Write Stories

Nick Kushnir

זאב ערבות

“אני מריח דם” אמר הזאב, משייף את הטפרים כמנהגו. ככול שהתרחקנו ממקום הולדתו, האבנים נעשו קהות יותר, העצים רכים יותר, ורק טפריו נותרו קשים, לא נותר לו עם מה לשייף אותם.

“אני מריח דם” הוא חזר ונהם. הלילה עמד לרדת.

“תפסיק לפצוע את עצמך” אמרתי.

“תרגישי את העור שלי” הוא אמר והפנה אליי את כף ידו בגסות.

“מחוספס” עניתי.

“ככה צדים חיות. עדיף שאני אפצע את עצמי מאשר שאני אפגע בזמן המרדף.”

“אמרנו שלא יהיו יותר מרדפים”

“תמיד יש מרדפים, ככה זה ביער.”

“אבל אנחנו יוצאים מהיער, אחת ולתמיד. מחוץ ליער אין קרבות, לא יהיו יותר פציעות.”

“מי סיפר לך את זה?” נהם הזאב בחוסר שביעות רצון.

“ראיתי את זה בעצמי. אני נולדתי מחוץ לערבות.”

“את משקרת. אין כלום מחוץ לערבות.”

“בוודאי שיש, מעבר לגדר.”

הזאב בהה ארוכות בקרקע מבלי להגיב.

“אני מריח דם” חזר ואמר לבסוף.

“תפסיק לפגוע בעצמך!”

“לא שלי, של מישהו אחר.”

העפתי מבט אחורנית, לראות שלא נפגעתי.

“לא שלי, אני מקווה.” אמרתי.

“לא יודע. אין לי מושג איך הדם שלך מריח”

הרגשתי צורך להיעלב. אך כולנו היינו דרוכים באותו הרגע ולא היה זמן להיעלבויות.

“יש כאן בן אדם” הוא נעמד במקומו, זקף את צווארו והחל לרחרח.

“בן אדם? כל כך התגעגעתי אליהם!”

“כמה זמן כבר לא ראית אותם? שבוע? אחרי שאני רואה אחד כזה אני רוצה להקיא במשך חודש.” זאב הערבות התקדם לעבר השיחים.

“תישארי מאחור” זעק וקפץ פנימה, אל תוך סבך הקוצים.

עמדתי שם כמה דקות, מחכה שייצא, לא מבינה מה עולה ברוחו.

הוא חזר. עמד מולי, כפוף ומבויש.

“עכשיו אני מריחה דם” אמרתי.

“עכשיו זה הדם שלי” אמר הזאב

“היית חייב לקפוץ אל תוך הקוצים? היית חייב להשאיר איזו צלקת על הגוף שלך, שכבר שנים לא יודע, מהו צבעו של זאב אמיתי.”

“אל תלמדי אותי מה זה זאב אמיתי. מה שאת רואה מולך, זה זאב, ולא מה שאת שומעת מסיפורי בני האדם שלך. הרגתי אותו.”

“זה מה שזאב אמיתי עושה? הורג כול מי שהוא רואה?”

“בואי, תראי את מה שנשאר.”

הוא הוביל אותי בזהירות אל מעבר לסבך, דאג שלא אשרט מן הקוצים, בעוד גופו נהנה מהכאב. הגופה נשארה שלמה.

“לא אכלת אותו.” אמרתי.

“אני לא אוכל בני אדם. רק מלראות אותם אני מקיא.”

“אז בשביל מה הרגת אותו?”

“זה מה שאני יודע לעשות.”

“אבל חיה הורגת רק אם היא צריכה לאכול. ככה תמיד אומרים.”

“אז תאכלי אותו, אני לא נוגע בזה.”

המשכנו ללכת.

“מי אמר לך את זה?” שאל.

“את מה?”

“שחיה הורגת רק בשביל לאכול?”

“הבעלים שלי היה וטרינר. הוא לא כל כך ידע לטפל בחיות, אבל הוא תמיד אמר את זה. אמר שההבדל בין חיה לאדם הוא שחיה הורגת כשהיא רעבה, ואדם הורג ללא כול סיבה.”

“כולם הורגים כשהם רעבים.” אמר “אני רעב להרוג”.

“למה?”

“זה כל מה שאני יודע לעשות. זה כול מה שאני צריך”

השמש עמדה לשקוע, נעמדנו אל מול השקיעה. זאב וכלבה. הבטנו אל עבר הגדר המפרידה בין שני העולמות שלנו.

“למה ברחת?” הוא שאל.

“זאב שיודע רק להרוג ולפצוע את עצמו לא היה שואל את זה.”

“היית יכולה לראות עכשיו את השקיעה מהבית של הווטרינר שלך, עם קערה של אוכל שכול שנותר לך הוא להרכין את ראשך ולנגוס בו. אבל את עומדת כאן, איתי, רוצח. כלבה אוהבת אדם לא הייתה עושה את זה.”

“אז שנינו לא הטיפוסים הפשטניים שאנחנו מנסים להסתתר מאחוריהם. אתה לא רק רוצח ואני לא רק אוהבת אדם.”

“אם כך, מה אנחנו?” שאל.

“רעבים” עניתי.

“רעבים. את צודקת. זאת התשובה להכול.”

וכשרעבים הורגים, חשבתי לעצמי. נכנסתי למוח המעוות שלו. עברו כמה דקות והוא חזר עם אוכל, נהם אל מול הירח המלא.

“ואחרי שנאכל, מה נהיה?” שאלתי.

“שבעים”

“אתה בורח מהתשובות.”

“אין לי אותן. אני או רעב, או שבע, כל השאר לא מעניין אותי.”

“לא ניסית פעם לבהות בשמיים, לספור את הכוכבים? לנסות לתהות ולשאול שאלות?”

“לתהות זאת פריווילגיה של כלבים של וטרינרים. אני לא תוהה, אני טורף.”

“כשאני שואלת עליך, אתה מדבר על מוות. זה הכול? אתה בשר מת עטוף בעור מת?”

“רק עור מת יכול לשאוף למלא עצמו בבשר חי” אמר הזאב ורכן מעל הסעודה.

“אין לך להקה?”

“אין לך וטרינר?”

“זאבים לא אמורים להסתובב לבד.”

“זה מה שהוטרינר אמר לך?”

“שאלתי עליך, לא על הוטרינר.”

“אין לי להקה. יותר אוכל בשבילי.” אכל הזאב את סעודתו, ונרדם.

ואני? אמורה להיות לי להקה? ואם תהיה לי, כולם צריכים להיות כלבים? הבעלים של כולם צריך להיות וטרינר? אומרים שלהקה היא קבוצה של פריטים מאותו סוג. אבל, איך אני יודעת מי מאותו סוג כמו שלי? הזאב בטוח לא. או שאולי, אולי בכול זאת כן.

כל החשיבה הזאת עשתה אותי רעבה, זאת הייתה הפעם הראשונה שאכלתי בשר, אני אפילו לא יודעת של איזה חיה הוא. זה היה טעים. אני צריכה לפחד מזה?

אני מנסה להוביל אותו לצד השני של הגדר, אבל מה אם כשנגיע, אני אהיה זאת שלא תרצה לחצות?

אכילת בשר מעייפת. לילה טוב.

 

השמש החלה לעלות, ועמה הריח התעשייתי החריף שנבע מצידה השני של הגדר. הזאב קם בבהלה, כמו גילה שמפלצת מתחבאת מתחת למיטתו. היללה שלו העירה אותי.

“שורפים את היער?” שאל בעוד הלימות ליבו נשמעו למרחקים.

“שוב המנוולים האלה שורפים את היער?”

“תירגע, לא יותר מבדרך כלל. זה רק המפעלים שליד הגדר.”

“הנוולות האלה קמות מוקדם אה.” אמר בלוחמניות.

“אף פעם לא היית כאן? באזור שליד הגדר?”

“אני לא מתקרב לארובות האלה, הן חונקות אותי מבפנים.”

“זה לא נראה כאילו הייתה כאן שריפה קודם”

“לאף אחד זה לא נראה. החיות האלה זוכרות איך נראה יער שרוף רק כשהוא נשרף להן מול העיניים. אבל העיניים שלי לא כאלה, הן זוכרות הכול. השריפה נצרבה עמוק בתוך העיניים שלי, אני נושא אותה איתי.”

“הכול הצליח להשתקם בצורה כל כך מדהימה.”

“לא שמים לב שזה קורה. בהתחלה יש בהלה מטורפת, כולם רצים לכול עבר, מחפשים את הילדים שלהם, מנסים להציל אותם מהאש. אחר כך אותו ריח ארובות נותר מרחף ביער זמן רב, יחד עם האדמה השחורה והפחם שהתפזר לכול עבר. אתה בטוח שאף אחד לא ישכח את זה, שמחר כולם ישברו את הגדר, ירסקו אותה לאפר וירמסו את בני האדם האלה על מה שעשו. אבל אז צמח בחזרה הפרח הראשון, וכולם שמחו ובירכו על ההתחדשות. הייתי צריך לתלוש את שורשיו מהאדמה כול עוד יכולתי, היום זה כבר לא משנה. ככה זה מגיע, פרח אחר פרח, ואחר כך השיחים והעצים גדלו מחדש, ובלי שתספיק להעיף מבט לאחור הכול חזר לקדמותו. המתים נקברו כלא היו ואין להם כול זכר. הכול מתחדש בצורה כול כך מדהימה, כול כך קטלנית. זה לא אמור היה להתחדש כול כך מהר.”

“אתה לא סומך עליהם יותר, נכון?”

“בני האדם מעולם לא אכזבו אותי, מעולם גם לא היו לי מהם ציפיות. תמיד כשחשבתי שאדם עומד לירות, הוא ירה. כשחשבתי שהוא עומד רק לפצוע, הוא פצע. כשידעתי שהוא עומד לשרוף, הוא שרף. האדם הוא יצור צפוי.”

“התכוונתי לחיות, ביער הזה. בגלל זה אין לך להקה?”

“אני זאב ערבות שחי ביער, אני פשוט לא כמוהם, ושום דבר לא ישנה את זה. אני שונא את בני האדם כי הם גרמו לנו רק נזק, אני שונא עצים גבוהים כי הם מסתירים את אור השמש, והימים פה יותר קרים מהלילות. אבל איזו להקה אוכל למצוא כאן? פגשתי פעם מישהו ביער הזה, והוא אמר לי שהוא שונא בני אדם. הנה זאב שחושב כמוני. אבל לא הספיקה שנייה בשביל להבין שהוא שונא בני אדם כי הם הולכים על שתיים ולא על ארבע. ומצאתי את עצמי יושב מולו, מנסה להשלות את עצמי שהשנאה שלנו משותפת, שיש לנו אותם מניעים, ששנינו חולקים את אותן מחשבות. אבל זאת הייתה רק אשליה, בזבוז זמן. כי אין ולו רסיס מחשבה אחת שאנחנו חולקים. באחד הימים פגשתי זאב אחר, הוא טען שהוא שונא עצים גבוהים כי הוא לא יכול להגיע לפירות שלהם. אם הייתי מסביר לו שזאבים לא אוכלים פירות, זאבים אוכלים את אלה שאוכלים פירות, לא היה לי שותף לשיח. הם כולם מתחזים לזאבים שדומים לי, אבל הם כול כך שונים שאני לא אסלח לעצמי אם אתקרב אליהם שוב.”

“אף פעם לא היו לי שיחות כאלה עם הכלבים מתחת לבית שלי, אלה שמחטטים בפחים. אתך זה משהו מיוחד.”

“את לא יכולה לצפות לשיחה כזו, מכלב פחים שרץ מבית לבית ומבקש שאריות. הוא מתחנן אליהן, אני צד אותן”.

הגענו לגדר.

“אתה ראשון” אמרתי.

“את מפחדת?” הוא שאל.

“אני לא רוצה”. עניתי בלי לחשוב.

“את לא מתאימה לחיות כאן ביער, מוטב שבכול זאת תחצי את הגדר.”

“הגדר גבוהה, אני לא יכולה”.

“בואי מכאן, יש כאן פתח”.

“אני אשרט”.

הזאב שאג שאגה עמוקה שהבריחה כמה עורבים ממקומם. קפצתי מרוב בהלה, ולפתע מצאתי עצמי בצד השני. לזאב היה קשה יותר לעבור, הגוף שלו היה הרבה יותר גדול.

“תמהר, לפני שבני האדם יבואו ויראו אותנו”.

“אני כאן, עברתי”

“אתה מדמם”

“לפחות עכשיו שני צדדיי פצועים באותה המידה.”

הסתכלתי על צידו השני, וראיתי בדיוק את אותו הפצע, שהותיר צלקת ענקית על גופו. הזאב כבר נפצע מהגדר פעם. הוא כבר היה כאן.

“ממה את מפחדת?” הוא שאל כשראה אותי רועדת.

“אתה מספר בגאווה על הצרות שלך, על הבדידות שלך, על כמה שאתה סובל כאן. אתה מזלזל בצרות שיש לי הפריווילגיה לחוות אותן. אתה לא מבין מה זה לחיות כמוני, כמו שאני חייתי אצל הווטרינר. ואולי הצרה הגדולה ביותר היא שגם אני לא הבנתי.”

כמה בני אדם החלו לעקוב אחרינו. התחלנו להחיש את צעדינו אט-אט.

“אתה רגיל לחיים האלה, לברוח מכולם. אני לא רגילה לברוח, אבל הצרות שלי הן אותן צרות. רק שאני מהצרות שלי לא יודעת איך להתחמק. אין לי רגליים זריזות, אין לי מרחבים אדירים של צמחייה להתחבא בהם, יש לי רק את כורסת הכלב שלי שבה אני יושבת ובוהה בכוכבים. אתה יכול לצחוק משפע המזון שאני מקבלת, מהביגוד החם בחורף, אבל החיים שלי אומללים, בדיוק כמו שלך”

אבדו עקבותיהם של בני האדם. נותרנו לבדינו, בפרברי העיר הגדולה.

הזאב התהלך כזר ברחובות העיר.

“אני מתעב את הסבל שלך”

הוא לא היה מסוגל להביט בי כשאמר את זה.

“כן, אני מזלזל בך” כמו וידוי ששמר בליבו.

“חיה שלא ראתה דם לא יכולה לסבול. אין לה את הזכות לסבול. חיה שלא התהלכה על פחמים בוערים ביער שרוף אסור לה ליילל בלילות.”

“ומה אם חיה שלא ראתה דם, היא לא באמת חיה?” שאלתי. הוא שתק.

 

“אני מוצאת בכול בוקר לטיול, עד שאני מתרגלת לרצות את זה. המסלול קבוע. עוצרים להשתין תמיד באותו המקום. השמש עדיין לא זורחת ולפנות בוקר הפנסים עדיין דלוקים, מסנוורים, כואבים. לאחר כמה טיולים התחלתי לרעוד. הווטרינר חשב שהקור בבקרים פוגע בי, וקנה לי סוודר ורוד עם נצנצים. הסוודר גירד, העור שלי שנא אותו. ובכול זאת המשכתי לרעוד. “למה אני רועדת” שאלתי את עצמי. ישבתי מול האח, האש הבוערת, והגוף שלי רועד.

“למה אני רועדת?!” נבחתי, ואפילו הווטרינר, המומחה לחיות, לא ידע לענות.

“למה האח לא מצליח לחמם אותי?!”

“למה אני כאן?”

אני לא מכירה את הגוף שלי, לא יודעת למה רע לו ולמה הוא רועד. אני לא יודעת למה הפנסים מסנוורים אותי ולמה תמיד במקום שבו עוצרים להשתין, אני באמת צריכה את זה.

כשהוא מבקש ממני לקפוץ, אני קופצת, כשהוא מבקש להעמיד פני מת, אני מרימה את ארבע הרגליים שלי כלפי מעלה ושוכבת על הגב. הפעמים היחידות שהרגשתי שאני מבינה הכול, היו כשהעמדתי פני מת, שאר הזמן העמדתי פני כלב. הייתי כול כך טובה בלהעמיד פני מת, שהווטרינר נתן לי חטיף בכול פעם שעשיתי את זה. ואולי, זה היה המצב שהכי אפיין אותי.

וכשהוא חלה, טיפלתי בו, העמדתי פני מתה, רקדתי סביבו, רק שיישאר שמח. כשלא היה יכול להוציא אותי לטיולים והיה מרותק למיטתו, הוצאתי את עצמי לבד לטיולים האלה, הסתנוורתי מהפנסים בכוחות עצמי וזיהיתי לבד את פינת ההשתנה הקבועה. כבר ידעתי את הדרך, זכרתי כול פינה. הדרך הזאת שמעולם לא רציתי ללכת בה, הייתה הדרך היחידה שהכרתי.”

 

“הוא מבקש לקפוץ את קופצת, מבקש לרקוד את רוקדת, למה לא ברחת קודם לעזאזל?”

“אני אוהבת אותו.”

“הוא בן אדם! נשיכה אחת ברגל, פנייה שמאלה, ואת בדרך הישירה ליער. לא אוהבים בני אדם.”

“אבל זה כול מה שאני יודעת”.

“ואני יודע רק לנשוך ולפנות שמאלה”

“הבית שלו קרוב”.

“הוא עדיין בחיים?”

“כן, בקושי זז, שוכב במיטה שלו.”

“אז למה עזבת?”

“נמאס לי להעמיד פני מתה. רציתי למות.”

“את צעירה מידי בשביל זה”.

“אף פעם לא מוקדם מידי לנסות”.

“את משוגעת”

“לא ראיתי כלום בחיים האלה, תן לי לפחות את החוויה המסעירה הזאת. תהרוג אותי!”

“בשביל זה הלכת ליער? בשביל לצוד לך איזה זאב שיהרוג אותך?”

“ציידים מסוג כזה עוד לא פגשת נכון?”

“לכי לווטרינר שלך, שיעשה לך המתת חסד, ותעזבי אותי בשקט!”

הוא הפנה את פניו חזרה לכיוון היער.

“ואם אני אעזוב אותך, לאן תלך? חזרה ליער העלוב שלך?”

“זה כול מה שיש לי. אני אמצע לי איזה עץ שמטיל צל גדול, ואבלע בתוכו”.

הוא התרחק ממני. הוא שוב נסגר, נאטם, והתרחק לכיוון היער.

“מאיפה אתה יודע מה זה המתת חסד?” שאלתי בצעקה.

הוא הסתובב אחורנית, המבט שלו היה ריק, מאוכזב. המשיך לעשות את דרכו חזרה ליער.

“והפצע הזה על הגב שלך! כבר עברת את הגדר פעם נכון?”

הוא עצר. הפנה את כול גופו לכיווני, ודהר במהירות. ציפורניו נצמדו לצווארי.

“למות? זה מה שאת רוצה? החוויה הזאת יכולה להסתיים מהר מאוד!”

“זאב לא אמור לדעת מה זאת המתת חסד” גמגמתי מתוך ציפורניו.

“זאב גם לא אמור להסתובב עם כלבה. חשבתי שמצאתי מישהי שתפתור את כול המחשבות שלי, הכאב היומיומי שאני נושא איתי מאז…”

“מאז שמה?” הוא שחרר את ציפורניו.

“אבל לך יש רק משאלת מוות.”

“אם אתה כול כך מפחד לחיות עם זה שתהרוג אותי, בו נמות שנינו.”

“מה את יודעת על מוות?”

“אתה לא תחזור ליער בכול מקרה”

“ולמה לא?”

“כי יש לגב שלך רק שני צדדים, ושניהם כבר שרוטים ומדממים.”

“אז יהיה פצע שלישי, קו ישר בדיוק במרכז. אני אוהב את ריח הדם”

“זה מה שאתה מספר לעצמך? ועד מתי תמשיך? רוצח אמיתי היה אוכל את הצייד ההוא שהשארת ביער לציפורים. אתה לא רוצח! וגם לא נולדת ביער, אתה ברחת לשם, דרך הגדר. הפצעים שלך מספרים הכול, מהם לא תוכל לברוח.”

“מה את כבר יודעת על מוות משוגעת?”

“שום דבר. בגלל זה אני רוצה שתראה לי אותו.”

נכנסנו לבית של הווטרינר, הוא שכב שם לבן כסיד על מיטתו, עדיין בחיים, מתנשף בכבדות. הזאב עמד מול מיטתו, אני השתרכתי מאחוריו.

“הם הובילו אותי בדיוק לכאן, לחדר הזה. שני אנשים מבוגרים וילד קטן. הניחו אותי על השולחן. הווטרינר שלך נכנס והחזיק מזרק ארוך. גססתי. גלגלי העיניים שלי כמעט והתהפכו למקום ממנו לא שבים. הם ויתרו עליי. את חושבת שאני לא קפצתי? שאני לא העמדתי פני מת אף פעם? אבל זה כבר לא היה משחק. הם אוהבים שאתה משחק משחקים על מוות ומעמיד פנים, אבל כשאתה באמת גוסס, צריך אותם לידך, הם זורקים אותך לווטרינר. את חושבת שאף פעם לא הייתי כלב, כמוך? שאף פעם לא הסתכלתי מבעד לחלון ותהיתי למה אני מנסה לחקות בני אדם? כלב, שמנסה להעמיד פני אדם מת, כלב שמנסה לחשוב שהוא בן אדם. אבל הייתי כלב, ותו לא, מעולם לא הייתי כמוהם, מעולם לא הייתי בן אדם. ראיתי את המחט מתקרבת, לא יכולתי לנהוג אחרת, נשכתי אותו, קפצתי ממיטתי ונשכתי אותו חזק ככול שיכולתי!”

“זאב! זאב!” צעקתי. “הרגת אותו”. הזאב הנסער לא שם לב כי בזמן סיפורו שחזר את מעשיו. טפריו נתפסו בגופו של הווטרינר חסר האונים, פיו נגס בו.”

“אני מריח דם” אמר הזאב, חסר אונים לנוכח מעשיו.

הוא ראה זאת שוב מול עיניו, את עברו ככלב, את הווטרינר הזקן שיצר את שנינו, האוהבת והשונא. הווטרינר החלש ששכב במיטתו, כולנו תוצרים שלו, הנבגד והנאמנה כאחד.

השנאה מילאה את מוחו, הוא היה חייב להרוג.

“זה מה שאני יודע לעשות” השיב, בעוד שלולית הדם ממשיכה להתרחב. אני התקרבתי ללקק את הדם. בהתחלה ניגשתי לשלולית מתוך צער, מתוך נאמנות ואהבה לאדם היחיד שהכרתי. אך המשכתי ללקק מתוך הנאה.

“מה נעשה עכשיו?” שאלתי. “סוף-סוף נמות?”

“לא” ענה הזאב. “נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות”.

Liked the story? Comment below.

avatar