the short story project

search

אמונות תפלות

 בין השיחים חמק חתול שחור כפחם וחצה לפניו את המדרכה. אי נוחות החלה מטפסת במעלה בטנו, אך שאול גירש את המחשבות המטרידות. “סתם שטויות ואמונות תפלות” אמר לעצמו בקול רם והמשיך ללכת.

בכף ידו המונחת בכיסו אחז במטבע של 10 שקלים. זה היה כל מה שנותר לו. כבר ארבעה חודשים לא קיבל את שכרו. בכאב לב נאלץ לשבור את תוכנית החיסכון שבעזרתה קיווה שביום מן הימים אולי יצליח לרכוש לעצמו אופנוע.. כשאזל הכסף, המשיך לנצל בלית ברירה את זכות משיכת היתר עד אשר הבנק סגר לו את החשבון… אחר כך החל לווה כסף מקרוביו, מחברים שהכיר…  

בעל הבית לא הסכים יותר להמתין לתשלום דמי השכירות עבור החדר שלו. “עד סוף השבוע, לא יותר”  אמר לו אתמול בכעס, “או שתשלם, או שתעזוב!” 

המשיך לבוא כל בוקר למפעל, לעבוד ליד מכונת כיפוף הפחים. קיווה שהעניינים יסתדרו איכשהו…

“זו רק בעיה זמנית” חזר והבטיח המנהל לעובדים, “סבלנות, תוך מספר ימים תקבלו את המשכורות”.

כבר מרחוק הבחין בעשן השחור. פיו היה יבש. הוא חש צמא, בדמיונו כבר עמד ליד ברז המים הקרים…

אך כשקרב, ראה את חבריו מתגודדים לפני הפתח. לידם בער צמיג מעלה עשן… בהלה אחזה בו. ברגליים כושלות קרב אל החבורה. שוב נזכר בחתול השחור… 

” ווסרמן, מה קרה?” שאל את מנהל העבודה.

“תראה בעצמך” החווה ווסרמן לעבר השלט שהיה תלוי על השער.

האותיות השחירו מול עיניו..  “המפעל סגור עקב פשיטת רגל”.

 כל היום עמדו הוא וחבריו בשמש הקופחת. שותקים, המומים, פניהם קודרות, פוכרים ידיהם בייאוש… מצפים לנס. חוששים לעזוב, שמא תופיע הגאולה דווקא בהיעדרם… אך לבסוף החלו האנשים אט, אט להתפזר…

אחוז ייאוש עמוק, עשה את דרכו לכיוון השוק. קיווה למצוא שם שיירים בהם יוכל להשביע את רעבונו. הלך בראש מורכן, בטנו מקרקרת, מוחו ריק ועיניו הכבויות נעוצות במדרכה ונמנעות ממבטי העוברים והשבים.

לפתע ננער כאילו פגע בו משהו. טפיחה לחה נחתה היישר על פדחתו. עמד נבוך ומישש ביד מהססת את ראשו. חש במרקם הנוזלי הדביק… עיניו הביטו בתיעוב בחומר הירקרק המגעיל שדבק באצבעותיו.

“כוס אמממו..” פלט והחל מנקה את ידו על גזע העץ.

לרגע חלף בו זיכרון ילדות ישן. משפט ששמע מאמו, “ציפור חירבנה לך על הראש – סימן למזל גדול!”     

הביט למעלה, חיפש ולא מצא… “כוס אמק..” המשיך לקלל בזעם אין אונים, “איזה מזל ואיזה נעליים..”.

ופתאום הבחין בו.. בין הענפים. כוכב זוהר, מחייך, מתיז ניצוצות ואחריו שובל ארוך בצבע כחול כצבע השמיים… השלט הגדול שעל גג ביתן מפעל הפיס הכתום הכריז:

השבוע הפרס הגדול בלוטו 5,000,000 ₪. גם אתה יכול להיות מיליונר…

אף פעם בחייו לא קנה שאול כרטיס פיס. לא האמין בהגרלות. “כולם גנבים” היה אומר תמיד, “מסדרים את ההגרלות לחברים שלהם. מי יכול לבדוק אותם?”

אך רגליו כאילו נשאו אותו מעצמן. המוכר המשועמם ישב בפנים וקרא עיתון. שאול שב ומישש את המטבע שבכיסו.. “זה טיפשי” חשב, “אבל אולי בכל זאת? במצבי, מה כבר יש לי להפסיד?”

“סליחה.. ” פנה למוכר בקול מהוסס, “כמה זה.. הלוטו הזה?”

המוכר הרים עיניו מעל העיתון. על פניו הייתה הבעה מופתעת, רוב לקוחותיו הכירו היטב את הטפסים…

“יש כל מיני אפשרויות” חייך, “יש טופס של ניחוש אחד, יש טופס של עשרה ניחושים עם הגרלה אוטומאטית במחשב, יש טופס של עשרים טורים… תלוי מה אתה רוצה?”

שאול תהה אם הכסף שבכיסו יספיק. “כמה עולה טופס של ניחוש אחד?”

“5 שקלים”.

“טוב, אז תן לי שניים” אמר בהחלטיות.

שעה ארוכה הטריח את המוכר עד שהבין כיצד עליו למלא את הטפסים. אחר כך התרכז… כאילו מעצמם החלו המספרים להבליח בזה אחר זה במוחו. שאול רשם אותם ביד רועדת בתוך המשבצות.

“בבקשה” אמר למוכר והגיש לו את שני הטפסים יחד עם המטבע.

המוכר העביר באדישות את הטפסים במכונה שהחתימה אותם בחותמת כחולה. “בהצלחה” אמר.

“רגע אחד” נזכר לפתע שאול, “מתי ההגרלה?”

“היום בערב” השיב לו המוכר, “אנחנו מדביקים את התוצאות בחוץ על הלוח, תוכל לבוא מחר לבדוק”.

 

שאול חש התרגשות משונה. הרעב שקודם הציק לו נעלם עתה כליל. “חמישה מליון שקל, מחר יהיה לי חמישה מיליון שקל”. נזכר בכסף שחסך לקניית האופנוע. הספיק לחסוך שלושת אלפים ומאתיים שקל. חסרו לו רק עוד כמה מאות שקלים.. בימי ששי נהג להסתובב בין המוסכים שבעיר התחתית. בדק מחירים, השווה.. ידע שניתן היה להשיג אופנוע משומש במצב סביר בארבעת אלפים…

“כעת אוכל אפילו לקנות אופנוע חדש” חלף הרהור במוחו.

התרגשותו הלכה וגאתה. סכום הזכייה הענק סחרר את ראשו. “רגע, למה לי בכלל לקנות אופנוע?… יותר טוב מרצדס ספורט אדומה, עם גג נפתח…”.

“עזוב, זה סתם שטויות” ניסה לצנן את התלהבותו, אבל אז שוב נזכר בציפור… אצבעותיו נגעו בשערו.. עדיין יכול היה להרגיש ברטיבות.. מיד גמר בליבו שלא ירחץ ראשו עד לאחר ההגרלה.  

האנשים ברחוב הביטו בתימהון באיש הכחוש עם כתם הלשלשת על שערותיו שהלך ודיבר לעצמו בהתלהבות כשחיוך גדול נסוך על פניו.

למחרת כשהתעורר חש מטושטש. ראשו כאב. אמש שוב שכב לישון בלא שהכניס אפילו פירור מזון לפיו. ואז שוב נזכר…

בבהלה החל מפשפש בבגדיו.. נרגע רק כשמצא את הטפסים בכיס חולצתו. שוב התבונן במספרים.. בשניהם רשם את המספרים שעלו במוחו…2…9…17…19.. 26… רק המספר האחרון היה שונה. באחד 33 ובשני 37  המספר הנוסף היה גם הוא זהה בשניהם- 7, מספר המזל. שאול עצם את עיניו, נישק את טפסים ושוב עלה חיוך האושר על פניו…  

“רגע” חלפה מחשבה במוחו, “ההגרלה כבר התקיימה אתמול…” ומיד זרק מעליו את השמיכה ונחפז לקום.

יצא מהבית בסערה, כשהוא מכפתר את חולצתו תוך כדי הליכה.

כשקרב לביתן האט את הליכתו והמתין קמעה עד ששבה נשימתו לקצבה הרגיל. רק אז הוציא מכיסו את הטפסים ובחן את המודעה המודבקת על קיר הביתן. חש את ליבו הולם בחזהו.

להלן המספרים שעלו בגורל : …2… 9… 17.. שאול עצר את נשימתו. ליבו הלם בפראות. שורת המספרים ריצדה מול עיניו …2… 9… 17..  ..19.. 26.. 33.. למטה בתוך משבצת כחולה נרשם המספר הנוסף     7      .  

“זכיתי, זכיתי, זכיתי” החל שאול צועק כמטורף. הוא תפס את ראשו של המוכר בשתי ידיו והעתיר על פניו נשיקות. אחר כך הניח את הטופס על הדוכן מול עיניו הנדהמות…

המוכר ההמום נטל את הטופס והשווה אותו בזהירות לתוצאות שהופיעו בעיתון הפרוש מולו.

הבעת פניו השתנתה. “מה אתה מבלבל את המוח?” השליך בכעס את הטופס לעברו, “בכלל לא זכית. אין לך אפילו ניחוש אחד”.

“אבל.. תסתכל… תבדוק עוד פעם” צרח שאול, “יצא לי בדיוק כמו המספרים במודעה שתלויה בחוץ”.

“אוי ואבוי..” נאנח המוכר, ” המודעה בחוץ היא משבוע שעבר, את זו של היום עוד לא קיבלנו…”

 

אליה הרצברג, פברואר 2005

 

*            *             *

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments