנטינה, וניכר היה בפניה כי היא מצפה לשוב לביתה. תיאור הבת וילדיה, דירתה בקומה גבוהה המתנוססת על רחוב ראשי וסואן, צעצועים של נכדיה הפזורים בדירתה, המכונית הקטנה שהשאירה לבתה ועתה זקוקה בוודאי לטיפול—בעיני רוחה כבר הייתה שם בבית המוכר כל כך, רחוק מן הבן העקור בכרמיאל. ואף ששבה להביט בתמונות של הבן ושל נכדיה היא נראתה פזורה דעת, והשיבה את התמונות הנקיות והחדשות אל מקומן בארנק.

לאחר שעות אחדות של טיסה נדמה היה לי כי גם אני שוקעת מעט בשינה. האור במטוס נראה מעורפל מעט ומרבית הנוסעים עצמו את עיניהם. וכך נרדמתי גם אני, שקעתי בשינה עמוקה, נטולת חלומות. כשהקצתי היה המטוס מואר כבר, מוכן לארוחת הבוקר שמקדימה את הנחיתה. נוסעים רבים פסעו מצד לצד במטוס, חסרי מנוחה, ואף אני חשתי שאיני יכולה לשאת עוד את טלטולי הדרך. ואמנם לאחר ארוחה קלה נאספו כלי האוכל והמטוס החל מנמיך טוס, מכוון את דרכו את שיקאגו.

לאחר שנחתנו נהרו הכול אל אולמות הכניסה. פקידים חמורי סבר המתינו לנו, ולאחר המתנה קלה הגיע גם תורי. כאשר שלפתי את דרכוני אל עבר הדלפק ראיתי לפתע כי התצלום  של אבי נותר בין דפי דרכון. בתצלום היה אבי איש צעיר עדיין, בעל פנים עגלגלים ומשקפיים בעלי מסגרת כהה וכבדה, ופניו נוהרות באור הניכר בעיניו, ולאו דווקא בחיוכו. מיהרתי לשלוף את התצלום מן הדרכון, ובשל הצורך להיענות במהירות לתביעותיו של הפקיד תחבתי את התמונה לתוך תיק היד שלי, מתוך כוונה להעבירה מאוחר יותר בחזרה אל תיק המסמכים שעליו שמרתי יותר מכול. ואולם עתה נותר התצלום בתיק, ואני עברתי את ביקורת הדרכונים ופסעתי לאסוף את המזוודה השחורה שהמתינה לי. ולאחר שמצאתי אותה, פסעתי בצעד מהוסס אל אולם היציאה.

למרות מאמציי שלא לחפש את הפרופסור הצעיר לא יכולתי שלא לשוטט במבטי בין האנשים הממתינים בפתח האולם. אף שהביטו באופן מאומץ ומרוכז בבאים, נדמה כי הם אינם ממקדים את מבטם באיש.  גברים בחליפות הדורות, נשים נושאות ילדים, נהגים הנושאים שלט ועליו שם, מביטים אל כל נוסע בציפייה דרוכה, ובאכזבה לאחר שחלף על פניהם. תחושת רווחה הציפה אותי משנוכחתי כי הוא אינו בין הממתינים. כבר בטיסה הפכתי בדעתי כיצד ייראה הרגע המביך. עתה שמחתי לגלות כי הוא נחסך ממני. פסעתי בצעד נמרץ קדימה אל תחנת המונית כשמישהו אחז בזרועי.

כשהפניתי את מבטי ראיתי שוב את החיוך המלגלג, את השיניים הישרות, את המעיל הספורטיבי. הוא לחץ את ידי, הביע שמחה שהגעתי למרות האסון שפקד אותי, שוב הביע את תנחומיו והציע לשאת את המזוודה שלי. שערו הבהיר היה חלק פרוע מעט, ניכר היה כי הרוחות העזות המנשבות בחוץ הטו מדרכן את השערות הסדורות בדרך כלל. אף שניסה להאיר פנים,  מדי פעם העיף מבט מפוזר הצדה. הוא שאל בפירוט על הטיסה אולם נדמה היה כי תשובתי מייגעת אותו. יותר מכול הפתיעה אותי סקרנותו בנוגע לפרטים קטנים ולא חשובים שטרח לברר: איזה מזון הוגש במטוס? מדוע התארכה הטיסה כחצי שעה מעבר לצפוי? האם נאלצתי להמתין זמן רב לפני שעברתי את ביקורת הדרכונים? וכך, תוך כדי עיסוק לא מובן בתהליך הנסיעה עצמו, הוביל אותי אל מכוניתו העומדת במגרש החניה, העמיס את מזוודתי השחורה ויצאנו בדרכנו אל העיר.

נסענו במהירות בכביש רחב ידיים, מואר באורות ניאון, מוקף שלטים מאירי עיניים. אף שאני מורגלת בנסיעה בכבישים מהירים, כביש זה נראה לי כמנחה את הנהג ביתר מהירות אל מחוז חפצו. מכוניות רבות מצטרפות אל הנוסע מכבישים צדדים, הכול נוהרים במרץ אל מקום אחד, מזדרזים בדרכם ומבקשים להקדים איש את רעהו. לאחר נסיעה של חצי שעה החלו להיתמר באופק בתיה הגבוהים של שיקאגו. שעת בין הערביים הטילה אור סגלגל על העיר  ושלל האורות הקטנים המבצבצים מרחוק הלכו והתגבשו לידי צלליות רבות של מגדלים מוארים ובתים רבי קומות, מזמינים את האורח המזדמן להיטמע בין אורותיהם מבלי לשאול אותו לנסיבות חייו.

דווקא בדרך נדמה היה לי כי מארחי הצעיר מרוכז יותר, והוא נראה נתון כולו למלאכת הנהיגה.  הוא סיפר לי מעט על העיר, על רובעיה השונים, הסביר כי הוא עצמו מתגורר בצפון העיר ואולם הוא מביא אותי לבית המלון במרכז העיר. הוא נראה מופתע כשגיליתי לו את אכזבתי על שאין אנו רואים את האגם, הסביר כי אנו מגיעים אל העיר מכיוון מערב ואילו האגם הוא במזרח, אבל הבטיח כי למחרת היום יסיע אותי לאורכו של האגם. דווקא ההבטחה למפגש המחודש למחרת, מפגש שאיננו חלק מן הכנס שאליו באתי, העיבה על רגעי ההנאה הצרופה מן המקום הלא ידוע.  שוב לא הייתה דעתי נתונה לחלוטין לנסיעה המהירה שהתחלפה בנסיעה ברחובות קטנים יותר במרכז העיר. למרות רצוני תהיתי שוב לטיב כוונותיו, והרחובות האפלים מעט בין הבניינים התמירים חלפו לנגד עיני, מבלי משים.  כשהגענו לפתח המלון הוא מיהר להוריד את המזוודות, להעבירן לידי עובד בית המלון, ולאחר מכן לחץ את ידי בחופזה, שב למכוניתו והפליג משם במהירות. בחדרי במלון ניסיתי שוב לקרוא את ההרצאה שלי אך העייפות גברה עליי. הספקתי להתקשר הביתה ולהודיע כי הגעתי. בתי הצעירה השיבה לי, ובדרכה הילדותית סיפרה באריכות על חוויות היום. לבסוף סיימנו את השיחה ואני שקעתי בשינה.

כשהגעתי למחרת לכנס הבחנתי בו מיד. מארחי הצעיר היה לבוש הפעם בחליפה מהודרת, כדרכם של מארגני הכנסים. בלא ספק הבחין בי כשנכנסתי ואולם נדמה היה לי כי הוא מנסה להתעלם ממני. לאחר שיחות חולין ודברי מבוא, החלו האורחים הרבים להרצות את משנתם. גם אני הקראתי את דברי, ואף שניסיתי להקריא באופן שיקרב אליי את השומעים, עייפות חדשה, לא מוכרת השתלטה עליי. הטיעונים שקודם נראו בעיניי כמרתקים נדמו עתה תפלים. תוך כדי ההרצאה לא יכולתי שלא לתהות אם יש בכלל רצף הגיוני בדבריי.  המשפטים נראו תלושים זה מזה, התחביר מוזר, לא מקובל. ובכלל, כל נוכחותי בכנס נראתה פתאום מיותרת לחלוטין, ואפילו קצת מביכה ולא מובנת. תוך כדי הקראת ההרצאה חלף פתאום לנגד עיניי הרב מהלווייתו  של אבי. הוראותיו המדודות והמפורטות בבית הקברות לגבי מנהגי האבל הפתיעו אותי, ועתה, הם נראו לי דווקא מובנות והולמות. מחשבותיי נדדו אל בית הקברות, וכתוצאה מכך אף טעיתי כמה פעמים בקריאת ההרצאה. וכשסיימתי לבסוף, התעקשו כמה מן הנוכחים לשאול שאלות, וכך נאלצתי לשוב אל החדר ההרצאות, שקירותיו החשופים מוארים באורות פלורוסנט לבנים,  ולנסות להעמיד פנים כאילו יש היגיון כלשהו בדבריי. משהסתיימה ההרצאה הודו לי הכול; לאכזבתי הרבה, תחושת ההקלה המלווה בדרך כלל את סיום ההרצאה התחלפה מיד בתשישות. התכוונתי ללכת לנוח בחדרי, ואז לפתע הופיע הפרופסור הצעיר, מחייך בלבביות, חושף טור שיניים צחורות, ובעיניו, כתמיד, שמץ של לגלוג.

הוא הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת הצהריים עם כמה מחבריו. ומשום שלא הצלחתי להעלות בדעתי תירוץ הולם נסחפתי עם זרם האנשים הנוהרים לארוחה. הניחוחות בחדר האוכל המרווח בעל חלונות גדולים שמהם נשקף הנהר של שיקאגו, המולת האנשים, צחוק נישא באולם—כל אלה הפיגו מעט את תשישותי, ושקעתי בשיחה עם אנשים לא מוכרים שישבו סביבי. אך הייתי נחושה בדעתי לעזוב מיד לאחר הארוחה ולשוב למלון כדי לנוח מעט.

משנאספו הצלחות ושיירי האוכל נעלמו מן השולחנות קמו הכול ופנו לחדרי ההרצאות. החלטתי לנצל שעת כושר זו, חמקתי אל גרם המדרגות, ירדתי קומה אחת ופניתי במהירות אל דלת הכניסה המסתובבת. כשיצאתי החוצה הציפה אותי רוח קרה, ונדמה היה לי כי מעילי, שלא הלם את האקלים הקר כל כך, כמעט ואינו מגן עליי. בכל זאת פסעתי החוצה, ישירות אל נהר שיקאגו. היה יום מעונן, והאור הרך, המעורפל, הלא מוכר הטיב עמי. גיליתי כי אני מצויה בין שני גשרים ומאחורי אחד מהם שרוי האגם. עמדתי שם, בוהה במים הזורמים, מהססת אם לפנות ישירות אל המלון או לערוך טיול קצר על גדות האגם. הבניינים הגבוהים השתקפו במים, רועדים מעט, מתעגלים ושוב מתיישרים. הבטתי למעלה, וראיתי כי ראשם של חלק מן הבניינים נעלמו אל תוך מסך עננים ןהם נראו מגושמים וכבדים יותר. ובעוד אני נטועה שם,  חשתי בנגיעת יד קלה בכתפי. מאחורי עמד המארח הצעיר, מחייך חיוך ממתיק סוד.

הוא החל לדבר בלא הרף. גם הוא עייף מאוד, והכנס אמנם מעניין אבל עשיר מדי, והוא אינו יכול להתרכז בהרצאות רבות כל כך. מלבד זאת הוא היה עסוק מאוד בזמן האחרון, ועתה הוא החל לפרט את כל המשימות המעיקות עליו בימים אלה, וכמו כן לא ישן היטב בלילה בשל רוחות סוערות ששרקו בחוץ. נדמה היה כי שטף הדיבור השתלט עליו והוא עצמו תוהה כיצד לסכור אותו. ולבסוף, כמעט בלחש, הציע שייקח אותי לטיול במכוניתו לאורך האגם. עתה נזכרתי במבוכה כי אתמול הבעתי את רצוני העז לראות את האגם, ולאחר דקות אחדות הפלגנו בכביש על גדת האגם.

העננים הרבים שמילאו את השמים השתקפו באדם, והמים האפורים כהים געשו. מעולם לא ראיתי גוון כזה, הים התיכון לעולם אינו מאמץ כך את צבע הרקיע. ומפתיעים עוד יותר היו הערפילים הרבים, מרוכזים כל כך עד שקו האופק נעלם, ובמרחקים נראו המים מחוברים לשמים. מול המסך האפור והעצום הזה נראתה העיר לצדנו קטנה יותר, למרות בתיה המתנשאים לגבהים. 

תחילה היה מארחי שקוע בתיאור הנוף, תוך שהוא מתבל את דבריו בסיפורים משעשעים על עברה של שיקאגו. אנשי מאפיה מטילי מורא, ראשי עיר מוזרים, ארגוני עובדים מהפכניים—כל אלה הפכו בפיו למעין סיפור אחד ארוך ומתמשך, מחרוזת ארוכה של מעשיות על עברה הסוער של העיר. אולם למרות הפרטים הרבים תמו המעשיות המבדחות לאחר דקות ארוכות של נסיעה, ועתה ניסה להסיט את השיחה אליי. הוא שאל שאלות אחדות על אנשים אחדים הידועים לו מאוניברסיטת חיפה, סיפר על היכרות ארוכת שנים עם אחדים מהם ואף סיפר לי פרטים אחדים עליהם שלא היו ידועים לי.

משתמה גם שיחה זו הוא נראה נבוך והחל לשאול אותי לשלומי מאז מות אבי. אף שברור היה כי הנושא מעיק עליו , הוא נראה נחוש בדעתו להמשיך ולעסוק בו. כבדרך אגב אמר כי לפני כחודשיים נפטרה אמו, בגיל צעיר באופן יחסי, ואולם לא הוסיף דבר על נסיבות מותה. היססתי אם לשאול אותו, ואולם חשתי כי אין בכוחי עתה לומר ולו מילות נימוס על אבלו של מישהו אחר, ולכן העדפתי שלא לומר דבר. לרגע סבורה הייתי כי לא ישוב עוד לדבר במות אבי, ואולם מיד התחוור לי, מתוך המאמץ שניכר לפתע בפניו, כי אין בכוונתו להרפות כלל מן הנושא, ואולי אפילו רק לשם כך הציע את הטיול לאורכו של הנהר.

מארחי  נראה עתה דרוך, ואפילו הלגלוג הקל שמבטו נעלם. בתווי פניו הנאים ניכר מתח רב, שהוא כבר לא טרח להסתירו.  לאחר נסיעה של כחצי שעה פנה אל אחד המפרצים הקטנים על גדת האגם, נסע אל מגרש החניה, והחנה את מכונית כשפנינו אל בתי העיר הניצבים על שפת האגם. המראה היה כה מרשים עד שלרגע שכחתי את המארח הנבוך ושקעתי בציור שלפניי, המורכב מאין ספור גוונים של אפור ולבן, הקווים הישרים של הבתים מול העננים הרכים המעוגלים המקיפים אותם. אך הוא חכך בגרונו, מנסה להפר את השתיקה המביכה. ובאופן מפתיע, כמסגיר סוד, שאל אותי ממה בעצם מת אבי.

מלמלתי משהו על צירוף של מחלות, שכל אחת ניתנת לטיפול כשלעצמה, על חולשת הגוף, מילה על מחלות ילדות שהטילו מום בגופו, והתכוונתי לשקוע שוב במראה העיר שעתה הקיפו אותה עננים כהים וכבדים עוד יותר, והיא נראתה כעומדת להיעלם. ואולם מארחי התעקש, ועתה נוכחתי בלא כל ספק כי הוא מחכה לשמוע את התשובה המפורטת. העתקתי את מבטי אליו. תווי פניו הנקיים ועיניו הלגלגניות כוסו במבוכה עזה, ואולי אף סומק קל התפשט בפנים, מטשטש מעט את הקווים הישרים ומאיים לקלקל את הנועם הנקי שלהם.

ניסיתי להיזכר בפרטים רפואיים מדויקים יותר, אך דווקא עתה הם נראו מרוחקים ולא מובנים. נזכרתי בביקורו של הרופא הבכיר בחדרו של אבי בבית החולים, אך לא עלה בידי להיזכר כמעט במילה מדבריו. משהו על “לחץ אטמוספרי”, אולי “תמיכה”, נדמה לי כי עלתה המילה “אשלגן”—ורק פניו המיוסרות של אבי צצו ועלו, וגופו הדק והשביר כל כך, עטוף בעור חרוט.  ואולם מארחי דווקא הכביד עליי בשאלות. הוא נראה מרותק מן הפרטים הרפואיים הקטנים ביותר, וחקר ושאל לסיבות המחלה, מדוע איבד את הכרתו, ונדמה כי הוא מנסה לשחזר איזה אמת עמוקה יותר המצויה מעבר פרטים הטכניים של הגסיסה.

ניסיתי להעיר משהו על יופייה של העיר אך נוכחתי כי אין טעם למאמציי. מארחי התעקש, וברור היה לי כי אין בכוונתו להרפות מן החקירה עד שיוכל לאסוף את שלל הפרטים הרפואיים, ובעיקר להבין דווקא את החלקים החסרים בתיאורי. המבוכה נעלמה, והוא היה שקוע לחלוטין בתיאור הרפואי. למגינת לבו לא יכולתי לשוב ולשחזר את הפרטים, אף על פי שהכול אירע רק לפני ימים אחדים. בית החולים המואר נעלם ושקע,  וכל שלל הפרטים שאך לפני ימים אחדים נראו חיוניים כל כך היו מצויים עתה מעבר להשגתי. לבושתי אפילו לא הצלחתי להיזכר בשמות הרופאים ואת שמות המחלות מעולם לא ידעתי. ואולם ככל שגברה מבוכתי על בורותי הוא נראה נחוש יותר בדעתו לחלץ ממני את העובדות שנראו לו פשוטות כל כך, קלות כל כך לזכירה עד כדי גיחוך. וכשלא הצלחתי להעלות בזיכרוני את שמה של תרופה כלשהי שב הלגלוג הקל אל עיניו אף שהוא טרח היטב להסתירו.

לרווחתי נחרדנו מברקים ורעמים וגשם עז החל לרדת. כך נעצר שטף הקושיות, ושוב חשתי הקלה. אי אפשר היה שלא לחוש באכזבה על פניו של מארחי. נדמה כי הבושה נעלמה כליל, והוא אינו מסתיר את רצונו העז להחיות ברוחו את תהליך מותו של אבי. ציפיתי להסבר, אולי להתנצלות מגומגמת, ואולם הוא נראה כמי שנחשף סודו ואין דבר שיסתירו עוד. לא זו בלבד שלא התנצל אלא עיניו אף הסגירו מורת רוח גלויה על הגשם שהפר את רצף שאלותיו.

מיהרתי להציע כי ניסע משם, והוא החל לנהוג דרומה אל מרכז העיר. הגשם הכבד האט את הנסיעה וכך נתאפשר לי להביט בניחותא על בתי העיר ההולכים מתקרבים. אף על פי שהייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת נראה היה כי חשכה מכסה את העיר. העננים הכבדים והכהים יצרו אפילת לילה, והאגם השתרע משמאלנו נראה היה עתה חיוני וער יותר בשל הגלים העזים, האפורים הכהים—דומה יותר לים המוכר לי מחיפה. נסענו בשתיקה, מסביבנו אנשים רצים למצוא מחסה מפני הגשם הכבד. נחשול ברקים האיר את השמים,  והמכוניות הנוסעות דרומה אל העיר האטו את נסיעתן בשל הגשם הכבד, והיו אף שפנו לרחובות צדדיים בכדי להימלט מן הצפיפות המעיקה. שוב נעלמו קצוות הבתים הגבוהים בין העננים, והמראה החסר הזה, כתמונה שנגזר ממנה חלקה העליון, הוליד בי מועקה. הבתים נדמו כה כבדים עד שנדמה היה כי הם רובצים על הרחוב, מאיימים להבקיע בו בור עצום ולהרוס אותו.  

לאחר נסיעה של כחצי שעה הגענו חזרה למקום בו התקיים הכנס. למרות המבוכה הרבה, אף שבקושי רב יכולתי להביט בפניו של מאחרי, הפניתי מבטי ושאלתי אם יוכל להביא אותי אל המלון בו אני מתגוררת שכן אני עייפה ורוצה לנוח מעט. הוא הסכים בנימוס ושוב עלה ניצוץ הלגלוג בעיניו, אדיש לחלוטין לחשיפת העניין המוגזם שלו במות אבי. תווי פניו שוב היו נאים ונקיים, ושוב חסר היה בהם איזה עיוות המעיד על סטייה אנושית.  כשהביא אותי לפתח המלון חשתי תשישות כה רבה עד שנמנעתי אף ממילות פרידה מנומסות ופרשתי מיד לחדרי.

בחדר צנחתי על המיטה. מכיוון שהווילונות הכבדים לא הוסטו נותר החלון מוסתר, ואפילו האור המועט שנותר לאחר הסערה לא חדר פנימה. רק מנורה קטנה דלקה בקצה החדר, שקירותיו העטורים בתמונות נראו כהים ומעיקים מעט. הצללים שהטילו הרהיטים נדמו עתה חיוניים ממש כמו החפצים הכבדים, ובתוך האפלולית בלט באופן מוזר המעקה המוזהב של המיטה. 

למרות העייפות הרבה לא יכולתי להירדם. עצמתי את עיניי, ושאלותיו המציקות של אורחי שבו ועלו, ואולם עתה, משנעלמה הסקרנות המעיקה שלו, הן נותרו עומדות בעינן, מעיקות ולא מובנות. העניין שלו במותו של אבי נראה  פתאום טבעי ואפילו מתקבל על הדעת. לשווא ניסיתי להיזכר בשמות של תרופות.  הפרטים הרפואיים התערפלו לחלוטין, ולנגד עיניי רק ראיתי את גופו של אבי מוטל על המיטה, כשמכונת ההנשמה מחדירה בו חיים ושואבת אותם החוצה. מחוסר הכרה, נתון  בין צינורות אין-ספור, נדמה היה כזר לחלוטין, ואי אפשר היה להכיר בו את האדם שהיה. עתה משנתחלפה הבעת הפנים הערנית והחדה לידי תרדמת עמוקה, כל ניסיונותיי לגלות את התווים הידועים עלו בתוהו. נדמה היה כי חלה פה טעות חמורה וכולנו נאספנו סביב מיטתו של ישיש אחר, לא מוכר, להיות עדים לגסיסתו. על פי מראה גופו של איש זה ברור היה כי הוא שבע ימים—ונדמה כי בשנות חייו האחרונות לא הרבה באכילה, שכן היה כחוש למדי, וגם גוון פניו החיוור יתר על המידה יצר רושם כי הוא כבר נתון במעבר אל עולם אחר. עטוף בבגדי בית החולים, צינורות רבים מנקבים את גופו הדל, האור המעיק של בית החולים כלל לא הפריע לו, והוא נראה אדיש לגמרי  לצפצוף של המכונה הרעשנית המחדירה חמצן אל ריאותיו.

צלצול מרעיש החריד את דממת החדר. מיהרתי לנטוש את מראות בית החולים והזדרזתי בהקלה אל הטלפון, ולשמחתי הרבה שמעתי את קולה של בתי הבכורה בעלת העיניים הרושפות.  מיד פצחה בסדרה של שאלות: איך נראית העיר, כיצד נראה האגם, מה מזג האוויר, האם הספקתי כבר לטייל, היכן אני מתגוררת, ועוד ועוד שאלות למכביר, ומכיוון שלא הותירה מרווח בין השאלות ניסיתי להחדיר משפט בין השאלות, ואולם הדבר כמעט ולא עלה בידי. לבסוף כשהתעייפה מעט עלה בידי לספר לה מעט על בתי העיר מתנשאים לגובה, על האגם הכסוף, על המלון האפלולי משהו ועוד פרטים אחדים על הרצאתי. לאחר שסיפקה את סקרנותה רצתה לסיים את השיחה אך אני נאחזתי עתה בקול הצעיר, שגם ממרחקים ניכרה בו רעננותו, להוטה להימלט מרשמי בית החולים. חקרתי כיצד הם נוהגים בעת העדרי ולמדתי כי אין איש מלבדה בבית, וכי גם היא עומדת ללכת לחברה. בתי הצעירה עדיין לא שבה הביתה ואביתר ישוב הביתה רק בשעת לילה מאוחרת. כשתמו כל שאלותיי לא נותרה לי ברירה אלא להיפרד ממנה, אך אילצתי אותה להבטיח לי כי תשוב ותתקשר אליי גם מחר. שבתי והשתרעתי על המיטה, התרווחתי בין השמיכות, והחמימות שהתפשטה בחדר הפילה עליי תרדמה. וכך התעוררתי עם עלות החמה ביום שלמחרת.

למרות רצוני לתור מעט את שיקאגו החלטתי לשוב אל יומו השני של הכנס. מפחד הזיכרונות המעיקים המאיימים לשוב העדפתי להאזין להרצאות, אף שמראות העיר הנשקפים מן המונית שהובילה אותי אל מקום הכנס עוררו בי רצון עז לטייל ברחובות העיר. הבוקר היה בהיר וקר, העננים הרבים שכיסו אתמול את השמים  נעלמו, ואור רך ונעים של שמש בוקר הציף את העיר. הבניינים הגבוהים נגלו עתה במלוא הדרם, בשלל צבעים וצורות. בעת הנסיעה במונית הם חלפו לנגד עיני במהירות, ולא הצלחתי לעכל את הפרטים המרובים, ונדמה היה לי כי כל בניין צופן סוד שעשוי להתגלות רק תוך כדי התבוננות איטית וסבלנית, והמתבונן צריך גם לשקוע בפרטים וגם להתעלם מהם. ואולם תוך דקות מעטות הגיעה המונית אל מקום הכנס, ולאחר מבט חטוף אל נהר שיקאגו, שנראה עתה כחול לחלוטין, נכנסתי לאולם ההרצאות.

איחרתי מעט וההרצאה כברה החלה. הדובר, בעל שיער כסוף ומלא הדר, החל כבר להרצות את משנתו. האולם היה מלא והכול נראו מרוכזים בדבריו, שנסבו על תיאורי המוות בימי הביניים. ההרצאה הייתה מייגעת מעט, ולאחר דקות אחדות נדמה היה כי גם המשתתפים האחרים התעייפו מעט, והם החלו להפנות מבטם זה אל זו בכדי לבחון מי נמצא באולם. גם אני הבטתי סביבי בסקרנות. מימיני ישבה אישה כבת גילי, בעלת חזות מכובדת והדורה, שיערה עשוי למשעי, ועל פי הבעת פניה ניכר היה כי היא איננה מוצאת עניין רב בהרצאה ואולם היא נחושה בדעתה להאזין לה עד סופה. משמאלי ישב איש אדום שיער שהשעמום ניכר היטב בפניו. שוטטתי במבטי על פני המשתתפים עד שנתקלתי במבטו של מארחי הצעיר.

בבגדיו המהודרים נראה היה נוקשה יותר מן הרגיל, והחזות המהודרת משהו הדגישה את העידון המוגזם שלו. כשראה אותי נענע ראשו בברכה מתוך רצינות מעיקה. הסטתי מיד את מבטי, נחושה שלא לחשוף את מבוכתי. עתה מיקדתי את מבטי במרצה, שנתון היה בתוך תיאור מפורט של מציאות החיים בימי הביניים. הבטתי בו וחשתי כי מבטי מתערפל. למרות האור הלבן שהאיר את הבמה נראתה דמותו בלתי ברורה, הקווים החדים של שולחן הנואמים נראו מטושטשים מעט. לשמחתי הרבה הסתיימה ההרצאה, הכול מחאו כפיים ופנו לצאת מן האולם להפסקה.

הזדרזתי החוצה, משוחחת עם אדום השיער שישב לידי, ופנינו לשתות קפה. לשווא ציפיתי לנגיעת היד של  מארחי. על אף בטחוני כי יפנה אליי עתה, ולמרות תשובותיי המוכנות מראש בנוגע לסדר יומי העמוס, הוא נעלם. לא ראיתי אותו שוב בין באי הכנס. כבדרך אגב הפניתי מבטי סביב לראות היכן הוא עומד, אך בין הפנים הזרות לא נראו העיניים המוכרות והשפה המשורבבת יתר על המידה. וכך נסחפתי עם זרם האנשים להאזין להרצאה נוספת, ולאחר מכן פנינו לארוחת הצהריים.

אדום השיער, פרופסור אנגלי, שעשע אותי בסיפורים על מקום מגוריו באי קטן, בעל מספר תושבים זעיר. הסיפורים על האי המבודד, חדר האוכל המואר, הנהר של שיקאגו הנשקף מן החלונות הגדולים ואורה הרך של השמש החורפית שוב הטיבו עמי. רווח לי מעט, והרגשתי שאוכל אף ליהנות מעט מן הכנס. יחד עם האחרים קמתי מן השולחן, מסיטה אל הכיסא בחריקה חזרה למקומו, ופניתי שוב אל האולם ההרצאות. ולאחר שנסתיימה הרצאה זו יצאתי החוצה, נחושה בדעתי לצעוד לעבר המלון.

הקור העז בחוץ הפתיע אותי. השמש החורפית המתעתעת הולידה בי צפייה למזג אוויר מתון, ואולם נוכחתי כי האוויר בחוץ קר יותר מאתמול. למרות הקור העז נראו קווי המתאר של העיר חדים יותר, מזמינים את המתבונן להבחין בכל פרט בשפע העצום של הצורות, שקשה לעקוב אחר כל אחת מהן מבלי להסיט מבטך אל אחרת, מרתקת לא פחות מרעותה. התחלתי לצעוד אל הגשר הקרוב, בכדי לחצות את הנהר, נזהרת שלא לפגוע בעוברים ושבים על אף מבטי המופנה מעלה, אל הבתים. יותר מכול הפתיעה אותי התערובת של  בתים חדשים, שקופים למחצה, עם בתיה הישנים של העיר, עשויים גם הם בקפידה רבה, צבועים בצבעי פסטל רכים, ומעוטרים בשלל זיזים ובליטות. תוך כדי צעידה שקעתי במעין תחושה של החמצה המתמדת, בחוסר יכולתי להבחין בכל חלק מן התמונה המשתרעת לנגד עיניי, ונאלצתי להודות בפני עצמי כי כאשר אזכר במראות העיר לא אוכל לשחזר אותם במלואם.

צעדתי עד לרחוב הראשי, מתוך כוונה לראות את העיר במלוא הדרה.  הנהר נראה עתה שקט יותר, ומימיו מעט צלולים. פסעתי על פני הגשר הרועד בשל המכוניות הרבות הנוסעות עליו, ופניתי לשדרת מישיגן.  אנשים רבים פסעו במהירות בשדרה רחבת הידיים, לבושים בהידור, נכנסים לחנויות מפוארות כשהבעת פניהם אומרת רצינות מתונה ויוצאים בחיוך מבויש וילדותי.  אנשי עסקים בחליפות, נשים מפורכסות, חבורות של נערות צעירות, כמה ילדים שחומי עור שהפליאו בתיפוף על גבי סירים הפוכים וזכו למחיאות כפיים של העוברים ושבים, ומרחוק נשמעה נגינת סקסופון עצובה, שאינה הולמת את העיק השוקקת. פסעתי לאורכה של השדרה, מבקשת להטמיע את רשמי העיר הזרה, נכנעת לתענוג שאיני יכולה לעמוד בו, של המראה הראשון של רחוב שלא ראיתיו מעולם.

להפתעתי כשהגעתי לסופה של השדרה שוב נגלה לפניי האגם, עתה כחול בהיר, שקט, כמעין ערסל שאיש אינו יושב עליו והוא מתנענע קלות ברוח.  פניתי חזרה, ובכדי להספיק לראות חלקים נוספים של העיר החלטתי לצעוד בחזרה ברחובות מקבילים לשדרת מישיגן. שם נגלו לעיני בתים ישנים, כבדים וכהים יותר, כנסייה גדולה, שליחים ממהרים נושאי חבילות—החלתי לחוש בעייפות, ורציתי להגיע למלון, לנוח מעט. חציתי שוב את הנהר, הפעם על פני גשר מפלדה חשופה, נעדר את החן של שדרת מישיגן, כבד יותר, ואולם נדמה כמעיד יותר על רוחה האמיתית של העיר. פסעתי ברובע העסקים כשאני מהלכת מתחת לפסי הרכבת התלויים באוויר, מופתעת מצריחתה של הרכבת העוצרת בתחנה.  בין זרם האנשים העטופים במעילי חורף כהים וכבדים פסעתי גם אני, עד שהגעתי למלון.

התכוונתי לעלות מיד לחדרי ואולם פקיד הקבלה הושיט לי מעטפה  שמישהו השאיר בשבילי. לקחתי אותה ועליתי למעלה, צונחת על המיטה בחדר האפלולי. בשעת בין ערביים זו היה החדר כמעט חשוך לחלוטין. כשניסיתי להסיט את הוילונות נוכחתי כי החלון פונה אל קיר גבוה, והבנתי כי הוילונות לא נועדו למתן את האור החודר פנימה אלא למנוע מדיירי החדר מלהביט החוצה.  ליד המיטה עמדה מנורה קטנה, מקושטת יתר על המידה. הדלקתי אותה, ולאורה הצהוב פתחתי את המעטפה וראיתי כי מארחי הצעיר השאיר לי פתק. בכתב קטן, מסולסל מעט, הוא הודה לי על הטיול אתמול על שפת האגם—אף שהופרע בשל הגשם הכבד—ושאל אם נוכל אולי להיפגש הערב; הוא יתקשר מאוחר יותר והוא מקווה כי לא אהיה עייפה מדי.

הלאות טשטשה אפילו את מורת רוחי מן המכתב. רציתי לנוח מעט במלון ואז לבלות שוב את הערב האחרון בשיקאגו בשיטוט ברחובות העיר, לערוך קניות אחדות. עתה נתחוור לי כי אאלץ לבלות לכל הפחות חלק ממנו בחברת המארח, או אולי לבחור לענות לו בשלילה, ואולי לא לענות כלל—הטיול הקצר ברחובות העיר התיש אותי, ההתלבטות בין היענות או סירוב נדחתה, ושקעתי בשינה עמוקה וערבה.

כשהתעוררתי משנתי ניסיתי לשער כמה זמן ישנתי. הווילונות הכבדים הותירו את החדר אפל כל שעות היום. חיפשתי את השעון המעורר החשמלי, אך זה הבהב בלא הרף, מעיד שבערך בשעה חמש נותק מזרם החשמל.  נתונה לחמימות מתחת לשמיכה העבה נותרתי שכובה במיטה, וניסיתי לשחזר את הטיול ברחובותיה הראשיים של העיר. נוכחתי כי השפע העצום של הפרטים נעלם ואת מקומו תפסו רק כמה מראות; כניסה מרובעת  וכבדה לבניין ישן, חנות המציעה אביזרים משונים שתכליתם הנוחיות המושלמת, בניין בולט המשלב זכוכית ואבן, מוכרת בחנות לבושה בחולצה ורודה כהה ובעלת מבטא דרומי כבד, ותו לא. למרות ניסיונותיי להיזכר בפרטי הטיול בעיר שוב עלו לנגד עיני, בניגוד לרצוני, דווקא מראות בית החולים. עקשנותי לא הועילה ונדמה היה לי כי אף הריח של בית החולים התפשט בחדר המלון. נזכרתי בשעות הרבות מחוץ לחדר בו היה מוטל גופו של אבי, כשהוא מוציא שריקות מוזרות כתוצאה מפעולתה של מכונת ההנשמה. מותשים ממראה האיש הזר, ישבנו בחוץ בחדר ההמתנה. נדמה היה לי כי גם האנשים האחרים שיושבים שם כבר אינם ממתינים לדבר אולם הם גם אינם יכולים לעזוב.

לפתע הופיעה האחות האחראית, רומזת לנו שניכנס לחדר.  חרדה מפני הבשורה המרה נכנסתי אחרונה, ואולם אז, להפתעתי, אמרה לי אחותי ‘אבא התעורר’.  עמדנו כולנו סביב המיטה, מביטים בדריכות אל העיניים העצומות, מאזינים לשריקות המכונה שנדמה כי פחתו מעט. תחילה נעו העפעפיים ברעד המעיד על מאמץ, ואז, לאטן, נפקחו העיניים. כהרף עין נסתלק מן המיטה הזקן התשוש חסר החיים, ושוב הופיע אבי, מבטו חיוני וחודר כתמיד, ועוד נוסף לו קורטוב של שמחה על כך שהוא רואה אותנו. עוד טרם שאמר מלה לא היה כל ספק כי הוא מבין היטב אל אשר מתרחש סביבו. הוא נראה מופתע לראותנו, ואולם מיד כשאמרנו לו כי הוא אינו יכול לדבר בשל הצינורות הרבים הנעוצים בגופו ושאלנו אם הוא מבין אותנו הוא עפעף בעיניו, להודיענו כי הוא שרוי פה, מבין את שפתנו.

 דלתות חדרו בבית החולים נפתחו ואור יום בהיר וחם חדר אל החדר, מחמם מעט את החולים המוטלים על המיטות, נתונים כולם בחלוקים אחידים, מתמסרים לקרני החמה הנדירות בבנין זה.

צלצול הטלפון העתיק אותי שוב אל חדר המלון בשיקאגו. פקידת הקבלה הודיעה לי כי שיחת טלפון ממתינה לי, ועוד טרם שהספקתי להתעשת, להינתק מחדר בית החולים, עלה קולו של מארחי הצעיר. הוא שאל לשלומי, חקר אם נהניתי מן ההרצאות היום  ותהה בקול אם ראיתי ולו מעט מן העיר היפה. דיבורו השקט היה הפעם חרישי אף יותר, עד שהתקשיתי לשמוע אותו. כמעט בלחש שאל אם נוכל להיפגש הערב, והציע להזמין אותי לארוחת ערב. כבדרך אגב הוסיף כי הוא מבטיח להיות הפעם משעשע יותר מכפי שהיה בפגישתנו הקודמת והציע להביאני למסעדה איטלקית החביבה עליו במיוחד.

נדמה היה לי כי השיחה הסתיימה בטרם הספקתי לומר ולו מילה אחת, וכי מארחי דיבר כאילו נעניתי לבקשתו מבלי שהוצאתי הגה מפי. למרות דבריו החרישיים הוא כלל לא ציפה למענה, נתון כולו בתוכניותיו, ניחוחות הבישול האיטלקי כבר ממלאים את חושיו והוא כלל אינו מעלה בדעתו שאין ברצוני לבלות עמו בערב האחרון לשהייתי בשיקאגו. ניסיתי להיזכר באיזו שעה הוא הציע לאסוף אותי אך לא יכולתי לקבוע בוודאות אם הוזכרה השעה שבע או שמונה. ישבתי על המיטה, מביטה אל מכשיר הטלפון, תוהה אם יש עדיין אפשרות להימלט מן המפגש המעיק ונוכחתי כי אין מוצא מארוחת הערב שנכפתה עליי. לרגע אף שקלתי להתקשר מאוחר יותר ולומר כי איני חשה טוב, אך לא יכולתי שלא לראות את חוסר התוחלת  בכך. בכל זאת נותרתי שרועה על המיטה, בלא תנועה,  בוהה במנורה שהטילה אור צהוב, ממתינה לאות כלשהו על כך שמארחי הצעיר בא לאספני.

כפי הנראה נרדמתי, שכן צלצול הטלפון העיר אותי משינה נטולת חלומות, ואף ששמעתי את קולו של מארחי התקשיתי לאחות את ההברות השונות לידי מלים. מבעד לדבריו שמעתי צופרי מוניות ואת קולה הצפצפני של פקידת הקבלה, וכך הבנתי כי הוא מצוי בפתח המלון. רציתי להתנצל ולומר כי מיד ארד לפגוש אותו, ואולם שוב נסתיימה שיחת הטלפון מבלי שאומר מילה. לפתע השתררה דממה ונדמה כי סוכם כי ארד מיד למטה. השתהיתי בחדרי מעט, מתעלמת מצלצולים חוזרים ונשנים של הטלפון. לבסוף ירדתי לחזית המלון. שם ישב מארחי במכוניתו, ממתין לי, נראה דרוך כולו, נאלץ להתעלם צופרי מכוניות המוחים על כך שהשתהה יתר על מידה במקום בלתי ראוי. 

הזדרזתי ונכנסתי למכונית, ועוד טרם שבירך אותי לשלום הפליגה המכונית בנסיעה. לאחר דברי נימוסים אחדים החל מארחי לתאר בפירוט רב את המסעדה שאנו עתידים לסעוד בה הערב. הוא הכירה היטב, שכן לא זו בלבד שהוא הכיר בעל פה את התפריט כולו, הוא גם הוסיף מלים אחדות על כל מנה, כעד מומחה השוקל את היתרונות החסרונות של העניין, ובכל זאת מבקש להבליט את המצוי על פני החסר. נסענו ברחובות הומים ושוב פנינו לשדרת מישיגן,  שאל שלל אורותיה נצטרפו עתה העצים המקושטים באורות פעוטים רבים לקראת חג המולד. רוח עזה נשבה ברחוב הניעה בכוח את צמרות העצים, ושלל האורות נראה היה עתה כזרם שוצף הבולע לתוכו את העוברים ושבים. 

משניתקתי לרגע משלל האורות נוכחתי כי מארחי הצעיר סיים את תיאור המנות השונות, ועתה הוא מספר לי על המשפחה האיטלקית המנהלת את המסעדה, והוא מתאר בחן ובהומור את אבי המשפחה: גבר בעל ממדים המטיל מורא על עובדי המסעדה, מסור כולו לשימור אופיו האוטנטי של האוכל האיטלקי. ואמנם כשהגענו למסעדה הוא קיבל את פנינו בברכות קולניות, וכך ישבנו לבסוף והזמנו את המזון הנכסף.

חששותיי שמא ישאל שוב על אבי נתבדו. שוב נראה היה כאילו הדיבור גורם לו מאמץ, שפתו העליונה השתרבבה קדימה, ושערו החלק נטה קדימה בחן בעוד הוא שקוע בסעודה. הגם שנוכחתי עד כמה הוא ציפה לארוחה זו, עתה דיבר בזחיחות על האוכל, כאילו הזדמן לכאן במקרה. הוא סיפר על כמה אירועים שהתרחשו בכנס, תיבל אותם בכמה מעשיות משעשעות על המרצים, ואף חלק עמי בלחש כמה עובדות מביכות על אחדים מהם.  לאחר כוסות אחדות של יין הפך העידון המוגזם שלו לזחיחות הדעת, והוא לא טרח להסתיר את מבטו המלגלג. וכשהושטתי את ידי לאחוז בכוס היין הוא אחז בידי, באמתלה של מספר המבקש להדגיש חלק מסוים בסיפור, ולא הרפה מידי על שחילץ ממני צחוק מאולץ. דווקא היין ששתיתי עורר בי עצבות, ונדרש ממני מאמץ מכופל לגחך נוכח סיפוריו השונים.

