Write Stories

Nick Kushnir

מסע שלוש הדמעות

הייתי שמח לשוחח איתכם, אבל יש לי שלוש סיבות לא לעשות זאת. אחת מהן אולי תמצא חן בעיניכם ובזכותה תפסיקו להציק לי בדיוק באמצע המסע הגדול שלי.

הסיבה הראשונה היא שאתם משעממים אותי, ואין לי כל עניין באנשים כמוכם שיהרסו את כל משמעות המסע שלי. אל תיעלבו, זה לא משהו אישי, כולכם משעממים, כבר הגעתם לשלב הזה אני מניח. הסיבה השנייה היא שאני באמצע מסע שהתחיל כנראה לפני כמה שנים כאשר יצאתי מן הארמון הלבן עם המנורות המתנדנדות שכל כך אהבתי לראות את נדנודן ההולך ומאט, עד שהגיעה רוח פרצים שהטיסה אותן למסלול חדש. היו שם הרבה משרתים בצבע לבן שהסתובבו סביבי. הם כולם היו ענקים והראש שלהם גדל למימדים עצומים.

הסיבה השלישית היא שאני תינוק, אני עוד לא למדתי לדבר. אבל אם אתם מוכנים לקחת את הסיכון אתם מוזמנים להיות משרתיי הנאמנים, בזמן שאני, מלך הארמון הלבן, נוסע לבקר את הנתינים שלי. כל המשרתים שלי כל כך אוהבים אותי שם, הם הכירו ביני ובין החבר הכי טוב שלי, רומיאו. הוא אחד התושבים הכי נאמנים בממלכה שלי, ולכן בחרתי אותו להתלוות אליי למסע. הוא היחיד שיכול לשעשע אותי עם האוזניים הוורודות שלו והזנב המפונפן, הוא תמיד יודע להשמיע את קולו כשאני הולך לאיבוד. עם זאת, הצטרפו אליי למסע הארוך כמה אנשים שלא הזמנתי כלל, ולמעשה אינני מכיר אותם. הם בגדו בממלכה שלי כיוון שלא היו לבנים, הם היו בצבעים מוזרים שעוד לא הכרתי. רומיאו אמר לי שזה כחול ואדום, והיה שם גם טיפת צהוב חרדל וירוק ושחור, אבל לבן לא היה שם. זה הרגיש מאוד מוזר להתרחק מהממלכה שלי, שם כולם דאגו לי, ופתאום להיות נתון לידיהם של הבוגדים. רומיאו הסכים איתי לחלוטין, אין לסמוך על האנשים המוזרים האלה. הם בטח לא מצליחים להסתדר בלעדיי, שם בממלכה. אני מוכרח לחזור בהקדם, מיד אחרי שאסיים את הביקור בעולם שבחוץ.

לפתע החלה לנשוב רוח חזקה. צעקתי להם, לאלה שנשאו את האפריון המלכותי  שיודיעו לאיש הנחמד בקצה העולם שנושף עלינו, שיחליש מעט את הנשיפות. אבל מה הם שומעים? הם הרי אנשים זרים שלא מבינים את שפת הממלכה שלי. שם כולם מבינים אותי. נותרנו רק אני ורומיאו, בחברת אנשים שמסתכלים עליי במבטים מוזרים בכל פעם שאני צועק עליהם. רק שנינו בעולם הגדול. העיניים אט- אט נעצמו לי בלי משים. זה קורה לי לפעמים. החושך מכסה את העולם שבחוץ ואז נגלים בפניי חזיונות מוזרים על אנשים, חיות ולפעמים גם על רומיאו.

אני חולם עליו אוכל את הדייסה הזאת בדשא. הוא מקפץ ממקום למקום והדייסה נופלת לו לפעמים מהידיים. אני ורומיאו היינו שנינו באותו הגודל, הרגליים שלו היו מעט יותר גמישות והידיים קצת יותר קצרות, אבל זה כנראה היה  בר תיקון. כשהתעוררתי היינו בפאתי הממלכה האפורה, ככה רומיאו אמר לי שקוראים לה. היא צפה על ארבעה עמודים שמחזיקים אותה ושטה לה ממקום למקום בנהר ירוק שרומיאו הזהיר אותי שיכול להיות מורעל. “אני לא רוצה להיכנס לשם! לא רוצה!” אמרתי. ורומיאו הסביר לי שהם לא שומעים אותי. ואז  התחילו לצאת לי נוזלים מוזרים מהעיניים, זה קורה לי בכל פעם שאני מתעצבן. “אני רוצה לחזור לממלכה שלי! לממלכה הלבנה! אתם בוגדים!” צעקתי עליהם והם רק חייכו אליי והמשיכו להביא לי מהדייסה ההיא. משום מה לרומיאו הם לא הביאו כלום לאכול, אז החלטתי לחלוק איתו את האוכל המגעיל הזה, גם כדי שלא יישאר רעב, וגם כדי לחלוק את הגועל. הוא הסכים איתי, זה באמת מגעיל. הוא מסכים איתי ברוב הדברים, אבל לפעמים יש לנו ויכוחים שנמשכים עד אור הבוקר.

הים הירוק המוזר נחצה לשניים ופרש לפנינו איזו אדמה חומה מוזרה שהבוגדים שנשאו אותי עברו דרכה, ואז נכנסנו לממלכה האפורה. היו שם כל מיני אנשים, שחייכו אלי ואז ברחו. הממלכה הזאת לא יודעת להתנהל. היא ממלכה אפורה וכולם שם צבעוניים שלא מכבדים את הממלכה שלהם. הם צריכים ללמוד מהמקום שאני בא ממנו. רומיאו הסיט את תשומת ליבי מהנתינים המוזרים. הסתכלתי עליו, והוא הסתכל עליי. הוא היה רציני מתמיד, כמעט הזיל גם את הנוזל הזה שיוצא מהעיניים. “אתה כועס?” שאלתי.

“אני לא כועס, אני עצוב, גם כשעצובים מזילים דמעות.”

“ולמה בוכים?”

“בוכים, כשמבינים שקורה משהו רע. בוכים כשמשהו הולך לא כשורה, בוכים כשמבינים שמה שרצית לתפוס בשתי ידיים, בורח לך בין האצבעות.”

“ולמה אתה בוכה? ולמה אתה כל כך רציני?”

“אתה לא מבין? חטפו אותנו. אלה הנציגים של כל הממלכות האחרות, הן התאחדו נגדנו, ועכשיו חטפו את המלך, אותנו.”

ואז אני התחלתי לבכות. נכנסנו לאחת המאורות שבממלכה. לא היה בה יותר מדי , רק כלוב בשבילי ובשביל רומיאו שהוכן על ידי החוטפים שלנו מבעוד מועד. הם הכניסו אותנו לשם והתחילו לדבר ביניהם, כנראה על מה הם רוצים לעשות לנו. ואז נכנס למאורה מישהו מאוד מאוד מקומט, היו לו שלוש רגליים וארבע עיניים. הוא התקרב אליי באיטיות, תפס אותי וקירב אותי אל פניו. התחלתי שוב לבכות, לא הבנתי למה. לא כעסתי, לא הייתי עצבני וכבר השלמתי עם העובדה שמשהו לא כשורה. הפניתי מבט שואל לרומיאו, שיסביר לי למה אני בוכה. “אתה מפוחד” הוא אמר. “ובוכים מזה?” שאלתי. “כן, גם מזה, לפעמים.” “ואתה היית מפוחד פעם?” שאלתי בעודי מוחזק על ידי מרבה העיניים הזה, תוך כדי שהוא מסיר שתיים מעיניו ושם אותן על השולחן. זוועה שכזו עוד לא ראיתי. “פעם אחת, כן. בממלכה שממנה אני מגיע. ממלכת הברזל. היו שם הרבה כמוני, והממלכה החליטה לשלוח נציגים לכל מקום בעולם. אני נשלחתי לממלכה השקופה, שנכנסו ויצאו ממנה מלא אנשים בכל יום. באחד הימים, אחד מהם לקח אותי לממלכה שלו. היה לו שם יצור גדול מאוד, הוא היה דומה לי בצורה מיוחדת, אם כי קצת אחר. הוא אכל גזר ולא דייסה והיו לו עיניים שיכלו לזוז. אותו האיש שם אותי בכלוב, יחד עם אותו יצור, בדיוק כמו הכלוב שאנחנו לכודים בו עכשיו.” נאלצתי להפסיק להקשיב לסיפור של רומיאו כי המקומט שהרים אותי החל לבכות בעצמו. אולי גם הוא שמע את הסיפור ונבהל, אולי הוא הבין שלחטוף אותי לא היה רעיון טוב או שהחטיפה לא הולכת כשורה. הרגשתי צורך לנחם אותו, חיבקתי אותו. אבל זה לא עזר, הוא בכה עוד יותר וכולם מסביב התחילו לבכות גם כן. כנראה הנהר הירוק שם למטה הולך ונעלם, אז הם כולם עוזרים למלא אותו. המקומט הניח אותי חזרה בכלוב והלך. כנראה שלא התחרט עדיין על זה שחטף אותי. “תמשיך את הסיפור רומיאו.” 

“היצור שננעלתי איתו בכלוב הבחין בי מיד כשנכנסתי. הוא להבדיל ממני נראה כמו יצור כלוב.”

“יצור כלוב?” שאלתי.

“יצורים שאוהבים כלובים, יצורים שחיים בכלובים מספיק זמן עד שהם התרגלו אליהם והכלובים נהיו להם לבית.”

“גם אני אהיה יצור כלוב? אני לא רוצה להיות יצור כלוב! לא רוצה!” שוב בכיתי, כנראה. שוב תקעו לי דייסה מול הפרצוף. אכלתי, זה השתיק אותי קצת, רומיאו המשיך את הסיפור.

“הוא היה יצור כלוב, ויצורי כלוב לא אוהבים אורחים בכלוב. הוא עזב את הגזר שהתעלל בו למוות ועבר אליי, הוא לעס את ידי. לא הרגשתי כלום, אני לא מסוגל להרגיש כלום, אבל פחדתי, פחדתי עד כדי בכי.”

“ומה קרה אז?”

“ואז הוציאו אותי מהכלוב. לקחו משהו חד ומשהו לבן, והתחילו לחבר לי את היד חזרה למקום. אחר כך זרקו אותי לאיזה ממלכה שקופה אחרת, הרבה יותר ישנה, ומשם הגעתי אליך.”

“והדבר החד? כאב?”

“לא הרגשתי דבר. אני לא מרגיש כאב פיזי, רק הרגשתי שבור, ולאחר מכן שבור מעט פחות.”

“אני לא רוצה להיות יצור כלוב” אמרתי, הפעם ברוגע.

“גם יצור כלוב יוצא לטיול פעמיים ביום” הוא ניסה לנחם.

“אני אהיה יצור כלוב?”

“קשה לומר, יש דברים שלא תלויים בך.”

שוב נעצמו לי העיניים, ושוב רומיאו הופיע בחלומות. סגור בתוך כלוב. ופעם אחת חופשי. אבל איך אפשר לדעת בחלום הזה, אם רומיאו באמת חופשי, או שרק שחררו אותו לטיול, ובחלום הבא הוא יחזור לכלוב שלו?

 

התברר שהחוטפים עדיין לא מוכנים להחזיר אותי. אני מניח שעכשיו אני באחד הטיולים האלה שבין כלובים, אבל אני לא אהיה כמו זה שאכל את רומיאו, אני לא אהיה כמו היצור בסיפור שלו. אני חופשי, ואי אפשר לקחת את החופש שלי ממני! אף כלוב לא יעזור!

 

באחד הלילות רומיאו ואני תכננו בריחה. במשך חמישה ימים רצופים הצלחנו לברוח מהכלוב, אבל בכל פעם אחד מהם מצא אותנו והחזיר אותנו חזרה. ביום שלמחרת הם סוף סוף החליטו להחזיר אותי חזרה לממלכה הלבנה. חצינו שוב את הנהר הירוק והרעיל, והגענו לממלכה הלבנה שלי. כבר חשבתי שהנה אנחנו חוזרים הביתה, אבל כבר כעבור כמה מילים, החזירו אותי חזרה לידי החוטפים. “הם בגדו בנו, בוודאי יש להם מלך חדש עכשיו” אמר רומיאו. נאלצתי להסכים איתו בצער. זה אחד הרגעים שאני מניח שאמורים לבכות בהם, אבל עצרתי את עצמי. הייתי חזק כמו שמלך צריך להיות. בדרך החוצה, רומיאו הסב את תשומת ליבי לאחד החדרים. “תראה, כולם שם נראים כמוך, כולם לבושים בלבן.” 

“הם מינו חמישים מלכים במקומי! זאת שערורייה!” קבעתי ורומיאו חיבק אותי חזק ככל שהיה יכול הוא ידע שברגעים האלה הוא צריך להיות לצידי. שוב דחפו לי את הדייסה הזאת כדי להרגיע אותי, ובעזרתו של רומיאו שגם הסתיר את עיני בכדי שלא אראה את הממלכה שלי נהרסת, הצלחתי להירגע.

“יש לך הזדמנות חדשה עכשיו” הוא אמר. “יש לך ממלכה חדשה עכשיו, תראה להם איזה מלך אתה מסוגל להיות.” 

“אבל מה עושים? אני הייתי מלך מהרגע שהגעתי לממלכה. אני יודע איך להיות מלך, לא איך להיעשות מלך.” 

“אני מציע שתתחיל להתחבב על ההוא עם ארבע העיניים. הוא נראה כמו בן אדם חשוב בממלכה שלהם.”

 

אני לא אספר כאן הכול, אבל תוכנית ההשתלטות שלי ושל רומיאו לא הייתה כל כך מוצלחת. במשך כל הזמן הזה מרבה העיניים לא ביקר בכלל. לא ראיתי אותו מאז הפעם ההיא. כך שלא יכולתי אפילו לשכנע אותו שאני מלך לא רע בכלל, ועם השאר לא יכולתי כל כך ליצור קשר כי הם אף פעם לא החזיקו אותי בצורה שיכולתי להסתכל להם בעיניים.

תמיד חשדתי שהם לא באמת רוצים אותי, אבל מילות ההרגעה של רומיאו עבדו ברוב המקרים. הוא אמר שאם הם לא היו רוצים אותי הם בטח כבר היו נפטרים ממני, ואני סמכתי עליו, אבל אז הגיע הרגע שבו הם באמת נפטרו ממני. הם לקחו אותי ואת רומיאו לאחד מבתי הכלא המפורסמים של הממלכות. היו שם הרבה מלכים לשעבר כמוני. אחד אדום, אחד ירוק, אחד צהוב. כל הממלכות זרקו את המלכים שלהן, משהו מוזר התרחש כאן, ולא אני ולא רומיאו יכולנו לנחש. לפחות האוכל בבית הכלא היה טעים יותר. הרבה יותר. רומיאו לעומת זאת אהב רק דייסה, הוא לא היה אוכל את שאר הדברים.

אחר כך באו לקחת אותי משם, ושוב החזירו, ושוב לקחו. או שאף אחד לא מסוגל להתמודד איתי, או שאף אחד פשוט לא רוצה אותי. כל אחד נטש אותי בתורו. פעם מנהלת הכלא, פעם זאת שחטפה אותי. זה הרגיש לפעמים כאילו אני איזה בעיה שהם מצטערים שחטפו, אבל לא יודעים מה לעשות איתה, כי גם הממלכה הלבנה לא רצתה אותי בחזרה. “אנחנו נוודים” הכריז רומיאו באחד הימים. “נוודים?” שאלתי. “אנחנו נודדים ממקום למקום. אין לנו בית קבוע. אנחנו נודדים בין בתי כלא, חיקויים קטנים של ממלכות לבנות, ועוד ממלכות אפורות שמכילות שלל יצורים שאינם אפורים כלל.” “אין לנו בית?” שאלתי אותו. “ולא צריך בית” הוא ענה “בית זה כמו כלוב. אנחנו ראינו הרבה יותר בלי בית וזה עדיף מאשר להיות שקוע בממלכה אחת.” החלטתי להקשיב למה שרומיאו אמר. לקחתי עוד חולצה שלי, וקשרתי לעצמי בנדנה מעל הראש, עשיתי בנדנה גם לרומיאו. אנחנו נוודים במדבר, עוברים ממקום למקום. אין כלא שיכול לכלוא אותנו! אין ממלכה שיכולה להחזיק בנו! באותו הרגע החלטנו לשוט עם הזרם. רומיאו הסביר לי שאם עושים את זה נכון, אפשר לשוט בסירה רק בעזרת הזרם, בלי משוטים בכלל, הזרם כבר יביא אותנו לכל מיני מקומות. מאותו הרגע עקבנו אחרי סופות החול, שחינו עם הזרם, ודילגנו בין מקומות מדהימים.

אני חייב להודות שגם האויבים שלנו הופכים ליותר ויותר מוצלחים, בתי הכלא שלהם הופכים ליותר ויותר קשים לבריחה, ליותר ויותר גדולים. אבל עד עכשיו ברחנו מכולם. לאט לאט גם למדתי לדבר, למדתי לתת שמות לדברים, פעולה שנשמעת לי סתמית לחלוטין. גיליתי שלכלא הראשון שלי קראו “גן”. לממלכה האפורה שלי קוראים “בית”, לממלכת הברזל של רומיאו קוראים “מפעל” ולממלכה השקופה אליה הוא נשלח קוראים “חנות”. לאנשים שנעשו עם הזמן לאויבים המושבעים שלי קוראים “הורים”. במהלך המסע שלי אני גם פחדתי מעט שאני מתחיל להיראות כמו רומיאו, כשצמח לי משהו בפה שנקרא “שיניים”, וגיליתי שרומיאו הוא “חיה” שה”הורים” שלי קוראים לה” ארנב”. כל כך הרבה דברים לזכור, שמות הופכים הכול למסובך כל כך, אבל אם אתה רוצה לדבר עם מישהו מהחוטפים שלי, אתה צריך להתמצא טוב בשמות. באחד הרגעים אפילו חשבתי שאני הופך ליצור כלוב כשהתחלתי לאהוב “גזר” אבל רומיאו הסביר לי שיש גם יצורי כלוב שלא אוהבים “גזר”. הוא אמר שזה לא מה שהופך אותי לכזה. היום אני נכנס לכלא החדש שלי, שכנראה גם ממנו אני אברח תוך יום אל ה”בית”. לכלא הזה יש שם דומה למדי, קוראים לו “בית ספר”.

ובכן, הלוואי והכלא היה הצרה היחידה שלי, אבל בזמן האחרון דוחקות בי רוחות שלא ידעתי על קיומן. אין איש רואה אותן, אפילו רומיאו לא מבין על מה אני מדבר. אני נאלץ להתמודד איתן לבדי. הן באות בלילות, כשאין איש מבחין, כשאפילו רומיאו כבר נרדם ועוצם את עיני הנץ האדומות שלו. הן מציפות את הראש בסיוטים ומדירות את שנתי. יש לילות בהם עיני נותרות פקוחות, והנימוס שצברתי לא מתיר לי להעיר את רומיאו משנתו. יש דברים שאני צריך להתמודד איתם לבדי. כך גם רומיאו אמר לי באחד הימים. “יהיו ימים, חבר, שבהם לא אהיה כאן, יהיו ימים שבהם תצטרך להסתדר בכוחות עצמך.” 

“אתה עוזב?” נבהלתי “ובכן, אעזוב בקרוב, מתוך אילוץ.” הוא אמר בשקט.

“ומה יהיה איתך, לאן תלך?” 

“אני לא אוכל להיות כאן תמיד, אתה לומד מהר אתה מבין? ואני, אני קטן ומצומצם, בקרוב לא תצטרך אותי, בקרוב לא תזכור אותי. ואני, אני כבר אמצא את הדרך שלי, כמו תמיד.” “הערתי אותך בלילה? זה בגלל זה? אל תעזוב אותי רומיאו זה לא הוגן !”

 “העולם לעולם לא נוהג בהגינות, ואילו הפעם, במקרה המועט הזה, העולם מתחשב בכולם.”

 “זה גם מה שקרה לזקן ההוא, נכון רומיאו? זה שחיבק אותי כשהייתי תינוק.” שאלתי “אני לא מרגיש בנוח לדבר איתך בסיסמאות. הוא מת רומיאו, גם לתהליך הזה יש שם אצל בני האדם. אפילו יותר משם אחד, וכשבני האדם נותנים למשהו יותר משם אחד, סימן שהם לא יודעים איך להתמודד איתו, ושהוא יותר מדי חשוב לפעמים, מאשר להיות מוגדר.” עצרתי רגע לנשום “ומה עושים כשמתים? אני לא אעזוב אותך לבד!” 

רומיאו השיב באיטיות “לפעמים לא הכול נתון לשליטתנו, יש עולם גדול בחוץ והוא לא יכול להישלט על ידי ארנב זקן וילד בבית הספר. תחשוב על הגינה שאהבת לשחק בה. היא תמיד יכלה להכיל רק חמישה ילדים, היא הייתה כל כך קטנה וכל כך אהבת אותה למרות הכול. אתה זוכר איך כעסת על אמא כשאמרה לך שצריך ללכת, כל פעם באותו הזמן, דווקא כשבאמת התחלת ליהנות? ככה זה. ילד אחר בדיוק רצה להיכנס ולשחק, אבל הגינה הייתה מלאה. ואין זה הוגן למדי שאותם חמישה ילדים ישחקו בה בכל פעם. אחרי זמן מה, הגינה צריכה לעבור שינוי, מישהו הולך ומישהו אחר נכנס. כמו שילד אחר הלך הביתה לאכול צהריים בכדי שאתה תוכל לשחק בזמן הקבוע שלך. ובכן, עכשיו תורי לפנות את הנדנדה שכל כך אהבתי, את המגלשה ששעה לא מספיקה לחלוטין בכדי להפיק ממנה את המיטב, וכל זה בשביל שמישהו אחר יזכה ליהנות בדיוק כמוני, כמו שמישהו עשה בשבילי, וכמו שמישהו עשה בשבילך. לא יהיה זה הוגן למנוע מאחרים להיכנס לגינה שאתה כל כך אוהב, נכון?”

“אבל למה עכשיו זה דווקא אתה? למה לא מישהו אחר?”

“כי לאחרים יש עוד זמן, ואני בכל מקרה, אני אינני קובע, הגלים שבים בוחרים לבד את מי לסחוף אחריהם, בכדי שהחוף יהיה פנוי לרחצה בכל בוקר מחדש.”

הוא אמר לי את זה לפני השינה. כבר הרבה זמן שלא הלכתי לגינה הזאת, האווירה נעשתה קודרת ורומיאו כבר נרדם. גם אני נאלצתי ללכת לישון, להוות שוב טרף לאותן רוחות רעות.

היה לילה גם שם. נלקחתי באכזריות בידי אנשים שאינני מכיר אל שפת הים. הם ניסו לקחת ממני את רומיאו אבל נאחזתי ככל שיכולתי. כל הילדים הגדולים ממני עמדו מאחורי בשורה וצפו כאילו ידעו מה הולך לקרות. הם עקרו את רומיאו מידי וזרקו אותו אל הגלים, הוא נסחף אל הים. קפצתי אל הים הסוער בכדי לנסות להשיג אותו, אך הם עצרו אותי, הושיבו אותי על המדרכה, קנו לי גלידה ואמרו שזאת האחרונה שיקנו, שמעתה אצטרך לעבוד. ואז הגיעו ההורים שלי שצצו בין שורת הילדים. הם התיישבו לידי ואז אבא אמר “לבכות זה בריא בן, אני אשאיר אותך כאן לרגע, תבכה, אחר כך נדבר.” שניהם נישקו אותי וחזרו להיות בלתי נראים. ישבתי שעות על המזח, הילדים הגדולים כבר הלכו. כתבתי מכתב לרומיאו: “רומיאו היקר, נלקחת בשבי על ידי חבורה של אנשים אכזריים, אני מפחד שההורים שלי משתפים עם זה פעולה. קניתי סירה קטנה ומפה, אני יוצא לחפש אותך, תחזיק מעמד. אל תמות לפני שהספקנו להיפרד. גשם כבד החל לרדת, נראה כמו דמעות ענק אשר שנוחתות על סירתי. אם מישהו בוכה שם למעלה, סימן שלא הכל כשורה. אנחנו בוכים מרוב פחד, זה מה שאמרת. אני פוחד עכשיו רומיאו, אני כותב לך בלי לדעת אם תענה או אם אתה קורא את זה בכלל כי אני פוחד. אני פוחד פחד אימים ואני לא יודע מה יהיה איתי. כולם בוכים ואני בכיתי רק בכי של תינוק. אני פוחד אבל אני חזק, אני עוצר את הדמעות שלי סמוך לארובת העין ככה שלא יזלגו החוצה. בטח היית אומר עכשיו שאני לא אשקר לך ושכל הפרצוף שלי רטוב, אבל זה רק הגשם רומיאו, אני מבטיח לך אני חזק, זה רק הגשם רומיאו. זה רק הגשם, אני מבטיח. “איבדת את הילדות שלך” אמרה השמש כשעזבה. “איבדת את הילדות שלך” אמר הירח כשהופיע. והכוכבים, הם אינם יודעים ילדות מהי. זה כבר היה לילה רומיאו, ואני נרדמתי. “הוא מת” העירה אותי השמש בזריחתה. “הוא מת” אמר הירח כשנעלם. “אם הוא מת, אם הוא כבר היה מת, למה שלחתם אותי אליו! למה לא עצרתם אותי מלחפש אותו?!”

“לא מונעים מילדים לחלום, גם אם המציאות דופקת בדלת, לעולם לא נותנים לה להעיר את הילדים.” הם ענו. 

“מהי ילדות?” שאלו הכוכבים. אבל אני כבר נרדמתי, השמש התכסתה בענן והירח איננו. ואין איש שיענה להם ילדות מהי. אולי אתה תגיד להם רומיאו, אתה בטח קרוב אליהם עכשיו, אז תסביר להם מה זה ילדות, תפיץ את הסיפור, כי בלעדיך רומיאו, בלעדיך הם לא ידעו. ואני אהיה חזק, אל תדאג לי, אבל אני מודה שירדה לי דמעה, היא יצאה מהעין והשתלשלה אל האף ולבסוף זלגה אל הפה, בלעתי אותה רומיאו. היא הייתה מרה, אבל בלעתי אותה, בכל זאת, בכדי שאיש לא יראה. אני חזק רומיאו, אני מבטיח לך אני חזק. שלך לעד, חברך, יצור כלוב שחזר מטיול.

 

למחרת בבוקר הוא כבר לא היה ליד המיטה שלי, ההורים העירו אותי. “עכשיו אתה מוכן לדבר?” שאלו.

לא הייתי מוכן, כמובן, אבל לא הייתה לי כל ברירה. נגררתי אל השיחה בכוח חסר רגשות.

“תראה את החולצה שלך!” אמרה אמא.

“והמכנס שלך! בן כמה אתה?” הטיח אבא.

“והתספורת?” “ואת ההתנהגות הזאת?” “ומה זה הציונים האלה!”

המושג הבא שלמדתי נקרא תלמיד וזה שלאחריו נקרא הרוצח השקט של כל הילדים בעולם- בגרות. בגרות זה משהו שמחליף את המכנסיים הקלילים במכנס עבה ושחור, את חולצת השינה שלי בעניבה וחולצות מכופתרות. בגרות זה משהו שהופך את הפנים החלקות לקצת פחות נעימות למגע. בגרות זה מכה חזקה בקיר בטון שאומרת לך שאתה כבר לא יכול להמשיך להיות אתה. בגרות אומרת לך שאתה לא בסדר, שאתה לא מתאים ושאתה צריך להשתנות. והבגרות משתמשת בכל הקורבנות שלה כמשתפי פעולה שמנסים לגרום גם לך להתבגר. בגרות זה אומר לשבת על ספסל ולצפות בילדים קטנים בגיחוך תוך כדי שהם עושים את מה שאתה נהגת לעשות. בגרות זה לענות על שאלות ששכחת את התשובות שענו לך עליהן לפני שהתבגרת.

“אני לא צעצוע של ארנב.” אמרתי להם.

“אתם לא יכולים להלביש אותי לפי עונות השנה.”

“אני לא השעון שלכם שתלוי אל מול הטלויזיה.” אמרתי להם.

“אני לא מתכוונן בקלות וחי על סוללות.”

“אני כמו הגשם אבא, אני מחליט מתי אני מרטיב את המדרכות.”

“אני כמו הרוח אמא. אני מחליט מתי להעיף את הבלון שמחזיקה הילדה הקטנה מתחת לבית.”

“לא ילד, גם הרוח לא מחליטה מתי לנשוב וגם גשם לא מחליט מתי לרדת ובאיזה עוצמה. גם הם כפופים לחוקים, חוקי הטבע, אתה מבין ילד? הרוח לא מדברת עם הגשם וקובעת איתו מתי לנשוב ומתי לעצבן ילדות קטנות עם בלונים. הרוח כפופה למערכת גדולה יותר ממנה!”

חוקים, עוד מילה נוראית. חוקים זה הסכינים של הבגרות איתם היא מכוונת אל עבר המטרה אליה אנחנו קשורים.

“אתם רצחתם את רומיאו!” צעקתי.

“ילד, רומיאו הוא בסך הכול בובה, הגיע הזמן שתבין מהם החיים האמיתיים. אתה משחק עם רומיאו במקום להקשיב בשיעורים, אתה משחק עם רומיאו במקום להצליח בחיים האלה. רומיאו לא ייתן לך כסף לקנות איתו במכולת, גם אם הוא מאוד היה רוצה. ילד אתה לאט לאט אמור להתחיל להתנהג כמו בן אדם, ובן אדם צריך לאכול ולשתות, ולבן אדם צריך להיות כסף להשיג את הדברים האלה. רומיאו הוא בובה ולא צריך לאכול, לכן מתאים לו להישאר אצל ילדים קטנים ולספר להם סיפורים ולהשאיר אצלם חוויות. רוצה חוויות? תכתוב ספר על החלומות שלך, זה יעזור לך לזכור אותם.”

“ספר? אני אומנם ילד (ילד!!) אבל ראיתי דפים מעולם. דף דק יותר מנוצה לא יכול לשקף את העומק שבעולם שלי! דיו שחור על עמודים לבנים לעולם לא יביע את הצבעוניות שראיתי. גם אתם לא תבינו.”

“עמוד אחד הוא דק ילד, אבל ספר מכיל הרבה עמודים, ויחד הם יהיו כמה עמוקים שתרצה.”

זה שטויות. הם מדברים שטויות. ואני נאלץ להקשיב לדבר הזה.

“תחזירו לי את רומיאו!”

“רומיאו מת, ילד!”

“מוות זה המצאה של בוגרים, ואם רומיאו מת גם אני רוצה, אני רוצה ללכת לפגוש אותו!”

“אל תדבר שטויות, ילד! אנחנו מבקשים ממך בסך הכול להתבגר!”

“אתם פשוט לא מבינים, זה בדיוק כמו למות.”

יצאתי מהבית וטרקתי אחרי את הדלת. אני מניח שאמא רצתה ללכת אחרי ואבא בטח עצר בעדה, אמר שזה משהו שאני צריך לעבור לבד. הם בטח יושבים שניהם ובוכים שאני הורס להם את החיים. הם יכולים להיות כל כך אגואיסטים לפעמים, מה עם החיים שלי?

הדמעות שלי חנקו את הגרון וכשהצטברו בכמויות בפתח עיניי יצרו מעין תמונה מעוותת של האנושות. הכל נראה פתאום חסר צורה וסדר, כמו שראיתי פעם את העולם. כמו את הסיפור הזה עם הממלכות והדשא שהיה פעם רעל ירוק. הרעיון שבעולם חסר סדר וצורה הוא שכל אחד יכול לסדר אותו כרצונו. הרוח התחילה לנשוב, בניגוד לרצונה כנראה, כי גם היא התבגרה. היא לחשה לי שאני צריך ללמוד לעזוב, לתת לזה ללכת, אחרת הדמעות ימלאו את עיני, יחנקו את גרוני ויצננו את אפי לעד, וככה אי אפשר לחיות. הדמעות החלו לעוף ברוח. זיכרון אחר זיכרון נותרו כולם רק טיפה רטובה שנישאה ברוח למקומות רחוקים. עפו הממלכות, עף לו רומיאו ברוח, עפה לה הילדות. עף לו הפחד , עף לו עולם ללא סדר. התמונה התנקתה מהדמעות והחלה להתבהר. העולם שראיתי היה שונה, עולם של אנשים בוגרים. השמש כבר לא מדברת ולא רבה שעות ארוכות עם הירח, הרוח כבר לא מייעצת יותר, אני אדם בוגר עכשיו, עם מכנס מגוהץ ועניבה אדומה וחונקת, אני אדם בוגר שהולך על מדרכה רותחת בנעלי עור. נזכרתי בדמעה שבלעתי, בשביל רומיאו, אני מניח שהיא מתחילה להשפיע עכשיו. אני אדם בוגר ואם אי פעם ארצה לחזור לשם, אצטרך לבכות, לשלוח דמעות ברוח שיישאו את זיכרונותיי, לשם כך נוצר הבכי, רומיאו, כדי לחזור שוב להיות לידך, כדי לחזור שוב להיות ילד.

 

עבר זמן רב עד שצברתי את האומץ לחזור לביתם, אל זירת הרצח. נכנסתי הביתה והוריי כבר זקנים. הם לא רצו שאזכור אותם ככה, אף אדם לא רוצה. ובכל זאת, באתי. כבר שנים שלא התראינו מאז סיימתי את לימודי ומצאתי עבודה. המקום הזה, הבית הזה, עדיין רגישים מאוד עבורי. עברו שנים והריח אותו ריח, הדם עדיין מתעקש להישאר טרי וחקוק בקירות המתקלפים. “במה אתה עובד?” שאלה אמא. התה היה חם כתמיד. אבל ההרגלים הישנים נשכחו והלשון שלי נשרפה. “עיתונאי” אמרתי בכאב.

“ומרוויחים מזה?” שאל אבא.

“מרוויחים מספיק” עניתי תוך כדי מאבק עם אותו כאב חד.

השיחה הקרה ציננה במעט את התה החם. הבית היה שקט מאי פעם.

“בסך הכול עשינו את הדרוש, כמו שכולם צריכים.” הם אמרו.

” אני לא כועס, אין בי כל רגש רע כלפיכם.” ולמעשה, לא היה לי שום רגש.

“איפה אתה גר היום?”

“בקומה השלוש עשרה מתוך שלושים וחמש בבניין החדש שבנו בצפון.”

“ונחמד שם?”

“נחמד? זה נחמד להתעורר בשש בבוקר ולהיכנס לנעלי הבית שמונעים ממני להצטנן מהרצפה הקרה. זה עדיין נחמד ללכת ולצחצח שיניים כדי שהפה שלי יפסיק להריח כמו פח אשפה. ואז זה נחמד להסית את הוילון שמכסה חלון באורך החדר הזה שממנו אני רואה עוד בניין עם אותו מספר קומות. ואתם יודעים איזה דבר נחמד אני רואה מהחלון הזה? אני רואה מישהו שנמצא בקומה השלוש עשרה בניין ממול מסתכל עליי ובוהה בי במשך שעות. לשנינו אותה התספורת, אותו ריח מנטה מהפה ואותם נעלי בית. רק שהוא שכח ללבוש אותם ועכשיו הוא קצת מצונן. הוא מתעטש מעט בבקרים והשכנים שלו כועסים עליו. החלונות שלי אטומים ואני לא שומע את זה, רק רואה את האף האדום שלו, ואת ערימות הנייר על הרצפה. זה נחמד בסך הכול, לא יודע מה אתה מעדיף.”

“ואיך החברים בעבודה? אתה מסתדר איתם?”

“הם קצת רמאים. בחמש בבוקר אתה מתיידד עם אחד מהם ומספר לו מה אתה עשית בעבודה עד עכשיו, הוא מספר לך על הילדים שלו, על השקט שנעלם לו בבית ועל כמה חשוב לנעול נעלי בית. מחר בבוקר אתה נכנס לקרוא עיתון בשירותים וקורא שם בדיוק את מה שעבר עליך בעבודה, רק עם השם של החבר שלך. אז אתה מטביע את העיתון בשירותים ומקווה שבית הדפוס נשרף, ושהגג ייפול על החבר שלך, זאת תהיה תוספת נחמדה.”

 

“אתה צריך עבודה אחרת. תנסה משהו מרגיע יותר.”

“זה בסדר אבא, אני רגוע. החיים לימדו אותי להישאר רגוע. לעולם לא לבכות על חלב שנשפך ולא לשמוח על חלב טרי שקיבלת במתנה במכולת. אין לי רגשות כעס כלפי אף אחד. אפילו לא אכפת לי מהאיש המצונן ההוא.”

“וחברים? אין לך בעיר הגדולה?”

“חברים זאת רשימה דינאמית. יש את אלה שמוסיפים לרשימה שלהם את אלה ששואלים אותך לשלומך ולא באמת מחכים שתענה. יש הרבה כאלה, ורשימה שכזאת תבזבז הרבה נייר ובוודאי שלא תשקף את האמת. הרי לא תוסיף לרשימה את ההוא שגנב לך את הרכב או את ההוא שהמסטיק שהוא זרק על המדרכה  הרס לך את הנעל. ומכאן רשימת החברים הולכת ומצטמצמת. ובכן יש לי כמה, לפחות כאלה שנשארים כמה דקות אחרי שאני מספר להם על שלומי. גם אני חוטא בזה האמת, לא באמת אכפת לי אם חברה של מישהו נדרסה אתמול, יש רופא בשביל זה, אני את הדמעות שלי לא אזיל בגלל דבר שכזה.”

“ילד מה קרה לך? אף פעם לא היית כזה…”

” יכול להיות שזה התה ששרף לי את הלשון. זה גורם לי להישמע חסר טעם, לשון שרופה הרי לא מרגישה טעמים.”

הם נראו די מיואשים. הניתוח שעברתי המשיך להקיז דם, גם את דמם של הוריי.

נכנסתי לחדר שלי, לחדר שהיה שלי. לא נראה לי שמישהו נכנס אליו מאז שעזבתי. בובת ארנב הייתה מונחת על המיטה. הזזתי אותה הצידה והתיישבתי. “אתה לא זוכר אותי?” שמעתי. הסתכלתי על הבובה. החדר הזה כנראה מעלה בי שיגעונות מהעבר, הגיע הזמן ללכת. זרקתי את הבובה הצידה, כנראה קרעתי לה את הזרוע, ועמדתי ביציאת החדר. “באמת השתנית, מה עשית?” שמעתי שוב והפניתי את המבט לארנב

“למה אתה רטוב?” שאלתי אותו. 

“ההורים שלך בכו, החזיקו אותי ובכו, ואני ספגתי הכול. ועכשיו אני מבין על מה. גזר כבר התחלת לאכול?”

“סליחה? גזר?”

“כמו הארנב ההוא שהיה בכלוב, יצורי כלוב אוהבים גזר לפעמים.”

“יצור כלוב? אני? אני מצטער אבל הדלת של הבית שלי יכולה להיפתח מתי שארצה.”

“ואתה רוצה?”

“סליחה?” השאלה הפתיעה אותי.

“מתי בפעם האחרונה באמת רצית לפתוח את הדלת?”

“לפני הרבה זמן, אני מניח.”

“אז היא נעולה בינתיים, אני מניח. ואתה הרי גם לא באמת תפתח אותה. אתה יוצא כי אתה חייב וכי אתה יודע שתחזור.”

“נגמרו הימים שמילאת את הראש שלי בשטויות רומיאו.”

“אז אתה כן זוכר אותי.”

“עם הזמן, לאט- לאט אני נזכר יותר.”

“ומה אתה זוכר?”

התיישבתי על המיטה בשנית.

“יש שאלה שרציתי לשאול אותך, לא הספקתי, כי אז לקחו אותך ממני, זוכר? אתה לא אמור להיות מת?”

“אם ההיגיון דבק בך, אז אני מת, אבל אם תחזור לעולם הממלכות, תוכל לשוחח איתי דקות אחדות לפני שאחזור לאן שהלכתי קודם.”

“אני מצטער שדיברתי אליך ככה. אני באמת לא כמו שהייתי פעם, באמת עשית בשבילי הרבה.”

“אני לא רוצה שתעריך אותי כי עשיתי בשבילך משהו, תעריך אותי כחבר, כמי שבילית איתו את השנים הראשונות שלך.”

“אתה מאמין באלוהים, רומיאו?”

“והנה אתה בוגר מספיק כדי לשאול דבר כזה. אני מאמין בו, ילד, בכל ליבי הארנבי.”

“לא, אני מתכוון, האם אתה מאמין בדרך שלו, במה שהוא עושה לעולם הזה? בשיטת גן המשחקים שסיפרת לי עליה?” חידדתי את שאלתי.

“אני מאמין בילדים, ואני רוצה להאמין שאלוהים הוא ילד. הוא לא תמיד יצליח לשנות הכול, אבל הוא תמיד ירצה, הוא תמיד ינסה להבין, הוא תמיד ירצה לדעת. אני מאמין שהוא רואה את העולם אחרת, כמו שמבוגרים כבר לא מסוגלים לראות.”

“ומה אם הילד שאתה מאמין בו, מה אם הוא יתבגר?”

“אני לא יודע ילד, בכנות אני אומר לך, לא יודע. אבל אם הוא היה כבר זקן, היינו רואים את שערות השיבה שלו נושרות מהשמיים, וכל עוד לא טבענו בהן, אני מאמין בסיכוי שהוא עודנו ילד. ילד שחווה אכזבות אומנם, ילד שלו היה חי פה כבר היה מתבגר, אבל אולי בגלל זה נבדל אלוהים מבני האדם. לא הוא נצחי אלא הילדות שלו, הוא לא נכנע לבגרות. “

“פעם רציתי להציל את העולם הזה מאנשים בוגרים. זה מדהים שמי שרוצה להבריא את העולם מהמחלה הנוראית ביותר, נדבק באותה המחלה. אלוהים אוהב אירוניה, הוא אוהב לראות אותנו חולים. הוא רוצה שניתקע בבוץ של עצמינו, שניוותר ללא מושיע.”

 

“כואב לך עכשיו. עברת מפח נפש לפני שנים רבות והעולם נראה בפניך כמו חידה מייאשת שאין כל טעם בפיתרון שלה. אתה לא צריך את אלוהים בשביל אירוניה, בשביל להידבק במחלה סופנית או סתם בשביל לשקוע בדיכאון. את כל זה אנחנו מביאים על עצמינו, ואלוהים פשוט עוד לא מצא תרופה.”

 

“למה אמרת אנחנו? אתה לא סובל מהצרות שלי.”

“תתפלא, גם ארנבים חולים. גם ארנבים טועים, גם אנחנו מאמינים באלוהים. אבל כרגע, אני מאמין בך, ילד.”

יצאתי מהחדר, הפעם באמת. חיבקתי את שני הוריי, אמרנו כמה מילות פרידה והלכתי לדרכי. בדרך חזרה אל הרכבת החלטתי לעשות שינוי. החלטתי שאני לא אחכה לאלוהים בין אם הוא ילד ובין אם יש לו שיניים תותבות בכוס מים. הרכבת השמיעה רעש מחריש אוזניים בעצירתה. הדלתות נפתחות ועשרות אנשים הסתערו ממנה, כאילו יצאו מבטן של לווייתן אל העולם החופשי. התיישבתי על יד החלון הפעם, דבר שמעולם לא עשיתי. הרכבת החלה לנסוע ואני העזתי להסתכל החוצה. כל כך הרבה סיפורים של מאות אנשים שפגשתי בדרך נחשפו בפניי. ראיתי חבורה של כמה נערים שיצאו אל המסע הראשון שלהם החוצה, לראות את העיר הגדולה. הפנים שלהם היו כל כך להוטות ונראו כמו מוכנות לספוג חוויות מכל עבר. ראיתי אמא שנפרדת מבתה בעודה מביטה עליה מחלון הרכבת, היא 

נופפה לה לשלום בכפפת משי סגולה ושלחה נשיקה באוויר, נשיקה שחלון הרכבת חסם. ובכל זאת הבת ראתה אותה, וחייכה גם היא. אני צריך שינוי, חזרתי ואמרתי לעצמי. אבל איזה שינוי? אני אפילו לא יודע בן כמה אני, הפסקתי לספור כבר לפני כמה שנים טובות. אני מניח שאני עדיין לא בן 50, בטח כבר לא 30. אני איפשהו באמצע, בן אדם שצריך שינוי. הסתכלתי על החיים שלי וידעתי שצריך לשנות משהו, אבל לא ידעתי מה. הגעתי הביתה והזזתי את הרהיטים. מהיום אני אישן במטבח, זה בטח יעזור לי להשמין קצת, הרופא אמר שזה בריא. זרקתי את הטלוויזיה מהבית, קיבלת עליה כמה שקלים וקניתי לעצמי צעיף חדש. שיניתי את סגנון הלבוש שלי, זרקתי את החליפות האפורות והעניבות וקניתי כמה גופיות וסוודרים. הפסקתי להסתכל על ההוא מהבניין המקביל. סגרתי את החלון ויותר לא בהיתי בו כשנעל נעלי בית, או שכח לנעול אותן. אבל במטבח לא היה כמעט אוכל מגרה, כך שלא הצלחתי להשמין, הסוודרים התחילו לגרד לי ובגופיות אי אפשר ללכת בחורף. רוב הזמן הייתי בחושך כיוון שהחלון היה סגור. זה דיכא אותי עוד יותר אבל ריח הצורך בשינוי, עדיין ניכר באוויר. התפטרתי מהעבודה שלי כעיתונאי והתחלתי לעבוד בתור מנקה חלונות גבוהים, חשבתי שזה יעזור לי לראות איך אנשים אחרים חיים, לראות במה הם שונים. מאז שהתפטרתי בעיתונים כתוב רק זבל, ואולי גם היה ככה לפני, פשוט התחלתי לקרוא אותם רק אחרי שלא היה לי חלק בכתיבתם. כולם קראו אותם, כל מי שהחלון שלו היה נקי מספיק בכדי שאוכל לראות מבעדו. המשכורת החדשה שלי הייתה די נמוכה ולא יכולתי לחזור ולבקר את ההורים, ושכחתי את הכתובת שלהם אז גם מכתבים לא כתבתי. קניתי מיטה חדשה בשביל שיהיה לי נוח יותר להירדם. ניקיתי 23 בתים באותו יום והעיניים שלי נסגרו מעצמן. נרדמתי במטבח. חלמתי שנתפסתי בידי חבורת שודדי ים שניסיתי לגנוב מהם  אוצר. הם קשרו אותי והובילו אותי אל הקורה. “זאת הפעם השלישית שאנחנו תופסים אותך.” אמר הקפטן. 

“אני אשתנה, אני מבטיח!” 

“זה גם מה שאמרת בפעם הקודמת, וגם בפעם הראשונה. הזדמנות שנייה לא מגיעה בפעם השלישית גנב. השליכו אותו!”

“חכו, אני אשתנה אני מבטיח! אני פשוט לא יודע איך. בבקשה, תעזרו לי!” התחנונים שלי לא עזרו לשכנע אותם. הם השליכו אותי אל הים. עוד הספקתי לשמוע את הקפטן צועק לי ממרומי הספינה “תנסה להפוך את הסדר של הרהיטים!”

 “זה לא עוזר” צעקתי לו חזרה. אז הגיע הגל הגדול שהשיט את הספינה קדימה ואני נותרתי מאחור. “אני חייב להשתנות!” קמתי בבהלה תוך כדי שצעקתי את זה. אבל אז שמתי לב לשינוי לא צפוי שהגיע. הסתכלתי על הכרית החדשה שקניתי וראיתי שם שערה שנשרה מרוב המהירות שבה הרמתי את הראש. היא הייתה אפורה ודלילה וחסרת צבע. “אני משתנה.” אמרתי לעצמי. “ושינוי זה טוב. אבל למה דווקא זה? למה עכשיו ולמה כל כך מוקדם? עוד לא ראיתי כלום ועוד לא הספקתי להשתנות! מה כבר ראיתי בחיים האלה? בבקשה תן לי עוד זמן, אני מתחנן.” אבל זה לא עזר. השיער שלי הלך והאפיר עם הימים, ואולי זה, אולי דווקא זה,  היה השינוי שהייתי צריך.

הידיים שלי החלו לרעוד, הקפה שהכנתי החל להיות מתוק יתר על המידה, אולי בגלל זה לא היו לי אורחים. הדיירים בעלי החלונות השקופים החלו להתלונן על הלכלוך ההולך ומצטבר שלא הייתי מסוגל עוד לנקות. יומיים לאחר מכן התקשר מנהל החברה לניקוי חלונות במשרדים גבוהים ופיטר אותי מעבודתי. הרגשתי כאילו נפלתי מהקומה העשירית של הבניין אותו ניקיתי ישירות ארצה. הרגשתי חסר ערך שוב. לא היו בי עוד את היכולות שהיו פעם, וכשהיו ניצלתי אותם רק בשביל לספק לאנשים חומר קריאה בשירותים או בשביל לנקות להם את החלון בשביל שיראו אחד את רעהו מהבניין השני מחטטים באף, כמו שאני נהגתי לעשות.  עכשיו אני בקושי מסוגל ללכת, קודם הייתי נטל על עצמי בלבד, ועכשיו על העולם כולו. החיים לא הוגנים. ניסיון החיים צריך לבוא יחד עם הכוח לשנות את עצמך.

לא עברו ימים רבים והדירות לידי כבר החלו להתפנות. אחת אחרי השנייה איבדו את בעליהן שהלכו בטרם עת. הריח השתנה, האווירה הייתה אחרת. החליפו אותם משפחות עם ילדים שהתרוצצו לאורך כל הדירה. אף יום לא חזר על עצמו והילדים בחלון ממול  סיפקו לי שעשוע תמידי. יכולתי לומר לעצמי שהוא מת בגלל שלא נעל נעלי בית בחורף, אבל אני לא משקר לעצמי. אני ועצמי מדברים מעט מאוד למרות הבדידות של שנינו, ותמיד היינו מרוחקים, אבל כשכבר דיברנו, מעולם לא שיקרנו אחד לשני. ידעתי שגם אליי זה יגיע, במוקדם או במאוחר. יכולתי לבסס את המשך החיים שלי על ציפייה למוות או על התעלמות מוחלטת ממנו, אבל הרי אי אפשר להתעלם ממה שסובב סביבך. המוות אורב בכל פינה ומתישהו יכה. חשבתי קצת על רומיאו ועל איך הוא התמודד עם זה, הוא תמיד היה רגוע ומעולם לא נבהל, אבל הוא היה הרי בסך הכל ארנב על מי אני עובד.

היה קשה לי מאוד להירדם בזמן האחרון. התחלתי לדבר לעצמי יותר ויותר, לספר סיפורים על מה שרציתי לעשות, לדבר גלוי כאילו זו השיחה האחרונה שלי. לפעמים הזלתי דמעה על הכרית, אבל היא הרגישה לי כמו דמעה זולה, לא כזו שהייתי מציין וזוכר לדורות. נוצר בי פחד מסוים להישען לאחור כל כך חזק שלא אוכל לקום, לעצום את העיניים כל כך חזק  שלא אוכל לפקוח אותן. הראייה שלי נחלשה ונאלצתי לקנות משקפיים, מה שהרגיש אז כל כך קרוב, עם המשקפיים נראה פתאום קרוב. הייתי עיתונאי אמיץ שלא פחד לסכן את חייו לשם כתבה טובה, אבל מי ידע אז מה זה חיים, כמה הם קצרים, מי ידע אז להעריך את הנשימות הקצובות שדוחפות את האוויר מחוץ לאף שלנו. הייתי מנקה חלונות שראה את כל האבק שבעולם, מכל מיני סוגים. ידעתי הכול על כולם, הייתי ער לכל הרכילויות ולכל אורחי החיים של עורכי הדין הידועים והמעצבים המפורסמים. היו אנשים שניסו ליישר תמונה בהתאם לרצפה העקומה שלהם במשך ימים שלמים, היו אנשים שניסו לאזן את כמות המלח והפלפל בסלט שלהם יותר זמן משאכלו אותו. היו גם אנשים שהסתכלו שעות בשעון שלהם בכדי לראות שמחוג השעות באמת זז וזו לא איזו תחבולה של היצרן שמנצל את העובדה שהוא אמור לזוז כל כך לאט. אבל הוא לא זז לאט, והתחבולה אמנם הייתה  קיימת אבל הייתה של יצרן אחר. אנשים מסתכלים מהחלון לראות איזו חולצה לבשתי היום, לעיתים זה נראה כאילו הם מנהלים רשימות אודות סגנון הלבוש שלי, זה נראה כאילו הם יודעים עליי יותר ממני. אבל מה הם כבר יודעים? מה אני לובש? מה אני אוכל? איזה עיתון אני קורא ובאיזה צבע נעלי הבית שלי? הם לא יודעים מי אני, ואת זה דווקא הייתי שמח שידעו, כי אני עצמי לא יודע.

החלטתי להפסיק לנעול נעלי בית, העור שלי התייבש והן התחילו להיות מעקצצות ומעצבנות, וגם למי באמת אכפת מהם? החלטתי להפסיק לאכול בריא, הגועל הזה רק יקדים את יום מותי. התחלתי לרוץ בבקרים, לחלוף על פני מקומות העבודה הישנים שלי. צחקתי עליהם מרחוק, על אלה שעדיין עבדו שם. אני זוכר שכשהייתי קטן דיברתי על ממלכות. חשבתי שהעולם מתחלק לאינסוף ממלכות בהן שולטים תינוקות ומנהלים אותן ביד רמה. אבל היום אני חולף בריצתי על פני ממלכות של שום דבר, ממלכות על גבי ממלכות של זבל, ריקנות וטמטום. הרוח של הבוקר עוררה בי משב חיים. יום אחד התחלתי לרוץ בכיוון ההפוך והיא פגעה לי בפנים, זה היה כל כך נעים. אני בן אדם חופשי עכשיו. עדיין נותרו בי כמובן האכזבות, הדברים שכבר איני מסוגל לעשות, אבל ידעתי בתוכי שאת השינוי עשיתי, גם אם לא אספיק ליהנות ממנו.

יום אחד הריצה הייתה ארוכה מהרגיל. הזמן חלף ולא שמתי לב בכלל. חזרתי הביתה רטוב מרוב מאמץ והחיוך שלי שחשף את השיניים המתנדנדות היה מרוח מאוזן לאוזן. הרגשתי שלא אוכל לרוץ כך עוד הרבה זמן והשתדלתי ליהנות מכל רגע. התכוונתי לזרוק היום סופית את נעלי הבית אך בדיוק בעת יציאתי צלצל הטלפון. תחילה לא ידעתי שזה היה הוא, הרי מעולם לא השתמשתי בו. נשמע ממנו קול צרוד: “אני מצטער, אבל ההורים שלך נפטרו אתמול בלילה בשנתם, ההלוויה תיערך היום אחר הצהריים. אנחנו יודעים שלא היית איתם בקשר שנים רבות, ובכל זאת נשמח שתבוא, לא נותרו להם חברים רבים.” 

 “בטח, בוודאי.” אמרתי, והשיחה נותקה.

נמנעתי מלהגיע לבתי קברות עד עכשיו, מעולם לא אהבתי את האווירה הקודרת שם. זה תמיד נראה לי כאילו המתים יוצאים מקברם ומנסים למשוך אותך אליהם. אצלי על הקבר יהיו שתולים פרחים. ככה תמיד אמרתי לעצמי. אני לא רוצה להופיע בחזיונות אימה של אחרים.

כולם ציפו ממני שאבכה, אני מניח שנראיתי כמו אדם חסר לב מן הצד. נתבקשתי לעלות לנאום, לשאת הספד. עליתי על הבמה דרך המדרגות הקצרות שבצידה, כבר לא הייתי איש צעיר, היה קשה לעלות. לקחתי את המיקרופון, הסתכלתי במבט חטוף על פני הסדרנים ואחראי הקבורה שבפניהם נאמתי והתחלתי לדבר:” לא היה לנו קל ביחד, זה לא סוד אני מניח. אתם רציתם משהו אחד ואני רציתי את דרכי שלי. אני יודע שלא סלחתי לכם כל השנים הללו, וצר לי שרק עכשיו אתם שומעים את זה. אני סולח לכם, אני יודע שזה מאהבה, אני יודע שזאת דרך הטבע ואתם אינכם אשמים בדבר. לא הייתם אמורים לשאת בעונש ולא ככה הייתה אמורה להיות ההלוויה שלכם, ריקה מאדם. היו צריכים להיות פה ראשי ממשלה, אמא אני יודע שתמיד רצית להיות פוליטיקאית. ולך אבא היו יכולים  להיות הרבה חברים, אני יודע שתמיד היית אדם חברותי מאוד. אני עומד פה מול במה כמעט ריקה וזאת אשמתי. היום אני נענש על חטאיי בעודי נאלץ לשאת הספד אל מול עצמי בלבד. אתם שליחים של הטבע, של תהליך שכל אחד היה צריך לעבור, ואני, הילד המרדן, לא הייתי צריך להקשות עליכם כל כך. בגללי נרטבו עיניכם בלילות, בגלל סיפורי הסבל שנהגתי להאשים בהם אתכם. אני רוצה שתדעו שאינכם אשמים. אתם זוכרים איך כשרק נולדתי לקחתם אותי לחנות שהייתה בבית החולים? סיפרתם לי את זה אלפי פעמים. נולדתי מאוחר בלילה והחנות כמעט ונסגרה, ובכל זאת שכנעתם את המוכר שיקבל לקוח אחד אחרון. רציתם לבחור לי בובה שתלווה אותי במשך הילדות שלי. היו שם אריות וציפורים, אבל ראיתם שבחצי עין פקוחה שלי, מבטי היה שבוי והסתכלתי על חיה אחת בלבד. הסתכלתי על הארנב. זאת הייתה הבובה הכי יקרה בחנות והיו חסרים לכם כמה מטבעות בשביל לקנות אותה. לא רציתם לאכזב אותי ביום הראשון בעולם הזה. יצאתם החוצה והתחלתם לבקש נדבות, כמה שקלים לתינוק החדש. אני יודע כמה מביך זה היה, כמה נורא הרגשתם, אבל שנייה לאחר מכן זה נמחק. ראיתם אותי עם הבובה ועם החיוך הרחב, גם אז בלי שיניים, כמו היום, וידעתם שעשיתם את הדבר הנכון. אני מניח שידעתם כשלקחתם אותה ממני, זה היה קשה ומביך כמו לקבץ נדבות ברחוב, אבל זה היה הכרחי. לולא העקשנות שלכם אני מודה שלא הייתי כאן על הבמה. העולם הוא מקום מסוכן לילדים שלא מתבגרים, וידעתם זאת. אני אשם הורים יקרים שלי, אני צועק לכם שאני אשם ואין איש שישמע. אני בוכה מרוב הכאב שגרמתי לכם ואין איש שינגב את הדמעה. הדמעה הזאת היא לשם החרטות בחיים שלנו, הטעויות שכל כך היינו רוצים לתקן, אבל אנחנו נזכרים בהם מאוחר מדי. הדמעה הזאת אשר נחבטת בקרקע היא לשם הרצון שיסלחו לנו אלה שכבר אינם יכולים. שוב יורד גשם, כמו בדמעה הראשונה שלי. זה יהיה קלישאתי להניח שגם אתם בוכים עכשיו, אבל בשלב הזה אני ניזון מקלישאות, מאמונות ומהרצון שתסלחו לי”.

ירדתי מהבמה תוך כדי מחיאות כפיים של איש התחזוקה. חזרתי הביתה. הדמעה אולי ירדה מזמן, אבל הפנים שלי חשו כאילו היא התמצקה ונותרה במקומה, לזכר אותו אירוע. זאת הייתה דמעה של חרטה ושחרור, היא לא הייתה גלולה מרה הפעם, אלא דבר מה המבטא שלמות. לא רציתי לבלוע אותה ולא להסתיר אותה. בפעם הראשונה לא התביישתי בה. הראיתי לכל אנשי התחזוקה, אני בוכה! וזאת לא בושה. בכי זה סימן לתהליך, זה סימן שמשהו בך משתנה, בכי זה סימן לאנושיות שהיינו רוצים להסתיר מאחורי מעטה בגרות.

אני אדם חופשי עכשיו, למרות הכל ובזכות הכל, ולמרות זאת לא פיצחתי את סוד ההצלחה. איני יודע מה לייעץ לבאים אחרי ואיני רוצה לצאת בהצהרות. הייתי רוצה לומר לכולם להילחם, תיאבקו בבגרות ואל תעיזו להשאיר את הילדות מאחור. אבל אני יודע כי קשה הוא המאבק. אתה נלחם בכדי לשמור על הזהות האמיתית שלך ואז שוכח מה היא, ואז אתה נלחם ונלחם כל חייך, על משהו שכבר אינך זוכר. אני לא רוצה לדון את ילדי העולם לחיים של מלחמות חסרות בסיס.

הייתי רוצה לומר לכולם להיכנע! הייתי רוצה שניתן מקום לבגרות, שנדע להכיל אותה ולהסיר את כל ההגנות ממנה. אנחנו צריכים לקבל את אשר נופל עלינו, תמיד. תשכחו את הילדות ותשאירו אותה מאחור כאשר זמנה אזל. אבל אז, ישכח עולם מדהים.

אולי צריך להכיר בעובדה שאנחנו אלה ששולטים בעצמינו. אנחנו אלה המחליטים מתי לזנוח את הילדות, אנחנו אלה הצועקים “ויהי ראשי אפור” והנה שערה אפורה צונחת על הכר, והנה נמאס לי מהחיים וגם אני צונח על הכר. אולי לחיות באשליה מיום היוולדנו עד מותנו זה הפיתרון? אנחנו שולטים בכל ואנחנו יודעים הכל.

 

התגעגעתי מאוד אל גן הילדים לאחרונה. הוא עורר בי מין זיקה לא ידועה לנדנדות החורקות שלא תוקנו מעולם. חריקת הברזל היא רעש הילדות שלי מאז. היה בי צורך להתלבש יפה, מהודר ככל שיכולתי. שמתי את הבושם הכי טוב שלי בכדי שלא אריח מרוב זקנה. יכולתי להשלות את עצמי שנים שהכל בשליטתי, ואילו כאן, לא יכולתי לרמות יותר, ידעתי שמשהו מושך אותי לעבר הנדנדה. התקרבתי אליה והתיישבתי. התחלתי להתנדנד מעלה ומטה. ראשי הסתחרר מעט. הרגשתי את החוויה שרציתי, להיות שוב ילד לרגע. נזכרתי שרומיאו הסביר לי מה זה מוות ואז הבנתי, אולי הילדות היא כמו גן שעשועים? בכל פעם מישהו חדש מגיע ולכן אחרים צריכים לעזוב? אולי זה בדיוק אותו דבר? אולי כשרומיאו הסביר לי מה זה מוות, הוא לא התכוון למה שאני חשבתי. אולי ראשי הסתחרר עד כדי כך שאני רואה אותו שוב, הוא גידל זקן לבן והחזיק מקל הליכה. אולי הוא לא באמת מת, הוא רק התבגר והזדקן כמוני? “יפה, ילד, תמיד ידעתי שאתה יכול. הילדות הייתה שלך לזמן מה, אבל אינך יכול להיות חמדן. הילדות תמשיך להתקיים גם בלעדינו ואל לנו לדאוג שתיכחד. אבל עליך לפנות מקום לאחרים, בדיוק כמו בגן שעשועים, זוכר? ועכשיו תפנה מקום לילדה החמודה פה, היא מעולם לא התנדנדה והיא מפחדת קצת, ההורים שלה רוצים ללמד אותה. אתה כבר היית פה הרבה זמן ולמרבה הצער, כעת אתה זר כאן וכולם מסתכלים עליך מוזר. תן לילדה לחוות את זה בפעם הראשונה.”

 קמתי, כמעט בלי לחשוב. ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. ראיתי איך הילדה התיישבה בחשש על הנדנדה ואיך תמכו בה הוריה שמא תיפול, ורציתי לראות איך היא תעשה זאת לילדיה שלה. ראיתי את רומיאו מחובק על ידה ומחייך, ידעתי שהוא מאושר. יצאתי מן הגומה של גן השעשועים עם חיוך של קנאה על הפנים. העיניים נעצמו לי אט אט והרגשתי שאני נופל על הקרקע. הובהלתי לבית החולים במהירות, כך נאמר לי, חשש להתקף לב, אתם לא תבינו, צרות של מבוגרים. היה לי מוזר לצאת מהממלכה הלבנה בפעם הראשונה, וכשראיתי שבגדו בי נשבעתי שלא אחזור אליה, והנה אני חוזר אל אותה ממלכה לבנה ואל אותם אנשים לבנים אשר התרוצצו מדלת לדלת.

“אדוני, עברת ניתוח והתעוררת לפני דקות אחדות. אם הזמן מתאים לך…”

“הזמן אף פעם לא מתאים לי, אבל בכל זאת, דבר.”

“מצאנו ספר בחפצים שלך. ספר בכתב ידך. אבל הכריכה חסרה בו. איך היית רוצה לקרוא לו?”

“מסע שלוש הדמעות.” עניתי.

“למה דווקא השם הזה, אדוני? אדוני? תקראו לרופא! הוא שוב מאבד הכרה! אדוני! תישאר איתנו, יש לך עוד הרבה זמן בינינו! אדוני!”

אני מניח שהגעתי לאיזו ממלכה חדשה, המקום הזה לא מוכר לי.

“למה?” שאל אותי ילד קטן שהתקרב אליי.

“סליחה?” שאלתי.

“למה דווקא השם הזה? מסע שלוש הדמעות.”

“ובכן, אני חושב שאתה יודע את התשובה.”

“ובכל זאת, הייתי רוצה לשמוע אותה מפיך.”

התיישבנו על הקרקע.

“הדמעה הראשונה שלי הייתה כשאיבדתי את רומיאו, כשאיבדתי את הילדות והתבגרתי. עולמי התנפץ לרסיסי זכוכית ששרטו את פניי עוד ועוד ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. רומיאו סיפר לי על מוות, הכין אותי לסוף שלו, אבל לא ידעתי שהוא מכין אותי לסוף בחיים שלי, לאחד מהסופים. הייתי מוכן לתחנה הסופית אבל לא ידעתי על התחנות שבדרך.

הדמעה השנייה הייתה  כשהבנתי שאיבדתי את היכולות שהיו לי עד כה, היכולות שחשבתי שיהיו איתי לעד. איבדתי את הרצון להסתכל בשעון ולספור את השניות בכל פעם שהשתעממתי. הדמעה השנייה נפלה כשהבנתי שמחוג השנים זז מהר יותר מהשעות.”

 

“והדמעה השלישית?” הוא שאל בסקרנות.

“ואת הדמעה השלישית אני משאיר לעולם, בתקווה שאשאיר אחריי משהו. הדמעה השלישית היא הירושה שלי.”

“אני מבין עכשיו. אני רוצה לתת לך את ההזדמנות להשאיר יותר, היית רוצה לחזור?”

“ובכן, אני מצטער ,אבל המסע הזה, אתה בוודאי מבין, בנוי לשלוש דמעות בלבד. שלוש דמעות  שכבר מיציתי. המסע הזה יהיה חסר משמעות ללא דמעות, ואני את תפקידי סיימתי.”

“אתה רואה את ערימת העצים שם? משם תפנה שמאלה ותגיע לאן שרצית.”

“תודה רבה לך.”

“בקשה אחרונה? אולי בכל זאת להתחרט?”

“רק עוד דבר אחד, הבטחתי לעצמי שעל הקבר שלי יהיו פרחים יפים בכדי שאנשים לא יפחדו ממני כשהם חולפים בבית הקברות. תטפל בהם בבקשה, בשמי.”

“אעשה זאת, מבטיח.”

הגעתי אל ערימת העצים ופניתי שמאלה, יותר מכך לא אוכל לספר. יש שמועות שירד גשם בבית הקברות. אולי זה המבול, ואולי הוא קיים את ההבטחה שלו, לטפח את הפרחים.

Liked the story? Comment below.

avatar