בעוד אני שוקלת אם יכולה אני לומר כי אני עייפה ועליי לשוב למלון מבלי להעיב על מצב רוחו הזחוח של מארחי, הוא הפתיע אותי באומרו כי הוא עייף וכי הוא רוצה להקדים הלילה לישון. הוא שילם על הארוחה, החליף מלים אחדות עם בעל המסעדה ויצאנו אל המכונית החונה בחוץ. הוא התעקש לפתוח תחילה את דלת המכונית עבורי, ורק לאחר מכן פנה להתיישב במושב הנהג. על אף עייפותי הרבה לא יכולתי שלא להבחין כי הוא שיכור מעט, והחלתי לחשוש כיצד ינהג עד לבין המלון. הוא הצליח לחלץ את המכונית ממגרש החנייה,  ואולם הוא נראה מאומץ יתר על המידה כשפנה לבסוף לצאת מן החנייה.  שוב נסענו דרומה, לכיוון מרכז העיר, כשלעיתים אנו מתקרבים יתר על המידה אל מכוניות אחרות, ואף זכינו לצפירות אחדות. ואולם מארחי נראה עתה מבודח עוד יותר, והוא החל לספר לי מעשייה על אישה שנהג להתרועע עמה. לא היה כל רצץ הגיוני בדבריו; מבין שלל האירועים שתיאר קשה היה להבחין איזה התרחש קודם ואיזה לאחר מכן.

לשמחתי היו הכבישים עמוסים, וכך הוא נאלץ להתאים את מהירות נסיעתו לקצב המהיר אך מדוד של המכוניות האחרות. אף שניסה מדי פעם לעקוף מכונית כלשהי, לאחר כמה דקות לא נותר לו אלא להשלים עם מקומו בטור המכוניות המתקדם באופן אחיד ומתון אל עבר מגדליה של שיקאגו, שבשעת לילה זו היו מוארים באורות אין ספור,  רבים הרבה יותר מכפי שיכולה הייתי להכיל במבט משוטט.

לאחר דקות אחדות שבהן התעקש לספר איזו מעשייה לא מובנת נוכח לפתע כי הוא תעה בדרכו. במקום לפנות ישירות אל המלון בו השתכנתי הוא המשיך בטעות לנסוע לאורך האגם, מאריך מעט אל הדרך על פי דבריו. גדות האגם הובילו אותנו אל הגשר המשתרע על פני נהר שיקאגו, ושם נגלתה לעינינו העיר בכל זוהרה. נדמה היה לי כי אני מביטה בגלויה של עיר רחוקה, ואולם הדרך ליד האגם מובילה אותנו ישירות אל תוך הגלויה, מעניקה לנו את הזכות הנדירה לראות את האלומות הרבות משתקפות במימיו של הנהר ואת האגם הגדול והשחור השרוי לצדה.

לאחר דקות אחדות הגענו למלון. הוא התקשה לומר מילות פרידה, ותחת זאת אחז בזרועי, תוך כדי הסיפור הלא מובן על אותה אישה, עיניו כבר אינן יכולות להכיל את הלגלוג הרב המציף אותן, ונדמה היה כי הוא עצמו מחפש את סיום המעשייה שגם הוא אינו יורד לפשרה. משנוכחתי כי אין מוצא חילצתי את זרועי ויצאתי בגסות מה מן המכונית, עייפה מקורותיה של אותה אישה לא ידועה. הוא לא נראה מופתע מן הפרידה הפתאומית, אדרבה, זיק של צחוק עבר בעיניו, והוא נפנף בידו, פנה לכביש הסואן ושוב נאלץ להתאים את קצב נסיעתו למקצב הפנימי של העיר.

עליתי לחדרי במלון ושוב השתרעתי על המיטה, בוהה אל התקרה הצהובה ותוהה מדוע נעתרתי להזמנה לבלות את הערב האחרון בשיקאגו בחברת המארח, שבעת הפרידה ממנו לא נראה עוד כה צעיר, שכן שכרותו נטלה מפניו הבהירות והחלקות את ניקיונם ושיוותה לו ארשת פנים אווילית מעט. האור הצהוב בחדר העיק עליי. אזרתי כוחות וקמתי לכבות את המנורה, ושבתי וצנחתי על המיטה הרחבה, נועצת מבטי במנורה המעוטרת בפיתוחי כסף ישן דמויי עלים. דווקא עתה נשתרר בחדר אור נעים, שמקורו כפי הנראה היה במנורת רחוב קרובה לחלון. מבעד לוילון העבה, שנועד להסתיר את הבניין הסמוך, חדר אור המנורה, מטיל אור בעל גוון כחלחל בחדר. לפתע נשמעו קולות של גבר ואישה, ראשית צורמים מעט לאחר מכן הפכו לצעקות. קולה של האישה נשמע בכייני משהו, ונימת קולו של הגבר העידה על כך שהוא מנסה לסייע לה. ואולם היא המשיכה להיאנח, כמי שסובל מכאבים. לפתע חשבתי שאולי היא כורעת ללדת, שכן קולה הפך צווחני משהו, כמי שנתון כולו לכאביו, ואילו הוא החל צועק גם כן, אך לא ברור היה לי אם מתוך כעס או מתוך ייאוש.

הקולות רווי כאב  השיבו אותי אל בית החולים. לאחר שהתעורר אבי נדמה היה כי הוא שב מעט לאיתנו. לאחר ימים אחדים הוא נותק מן המכונה המעלה שריקות, ואז יכול היה אף לשוחח איתנו מעט. ראשית התעניין מה אירע לו. לא יכולנו שלא לתאר בפניו את חומרת מצבו, ואולם הוא שאל פעמים אחדות כיצד ‘השיבו’ אותו לכאן. אך לאחר ימים אחדים הוא שב להיאנח כקודם, ושוב נוקב גופו הכחוש בצינורות שונים. הוא נטה לנמנם שעות ארוכות, כאילו השיבה אל החדר העגום הזה הייתה מעייפת ואולי אף מיותרת.

בשעת אחר צהריים, בעוד אני ניצבת לצד מיטתו, נשמע לפתע קול שקשוק וצלצול בלתי צפוי. הכול הביטו סביב, ונוכחו לדעת כי החדר רועד מעט, ואף המיטות הכבדות נעות מעט מצד לצד. רעידת אדמה קלה, שהתרחשה בסמוך לים המלח, הרעידה אל החדר הסגור המצוי בקומה השמינית של בית החולים.  צווחות של פחד והתפעלות נשמעו מכל עבר. הפניתי מבט משועשע אל הצינורות השונים, שוקקי חיים לפתע, אך משהפניתי מבטי שוב אל אבי נוכחתי כי הוא נחנק.

תחילה נבלעו זעקותיי בשלל הצעקות שבחדר, אך לבסוף נזדעקו למיטתו רופאים והחלו לטפל שוב בגופו הדווי. עליי ציוו להסתלק, וכך עשיתי, אף שביקש ממני שלא לסור ממיטתו. המתנתי בחוץ, ומיד הצטרפו אליי בני משפחתי. שעות ארוכות ישבנו שם; מביטים בדלת המוגפת, מבקשים להציץ את מיטתו, שעתה הייתה מוסתרת בוילון עבה. בכל פעם שנפתחה הדלת ביקשנו להביט פנימה, אולם מבעד לווילון העבה נשמע רק שיעול כבד ומלמולים. לבסוף הוגף מעט הווילון, ונכנסתי פנימה. מוטל במיטה היה אבי רועד כולו, ואף שהיה מכוסה מעט, נותרו כפות רגליו חשופות. לשמע שאלתי מדוע אין מכסים אותו השיב כי אינו יודע, והצביע על סמיכה חומה שהייתה מונחת על הכיסא. כיסיתי אותו, ושוב ציוו עליי הרופאים לעזוב את החדר.

לאחר שעות אחדות יצא מן החדר אחד הרופאים, ופניו חמורות הסבר העידו על מצב בריאותו של אבי. הוא פתח בהסברים על לבו המעוקם וריאותיו הנוקשות, ולאחר שלל פרטים רפואיים הודיע לנו כי יש כורח לשוב ולחבר אותו אל המכונה המצפצפת, שכן הוא אינו מסוגל עוד לנשום בכוחות עצמו. למשמע שאלותינו השונות, הנסבות כולן על אופייה של הפעולה הרפואית, הוא הביט בנו בעיניים חומות ורכות, ותוך שהוא משווה לקולו נימה מקצועית לחלוטין, אמר כי הוא סבור כי אבי לא יוציא את הלילה. לאחר המלים הללו, הציע שניכנס אליו בטרם ינקבו הצינורות שוב את גופו.

שכשנכנסנו אליו כבר אמרו לו הרופאים כי יש צורך להרדימו ולחברו שוב אל המכונה. שברי מלים והבטחות הן כל מה שיכולנו להעלות על דל שפתינו, ואולם הוא דווקא התעניין בפרטים הטכניים הרפואיים. שנות המחלה הרבות לימדו אותו לבחון את המספרים השונים ולהעריך את חומרת מחלתו, ועתה נראה היה כי הוא מבקש להגיע לידי הערכה מסודרת של מצבו. משהפכה נשימתו למעיקה יותר נתבקשנו לעזוב את החדר. נותרנו כולנו במסדרון, מאזינים לקולות העמומים הבוקעים מעבר לדלת המוגפת. אמי, מוארת באור הלבן של המסדרון סירבה לקחת חלק בשתיקתנו. צר היה לי על כך, אך כשהעירה כי אבי ‘מתוח מאוד עכשיו’ נוכחתי עד כמה היטיבה להכירו.

לאחר שעות אחדות שב אל החדר הרופא. שוב ביקשנו פרטים על מצבו, ויחד עמו נכנסנו פנימה. על המיטה הגדולה שוב היה מונח הקשיש, שכל גופו מנוקב בצינורות המשמיעים מיני צפצופים, והוא נראה כנתון בתרדמה עמוקה. עורו היה שקוף מתמיד, נימי הדם בלטו מבעד למעטפת הדקיקה והשבירה של עורו. עיניו היו עצומות, ורק שריקת המכונה הרעידה את החדר, שבשעת לילה מאוחרת זו סוף סוף הועמו אורותיו. הבטנו בו, מבקשים להיאחז בזיק של חיים, ואולם אז נשמע קולו של הרופא המודיע לנו כי עליו לנתק אותו מן המכונה השורקת משום שהוא מת.

הרופא הציע כי נצא לדקות אחדות, ואז נוכל להיכנס ‘להיפרד ממנו’. וכך, למורת רוחי ולאחר היסוסים, נכנסתי יחד עם בני משפחתי להביט בו שוב. דווקא עתה, כשגופו ריק מצינורות וצפצוף המכונה לא נשמע עוד, שוב דומה היה להפליא לעצמו. נזכרתי בתצלום שלו מנערותו שראיתי פעם, שדוף וחמור סבר מאין כמוהו, שבו הוא עוצם את עיניו ואולם הבעת פניו מעידה כי הוא נתון במחשבות עמוקות ומעיקות.

בושה על הבעת הרגשות מול המת, הנשיקה שנשקתי לו על מצחו נראתה לי סרת טעם ומרה, ואף שקלתי לא להיכנס לחדר, ואולם הפחד מפני הרגע החולף העיק עליי, וכך הצמדתי את שפתי אל המצח העגול והשקוף ומיהרתי לצאת מן החדר.

אור קרניה הראשונות של החמה הפציע בחדר. כפי הנראה לאחר ששקעתי במראות בית החולים נרדמתי על גבי המיטה הגבוהה. נזכרתי בקולות מן החדר הסמוך, אך אלה נדמו. קרני השמש הרכות שחדרו מבעד לפתחי הווילון העניקו לחדר גוון מעט כתום, שנראה חמים יותר מכפי שנראה אתמול, מואר באורה הצהוב של המנורה המוזהבת. שוב נזכרתי בערב המייגע בחברת מארחי הצעיר, בארוחת הערב המעיקה, בחיוכו המבוסם,  בסיפוריו על אותה אישה נעלמה, ועתה חשתי רווחה עמוקה על שאין אני צריכה לבלות עוד במחיצתו. קמתי לאטי מן המיטה, ומתוך הרגל ניגשתי אל החלון כדי  להסיט את הווילון ולהביט החוצה. כפי הנראה שכחתי כי מן החלון הזה לא נשקף אלא מראה קיר בטון חשוף של הבית הסמוך, ושוב הופתעתי מכך שהווילון נועד לחסום את המבט החוצה. הגפתי את הוילון והדלקתי את המנורה בעלת האור הצהבהב, שעל רקע רמזי אור היום שהסתננו מבעד לוילון הכבד נראה אורה כתמתם עוד יותר.  הוצאתי את המזוודה מן הארון והתחלתי להטיל לתוכה בערבוביה את בגדיי, הניירות השונים שהבאתי עמי ואת כלי הכתיבה. המזוודה שעם בואי נראתה שטוחה ואף ריקה מעט הייתה עכשיו עגלגלה, ורק בקושי עלה בידי לסגור את הרוכסן המקיף אותה ולהעמידה על גלגליה.

להוטה להיחלץ מן החדר הכתמתם גלגלתי את מזוודתי אל המסדרון, הגפתי את הדלת מאחוריי, וזו נסגרה בדממה גמורה. אף שטיסתי אמורה הייתה לצאת לדרכה רק בעוד שעות אחדות חשתי כי לא אוכל לשאת עוד את הווילון המוגף המסתיר את קיר הבטון החשוף שממולו. ירדתי למשרד הקבלה, הסדרתי את תשלומי ויצאתי אל הרחוב.

משב אוויר קר הכה בפניי. אור יום מסנוור הציף את הרחוב, אור שמש חורפית שקרניה אינן מבשרות חמימות נעימה אלא דווקא קור חריף ומעיק. פסעתי עם המזוודה העגלגלה אל הרחוב, ממתינה למונית שתביא אותי אל שדה התעופה.  נדמה היה לי כי בשל הקור העז היה האוויר שקוף יותר מן הרגיל, וכי צבעי הבניינים מולי חריפים יותר, ועתה נגלים בהם גם פינות בלתי נעימות—עובש קל מתחת לחלון, מרזב שבור, גוון אפרפר של קיר צבוע בחום בהיר. העוברים ושבים היו מכוסים למעלה מדרכם, מבקשים להגן גם על לחייהם מפני צריבת הקור.

לאחר דקות אחדות הופיעה המונית. הנהג אסף את מזוודתי אל תא המטען והפלגנו בדרכנו אל שדה התעופה. תחילה נסענו ברחובות צרים, עמוסי מכוניות והולכי רגל אפילו בשעת בוקר זו. מעלינו עברה הרכבת, שוב משמיעה צריחה צורמת ועזה, נעצרת כאילו הופתעה מקיומה של תחנה במקום כלשהו. הכול אצו ומיהרו, ואין לדעת אם בשל החיפזון להגיע בשעה היעודה אל מקום העבודה או רק בשל הפחד מן האוויר המאיים בחוץ. המונית המשיכה בנסיעתה, חוצה רחובות מהודרים פחות, שבהם נראתה פלדה חשופה בקירות הבתים ואף בגשרים קטנים שעברנו בדרכנו. נעלמו הבתים המסוגננים ותחתם הופיעו בתי מגורים נמוכים יותר, חומים אפרפרים, וכל הווילונות היו מוגפים. לאחר נסיעה של דקות ארוכות ברחובותיה האפורים של  העיר עלתה המונית על הכביש הראשי, שהיה עמוס מאוד למרות רוחבו העצום.

הנסיעה המהירה הטיבה עמי. כשהחל הנהג להאיץ רווח לי; אין כמו מראות הדרך החולפת בכדי להקל על נפש דוויה. בתי מגורים, שלטי חוצות מאירי עיניים,  משאיות עצומות שועטות קדימה, ומעל לכל, התנועה המתמדת, שאף שאיננה מעניקה את המבט מעין הציפור הרי0020היא מקרבת את האדם אל מעופה. עצמים חולפים ונעלמים כהרף עין, וכל מה שנראה עתיד לחלוף במהירות.

המונית נסעה לאט יותר בשל התפצלות הכביש, ואולם לאחר שבחר הנהג בצד השמאלי של הכביש שוב שעט קדימה, צופר למכונית שסטתה ממסלולה.  לאחר דקות אחדות, בישרו שלטי הכביש כי אנו קרבים אל שדה התעופה. הפניתי מבטי למעלה, ושם נגלו לעיניי מטוסים רבים, חלקם נראים כאילו אינם נעים כלל ואחרים מנמיכים טוס, משייטים באיטיות מעל העיר וממתינים בסבלנות לתורם לנחות בשדה התעופה.

ואמנם, לאחר רגעים אחדים, הגענו אל שדה התעופה. שוב חשתי בקור העז. לאחר שפרק הנהג במהירות את המזוודה העגולה מיהרתי להיכנס לאולם, בכדי לחפש את דלפק חברת התעופה שבה טסתי. אורות אולם הנוסעים נראו בהירים יתר על המידה דווקא משום שמבעד לחלונות העצומים חדר אור בוקר בהיר כל כך, שמתוך אולם הנוסעים לא ניתן היה להבחין בשקיפות המקפיאה שלו. התחלתי לפסוע בין הדלפקים השונים, כשחשתי מגע יד קל, כמעט בלתי מורגש, בכתפי. הסטתי  מבטי, בטוחה כי נתקלתי במזוודתו של אחד הנוסעים, ואולם להפתעתי הרבה ניצב לפני מארחי הצעיר.

עטוף כולו, במעיל כבד, צעיף וכפפות, נדמה היה לי כי הוא מבקש להסתיר את מבוכתו הרבה, ואולם זו ניכרה לעין כול. עיניו חסרו את  שמץ הזלזול הניבט מהן תמיד, וכתמים אדמדמים עלו בפניו, מסגירים מפח נפש על שהוא נאלץ לחשוף את העובדה כי לא נפגשנו פה במקרה וכי אין מנוס מן ההכרה כי הוא השכים קום ונסע לשדה התעופה במיוחד כדי לפגוש אותי. שערו החלק היה עכור מעט, כפות ידיו העדינות נראו מאומצות אף שלא נשא מזוודה.  לאחר רגע של מבוכה שאלתי מדוע הגיע לשדה התעופה. נדמה היה לי כי אם אעמיד פנים כי הוא עומד לטוס רק אבליט עוד יותר את מבוכתו.

הוא הציע כי נשב מעט בבית הקפה בשדה התעופה. פילסנו דרכנו אל  בית הקפה החשוך קמעה, שהיה עמוס בשעת בוקר זו, ולאחר רגעים אחדים מצאנו שולחן פנוי. מארחי הציע כי הוא יביא את כוסות הקפה, וכך נותרתי ממתינה, מופתעת מן האירוע שנזדמן לי בשעת בוקר זו, שעתידה הייתה להיות משמימה וריקה.

בשולחן מימיני ישבו כמה נערות קוריאניות משוחחות בעניין רב ביניהן, ואף שלא הבנתי את לשונן נדמה היה כי מדברות בשצף קצף. לבושות בהידור ומאופרות בקפידה, גופן הדק נע במהירות ובאופן פתאומי לקול הצלילים שהשמיעו.  בעודי שקועה בצקצוק הלשון הופיע מארחי ושתי כוסות קפה מהבילות בידיו. הוא מלמל מלים אחדות עם כך שהיום כבר אינו מוהל סוכר במשקאות שהוא נוהג לשתות, מבקש לדחות מעט את הרגע שבו יאלץ להסביר את נוכחותו בשדה התעופה.

חייכתי בנימוס, ואולם איזו עייפות שהשתלטה עליי ומנעה ממני לעשות אף מחוות פעוטות שעשויות היו להקל מעט על  הוידוי שטרם נהגה. חשתי רצון עז לשקוע בשינה ומיהרתי ללגום מן הקפה, בתקווה שזה יעיר בי את הסקרנות שנדמה כי אבדה. לאחד שניות אחדות של שתיקה אמר באופן ענייני לחלוטין כי אמו נפטרה לפני שבועות אחדים.  עיניו נעוצות בכוס הקפה, קולו אדיש, הוא סיפר כי מחלה תקפה את אמו לפני חודשים אחדים, וכי גופה הלך ודעך במהירות. הוא הפליג בתיאור המחלה, וכיצד זו הכתה שורשים בגופה של האם. ברור היה כי הוא שולט היטב בשלל המונחים הרפואיים שלמד להכירם עם מחלתה של אמו, ואף נדמה היה לי כי הוא נהנה להגות את שמן הארוך של התרופות שנטלה. דקות ארוכות היה שקוע בתיאורים האנטומיים של האם הגוססת, עונה על שאלה שלא נשאלה, שעניינה התפתחות מחלתה של אמו.

חשתי כה עייפה עד שנדמה היה לי כי עיניי יעצמו. הנערות הקוריאניות קמו בהמולה ופינו את השולחן לזוג אנשים מבוגרים ועגומים, שלגמו  מן הקפה בשתיקה ולעסו עוגה תוך התרכזות מופגנת בתהליך האכילה. משום שבית הקפה היה כעין חדר סגור, האור המסנוור והמקפיא של הבוקר לא חדר אליו, ותחת זאת נורות חשמל חלשות האירו את היושבים בו. מארחי המשיך לנעוץ את מבטו בכוסות הקפה, מניע לאטו את הכוס בין ידיו.

הוא היה נתון כולו לתיאורי מחלתה של אמו. אף שניסיתי להתרכז בדבריו לא יכולתי לקבוע בוודאות ממה בעצם היא מתה. ניסיתי להתחקות אחר התיאורים המפורטים בכדי לקבוע לכל הפחות באילו איברים בגופה פגעה המחלה, אולם הדבר לא עלה בידי. שצף המונחים הרפואיים רק הלך והתגבר, ברור היה כי מארחי כלל אינו נותן דעתו על כך שאני איני מבינה כלל את דבריו. ראשו מורכן קדימה, שערו החלק נטוי מעל פניו, נעלמו הכתמים האדומים שהציפו קודם את פניו, ואף עיניו היו נטולות כל לגלוג  — הוא נראה להוט בכל מאודו להגיע לידי תיאור מדויק ושלם ביותר של המחלה והמוות.

כשנוכחתי לדעת כי אין כל תקווה להבין את דבריו התגברה בי תחושת התשישות. אף חששתי שמא אעצום את עיני ואשקע בתנומה. בכדי ללחום בתשישות לגמתי מן הקפה, ואולם זה לא הועיל כלל; האור הכהה של בית הקפה ושטף התיאור הרפואי הותירו אותי מטושטשת מעט. מארחי הצעיר הסיט להרף עין את מבטו מן השולחן וראה כי אני מתקשה לעקוב אחר התיאור המפורט שלו. משום כך חדל מן התיאור הרפואי המדוקדק, ועתה החל לתאר מחלוקת עמוקה שנתגלעה בין שני רופאים מומחים בנוגע לאופייה של המחלה והטיפול הראוי בכדי להכות בה.  מן האופן שבו תיאר את עמדתו של כל אחד מן הרופאים נדמה היה לי כאילו הוא מדמה בנפשו כי אמו עדיין בין החיים, וכי אם ישקול היטב את שתי אפשרויות הטיפול ויבחר בזו הנכונה תינצל האם החולה.

לאחר דקות ארוכות הלכו המשפטים והתקצרו ונדמה כי מארחי תוהה כיצד ינסח את הסיכום הרפואי. תחושת תשישות עמוקה מנעה ממני מלהציע משפט תנחומים. רציתי למלמל איזו קלישאה על מוות שפוקד כל אחד, ואולם כל שהצלחתי הוא להעטות על פניי   הבעה אוהדת, ואולי אף להנהן בראשי מעט. לבסוף נשתררה דממה מעיקה. שוב החלו לבצבץ כתמים האודם בפניו ועיניו, שהיו עתה נטולות אף שמץ של לגלוג, ובהו את מרחבי בית הקפה החשוך. לבסוף החל לנוע בקוצר רוח, הטיית גוו העידה על כך כי הוא עומד לקום. הוא אחז בשתי כוסות הקפה, כמבקש להסירן מן שולחן, ובקול חנוק מעט אמר כי הוא סבור כי טעה כשקיבל את עצתו של אחד המומחים ולא של רעהו, וכי לו נהג על פי המלצותיו של המומחה השני הייתה אמו עדיין בין החיים.

למרות רצוני הישרתי מבט אל עיניו; מבטו היה תועה, לא ממוקד, והוא סקר את בית הקפה החשוך בלא לאות. לרגע נדמה היה לי כי אותו פגם החסר כל כך בהופעתו נתגלה לעיניי, ואולם  הוא קם, הסתובב מיד, ובלא כל מלות פרידה פנה לעבר היציאה, כשהוא לוקח עמו את ספלי הקפה ומבקש להניחן במקום כלשהו. שערו החלק למשעי, המעיל הכבד,  ידיו הרועדות אף שאין הן נושאות מזוודה, כל אלה נעלמו, ונותרתי אני לבדי בבית הקפה. גיליתי כי זוג האנשים המבוגרים שישבו בשולחן הסמוך נעלמו, ועתה התיישב שם זקן מהודר, שהיה שקוע כולו בקריאת העיתון ולא הבחין כלל בכך שאני נועצת בו את מבטי.

עתה משנעלם מארחי ניסיתי שוב להבין את תיאורי המחלה, ואולם הם נדמו תפלים עוד יותר. על אף מאמציי הרבים לא עלה בידי לדמיין ולו לרגע את אמו החולה מוטלת במיטה לבנה. התיאורים המסובכים של מחלתה נטלו מתיאורו את ריחו המעיק של בית החולים, את הארשת הפנים  העניינית של  הצוות הרפואי; את האימה מפני מה שאין להימלט ממנו ואת הרצון הטבוע להיכנע ולהניח למוות שיבוא.

כפי הנראה ישבתי בבית הקפה זמן רב, בוהה אל בית הקפה שיושביו התחלפו זה בזה, שכן לפתע שמעתי את הכרוז מודיע כי נוסעי הטיסה המעידה פניה לתל אביב נדרשים לעלות למטוס. מיהרתי ואספתי את חפציי,  פניתי לחפש את השער הנכון, ולאחר דקות אחדות התרווחתי בכיסא המטוס, מתכסה בשמיכה ומבקשת לשקוע בשינה עמוקה ונטולת חלומות. ואף כי חיש מהר המריא המטוס לא יכולתי להירדם, ולמרות רצוני שוב עלתה דמותו של אבי לנגד עיניי.

בשנה האחרונה לחייו היה תשוש מאוד, ואף שבאנו לבקרו נאלץ לפרוש ולנוח בחדרו על אף רצונו לשהות במחיצתנו. ערב אחד, שעה שעמדתי להיפרד ממנו, נכנסתי לחדרו. הוא שכב במיטה, עיניו עצומות, רדיו חרישי משדר את החדשות, ואין לדעת אם הוא מאזין להן או שרוחו שרויה במקום אחר. בשל שמיעתו שקהתה עם השנים הוא לא חש בצעדיי, וכך עמדתי מביטה בו במיטתו, שרוי בבדידות מוחלטת,  ספק מצוי בהווה ספק לא. ידיו, שכה אהבתי להביט בהן בילדותי, ידיים גבריות בעלות איזון מושלם בין המכחול שאחזו פעם בעוז ובין עיסוקו הרוחני במרבית שנותיו, היו עתה גרומות וגדולות, בעלות ורידים כהים ובולטים, אוחזות ברדיו השחור. באור העמום של החדר החשוך למחצה, מואר באורה של נברשת בעלת חמש מנורות שעתה האירה רק אחת מהן, נראה היה כזקן מוטל על סלע, מכוסה בסמיכה עבה, שערו הלבן פרוע והוא שרוי בתרדמה. לבסוף פניתי אליו בקול רם;  הוא פקח את עיניו, חייך אליי בשמחה ואמר כי האזין למהדורת החדשות וכי צר לו כי אני כבר עוזבת.  נשקתי לו על מצחו ונסעתי לדרכי.

המטוס היטלטל לפתע בעוז, וכמה צעקות נשמעו מן המושבים הקדמיים, ואף בכי של תינוק שהטלטול העז העירו משנתו. הדיילות מיהרו לעבור בין הנוסעים, ולבדוק כי הם חגורים לכיסאותיהם. נוכחתי כי לצדי יושב גבר נאה, כבן חמישים, בלבוש הדור מעט,  פניו עטורות זקן, והוא שקוע כולו בקריאה. כפי הנראה לא שבע נחת מן הספר, שכן מדי פעם עיווה את פניו, פעמים אחרות הביט בו בבוז ופעם אחת אפילו גיחך בקול רם. אך על אף מורת רוחו, שניכרה לעין כול, לא חדל מלקרוא אף לרגע קט. מתוך חוסר נימוס בוטה הוא התעלם מן הדיילות שפנו אליו פעמים אחדות, שקוע כולו בספר, נתון כולו לרשמי הסלידה מן הכתוב בו.

בשל הטלטלה העזה הסיר מבטו מן הדפים שריח הדפוס עדיין עלה מהם והביט סביבו. בעיניים כחולות גדולות סקר את הנעשה במטוס, במבט מרוחק שעלול היה להתפרש כמתנשא. תחילה הביט אל החלון,  שרק מרחקי אינסוף ואור בוהק ומסנוור נראו בו; אז הפנה מבטו קדימה, להתחקות אחר בכי התינוק שנשמע היטב במרחבי המטוס. לבסוף הפנה מבטו אליי, בוחן את שכנתו למסע מתוך אדישות גלויה. אף שנוכח לדעת כי אני מביטה בו לא ניכר כל שינוי בפניו, והוא השיב במבט מרוחק, נתון כולו בתוך עצמו. רציתי להעיר דבר מה על הפחד מפני המטוס המתנענע בשמים נטולי עננים אך פניו העידו בבירור כי הוא סולד מן השיחה הבטלה שעשויה להתקשר בינינו.

כששככו הטלטלות שב מיד לקרוא בספר, ושוב הביט בו בבוז. ניסיתי להציץ אל הספר ואולם הדבר לא עלה בידי. מתוך שעמום שבתי ובחנתי אותו, ומשום מה משך את תשומת לבי המקטורן שלבש, עטור משבצות קטנות ועדינות בגוונים שונים של חום. הרהרתי  שאין זה מנומס לבהות בו כך, ואולם שכני למסע היה נתון כולו לרשמי הספר וכלל לא חש כי אני מביטה בו.

ניסיתי לעתיק את מבטי, והחלטתי לבחון את האישה היושבת  מצדי האחר. ואולם זו  פנתה אל החלון, התכסתה כולה בשמיכה ושקעה בשינה, וכל מה שניתן היה לראות הוא שיער אפור דליל ומתולתל שבצבץ מצדה האחד של השמיכה וכפות רגלים חשופות משולבות זו בזו מן הצד האחר. נעליה השחוקות היו מוטלות מתחת למושב, רגליה הרזות וכפות הרגליים הגרומות תלויות באוויר—קשה היה לשער כיצד היא נראית. הגוף המכוסה בשמיכה נראה דק ושברירי, ונתתי דעתי על כך שקשה אף לאמוד את גילה. וכך שוב, שבתי והפניתי מבטי אל השכן הקורא, ולא יכולתי שלא לשוב ולבחון בקפידה יתרה את המקטורן שלבש.

הגוונים העדינים של משבצות המקטורן נראו מוכרים משום מה. אין דבר מעיק יותר מהתחקות אחר זיכרון שממאן להתגלות; ניסיתי לשער היכן ראיתי בד כגון זה, לנחש היכן הוא מיוצר, האם הוא מיועד לבגדי גברים בלבד או גם לבגדי נשים, ואולם העליתי חרס בידי. הבד המשובץ נותר מוכר, ואולם מאמצי לדלות את סודו נותרו עקרים. הניסיונות המעיקים לתור אחר פשר קסמו התישו אותי, ולאחר דקות אחדות החלטתי לחדול, עצמתי את עיניי, ובהיתי מבלי לראות אל חלל המטוס. קולות עמומים נשמעו; תינוק מייבב קמעה, שיחה ערה בין שתי נשים, שאלותיה החוזרות ונשנות של הדיילת המציעה משקה לנוסעים, כל אלה בקעו מבעד לרעש המתמשך של זרם אוויר, ולנענוע הקל והמרגיע של המטוס.

כפי הנראה ישנתי מעט; מיד כשהקצתי צף ועלה הזיכרון האבוד: לאבי היה פעם מקטורן עשוי מבד כשל זה של שכני למסע. לפני שנים רבות, כשהייתי ילדה כבת שש או שבע, נהג ללבוש אותו כאשר נסע לאירופה, בדרך כלל בחודשי הקיץ.  בבוקר צאתו היה מהודר יותר מן הרגיל, מדיף ניחוח נעים, מגולח למשעי, נתון כבר לרשמי המסע אך חרד מרגע הפרידה מילדיו. כשהופיעה המונית לא עלה בידי לכבוש את הדמעות, והוא נעלם. לאחר חודשים אחדים הופיע מכבש המטוס, לבוש שוב באותו מקטורן, אלא שהפעם הייתה חזותו מרושלת מעט יותר, חולצתו אף משורבבת מעט מעל למכנסיו והוא מתאמץ לשאת את מזוודותיו הכבדות.  

עתה משפענחתי את סודו של המקטורן, עלה לפתע זיכרון מטריד ומיאן להסתלק. פעם אחת שב אבי  משהות מחוץ לארץ, החל פותח את המזוודות ומחלק את מתנות שקנה לנו. תחילה הוציא בובה גדולה ויפת תואר, והעניק לי  אותה בשמחה. ניכר היה כי הבובה בעלת האיברים הגדולים, העיניים השחורות הגדולות והשיער הבהיר החלק היא בעלת מזג טוב ושמחת חיים; החיוך הקל על שפתיה ולחייה התפוחות והאדמדמות העידו על חיוניות רבה ואף על שובבות מלבבת. ואולם לא היה קץ לשמחתי משתחוור לי כי כשהופכים את הבובה היא אף מפיקה מפיה את הצליל ‘מאמי’.  ואולם אבי המשיך והעניק מתנות לאחרים, לכל בני המשפחה, ולאט לאט הסתבר כי אני זכיתי בבובה רבת החן בלבד, ואילו האחרים קיבלו תשורות רבות. אמי חשה בכך, רמזה לאבי ואף שאלה אותו בגרמנית אם זה כל מה שהביא לי, והוא בצער ובמבוכה הודה כי כן. כבשתי את בכיי עד שהלכו כולם לישון. אמי שחשה בצערי באה למיטתי, וניסה לומר לי כי הבובה יקרה מאוד, ועלתה ממש כמו כל המתנות האחרות. אמרתי כי היא צודקת ואינני כועסת, ממתינה בקוצר רוח שתצא כבר מן החדר, בכדי שאוכל להתמסר לכעס וצער.  

הכעס העמום שהעיר הזיכרון היה מעיק. למרות האבל שהייתי שרויה בו לא יכולתי להתעלם מן האכזבה הישנה, שהפכה חיונית יותר ככל שהתעמקתי בפרטיה. לבובה היו לא רק פנים שובבות שכבשו את לבי אלא גם איברי גוף גדולים וחזקים, שונים ממרבית הבובות, הנוטות להיות עגלגלות; המתנות שהעניק אבי לאחרים היו כה רבות עד שאי אפשר היה לאחוז בהן, והן נערמו על השטיח. הבעת פניו של אבי המתנצל בגרמנית העידה היטב כי טעותו נבעה מפיזור נפש, ועתה הוא מצטער עליה בכל לבו; אמי נזפה בו, כשהיא מתאפקת שלא להרים את קולה.

צער הילדות שניעור בי נראה היה לי מגוחך, ואולי אפילו מבייש. ניסיתי להיזכר שוב במראות בית החולים, באור הבהיר והקר, במיטות העצומות שבהם מוטלים אנשים כחושים, ואולם הללו נראו מרוחקים, ואפילו קשה היה להעלות בעיני רוחי את מראה החדר המעיק בו נפטר אבי. אבל דווקא הזיכרון המעיק של הבובה נותר, להכעיס, חיוני כשהיה.

בכדי להימלט ממועקת הכעס הישן הבטתי בשכני למסע. שוב הוא היה שקוע בקריאה, אלא שהבחנתי כי עתה הוא קורא ספר אחר, והבעת פניו העידה כי הוא נהנה ממנו הנאה מרובה. הוא היה כה שקוע בקריאה עד שחשתי כי אני יכולה לבחון אותו באין מפריע, שכן הוא נתון כולו לרשמיו ואינו מבחין בדבר. עיניו הכחולות מרצדות במהירות על פני השורות, זקנו הגזוז מעניק לו מראה מכובד ורוחני, אולי נזירי משהו, מתחת למקטורן בצבצה חולצה לבנה, לא נקייה דיה, אך מסודרת היטב תחת צווארון המקטורן, שמראהו העיק עלי עתה עוד יותר מאשר טרם נגלה סודו.

לפתע חשתי רעב כבד, כמעין נעיצת ציפורנים חדה בבטני, רעב שנדמה כי לעולם לא ניתן יהיה להשביעו. רווח לי כשנוכחתי כי ריחותיה של ארוחה חמה החלו להתפשט בחלל המטוס. עגלת המזון התקרבה אל מקום מושבי באיטיות, מתעכבת אצל נוסעים טורדניים שהיססו מה יאכלו לארוחת הצהריים. לבסוף, לאחר דקות ארוכות, הונח מגש המזון לפניי, מעלה אדים וריח חריף של בשר. למרות חומן עקרתי את עטיפות המזון ממקומן, קרעתי את הניילון המצפה את הסכום ונגסתי בתבשיל המהביל. תוך דקות אחדות סיימתי לאכול, ונותרתי רעבה, ממש כפי שהייתי לפני הארוחה. הצצתי אל שכני למסע, והוא נגס מן המזון מתוך התרכזות רבה, כמעט כפי שקרא את הספר קודם לכן. עורו החיוור הפך ורדרד מעט,  ובעיניו אפשר היה לראות ניצוץ של זחיחות.

כששבה הדיילת נאלצתי להתגבר על הבושה ולבקש ממנה מזון נוסף. מספר לחמניות הובאו, וגם אותן אכלתי מיד, כמעט מבלי משים. כשעברה שוב התנצלתי בבושת פנים, מלמלתי משהו על כך שלא אכלתי מאז אתמול, ושוב הובאו כמה לחמניות, שנאכלו בחיפזון, כמעט בשלמותן. ביקשתי שתייה, זו הובאה שוב ושוב, ורק לאחר דקות ארוכות  התרווחתי שוב בכסאי, תוהה אם אקום עוד מעט לבקש עוד לחמניות.

הנחתי את ראשי על משענת הראש, ואז נוכחתי כי היא  מצופה בבד רך ועדין, שלא כמו הבד הגס העוטף את המושב כולו. נגיעת הבד הרך הייתה כה נעימה, עד שהזזתי את ראשי מצד לצד, בוחנת אם שכני למסע מביט בי, בכדי לחוש את לטיפתו הרכה. הנחתי את כל כובד משקלו של ראשי על משענת הראש, מבקשת להסיח דעתי מן הרעב שעדיין לא שכך לחלוטין. התעטפתי בשמיכת הצמר האוורירית, וביקשתי לשקוע בשינה. ואולם אז עלה באפי ריח חריף של ניחוח  נשי. כפי הנראה התיזה אחת הנוסעות מעט בושם, אולי כדי להפיג את ריחות האוכל. נדמה היה לי כי הריח משכר; נדמה היה כצירוף של ריח חרציות, פריחת תפוז, מעט דשא ירוק שזה עתה נקצר, ואולי אפילו מעט תמצית לימון. התמכרתי לריח הפריחה שמילא את חלל המטוס,  מניס לרגע קט את משב האוויר המכני המלווה בשריקות קבועות. אין כמו תחושת הסיפוק מניחוח נעים, המעתיקה את החשים בו בבת אחת על שדות פורחים, כרי דשא נרחבים ועצי פרי מלבלבים. לעתים אף ישתרבבו אליו תבלינים אקזוטיים או שרף עצים—ואולם רק את ריח הים לא יכול הבושם להכיל. אך לאחר רגעים אחדים החל הריח להתפוגג. שאפתי אוויר שוב ושוב בתקווה לשמר את הניחוח העשיר, ואולם הלה הלך והתאדה בחלל המטוס.                        

אור נעים השתרר במטוס. נוסעים אחדים הגיפו את התריס הפעוט המגן על החלון, וכך חדל אור השמש מלסנוור, והפך לרך ועדין, בעל גוון לבנבן מעט. נדמה היה כבוקע מבעד לעננים, אף שהמטוס הגביה אל מעבר לעננים, משייט בשמים כחולים, נטולי עבים. באור העדין נראו הנוסעים נינוחים, מתרווחים לקראת שינה, או משוחחים בקול נמוך וערב. שכני למסע שוב החל קורא, וכפי הנראה שב אל הספר שמצא בו עניין, שכן הבעת פניו שוב העידה על ההנאה שהוא מוצא בכתוב.

גם אני התרווחתי בכסאי, מתמסרת לאור הנעים, וכפי הנראה שקעתי בשינה. נעורתי למשמע קולה של הדיילת המודיע כי אנו קרבים אל מחוץ חפצנו, וכי יש להתכונן לנחיתת המטוס. מיד אחזתי בתיק היד שלי, מפשפשת במסמכים ומחפשת את הדרכון, שנמצא ונשלף מיד. בין דפיו שוב ראיתי את התצלום הישן של אבי. אחזתי בו, ממששת קלות את קצותיו דמויי גלים קטנים ומהוהים, ואצבעותי נגעו בפנים שבתצלום.

חיוכו של אבי זהר גם מבעד לניר הישן, חיוני ומלא אור. הוא הרכיב משקפיים גדולות מאוד, בעלות מסגרת שחורה ועדשות גדולות ומעוגלות. על פי מראן נדמה היה כי הן כבדות ומעיקות, ואולם דבר בהבעת פניו של אבי לא העיד על כך. אדרבא, מבין לעדשות הכבדות, המסתירות את גבותיו, הביטו עיניו שטופות האור, מתמקדות בצלם אך מעמידות פנים כי אך במקרה הבחינו בו. עורו, שעם השנים עתיד היה להפוך לשקוף כמעט לחלוטין, נשא עדיין את חותם הנעורים. למרות שהיה זה תצלום בשחור-לבן, נדמה היה כי הוא ורדרד מעט, ואולי היה זה האור הרך שהקיף אותו בתצלום. הגם שניכר היה כי הוא מבקש לשוות לפניו ארשת פנים רצינית, הרי שמעין בת צחוק קלה נפרשה על פניו, אף שאי אפשר היה לקבוע בוודאות היכן בדיוק היא ניכרת. שנים רבות לאחר מכן עדיין נישאה בת צחוק זו על פניו. ואולם בשנים האחרונות, כשאי אפשר היה עוד להתעלם ממצוקות הזיקנה, היא נסתלקה ואת מקומה תפס זיק של ייאוש, שהוא ביקש להסתירו. מבעד למשקפיו, שהיו אז קלות וכמעט שקופות לחלוטין, מבקשות להבליט את העיניים המביטות ניכחן, עלה מבט חדש, לא מוכר, של מי שיודע כי הקץ קרב, וכי כל מאמץ לשמר את הרגע נידון לכישלון חרוץ.

מבלי משים ליטפתי באצבעותיי את התצלום.  הלחיים הרכות, השיער הגלי הכהה, המשקפיים העבות, החליפה הקיצית המיושנת, כל אלה נתערבבו בדמעה שנטפה על התצלום, נספגת בנייר הישן ומותירה כתם חדש על חליפתו של אבי. מתוך ניסיון לכבוש את דמעותיי הסטתי מבטי. נוכחתי כי המטוס עומד לנחות, ונופה של תל אביב ניבט מחלונות המטוס. השמים היו צלולים ובהירים, ואף לא עב קטן לא נראה בשמים, ורק ציפור אחת נראתה למרחוק, ספק שחורה ספק כחולה, מלווה במעופה את המטוס, העומד להכות בחבטה עצומה את הקרקע ולהביא את נוסעיו אל מחוז חפצם.

 

 

 בתמונה: קישוט דמוי ציפור, מאה ראשונה או שנייה לספירה, באדיבות מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments