Write Stories

גלדיאטור -

במרתפים של ליידי דייויס

בהשראת סיפורים אמיתיים

 

תום החזיק אותי בכיסה והצמיד לי צ’ייסר לפנים.

“מילים אחרונות?”

” אני.. אה..” ניסיתי להגיד אבל אתה יכול להוציא רק הברות אחרי בקבוק של המשקה הכי זול שאתה יכול למצוא. הוא צחק והניח את השוט על השולחן תוך שהוא עוזב אותי וקם לעמוד ליד המעקה.

“רק תחשוב על כול מה שהצלחנו לעשות” אמר עם חיוך ממזרי, “רק בעוד 3 דקות ו 14 שניות “.

ואני מתוך מסך הערפל שטשטש את המחשבה שלי ידעתי על מה הוא מדבר.

מטעני טרי-ניטרו-טולואן  C6H2(NO2)3CH3  שנגנב ממעבדות כימיה הולכים לעבור  2C7H5N3O6 → 3N2 + 5H2O + 7CO + 7C, 2C7H5N3O6 → 3N2 + 5H2 + 12CO + 2C בתגובת שרשרת רקורסיבית שתהיה בלתי הפיכה, והמעגלים החשמליים של השרתים יתחממו, מה שידרוש מערכת גיבוי של גנרטורים ממוגני מערכת Twofish128Bit שנפרץ במהלך החודשיים האחרונים בחוות המחשבים טאוב בעזרת 12 מחשבים שכולם חשבו שלא עבדו.

אני יודע את כול זה כי תום יודע את זה.

מבעד לעשן שהוא נשף והתערבל, לרגע עצרתי להביט בקמפוס הדומם בשביל להיזכר איך הכול התחיל. זה הכול היה קשור לבחורה אחת בשם נטע.

במשך חצי סמסטר לא הפסקתי ללמוד, אחרי 3 שנים ופתרון אינספור בחינות הכול נראה כמו העתק של העתק. מביט במסך מחשב שעות עד שהשמש עולה, מגיע לכיתה בשביל עוד הרצאה ומנסה להבין מה המרצה משרבט, והמתרגל מנסח.

אם כי היום היה שונה מבדרך כלל, כנראה יום שלישי ע”פ ציור המע’ הדינאמית לא ליניארית שהמרצה עשה על הלוח. כן, לאט לאט התחלתי להבין באיזה שיעור אני.. היה לו מצב רוח נמרץ על הבוקר, כנראה בגלל המטלה החדשה שהוא חשב עליה.

“תעתיקו את המערכת הזאת למחברת” אמר בעליזות לא אופיינית.

“אני רוצה שתנתחו אותה ע”פ כול הקריטריונים שהגדרתי לכם. תמצאו משוואת תנועה, פונק תמסורת, הסדר של המערכת. ברגע שתגיעו לפתרון תסבירו לי למה זה לא פיזיקאלי ותמצאו דרך אחרת לכתוב את המשוואות. תמצאו במרחב את המעטפת המקסימאלית… “

זמן, זה מוזר שאתה מסוגל להגדיר אותו ולכמת אותו כחלק בלתי נפרד מהמארג הזה שאנחנו קורים לו יקום. אתה יכול להסביר בדיוק היכן אתה נמצא לא פחות טוב משאר המימדים שאתה מכיל, הרי מבחינת שקילות הוא אותו דבר. כמו רכבת שנוסעת בכיוון אחד ומגדיר כול רגע ורגע, ובכול זאת, אני לא מבין לאן הוא נעלם.

הבטתי מהחלון של הקרון, תוהה עד כמה זה נשמע נדוש שאני שואל את עצמי אם זה אני שחולף על העולם או העולם חולף על פני, עד שהתחלתי לקבל סחרחורת מלהסתכל על כול העצים והבניינים חולפים מהר וחשבתי שאני הולך להקיא.

“אוכככ” מלמלתי לעצמי. הסתכלתי על הנוסעת שהייתה בכיסא מולי ושמתי לב שהיא שמעה אותי. היא הסתכלה עלי במבט שלא הצליח להסתיר את העובדה שהיא חשבה שאני מוזר. אז החזרתי לה מבט נזעם קלות של “לא אכפת לי”, היא לקחה את התיק שלה ופשוט קמה והלכה משם.

“כן, כן תלכי” אמרתי לעצמי יותר מאשר לה בשביל שלא תשמע אותי הפעם.

“חתיכת בת..” שילבתי את הידיים ונשענתי בשביל לשים אותם על השולחן הקטן שהפריד בין הכיסאות ומייד אחרי זה את הראש שלי ועצמתי עיניים. דפים של תרגילי בית מתעופפים עם סימני X התחילו להציף אותי. רק המחשבה על כך שמחכים לי 3 עבודות להגשה לסופש הוציאו לי את החשק להתעורר מהסיוט הזה.

“אתה יודע שמספיק לחשב את תגובת התדירות באפס בשביל למצוא את הערך של שני תהליכים בזמן אינסופי?”

הרמתי את הראש בשביל לבחון את הבחור שהתיישב מולי מבלי ששמתי לב.

“עם הצבות פשוטות והגיון בסיסי אתה יכול לפתור כמעט כול דבר” הוא אמר, מביט דרך ההשתקפות של החלון בי. רגע אחרי זה יישרנו מבט, מספיק בשבילי לקלוט עד כמה הבחור הזה לא מחובר למציאות.

“ואתה אומר את זה כי?…” שאלתי בעוקצנות תוך שאני מזדקף ומתיישב יישר.

“תיארתי לעצמי שהיית מיואש מהתרגיל” הוא אמר עם חיוך קל וחזר להביט מהחלון. הסתכלתי על המחברת הפרוסה לפני, הבחור הזה שלא ראיתי מעולם הרגע פתר לי תרגיל שישבתי עלי במשך שעתיים וחצי. הרמתי גבה בסקרנות.

“לכול קבוצת מאורעות סטוכסטית יש מרכיב שתופתע לגלות שהוא לא מקרי”

“אתה רומז לי משהו?”.

“רק מציין עובדות”.

“סטודנט?” שאלתי.

“כן”, “מה לומד?”, “הנדסה דיפוזיבית מתחדשת”. הבטתי בו בהשתוממות, “לא שמעתי על הנדסה כזו”. הוא חייך וצחק על זה שהוא כבר שמע את השאלה הזו מספר פעמים. “כן, אתה לא הראשון שאמר לי את זה. אנחנו קבוצה קטנה של נרשמים”.

“איזה סמסטר?”, “7”, “גם אני שבע”. הוא הסתכל עלי בציניות ” איזה עולם קטן”. הגיע תורי הפעם להסתכל על החלון.

“האמת היא שאני מכיר אותך” הוא אמר ושלח יד לכיס שלו ושלף מעטפה קטנה. הבחור הזה נשמע מפוקפק יותר ויותר.

“כן כן, כול יום חמישי שעה 5” אמר, מנסה להישמע כאילו הוא אומר את האמת.

 “מוזר אבל אף פעם לא ראיתי אותך, איפה אתה גר בכלל? “שאלתי,”במעונות”, “אז מה אתה עושה על הרכבת? “הוא חייך חיוך ממזרי שעוד יצא לי לראות כול כך הרבה “רק הולך לפי הספר” וקרץ לי. הוא קם מהכיסא וניגש לבחורה דתייה צעירה, תפח לה על הכתף והושיט לה ספר קטן עם סימניה, “מצטער להפריע לך אבל נפל לך הספר הזה” הבחורה הושיטה יד מהססת ולקחה את הספר, “תודה” היא אמרה בביישנות. הוא חייך  בנחמדות, סובב את הראש שלו להסתכל עלי פעם אחרונה והלך לקרון הבא.

צחקתי לעצמי על העובדה שהמפגש הזה היה כול כך הזוי, מה לעזאזל הסיפור של הבחור הזה? נענתי את הראש שלי ולקחתי שאיפת אוויר מסכמת על האירוע הקטן הזה שהרגע התחולל. הסתכלתי שוב על הבחורה הדתייה ובדיוק ראיתי אותה פותחת את הספר בעמוד עם הסימנייה, קוראת בקצרה ופוקחת את העיניים בתדהמה,  היא מייד סגרה את הספר והעיפה מבט לכול הכיוונים. מה שהיה כתוב שם בהחלט לא היה אורתודוקסי, גיגחתי לעצמי על זה שהייתי כול כך שנון. פתאום היא קמה והלכה לכיוון שהוא הלך. הייתי חייב להודות שלא ידעתי למי היה פרצוף יותר מופתע, לי או לבחורה הזו לפני רגע.

שלושת הימים חלפו יותר מהר משהספקתי לשים לב, וכבר מצאתי את עצמי פונה חזרה לחיפה.

ב 20 עטים וחמש מחברות שמוכנות להישלף בצורה שיטתית עם מיומנות שרק הולכת ומשתבחת, אפשר לומר שהייתי מוכן לפתוח עוד דף חדש השבוע.

יש את הרגע הזה בכול פעם שאני מניח את הרגל על המדרכה כשאני יורד מהאוטובוס ופונה למעונות, הרגע הזה שאני יודע שאף אחד לא ייקח לי. אותו אחד שהגעתי למסקנה באיזה בוקר כמו זה שהוא הדבר היחיד שכנראה יחזיק אותי בימים הבאים. שלווה שנופלת עליך כשאתה עולה בשביל לקראת השדרה הראשית, פונה למדרגות לבניין, נכנס לדירה ומגלה שמשפחה של חזירי בר פרצה לך לחדר. חתיכות של ריפוד מהכיסא שלי מעורבבים עם נייר וכנראה ארוחת הבוקר שלי מפוזרים,  עם רסיסי זכוכית.

ככול הנראה שהם הריחו שאריות אוכל, יחד עם זה מישהו השאיר דלת לא נעולה כשהוא עזב. שמטתי את התיק שלי על הרצפה ותפסתי את הראש שלי בשתי ידיים, פשוט לא מאמין. מדמיין אותם עוברים אחד אחד במסדרון ומתחילים להשתולל. אם כי הייתי מופתע מכמות ההרס שהם מסוגלים לעשות.

השולחן כולו הפוך והמיטה שבורה לשניים. הכיסא בכלל עף דרך החלון ושכב בבוץ בגינה בחוץ מוקף ברסיסי זכוכית, הקטע עם הכיסא היה די מוזר. ניסיתי להבין איך חזיר בר הצליח לזרוק אותו דרך החלון כשהשותף שלי קרא לי “היי, ראית את זה?” הסתובבתי אליו בשביל לראות על מה הוא מדבר. “מישהו כאן ממש אהב אותך”,הוא סגר את הדלת ופשוט הפסקתי לנשום לרגע. הם מרחו חרא על כל הקיר הצמוד לכניסה, זה כבר היה ממש מוגזם, “וואט דה פאאק!!” קיללתי את כול חזירי הבר באותו רגע שהרסו לי את הבוקר הזה.

גררתי את הרגליים ברחבי הקמפוס, בשעה מאוחרת, עייף ומיואש. התופת של הבוקר עולה שוב ושוב כמו קלטת שרוטה. בהתחלה עוד שקלו להפקיד לי חדר אחר, אבל לאחר שיחה עם שאר השותפים הם החליטו להטיל עלי את כול האחריות. ברוב קולקטיבי הם העדיפו לומר לוועד מעונות שאני התעלמתי מנהלים בשביל שהכול ייפול עלי מאשר שיתחלק בין כולם. ממה שהבנתי הם גרמו לזה להישמע כאילו עשיתי את זה בעצמי.

הייתי באמצע להקיף את האובליסק בפעם ה… לא היה לי כוח אפילו לחשוב על מספר הפעמים שהגעתי אליו רק בשביל לבחור דרך אחרת שאולי תיקח אותי. החלטתי להמשיך ישר בשדרה, עובר על כול מה שאני צריך להספיק מחר, ושוקל למצוא פינה שקטה בין השיחים בשביל לישון.

זה היה אחרי כמה מטרים כשהבחנתי במישהו יושב על המדרגות אבן ומנענעה את היד שלו בתנועות ליטוף. צעדתי אליו בשקט בתקווה שלא ישמע אותי ופתאום קיבלתי את התחושה שאני מכיר את הבחור הזה. הוא פשוט ישב שם וליטף חתול ג’ינג’י באמצע הלילה.

“היי” קראתי לו, מנסה לגרום לזה להישמע כאילו אנחנו ממשיכים בשיחה שלנו מאיפה שהיא הסתיימה פעם שעברה.

“אהה, היי, מה נשמע?” הוא אמר בחצי הפתעה מצורפת בחיוך. “מה אתה עושה פה בשעות האלה?” שאלתי.

“מה אתה עושה פה?” הוא אמר בהחלטיות.

הסתכלתי עליו לשנייה, מתלבט אם יהיה אכפת לו בכלל לשמוע מה יש לי לספר, ומייד אחרי זה הסכמתי עם עצמי שהוא אחד שמבין בדברים האלה.

“אתה לא תאמין מה קרה לי היום”.

זה היה בשביל מעל מעונות הסנאט כשבדיוק סיימתי לספר לו הכול, וזה כשעוד בזמן ההליכה שלנו ראיתי אותו זורק את החתול הג’ינג’י לתוך פח זבל שכנראה היה מאוכלס כבר בחתולים, כי רגע אחרי זה שמעתי יללות וכול המיכל התחיל לשקשק. היה משהו לא מוסבר בבחור הזה.

“וזהו זה, אין יותר” הוא אמר, מנסה להישמע באופן שמסביר שככה זה בחיים. התיישבנו על ספסל עץ, משקיפים על כול הטכניון.

“עד שסוף סוף הייתה לי סיבה להמשיך, הרגע הזה שאני יכול לנוח” אמרתי, אוחז את הידיים מולי באנקה מתוסכלת על הדבר הזה שנלקח ממני.

הוא צחק והדליק סיגריה באלגנטיות, מניף את היד בזריזות ומכבה את הגפרור ברוח.

“אתה יודע מה זה הרחבה ספקטראלית אסימטרית בסיבים אופטיים?” הוא שאל לפתע. 

“אתה מתכוון למודולציית פעימות מושרית של חבורת גלים?” שאלתי בהססנות, מנסה להבין לאן הוא חותר.

“עבור פולריזציה אי ליניארית ארעית חסרת התאמה?” הוא הוסיף ונתן לי מבט בוחן.

“אלא למה עוד זה יכול להיות” אמרתי בפסקנות והחזרתי לו מבט.

הוא נפתר מהגפרור עם תנועה נוספת של היד, משליך אותו בסבסוב שהזכיר לי פרסומות אזהרה על שריפות ביער וחזר להסתכל על הנוף. אני עוד המשכתי להסתכל עליו, רואה אותו יונק עשן ונושף אותו בנונשלנטיות, חיכיתי לתשובה. “מה זה קשור בכלל?”.

הוא חייך את החיוך החלקלק שלו והביט בי בחצי פנים וגבה מורמת “למה נראה לך שאנשים כמונו יודעים דברים כאלה? זה חיוני לנו מאיזושהי בחינה?” הוא סיים כשהוא עוד משאיר את הגבה שלו מורמת, אבל הפנה את הפנים שלו אלי.

“לא. הסיבה היחידה שנדע דבר כזה היא בשביל להצטיין בקריירה שהובטחה לנו שתספק את הצורך שלנו להתקיים יותר ממה שאנחנו עכשיו, לתת לנו תחושה של הגשמה עצמית ותרומה כוללת, למלא חלל של סקרנות”, הוא החזיק את הסיגריה במאונך לשתי אצבעות שהופנו אלי, “אם כך מה אנחנו?” הוא שאל בצורה מכרעת.

“סטודנטים” אמרתי בהסכמה.

“בדיוק, פסק זמן, פשטות, להקים בר עם החברים שלך, אף אחד מהם לא מעניין אותנו, כלומר הם כן, אבל אנחנו לא עושים עם זה כלום” …..

“אבל מה עם מסיבות באולם השקוף ויום הסטודנט?” שאלתי בהתרסה, לא מוכן להניח לו לשלול את המקום הזה לחלוטין.

“פאק דא אולם השקוף ויום הסטודנט, אתה לא רואה שזו בועה, שזה רק מעוור אותך למה שבאמת קורה פה?” הוא אמר במבט רציני, עומד על כך שהוא מתכוון לזה.

“אם אתה כול כך משוכנע בזה אז למה אתה עוד ממשיך ללמוד?” הנחתתי עליו במכה סופית, מדמיין את העשן מהסיגריה שלו מתגבש ל   K.O. אפרפר שמרחף ביניינו. הוא הסתכל לי טוב בעיניים למשך כמה שניות וקם לפתע.

“בוא איתי”.

הלכנו בחורשה לכיוון לידי דיוויס, כשלאורך הדרך אני שומע רשרוש בשיחים ונהמות חזירים, עד שהגענו לקפיטריה בתחתית ההבניין.

הוא ניגש לדלת פלדה הגדולה בכניסה ופתח אותה בהנפה מהירה, שקצת הפתיע אותי. “אתה פרצת להם את הדלת?” שאלתי והבטתי בו בחשד.

“זה היה פתוח אל תדאג” הוא אמר לי ומיד נכנס לחשכה. הוא הוביל אותי בין השולחנות עד שהגענו  לדלת האחורית של הקפיטריה, זו שמובילה לגרם מדרגות של הבניין. טום פתח וצעד לדלת ממול שמובילה לחדר מכונות.

החדר מכונות הענק היה מואר בניאון בין צינורות תשתית שהיו לאורך הקירות, דודי מים כחולים ענקיים עמדו לאורך החדר, ולכיוון פנים הבניין היה מסדרון עם קירות בטון חשוף שהובילו לפינות עמוקות יותר.

 המחוג בשעון היד שלי הצהיה כבר על 2 וחצי בלילה.

“בשביל זה אני עוד נשאר פה” הוא הצביע על אחד הדודים שעמדו בפינה של החדר, הוא ניגש לדוד ונתן מכה במסגרת ברזל מספיק חזק שדלת קטנה תיפתח בתחתית, בסגנון שמוסכניק היה נותן מכה לפנס באוטו בשביל שיעבוד.

הוא תחב את הידיים בתוך הדוד והוציא שתי מכוניות קטנות מלאות קורי עכביש והניח על הרצפה.

הסתכלתי על המכוניות ששכבו על הרצפה בינינו עם תחושה של פספוס.

הוא הסתובב אלי עם החיוך הממזרי והתקרב אלי עד שהוא הניח את היד שלו על הכתף שלי “רוצה לנסות?” והושית לי שלט VELOX מיושן. הסתכלתי עליו ועל השלט לרגע.

“אז מה אתה רוצה לעשות עם זה?” שאלתי עם מבט פזור לחלוטין מהשעה ומהרעיון להתחיל לשחק בפאקינג שתים וחצי בלילה.

“תשחק מולי” הוא הביט בי במבט מלא צפייה והתלהבות, משהו שנתן לי תחושה שהוא אף פעם לא שיחק עם מישהו.

כן, נראה לי זה בדיוק הזמן לספר לכם כמה דברים על תום:

תום עושה את רוב הלימודים שלו בלילה, הוא אומר שהוא לא הגיע להרצאה אחת מאז השבוע השני שלו בלימודים, כולל הגשות. הוא מגיע רק למבחנים.

הוא הקים מועדון שחמט נכשל בקמפוס אי שם בסמסטר שני ועשה משרת סטודנט בתור עוזר תחזוקה בחדר שרתים של תאוב.

“למה?” אתם שואלים, אובכן זה מאפשר לו בזמן הפנוי לכתוב קוד שדרוג בתשתית מחשבים עם אפשרות לגישה לאתרים של תרגילי הבית ולאוסף הפתרונות של הסטודנטים והמרצים. 

כול ההודעות מערכת שאתם מקבלים על זה שהשרתים יהיו מושבתים בשעות 6 עד 6 וחצי בבוקר ממשה ברק? אז זה היה הוא.

“אז איפה אתה ישן?”

הגענו למעונות בדממת הלילה, טום חובט בקירות של המעונות בבניין 126, הוא לקח אותי במסדרון לקצה הבניין ופנה לכוך של המדרגות שיורד לחדרים ונכנס בדלת ימין, בלי מפתח וכמו ששמתי לב גם בלי ידית.

החדר עצמו היה נראה כמו מחסן עצים ישן ששימש בתור מאורת הומלסים מרוב כל האבק והציוד השבור, מיטה קרועה עם קפיצים שבלטו החוצה שכבה מולנו. ממה שכבר למדתי עם טום לא הייתי מופתע אם הוא שכר את החדר הזה או פרץ אליו.

היו אין ספור חוברות לימוד בכימיה והנדסה וכמעט כול סוג של מגמה של לימודים שהיה בטכניון ששכבו בערמות בחדר, הדייר הקודם שחי פה היה מתבודד.

“זה אני” הוא הצביע על המיטה השבורה במפלס העליון של חדר מחולק לשנייים, כן מעונות עזה, “זה אתה” הוא פנה עם היד למזרון צבאי ירוק דוהה ששכב למטה.

“שירותים למעלה אם אתה צריך, כמובן שאתה תמיד יכול להשתין בחוץ.. לא באמת אכפת לאף אחד” הוא אמר בנונשלנט וקפץ על המזרון שלו ונרדם בערך ברגע שהוא נחת עליו.

ירדתי למטה הנחתי את התיק שלי בצד ושכבתי אחורה על המזרון, מתפלל שאין פשפים או סקרביאס, לא יודע איך אני מעדיף לישון פה מאשר בשיחים בחוץ. … כמה ששנאתי את את החיים שלי באותו רגע. הסתכלי על התקרה של החדר המסריח הזה וראיתי קורי עכביש תלויים.

ממשיך לחשוב על כול ההחלטות השגויות שלי בחיים, איך שאני צריך להסביר להורים שלי שאני נושר מהלימודים, מאיפה אני מוצא כסף בשביל לשלם על המעונות, ועוד הייתי בטוח שכבר הכול היה מסודר אצלי בחיים, מבלי ששמתי לב נרדמתי.

היא נשענה על מעקה בשדרה בפארק אי שם בדניה, משקיפה לתוך עמק לכיון הים עם השמש משתקפת בשובלים ארוכים מתוך המים באופק. הסתכלתי עליה, השיער שלה מתנוסס ברוח קלה. היא הפנתה את הראש שלה אליי והביטה בי, עיני השקד שלה קולטות את קרני השמש מהזוית שהיא עמדה. “תזרום” היא אמרה בקול הרך והנשי שלה, ובקלילות קפצה בצלילה מעמידת ידיים מעבר למעקה. “לא!” צעקתי ורצתי למעקה מסתכל למטה.

קמתי בתנופה מהמזרון. “פאק אני צריך להפסיק עם החלומות המוזרים האלה” אמרתי לעצמי, הסתכלתי על השעון וקלטתי שאני מאחר לשיעור כבר ברבע שעה.

הסמסטר, כמו כול סמסטר חלף ברפרוף מבלי שאפשר להבחין בו בכלל, עסוק במטלות הרגילות של הקיום, קם לצחצח שיניים בשירותים המשותפים, ריח של שמן מהמטבח במסדרון, ריח של סירחון מהתאים מאחוריי. ניגון של מוזיקה ערבית חזקה וריח שרוף של נרגילה אופף את הבנין מהקומה העליונה.

העומס בלימודים גורם לך להיות עסוק, לא להתרכז בעצמך או בחיים שלך או בכול שאיפה אחרת שהייתה לך שאמרת לעצמך שתעשה כשתהיה גדול. כול יום כמו שבוע וכול שבוע כמו יום. ממשיך לישון בחדר המסריח עם טום בתור ברירת מחדל, במקום להתווכח עם ועד הסטודנטים או ועד המעונות על החדר המסכן שהיה לי.

רוב הזמן לא הייתי רואה את תום עד הערב כשהיינו נפגשים בחדר, לפעמים חשבתי שאני רואה אותו בדשא או בכול מיני פינות בקמפוס, ובנסיעות בסוף שבוע הביתה.

זה היה מעניין להיות איתו, כול פעם שהיינו הולכים לחדר המכונות בערב אחרי שכול האורות היו מכובים הוא היה מראה לי משהו חדש שהוא עובד עליו, לרוב זה היה ציוד מיותר שהיה פסולת ממעבדות המחקר, לפעמים פשוט שטויות שהוא היה מוצא.

זה היה בפעם באחד הערבים מאוחר ששיחקנו במרתפים של לידי דייוויס ששמענו צעדים במסדרונות של המרתפים. ואני חייב להגיד שהיה מאוחר, אבל אני מתכון מאוחר מעבר לסביר לאמצע סמסטר באמצע השבוע, סטונדטים לא היו נשארים עד השעות האלה רק במקרה הנדיר שהיה להם הגשה של פרויקט גמר למחרת, והיו מעבירים לילה לבן בחוות מחשבים, מעין טקס מקובל לסטודנט המצוי לדחות את כול העובדה עד הרגע האחרון.

הרמתי את הראש והסתכלתי על תום בדאגה, מהנהן לכיוון המסדרון ומסמן עם הגבות על המכוניות וכול הציוד שהיה זרוק על הרצפה, מבין שאין לנו זמן להחביא את הכול עד שיגיעו אלינו.

באופן די החלטי הוא נתן לי מבט רגוע, מהנהן בקלות עם חצי חיוך מבטיח.

שלושה סטודנטים ממורמרים שצעדו בדממה נכנסו לרחבה במרתף, לובשים תיקים גדולים ומבטים עייפים, לקח בדיוק רגע אחד בשבילם לזהות אותנו ולעצור בפתאומיות.

בדממת הלילה כולנו עמדנו והסתכלנו אחד על השני, הם, עם מבט של חצי תמיהה חצי עייפות על הפנים שיצר הבעה די משעשעת שהזכירה לי אנשים עם תסמונת דאון, ואנחנו שדי התחלק לשניים שמצד אחד אותי עם מבט מתוח ומלא צפייה למה שיקרה עכשיו שבפעם הראשונה מישהו מגלה אותנו במרתפי הבניין, במקום שאף אחד לא היה אמור להיות בשעות האלו של הלילה אחרי שנועלים, ומצד שני את תום, שמעולם אי אפשר היה לדעת מה יכול לקרות איתו.

לא הבנתי עד שעברו חודשים מהפעם הזו למה באותו רגע תום לטש מבט חד כול כך מלא בהתרגשות וטירוף בזמן שעמדנו שם, הייתי בטוח שטום הולך לקפוץ משם כמו חלקיק במנהור קוונטי, מצליח בפעם הראשונה לעבור את הקיר באופן הסתברותי מלא לנגד עיניי.

אבל תום לא ברח והסטודנטים לא הלכו משם.

אחד מהם התסכל על תום, ואז על הרצפה איפה שהיו מונחים חלקי מכונית ועשרות חוטים בצבעים שונים שהיו מפוזרים על גבי הבטון הקר ואז החזיר את המבט לתום.

בלי מילים מיותרות הבחור הניח את התיק שלו על הרצפה ושלף מבפנים רובוט קטן ומסכן שהיה חצי בהרכבה והראה לנו אותו.

“אפשר להצטרף?” הוא שאל, מביט לעבר שני חבריו מנסה לראות לאן המצב יוביל.

תום הציץ לעברי ואז פנה לבחור. “בטח, רק תניחו את התיקים בצד”.

גילינו שאנחנו לא לבד במחשבה הזו של משמעות חסרת תכלית בתור סטודנטים, ושיש עוד שגם מנסים להגשים את עצמם בתור מה שהם ציפו להיות בדרכים שלא חשבנו שאפשר.

היה בחור שהיה יושב בסוף הכיתה ותמיד הייתי רואה אותו שעות בספריה לומד, בחור שקט שכמעט ולא דיבר עם אנשים, אבל בלילה כשהוא היה מגיע הוא היה בנאדם אחר לגמרי בהתלהבות שלו.

לאט לאט כול פעם בערב אחר שהיינו מגיעים בשעות הלילה המאוחרות היה מצטרף סטונדט שלא היה, גם ממורמר על החיים, גם בא לחפש ישועה ומשמעות.

המפגשים עצמם היו מצב של כאוס בלי שום מטרה, סטונדטים מפיזיקה היו מקיימים בצד של החדר חישובים על פתרון משוואת מקווסל ושרדינגר על בעיות זרימה בפלזמה. סטונדטים בתכנה הביאו את המחשבים שלהם ופרצו למשחקי מחשב בשביל להכניס גרסאות של גרפיקה משופרת.

המתח וההאכזבות היו לפעמים קשות בנסיון לפתור מערכת או לגרום לה לעבוד כמו שרצית, אבל בסוף כול לילה היית יוצא מזוכך, מרגיש טהור. זה היה נותן לך סיבה לעשות את השיעורי בית בזמן או להשקיע בחומר לימודים.

בנאדם שהיית פוגש במרתפים של ליידי דייוויס לא היה אותו אדם שהיית רואה בקמפוס, הצורך להמשיך את החיים במציאות בלי לשנות מסלול או חברים.

זה היה יכול להיות בכול מקום שהיית חולף על סטונדטים שבאותו לילה הצלחתם להשתמש במשפט הופקינס לוינסקי על מעגל תנועה, פוגש אותם בזמן כשאתה מחכה בתור למנדרין או במועדון הסטונדט. מבט חטוף והנהון קל שמבשר על הסכמה שקיימת רק ביניכם.

סיימתי להתקלח במלתחות של מרכז הספורט, מוקף בפנסיונרים איטיים שמשום מה הייתה להם חיבה להסתובב ערומים במלתחות תוך כדי שהם עושים מטלות איזוטריות כמו לשתוף ידיים, להתגלח ולא מעט מהפעמים פשוט לשבת ולדבר אחד עם השני.

היה לי תמיד חשד בלתי מבוסס שהם מגיעים לבריכה בשביל לגנוב את הנעורים של הסטודנטים. אחרי חצי שעה של שחייה סטונדט אופטימי שנראה טרי כמו שנה א’ היה יוצא מותש חרוש קמטים מהמים, ומיד אחריו הקשיש יוצא רענן ונמרץ. יתכן מאוד שבאמצעות דיפוזיה בתערובת מי הבריכה מתרחש איזשהו תהליך שאותו הצליחו מרצים אמריטוסים לפצח, גילוי סוד הנעורים שדרש בין היתר הקרבה של סטודנטים צעירים על מזבח האוניברסיטה, משום מה הפולחן עצמו התרחש בבריכה.

צעדתי לכוון המעונות בחושך לאחר יום עמוס נוסף, אוטובוסים בודדים עוצרים בחריקה מאחוריי ומכוניות חולפות במהירות בשדרה השוממת לכיוון השער, כשפתאום ראיתי אותה בתוך האולם ספורט. עצרתי, הייתי חייב לעצור, זו הייתה אותה אחת מהחלום שלי הייתי בטוח בזה.

לא יודע למה, אבל היה בה משהו, ניסיתי להתקרב לחלונות של האולם תוך כדי שאני יורד מהמדרכה ונתקע בשיחים שהפרידו בין האולם לכביש בשביל מבט טוב יותר, מרגיש כמו סטוקר חובבן שעוד לא למד לעשות אופטימיזציה בין רמת החשיפה שלו לאנשים לבין המטרה עליה הוא מסתכל.

לקחתי את הזמן להסתכל עליה מדלגת בחינניות באולם, חיוך מדהים כובש הקיף אותה.

“הי מה אתה עושה?” מיד קפצתי לראות את מי שאמר לי את זה.

תום עמד מאחורי עם ידיים בכיסים והחיוך הממזרי שלו, הוא התקרב עד שהוא רכן מעלי והסתכל לתוך האולם על אותה הבחורה.

“אה הבנתי” הוא הנהנן, מאשר לעצמו איזו תובנה שהיה לו ויכוח פנימי בנוגע אליה והגיע למסקנה שהוא צודק.

“עזוב, לא שווה את המאמץ שלך, אתה בחיים לא תשיג מישהי” הוא אמר באותה החלטיות והסתבובב ללכת משם למעונות.

והוא צדק, אני באמת הייתי גרוע עם בנות, אבל בכול זאת זה היה פוגע. קימטי את הפנים שלי ברוגז והסתכלתי עליה פעם אחרונה לפני שקמתי.

“טוב בסדר.. אבל לא צריך להיות שמוק בעניין” אמרתי בטון נעלב.

ישבתי בחדר והכנתי שיעורי בית באופטימיזציה, מנסה להוציא את המחשבה על הבחורה ההיא מהראש שלי אבל לא מצליח.

שמעתי את תום בינתיים עובד על מנוע טורבו חדש למכונית על שלט שלו, הרעש היה חזק מבדרך כלל כשהוא היה מתעסק בשטויות שלו. סוף יום שלי היה השעות שהוא היה מתעורר בדרך כלל, אף פעם לא יוצא להסתובב בשעות היום, כול הזמן ישן. אילולא הייתי סטודנט ולא הייתי רואה את זה קורה לכול כך הרבה סטודנטים אחרים הייתי בטוח שהוא איבד את זה לגמרי, אבל בכול קבוצת סטונדטים היה תמיד אחד שלומד בלילה ומתעורר בצהריים.

“אהה!” חזק שיצא מהמפלס של תום למעלה ופתאום רעש ניפוץ גדול הצליחו להסיח אותי מדעתי לחלוטין.

“טוב אני הלכתי ללמוד בספריה” צעקתי לצד שלו וקמתי ואספתי את המחשב והספרים שלי, “מוותר הלילה”. הייתי צריך לנקות את הראש לשם שינוי.

זה היה בלתי נסבל, לא הייתי מסוגל לפתור כלום להגשה הקרובה, שעות מריץ בתוכנה את המערכת אילוצים בשביל למצוא מטריצה שתצליח לפתור את משוואת ריקאטי. לפעמים מרכז המחשבה שלך בלימודים אבסטרקטיים עלול לצלול לתודעה שלך, וזה עלול לדפוק לך את השכל.

קמתי עייף ותשוש מהמיטה, שלושה ימים כבר שלא הצלחתי לישון נורמאלי.

שמועות על מועדוני סטודנטים שפעלו בלילה התחילו לצוץ כמו נקודות ביפורקציה על מפת הקמפוס.

“שמעת שתפסו כמה חברה בכיתה בפישבך שהשתמשו בתשתית מתח הראשית של הבניין להפעיל מחולל לייזר? הוא איבד יציבות וכמעט שרף שם הכול”. כמה סטודנטים לקחו את הקונספט של חופש אקדמי צעד אחד רחוק מידי לפעמים.

זה היה מאוחר בלילה ובדיוק סיימנו להשתין על האובליסק של אולמן בשדרה הראשית ורכסנו את המכנסיים שלנו. לתום תמיד היה את הדחף האנרכיסטי והסתמי להשתין על כול מיני אלמנטים יצוגיים, וכמה שזה היה יותר מתחכם ובולט בשטח, ככה זה היה מזמין יותר. אני מודה שהעניין הזה קצת דבק בי, אולי הריגוש, אולי כי זה ייצג עבור כול אחד מאיתנו תקווה נכזבת לעתיד שקיוונו שיהיה פה.

רואה את עצמי נשבר בהשתקפות המראות הזזות לכמה כפילים שמשתינים במקביל על העמוד, העיוות שזה יוצר כמטפורה לעיוות של תפיסת המציאות שלי.

לפעמים אני כול כך גאה בעצמי על המילים העמוקות האלה שחשבתי לעצמי כמה חבל שאין מישהו שכותב את כול זה.

אבל בכול מציאות יש גם אכזבה, וככה המשכנו לנו את הסמסטר כמו שהיינו רגילים.

תום היה מחלק לנו משימות לעשות בכול פעם שהיינו נפגשים, לא שלא היה חסר לנו מה לעשות כי הרי היינו סטודנטים עמוסים בעבודות מכאן ועד להודעה חדשה אבל טום ראה צורך בפעילות מוספת בשביל לתת משעמות לקיום שלנו במוסד הזה.

אני זוכר את המשימה הראשונה שתום חילק לנו במעטפות חומות קטנות שהוא גנב מהמשרד של ועד הסטונדטים, היינו צריכים להתווכך על ציון עם המרצה כאשר אנחנו יודעים שיש לנו טעות ולנסות להגיע למצב שהמרצה סולח לנו ונותן לנו שבוע של הפסקה מהלימודים כדי להתאוורר, זה היה סוג של מבחן. כי הרי רוב המרצים היו בטוחים שהסטודנט לא מספיק חכם ושהוא צריך להתאמץ יותר כדי שיצליח. מין פרדיגמה בלולאה אין סופית שמשפט הסיום שלה כדי לצאת ממנה הוא סוף הסמסטר.

לא יודע למה אבל מצאתי את עצמי עומד מחוץ לדלת של המרצה שלי לבקרה אחרי השיעור, הרגשתי את הידיים שלי רועדות מהתרגשות, שומע אנשים במסדרונות עוברים את החיים שלהם בלי לדעת שמשהו מאוד עמוק קורה במרתפים של הבניין הזה.

דפקתיי פעם אחת ואז עוד פעמיים.

“כן” שמעתי את הקול שלו קורא בנחרצות.

פתחתי את הדלת של המשרד ונעמדתי מול המרצה שלי לבקרה, אני, מחזיק דף נייר של מבחן שאני יודע שעשיתי בו טעות, בא כדי להתווכך עם המרצה שלי.

“במה אפשר לעזור לך” הוא הסתכל עלי במבט בוחן, העינייים הקטנות שלו התחדדו מאוחרי המשקפיים.

“אני רוצה לערער על המבחן הזה שעשינו לפני שבועיים” אמרתי בלי למצמץ, שומר על קור רוח.

באופן אינסטקנטיבי המרצה שלף את הידיים שלו מצידי הכיסא לשילוב קורא תיגר והוריד את הראש שלו בחצי טון כדי לתת לי מבט שאומר דבר אחד, אני כאן כדי לנצח במלחמה הזו.

הייתי בטוח שזה נגמר כאן, עוד לפני שבכלל יכולתי לחשוב על מה לעשות.

” זה די פשוט, נראה לי שעשיתי טעות בשאלה 3 אבל אני רוצה להיות בטוח” אמרתי.

הוא מצמץ שלוש פעמים והרים גבה כדי להסתכל עלי בשביל להיות בטוח, שכן, אני,  מבין שיש לי טעות ורוצה לדעת למה אני לא מצליח.

הוא הושיט יד כדי לסמן לי באופן אסרטיבי בלי מילים שאתן לו את המבחן ולקחת את המחברת שלי ביד חופשית כדי לדפדף עד השאלה השלישית.

נשיפות קטנות ותנועות יד מעודנות שהוא נתן תוך כדי שהוא בודק את כול הכתוב של הפתרון שלי.

“אתה רואה פה” הוא נתן דגש על הנקודה והוריד את המשקפיים ביד שמאל כדי לסמן לי.

“המעטפת של הבקרה מתקיימת בתחילת התהליך עד ליציבות ומשם עוברת לבקרה ליניארית, זה נקראה התייצבות אסימפטוטית” הוא דאג לבחון את התגובה שלי בזמן שהוא אומר את זה.

הבנתי את הכוונה שלו, מאוכזב טיפה שבמחן זה לא יצא אלגנטי כמו שקיוויתי.

“אבל חוג הבקרה שומר על יציבות לאורך כול התהליך ללא תלות בתופעה”. אמרתי, הקול שלי חצי רועד.

“כן אבל זה לא מה שהייתה כוונת המשורר” הוא סימן לתרגיל בתחילת הדף.

תחושה מוזרה חולפה לי בראש, מזכירה לי את הפעם שישבתי עם תום והשקפנו על הטכניון בפינה ביער, אי שם בשעות הלילה שכול הקמפוס היה ישן.

“אז מה הייתה ההכוונה? שהחוג ישאר פתוח? שכשהוא לא ליניארי הוא לא יכול לשמר את היציבות לאורך כול התהליך?” רגשתי את עצמי רועד מעבר לסתם תנועות קטנות.

בחילה מוזרה של כעס עברה בי תוך כדי שאני שומע את המילים האלה נאמרות, מין תובנה פנימית.

הוא עצר כדי להתבונן בי והניד את הראש שלו.

היה מתח באוויר מרוב התסכול שלי, זה אולי היה אמור להיות בכוונה אבל זה יצא רציני מידי, זה כבר לא היה סתם עוד תרגיל שתום נתן, זה היה אמיתי.

“כדאי שתיקח הפסקה של שבוע כדי להרענן מהקורס,זה לא החיים שלך תזכור, זה רק מבחן בבקרה, אל תדאג אני אתחשב בציון בהערה שנתת, אבל אתה צריך לדעת לשחרר מהטעויות” הוא הרכיב את המשקפיים ונשען על השולחן במבט סימפטי, “עכשיו אם סתלח לי יש לי עוד עבודה לעבור עליה” הוא סימן לי לכיוון הדלת של המשרד.

עמדתי שם בחוץ, הרגע קיבלתי שבוע פסק זמן ואולי בונוס מהמרצה.

באיזשהו מקום הרגיש שהמבחן האמיתי היה להתמודד עם הקונפליקט במקום לפתור אותו, חשבתי על תום ועל זה שהוא בטח היה אומר שזה משפט סיני עתיק שהוא למד איפשהו בתואר הפיקטיבי הזה שהוא נמצא בו. אבל צחקתי למחשבה שזה לא מה שיציל אותי בלימודים האלה, אבל זה אולי הופך אותי לבנאדם אחר טיפה.

אולי באיזשהו מקום כולנו הופכים לבנאדם אחר.

לא בטוח בדיוק איך זה הגיע לזה אבל במסיבת הסטודנט הגנבנו אלכוהול, הצלחנו לעשות את זה בזמן שקפצנו מעל הגדר של הקמפוס וסחבנו איתנו שקית מלאה באלכוהול הכי זול שאפשר למצוא עד למעונות המסריחים.

“וזה לעוד שנה מופלאה של יזמות ולימודים מוצלחים” תום החזיק את הצ’ייסר גבוה, נותן לו קצת להישפך על הרצפה. היינו שיכורים באופן מוגזם ברמה שהיינו צריכים לתפוס את הקירות במסדרון בזמן שעלינו במדרגות.

עברנו במסיבות של הקמפוס באותו הערב מצד לצד, מנסים לנצור את הרגעים מכול במה של הופעות בתור זכרונות לרגעים טובים שהיו לנו כאן, מעין נחמה קטנה שאולי היה לנו לשם שינוי תקופה קצרה שהיינו צעירים וסיבה לשמוח בכול הבלאגן.

 עמדתי שם והסתכלתי על כול האנשים שנהנים להם, בלי אף דאגה אחת שחולפת בראש שלי.

עד שראיתי אותה עמדת שם, מדברת עם איזה בחור גבוה וחתיך ומחייכת.

אני זוכר שעמדתי שם והסתכלתי עליה במשך דקה אחת ארוכה.

והיא הייתה כול כך יפה, ואחרי כמה רגעים הבחור ההוא המשיך הלאה ונעלם בתוך הקהל.

הסתכלתי מסביב לראות אם תום נמצא לידי אבל לא ראיתי אותו בשום מקום, דווקא עכשיו הוא נעלם לי, כשאני הכי לבד.

הסתכלתי עוד קצת כדי לזכור את החיוך שיש לה והחלטתי שזה בדיוק הזמן שאני מסיים את הערב הזה.

אני לא יודע כמה שיכור הייתי כי את כול הדרך לדירה עד לרגע שקמתי אני ממש לא זוכר.

אבל את הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי שוכב בבית חולים.

“אתה יכול להסביר לנו איך זה שהגעת להפה?” האחות שעמדה מעליי הסתכלה עליי, מבט של שעמום יושב לה על הפנים.

הסתכלתי מסביב מנסה להבין מה אני עושה פה.

תום ישב לידי.

היד שלי הייתה כואבת במיוחד.

“הוא נפל במדרגות במעונות” הוא אמר לאחות.

“כן נפלתי במדרגות” אמרתי, מסתכל על תום, קימטתי את הגבות שלי מנסה להיזכר אם זה באמת מה שקרה.

אחרי שבוע שיחררו אותי.

אבל עדיין היה לי קשה לישון, בלילות הייתי מסתובב במיטה מנסה להרדם.

קמתי בבוקר והלכתי לשירותים, וקלטתי שהדלת הייתה סגורה, והדלת אף פעם לא הייתה סגורה.

חזרתי חזרה לחדר ושמעתי קולות מהצד של טום.

“אתה לא מבין איזה לילה מטורף היה לי במסיבת סטודנטים אחרי שהלכת” אמרתי והתיישבתי בשולחן שלי.

“הי” שמעתי מלמעלה.

הסתכלתי מבולבל למעלה לראות מי זה.

והיא עמדה שם, כמו אתמול, עם חיוף מדהים על הפנים. היא משכה את השיער מאחורי האוזן ונשכה את השפיים.

הייתי כול כך בשוק שכמעט עפתי מהכיסא, “מה מה את עושה כאן?” כמעט צעקתי.

היא נרתעה טיפה.

“מה זאת אומרת” היא הסתכלה עליי מבולבלת. “זו אני נטע” היא אמרה, נותנת לי מבט בודק, להבין מה נסגר איתי.

“כן אני יודע מי את” אמרתי, קולט איזה סטוקר אני יוצא בפעם הראשונה שאני סופסוף פוגש אותה פנים אל פנים.

“זאת אומרת אני זוכר אותך בטח” מנסה לרכך את העובדה כדי שהיא לא תבין מאיפה אני זוכר את השם שלה, בתקווה שהמחשבה הזו תציל אותי, ולהבין גם איך לעזאזל היא הגיעה לפה.

“מה את עושה פה” שאלתי, מנסה לברר על הסיטואציה המוזרה.

היא הייתה נבוכה והתסכלה עליי לראות אם אני מבין משהו שהיה תלוי איפשהו באוויר.

“מממ בכול מקרה אני צריכה לחזור ללמוד, אבל היה נעים להכיר” היא אמרה עם מבט מאוכזב. היא אספה את הדברים שלה התלבשה ויצאה מהדירה.

איך שהיא עזבה את החדר צחוק משועשע בקע מלמעלה, מרמז שתום התעורר “כזה זוג ילדים” הוא קם ונשען על המעקה שבקומה למעלה.

“אם רק היית יכול להתסכל על עצמך” הוא אמר בנונשלנטיות, וחזר לצד שלו כדי לישון. אמירה שיותר מרמזרת איך זה נראה מהצד, שהיא הייתה אצלו, מאשר העובדה שאני ישבתי שם בהלם.

ישבתי וחשבתי באיזה שלב של הלילה זה קרה שהיא באה איתו, זה בטוח היה אחרי שאני חזרתי, אני זוכר טוב את הרגע הזה, שהיא עמדה שם בקמפוס מוקפת באנשים ומחייכת.

כנראה שהוא ניצל את הרגע הזה, סופר בדממה את השניות עד שאני אשבר ואלך לדירה המסכנה שלנו כדי להעביר לילה בלי שום זיכרון מעניין מלבד המחשבה של להיות לבד. ואז הוא עשה את המהלך שלו.

חוצפן, הייתי מיחל לו להיות כמוני ולסיים את הלילה הזה לבד.

אני רק מדמיין את החיוך הממזרי והשובב שלו כשהוא ניגש אליה, אותו חיוך שהוא נותן לכולנו, החיוך הזה שגורם לך לסמוך עליו, שאולי הוא יודע משהו שאתה לא.

והיא חייכה אליו בחזרה, נשבת בקסם, כמו קרן אור שלא מצליחה להימלט מנקודה סינגולרית בזמן ובמרחב.

אחד הדברים הקשים בלחיות עם בנאדם שהוא חבר שלך זה שהוא יוצא עם הבחורה האחת שאתה יודע שאתה רוצה. ודבר אחד יותר קשה מזה זה לשמוע אותם בסוף כל יום עושים קולות ולא נותנים לך לישון או להתרכז בלימודים. שאני חייב להודות שאפילו באיזהשהו רמה תיסכל אותי שאני חייב לשמוע את הקולות האלה מגיעים מלמעלה כול לילה.

כבר כמעט שבוע שאני לא מצליח לישון.

התחלתי להתרגל לנטע הייתה נשארת בדירה לפעמים, אפילו אם היא לא הייתה יכולה להיות איתי לפחות נהניתי מהמחשבה שאני נמצא איתה.

עד הפעם ההיא שישבנו בחדר ודיברנו.

“זה כמו לקחת דף נייר ולקפל אותו” היא אמרה, לוקחת חוברת לימוד ישנה ומנערת את האבק מהשכבה למעלה.

הסתכלתי עליה בחשד, החלל הסגור הזה עם תום קצת התחיל להשפיע על תפיסת המחשבה שלה לגבי לימודים.

מבחינתה היא הייתה בקשר עם בנאדם שפוי שלמד בטכניון, מבחינתי, זה היה מערכת יחסים כושלת של בנאדם שפוי עם סיכוי לעתיד נורמאלי עם בנאדם שירד מהפסים.

הייתי כול כך שקוע במחשבה מה היא הייתה רואה בבנאדם כמוני שלא שמתי לב לחצי מהדברים שהיא אמרה.

“למה שזה יהיה דומה לדף נייר?” שאלתי, איכשהו תמיד כשאני לא מרוכז אני דואג לכסות את זה בשמות עצם.

“מימד הפעולה הגדול ביותר זה על המרחב הקטן ביותר” היא הדגימה עם הנייר שהיא קרעה מהספר, מנסה לקפל אותו ליותר מ 7 פעמים. עלתה בי התחושה שהלימודים שלה היו משאלה עמוקה למצוא תשובה לבעיה שהתרידה אותה, יותר מאשר למצוא דרך חיים עם משמעות. כמו תום, גם נטע הייתה בנאדם שהיה תקוע באיזשהו מקום במחשבה, אבל אצלה זה עוד לא נהפך לאובססיה, אצלה זה נשאר רק בתור תחביב.

ניסיתי להמשיך להתרכז במטפורה שלה לתפיסת החיים הכול כך מוזרה אבל השכנים החדשים שלנו במעונות עשו מספיק רעש כדי שאני אמשיך לחלום על רגע שבו אני אצליח להרדם.

“את לא שומעת את זה?” אמרתי לה מצביע על התקרה.

“שומעת מה?” היא עיקמה את הפנים שלה במאמץ לשמוע מאיפה מגיע איזשהו קול או צליל בכיוון האצבע שלי אבל ללא הצלחה.

קולות של רגליים וקדיחות בקיר זימזו לי באוזן ללא הפסקה, בחיי כמה שזה היה משגע.

כסיימנו לדבר עליתי לדירה בקומה שמעלי ודפקתי על הדלת עד שהדפיקות והקדיחות הפסיקו, שומע צעדים לכיוון הדלת ואז הדלת נפתחה.

תום עמד בכניסה עם חלוק רחצה ומסיכת ראש, מחזיק ביד מקדחה. עד כמה שזה היה מוזר לראות אותו כך זה כבר לא הפתיע אותי.

“אתה מוכן להפסיק עם הרעש הזה, אני מנסה להתרכז” אמרתי לו בכעס. בלי לדעת לאיזה תגובה אני אקבל עם הפני מסיכה האלה שתום הרכיב.

“אל תאשים אותי אם אתה לא מצליח להתרכז” הוא הרים את המסיכה ונתן לי חצי חיוך.

“אבל טוב ששאלת” הוא הוסיף וכיון עם המקדחה לתוך החדר.

ניסתי להבין מה בדיוק הוא בנה בחדר אבל להפתעתי הדבר היחיד שראיתי היה חורים בקירות והרבה אבק על הרצפה ועיתונים. משום מה המקום נראה דומה מאוד לדירה שלנו למטה.

“אנחנו הולכים להקים פה אגודת סטודנטים אלטרנטיבית” הוא הצהיר, עומד בתנוחה אבירית עם המקדחה.

“לשם כך אנחנו הולכים לאכלס פה את כול אותם סטודנטים שרוצים חיים בנוסף ללימודים שלהם”.

“אבל אין פה כלום” אמרתי מצביע על החדר הריק.

“גם לא ברור לי איך זה שאתה עובד פה שעות וכל מה שהספקת לעשות זה כמה חורים בקיר ולפזר אבק”.

“זה כי פספסת את זה” הוא אמר והזיז תפת מהקיר ליד כול הקדיחות.

צורה של סמיילי מורכב מקדיחות בקיר צץ מאחוריו.

הרמתי את היד לפנים והנדתי את הראש.

“ועוד חשבתי שיש משהו רציני שאתה עושה”.

טום הסתכל עלי מאוכזב, שפספסתי את הכוונה שלו.

“זה מתחיל כאן” הוא ניגש לקיר ודפק עליו “וכאן” הוא הרים את המקדחה לראש שלו.

“זה נראה לך כמו חתיכת אומנות על קיר מסכן במעונות, אבל זה לא אומנות, זו מהפכה, וברגע שאנשים יתחילו לגור פה, ולחיות בשביל מטרה נעלה יותר אתה תבין שכול הדבר הזה יותר גדול ממך וממני”  הוא התקרב לקיר, כאילו מדבר אליו אבל מתכוון אליי.

“אז מה בעצם התוכנית שלך” שאלתי בחצי שאלה חצי פקפוק.

“להציל את כולנו” הוא אמר, ממשש את הקיר בצורה אירוטית.

משהו גדול קרה פה בבניין הזה, תנועה של רגליים לאורך כול שעות היום, צעקות בחדרים שמעלי. כאילו כול המקום הזה היה חי ונושם.

את השבועות הבאים ביליתי בשמיעת חריקות של רהיטים וקדיחות ברחבי הבניין, לאט לאט התחילו לאכלס אותו כול מיני אנשים מהמחתרת של הסטודנטים שגיבשנו.

חלקם כמו תום פשוט נכנסו לדירות בלי להתיעץ או לדווח למישהו, חלקם אולי דיווחו, המעקב אחר כול הנעשה בבניין הזה היה בלתי ברור.

ואולי יכול להיות שהכול היה נטוש ואנשים פשוט נילצו את המעונות האלה כדי להעביר בהם את הזמן בין לבין השיעורים.

זה היה או אני או שזה היה המקום הזה שהתחיל להרגיש לי מוזר כשהתסובבתי בקמפוס והתחלתי לשים לב לסימנים של סמיילי מחייכים אלי מכול מקום.

זה היה אפילו על הכוס הקפה שלי כשיצאתי מהקפיטריה, שהיה מוזר כי בדקתי את הכוסות קפה של שאר הסטודנטים שהיו בתור איתי ולא ראיתי אצלם שום אזכור.

הרגשתי לא נעים בזמן שאני מטריד סטודנטים בחצי הברות של “הי תראו לי רגע את הכוס שלכם”, מנסה לראות אם גם הם קיבלנו סמיילי מחייך.

האגודת סטודנטים החדשה הייתה יותר מעין קהל יעד של פריקים בלימודים שרצו לקדם את הנושאים שהם אוהבים רק באקסטרים.

החדרים היו מתמלאים בישיבות סטונדטים שהיו מעבירים חומר בכול מיני תחומי לימודים, כול אחד יכל להכנס לחדר ולחוות שעה של סמינר בנושאים לא קשורים לכלום בהזדמנות שהוא היה רוצה. והשעות פעלו לתוך הלילה לפעמים.

הכי מטורף היה החדר כימיה, שהיה על גבול הסכנה הבטיחותית אבל שמר על הרמה של אקסטזה שהייתה גבוהה במיוחד.

ככה סמסטר שלם של רעש ובלאגן עם משימות של תום דאגו לעביר לנו את החיים שהיו בין לבין ללימודים.

הייתה לזה אולי תחושה של הנאה, אבל לשם שינוי לא הרגשנו שאנחנו מחמיצים שום דבר בחיים שלנו.

אבל אני לא הרגשתי את עצמי בכול הבלאגן הזה, כול פעם שהיו עושים רעש או מזמינים אותי לערב הרצאות הייתי מוותר, מחכה לערב המיוחד של תום ושלי במרתפים של ליידי דיוויס. אהבתי את הדברים האלה שהיו לנו בהתחלה כשזה היה רק אנחנו ועוד כמה חברים יושבים באיזה חור ומנסים להצליח במשהו שעבדנו עליו כשזה עוד היה אוטנתי.

אני זוכר שעברתי ליד הדשא המרכזי והסתכלתי על חבורה של סטודנטים ששכבו שם, לא מבין איך זה היה הגיוני שיש להם זמן פנוי לשבת ולדבר בכול העומס שנתנו לנו בלימודים.

הסתכלתי טוב טוב כדי לבחון את המראה שלהם, ג’ינס, חולצות טריקו ותיקים, זה היה נראה כמו סצנה מסדרת טלויזיה של בברלי הילס 1298. ובאיזשהו מקום עלה בי החשד שזה היה הכול טוב מידי למקום הזה, זה תמיד היה גם אותם חברה וזה היה נראה לי כול כך מזוייף. באיזשהו שלב זה הרגיש כמו מזימה של המוסד לשלם לחבורה של שחקנים לבוא לשבת על הדשא כדי לכסות על השקר שיש חיים במקום הזה.

סוף המסמטר שעט לעברנו במהירות גדולה יותר משציפינו, וכבר לא היה אפשר לעשות את הפגישות במועדון כמו שקיווינו.

זה היה במפגש האחרון שתום חילק לכולנו מעטפה חומה ואמר לנו לפתוח אותו רק כשנהיה במעונות.

“בפנים מחכה משימה לכול אחד כאן שמיועדת רק לו” הוא אמר, מבט רציני על הפנים “אני מצפה מכם שעד סוף תקופת המבחנים אתם תצליחו לבצע את המשימה הזו.”

הוא עמד ליד הכניסה לחדר הדודים במרתפים של ליידי דיוויס וחילק את המעטפות אחד אחד.

הוא סיים לחלק עד שנשארנו לבדנו רק הוא ואני.

הסתכלתי על טום, מנסה לרמוז לו במבט על מה מדובר.

בזמן האחרון בקושי ראיתי את נטע, ושעות שתום לא היה בחדר.

“ומה תוכניותך לגביי” שאלתי, צליל חמוץ בקול שלי.

“אתה צריך להתכונן למבחנים” הוא אמר לי מניח יד על הכתף שלי, “אתה עבדת מספיק בזמן האחרון, מגיע לך קצת מנוחה”

“ומה בדיוק נתת לכולם? אותה משימה? לכול אחד משהו אחר?” הייתי סקרן מידי בכדי לשחרר.

לחשוב שאחרי שנעזוב את המרתף המקום הזה ישאר חשוך ובודד עד לסמסטר הבא.

לחשוב שאחרי שאנחנו נעזוב את המקום הזה הוא יהיה זכרון ישן של רגעים שבהם ניסינו לחולל פה משהו.

“נתתי לכול אחד מהם משימה קטנה” הוא אמר בחצי חיוך, טיפה עצב בעיניים.

“משהו כדי לשחרר אותם” הוא אמר והביט אלי.

“ומה אני עשיתי כדי להרוויח את זה?” שאלתי אותו, מטה את הראש שלי לצד, הגישה הצינית שלי לעניין אולי טיפה יותר מידי מקשה על הרגע הזה לעבור בקלות כמו שהוא ציפה.

“אתה עוד תבין, אחרי המבחנים אתה תבין”. הוא הנמיך את המבט שלו לרצפה והרים אותו אלי שוב והסתובב לדלת.

עזבנו את המרתף בדממת הלילה, תחושה מוזרה הייתה באוויר. מעין מתח כבד שישב על שנינו.

את רוב הזמן שלי ביליתי באותה תקופה בחדר המסכן מנסה ללמוד. תום נעלם לו, גם נטע כבר לא הייתה.

סוף הסמסטר הגיע בסופו של דבר ואיתו נעלמו כול הסטונדטים מהקמפוס. התתחפרות האמיתית לקראת תקופת המבחנים החלה ואיתו האתגר האמיתי והבניין שהיה פעם שוקק חיים עמד ריק.

זה היה בפעם אחת שנכנסתי לאחד החדרים שראיתי את תום מדבר בטלפון.

“כן אני יודע, צריך לתת לזה עוד שבועיים אחרת זה לא יתכנס… כן אנחנו עובדים על זה”. תום הסתובב לדלת והסכתל עליי בהפתעה ומיד סגר את הטלפון.

“חשבת על ההמצאה הזו שנקראת לדפוק בדלת?” הוא שאל באופן מוזר.

“מכיר את הקונספט כן” אמרתי לו, מבט מבולבל קצת על הפנים שלי.

“איך מתקדם המהפכה שלך?”

תום חייך “מתקדם זה מה שחשוב”

אז איפה היית כול הזמן הזה” הסתכלתי עליו.

“אני סיימתי את המבחנים שלי” הוא נתן מבט רציני, אבל לא התסכל לי בעיניים.

“אני מתארגן עכשיו לנסוע הביתה, הייתי פה בקמפוס תקופה ארוכה במיוחד, קצת הגיע הזמן לצאת מפה” הוא ארז תיק שהיה זרוק בצד של החדר.

הסתכלתי עליו מרים את התיק.

מעולם לא שאלתי את תום איפה הוא גר, היה לי תחושה שיש כול כך הרבה דברים שאני לא יודע עליו.

הוא התקדם לכיוון הדלת ועצר להסתכל אליי עמוק בעיניים.

“מקווה שהשבועיים הבאים יעברו בהצלחה” הוא הושיט יד בשביל ללחוץ את שלי.

לחצנו ידיים והסתכלנו לאחד והשני בעיניים, מפענחים את הרגע הזה, תחושה של רגעים טובים שחווינו, תחושה של החמצה באוויר על רגעים שאולי היו יכולים להיות אם הוא היה נשאר, אם לא היינו שקועים כול כך בלימודים.

תום שבר את המבט והתקדם לכיוון הדלת ונעלם, משאיר דירה ריקה מלאה אבק וחיוך של סמיילי על הקיר.

שבועיים שלמים אני זוכר שישבתי ולמדתי למבחנים, יושב כול יום מהבוקר עד הלילה.

זה היה במבחן האחרון שסיימתי שהרגשתי את החופש מכה בי.

יצאתי מחוץ לבניין והסתכלתי על הנוף, הקמפוס היה שקט, עם אווירה של רוגע שהייתה באוויר של אחרי מבחנים.

שלפתי סיגריה שהייתה תקועה אצלי בזקט עמוק בכיס והדלקתי אותה ונזכרתי בתום.

ואני בנאדם שלא מעשן, זה היה רגע ממש מוזר.

הסתכלתי על עיתון שהיה זרוק מחוץ לבניין ליד הפחים.

היה שם משהו שמשך את המבט שלי.

‘פיצוץ בתיבות ההגשה בבניין תאוב’ הייתה הכותרת בעיתון.

זה היה מוזר, אני זוכר שאתמול בלילה הייתי שם, בהגשה של התרגיל מסכם באנליזה וקטורית.

בדמיון שלי דפי הגשה עם סימנים של איקסים התעופפו באוויר, פיסות של הגשות של תלמידים ממלאים את המסדרון, זה נראה לי הכול מוכר מידי, כאילו מתוך חלום.

התחלתי ללכת לכיוון המעונות.

נכנסתי לחדר מעל הדירה שלנו, נכנסתי לחדרים בבניין, מנסה להבין למה זה היה כול כך מוזר לי.

חדרים ריקים וחיוכי סמיילי קיבלו אותי בכול פעם אבל  עם תחושה שהאבק עוד לא שקע. חדר הכימיה היה נטוש עם ריח חמוץ באוויר כאילו השתמשו בו לא מזמן.

ירדתי לחדר שלנו ונכנתי פנימה.

“ראית את הכתבה הזו?” שאלתי בקול.

שום צליל לא הגיע חזרה, נזכר שתום לא נמצא בכלל, אז החלטתי לעלות לצד שלו.

הדירה הייתה ריקה, רק סמיילי אחד מחייך באופן מרושע הסתכל עליי מהקיר בצד שלו. ומתחתיו פתק מקופל ל 8. ניגשתי אליו לאט מנסה להבין איך זה הגיוני. והתחלתי לפתוח אותו.

“אל תשכח להתקשר אלי תום, ממש נהניתי לדבר איתך, נטע” היה רשום בכתב יד מקושקש ונשי במיוחד.

הפלתי את הפתק.

עברתי אחורה בזמן לערב במסיבת הסטודנטים לרגע ההוא שעמדתי והסתכלתי על שיר, את הרגע האחרון שלי לפני שקמתי בבוקר.

אבל הכול היה שונה, משום מה הכול היה צלול וברור, כאילו לרגע אחד לא היה לי ספק שאני הולך להצליח לכבוש את נטע והיא תואהב אותי. התחלתי להתקדם אליה.

“הי מה נשמע?” עמדתי מולה עם חצי חיוך על הפנים.

הרגשתי מאושר לשם שינוי.

נטע הסתכלה עליי בבישנות וחייכה, “בסדר מה נשמע?” היא הייתה נבוכה במיוחד.

הסתכלי עליה, נותן לה את הרגע הזה כדי לספוג את החיוך הנבוך.

“אני בסדר” חייכתי גם, הרגשתי גם נבוך, אבל לא רציתי להראות לה את זה.

“אז מה השם שלך?” שאלתי בנונשלנטיות.

“קוראים לי שיר” היא אמרה בקול נשי, כמה שהוא היה נשי שלא יכולתי להחזיק את עצמי מלחייך.

“אני תום” הושטתי אליה יד ולחצנו ידיים, שנינו מחייכים, נבוכים.

ואני זוכר שהמשכנו לדבר עוד הרבה.

דיברנו לתוך הלילה וסיפרנו אחד לשניה על למה אנחנו בחרנו להיות סטודנטים, ודיברנו על איזה חיים יהיו לנו בעוד 10 שנים מהיום ודיברנו ודיברנו.

“טום אני רוצה שתיקח את זה” היא אמרה, ולקחה דף נייר ורשמה עליו וקיפלה אותו ל 8.

“תבטיח לי שתיפתח את זה כשתגיע למעונות” היא אמרה לי בחיוך.

צחקוק משועשע של תום נשמע מאחורי.

אני נזכרתי עכשיו.

חזרתי עם הפתק בלילה למעונות, מחכה לפתוח אותו. לא האמנתי שבאמת הצלחתי לדבר איתה, וזה היה ברגע אחד שפספסתי את המדרגה הראשונה במסגרון.

“אז עכשיו אתה מבין” הוא אמר, צוחק בזלזול.

הייתי שוב במעונות.

הסתבובבתי אחורה וראיתי את תום עומד מאחורי, החיוך שלו מרוח על הפנים, מביט בי ומניד את הראש.

“אז עכשיו אתה סוף סוף מבין” הוא התקדם אליי.

“איך זה יכול להיות?” אמרתי בגמגום מנסה להתסכל עליו להבין איך זה שאני זוכר את הדברים האלה.

צעדתי אחורה ונתקלתי בקיר עם הסמיילי המחייך.

תום התקדם אליי.

נזכרתי ביום שפגשתי את תום ברכבת. אותי יושב ומביט בחלון, מסתכל בהשתקפות של עצמי.

תום התקדם אלי צעד קרוב יותר.

פלאשבק ללילה שפגשתי את תום בקמפוס בדממת הלילה, יושב לבד על הספסל, מפזר מעגלים של עשן לתוך האפלה.

תום כבר היה ממש קרוב אלי.

אני נמצא שוב במעונות הישנים וזורק כיסא מהחלון. עולה למעלה לצאת מהדירה אבל רגע לפני אני משאיר את הדלת פתוחה ולוחש “בהצלחה” לחבורה של חזירי בר שחיכתה בחוץ.

“שום דבר מזה לא היה אמיתי” טום אחז בי בכתפיים חזק והסתכל עליי.

הרגליים שלי כמעט שמטו מתחתיי.

“הי הי תתרכז בי טום”. המבט שלי ריחף גבוהה, מרגיש כאילו תוקפת אותי מחלת גבהים.

“ומה עם נטע?” שאלתי, “זה היה גם שקר?” הלב שלי דופק.

“לא.. זה גם לא היה אמיתי” הוא נאנח ונאלץ להביט לנקודה פוקלית שנמצאה איפשהו מעלי, הוא שמט את הידיים שלו וצעד אחורה.

“האמת היא שאתה תמיד היית ילד אבוד ומסכן, שנאת את עצמך כול כך כי לא ידעת להסתדר עם אנשים אחרים, לא היו לך באמת שאיפות, ואף פעם לא היו לך חברים אמיתיים שאתה יכול לסמוך עליהם, אז התרגלת להיות לבד ולדמיין בכול הזמן שהיה לך, אבל היית חייב להמשיך ללמוד כי נתקעת עכשיו בלימודים שאתה לא טוב בהם, מנסה לרצות את החברים שאתה שונא ומרגיש מחוייב לעמוד בציפיות של המשפחה שלך”.

רגעים מהחיים שלי חולפים מולי כמו כל גלגל סרט נע ישן.

“עד שיום אחד קיבלת ספר מחבר שלא פגשת שנים, על בנאדם שלמד איך להתחיל עם נשים. קראת אותו, וקראת שוב ולא האמת שזה יכול להיות והמשכת שוב ושוב לעבור על הדפים כמו רוח נושבת שמדפדפת בלי שליטה בספר זרוק, ולא היית מוכן להאמין שזה אמיתי, כי הרי הסתכלת על עצמך ובחיים לא דמיינת מישהו שמסוגל להשתנות. וזה קרה כמו בכול עלילה טובה שבלילה אחד ברגע של כול השנאה העצמית שרק היית לך אתה יצרת אותי”.

“רוב הזמן אתה היית אתה, אבל היו רגעים שנתת לי להוביל, כי היית צריך אותי בשביל להתסדר לבד בעולם. אבל ידעת שלעולם לא תצליח להפסיק להיות עצמך כי אתה לא מסוגל להאמין בעצמך. עד שפגשת את שיר, ופעם ראשונה הרגשת מה היא אהבה באמת, אתה לא היית מסוגל לדבר איתה כי פחדת, כי האמנת שאתה בחיים לא תצליח להיות עם מישהי שכול כך רצית, אז אני עזרתי לך והבאתי אותך כמה שיותר קרוב שאתה רק יכול להיות איתה, עם הבנאדם הראשון שהתאבת בו, אבל עד כמה שרק רצית אתה עדיין הרסת את זה כי אתה לא מסוגל… מעולם לא היית מסוגל, וכשאתה מרוסק ושבור אני לקחתי אותך לבית חולים ושיקמתי אותך והייתי חייב לגרום לך להאמין שאתה באמת יכול”.

“אז יצרתי אותך, לקחתי אותך לכול מקום שפחדת ללכת אליו, לעשות כול מה שחשבת שאתה לא מסוגל לעשות, ולהביא אותך עד לשיא שלך בשביל שתוכל להאמין שאתה תצליח בחיים בזכות עצמך ואולי סוף סוף תוכל להיות מאושר, אבל כול חוסר הביטחון שבעולם התחלף באגו ושנאה גדולה שלא יכולת לשאת. כול מקום שאתה לא היית מסוגל להצליח בו בגלל שלא היו מוכנים להעריך אותך אני לקחתי אותך למקום טוב יותר שתוכל להתחיל מחדש. עד שהתחלת להבין שאתה חייב להפסיק, כי אתה לא היית מסוגל להתמודד יותר עם המציאות הבלתי נסבלת שהיא שאתה בחיים לא תצליח כול עוד תשנא את מי שאתה.

אבל לא היית מוכן עדיין, אז הייתי חייב לגרום לך להאמין בנטע כדי שתמשיך.

אתה נאחזת בכול חוט של תקווה כדי לא לאבד את השפיות ואת עצמך ואני דחפתי אותך לקצה.

ובכול זאת תראה אותך היום, עדיין מסרב להאמין אחרי כול מה שעשיתי”

בחיים לא הרגשתי כזו אופוריה וחרדה מתפרצים בכוח כול כך גדול.

משהו אבל היה מוזר בכול הסיפור הזה, משהו בתוכנית של תום עוד לא היה ברור לי.

“מה אתה מתכוון לעשות” אמרתי בקול רועד מסתכל על תום, מסתכל על כול החדר, על הספרים שהיו זרוקים בערמות על הרצפה.

“אני הולך להציל אותך” הוא אמר.

רצתי מהחדר כמו שבחיים לא רצתי, רצתי עד שהרגליים שלי הרגישו כמו עופרת, רצתי עד שהריאות שלי הרגישו כאילו הן נושפות עשן, ואז כשלא יכולתי עוד אני המשכתי לרוץ.

רצתי ליד הפסל של הבחור עם החתול ייץ, נזכר בלילה שזרקו אותי מהמעונות ושומע את הצחוק של טום מהדהד בחושך של דממת הקמפוס.

הייתי חייב לעצור את הטירוף, לעצור את טום לפני שיהיה מאוחר מידי.

רצתי מהר לחדר השרתים של תאוב, אני חייב להזהיר אותו אמרתי לעצמי, רצתי עד שהגעתי לדלתות הזכוכית וניסיתי לפתוח, הדלתות לא נכנעו לי אז התחלתי לדפוק חזק כמה שרק יכולתי “מהר! תפתחו! מישהו!? ” מסתכל על השעון שלי וקולט שנשארו עוד 20 דקות להציל את המקום הזה וכול מה שהוא מייצג. ” מישהו! אתם חייבים לפתוח! יש פצצה בחדר שרתים!”.

“רגע רגע! אני מגיע!” צעקות מבפנים הגיעו והתחזקו עד שמשה ברק הגיע עם צרור מפתחות לדלת. “הכול בסדר למה לצעוק ככה!” צעק אלי חזרה והצמיד את המפתח לדלת לפתוח.

“משה ברק! תודה לאל שזה אתה אתה חייב לעזור לי!” כמעט בכיתי מרוב התרגשות, אם יש מישהו אחד שיכלו לעזור לי זה היה הוא.

“המקום הזה הולך להתפוצץ!” צעקתי אליו ותפסתי אותו איך שהוא פתח את הדלת ונתן לי להכנס.

“אל תדאג הכול בסדר” הוא ניסה לעצור אותי ברוגע.

“אתה לא מבין אני חבר בארגון מחתרת של סטודנטים שפרצו למערכת מחשבים והתמינו פצצות בחדר שרתים! כול המקום הזה הולך להתמוטט ואיתו כול הציונים של כולם עוד שעה אם לא תעזור לי לנטרל את הפצצות!” תפסתי אותו ביד ומשכתי אותו איתי לכיוון המסדרון.

“הכול בסדר טום” הוא אמר מחייך ברוגע, זוויות עיניו עם מבט משועשע, עוצר אותי במקומי במקום ללכת.

“אני יודע” הוא הביט בי עמוק לתוך העיניים.

ההבנה הבלתי תיאמן חילחלה בי לאט לאט, מרגיש את האישונים שלי מתרחבים באופן לא רצוני. 

“לא! זה לא יכול להיות… לא אתה..  אתה עובד פה כבר 25 שנה!” כמעט צעקתי משתנק מרוב ההלם שהכה בי. קפצתי אגרופים בחוסר אמן.

“אני גם הייתי סטודנט פה פעם… 25 שנה הייתי צריך לראות את כול הסטודנטים המזדיינים האלה.. לא מכבדים, לא מבינים… מבזבזים את הזמן שלהם כאן” הוא הביט בי במבט שלם, הארה כמו קרן בוקעת ממנו. “הכול תחת שליטה טום אף אחד לא יצליח לעצור אותנו”.

קפצתי עליו גורם לו ליפול על הרצפה, אוחז בו בשני היידים ומנער אותו חזק, קצת יותר מידי חזק.

“מה עשית?!” צעקתי עליו מצמיד אותו חזק למרצפות, טירוף שלא היה בשליטה מתפרץ ממני.

“טום עשיתי את מה שסיכמנו! החדרנו את התולעת לשרת גיבוי, אין יותר דרך להציל את הנתונים!” הוא תפש את היידים שלי חזק.

הרמתי את הראש וחשבתי איך לעזאזל אני מצליח לעצור את זה. פריצת השרתים היה רק צעד אחד לקראת מחיקת הנתונים, היה צריך להשמיד אותם פיזית כדי לאפס לכולם את הציונים, כדי שהכול יתחיל מהתחלה.

הפשלתי את המבט והסתכלתי למשה ברק בעיניים.

“עדיין אפשר לעצור את זה” אמרתי לו, מרגיש את האנדרנלין גורם ליידים שלי לרעוד.

קמתי מהר ורצתי במדרון, משה ברק צועק אלי מאחור ” לאאא!!! טום זה מאוחר מידי! זה הולך להתפוצץ!”.

נכסתי לחדר השרתים ומיד קלטתי את מבחנות הניטרוגליצרין בתרכובת רגישה שעברו עירור כימי על ידי קטליזטור ששכבו על השולחן. המחשב מערכת דלק ושעון אדום גדול באמצע הראה על עוד 15 דקות בספירה לאחור. רצתי למקלדת בנסיון לאתחל את המערכת.

“ברגע שאני מכבה את המחשב לא תהיה אפשרות להצית את המטענים” אמרתי בקול.

התכופפתי בניסיון לחפש את הכבל של המחשב כששמעתי קול של כיסא גלגלים עובר מאחורי.

הסתובבתי מהר לראות אם משה ברק מנסה לעצור אותי.

“כול הכבוד.. כול הכבוד” נישא הטון המזלזל והמתנשא של תום, יושב על כיסא מנהלים, מחזיק בקבוק וודקה גדול ביד ולוגם ממנו במשיכות ארוכות.

“אל תשתפן לי עכשיו, זה גם ככה מאוחר מידי” הוא קם מהכסא והתקדם לכיווני.

“לא אם אני מנטרל את המטענים זה לא” אמרתי והמשכתי לחפש את הכבל שינתק את המערכת.

היו שני כבלים גדולים שהתחברו למחשב בשרת המרכזי, אחד מתח המערכת, והשני למטענים שבסוף הספירה מצית אותם.

“אם תמשוך את הכבל הלא נכון אתה עלול למות פה ועכשיו” טום רכן לידי קרוב מספיק בשביל להריח את הוודקה הזולה מהפה שלו.

הוא צדק, אם אני מושך את כבל ההצתה הוא יקלוט את השדה המגנטי שבחדר שרתים ועלול ליצר זרם מושרה ולהפעיל את המטענים. אבל האמת, הוא ידע את התשובה, מה שאומר שאני גם יודע.

משכתי את הכבל הימני מהשרת, עוצם עיניים ומתפלל לכול אותם סטונדטים שעוד לא ידעו אם בחרו ללכת ללימודים מהסיבה הנכונה.

לרגע אחד הכול נהיה שקט והמסך הראשי נכבה.

בחצי חיוך התסכלתי על טום והתחלתי לקום, מרגיש את עצמי סחרחר פתאום תוך כדי שניסיתי לעמוד.

המבט של טום היה עצבני, הוא רכן קדימה וחיבר את הכבל שהוצאתי בחזרה לקיר, לוחץ מהר על המקלדת ומאתחל את הספירה לאחור.

“סמסטר שלם אני מנסה ללמד אותך ואתה בסוף עדיין לא מוכן לוותר” הוא הביט בי מאוכזב.

נפלתי על הברכיים לא מבין מה קורה לי, למה הוא מצליח לעצור אותי?

התסכלתי על היידיים שלי וראיתי את הבקוק וודקה כמעט ריק, כול הזמן הזה לא הפסקתי לשתות, תום הממזר הזה.

בבת אחת הכול נהיה חשוך.

התעוררתי על הגג של אמדו כשתום מחזיק אותי בכיסא ומצמיד לי צ’ייסר לפנים.

“מילים אחרונות?”.

נראה לי שזה היה בשלב הזה שהתחלנו את הסיפור שלנו.

“רק תחשוב על כול מה שהצלחנו לעשות” הוא אמר עם חיוך ממזרי, “רק בעוד 3 דקות ו 14 שניות “.

בנאדם יכול לחיות 40 שנה בתוך חלום ויום אחד להתעורר ולגלות שהוא בזבז חיים שלמים.

הסתכלתי על טום מחזיק את הכוס, נשען על המעקה של הבניין מביט לתוך הלילה, אבל זה לא הוא שמחזיק את הכוס, במציאות זה אני זה שמחזיק אותה.

הסתכלתי עליו שוב, ואז עליי. הכוס הייתה אצלי.

טום הסתכל בשעשוע על היד הריקה שלו ואז שינה תנוחה בשביל להביט בי, נשען עם הגב שלו על המעקה, משלב ידיים.

“יפה, לפחות הצלחת להפסיק לשתות לשם שינוי, זה עדיין לא הולך לשנות כלום”.

ניסיתי לקום מהכיסא אבל רק הצלחתי ליפול על הרצפה על הידיים, כמעט מקיא.

“פשוט פטטי, פאקינג תסתכל על עצמך!” תום היה עצבני, והוא אף פעם לא היה עצבני, מעולם לא ראיתי אותו כול כך כועס.

“תסתכל איך אתה זוחל! איזה פאקינג מסכן! אתה לא מבין שאתה חייב אותי!?” אחוז דיבוק בניסיון לאחוז במשהו לא ברור.

הבטן שלי התכווצה באופן בלתי רצוני, מקיא הכול על הגג הנטוש של אמדו, עוצר בשביל להקיא הכול עד שכבר לא נשאר לי כלום, עד שהבטן רועדת באופן בלתי נשלט ומשוכנעת שנשאר שם משהו אחרון, בלי להבין כמה כאב אפשר לסבול עד שזה מפסיק.

מרוב כאב איבדתי את זה לגמרי, לא הייתי מודע בכלל למה שקורה מסביב. שומע רעש מחריש אוזניים, אורות מבזיקים גורמים לי לעצום את העיניים, היה נדמה לי שאני שומע רעם ורואה ברקים, בכלל לא שמתי לב אם יורד פה גשם. אבל היה מוזר כול האור והרעש הזה.

הסתכלתי מהרצפה לראות את תום משקיף למטה לתוך מה שהיה הלהבות של חדר השרתים של טאוב, היה משהו קסום בלהבה שהשתקפה לו במבט, תמיד דמייתי שאני רוצה להרגיש את מה שהוא מרגיש. להאמין כמוהו במשהו גדול יותר שסוחף אותך, הרי מי מסוגל לעשות דבר כזה אם לא מישהו מטורף שלא רואה את ההגיון, שרואה את החוקים אבל חייב לחצות אותם. 

היה משהו מהפנט במבט הזה, כאילו הוא משלים אותי, כמו בפעם ההיא שנגעתי במראה וראיתי את הצד השני שלי משקיף אליי.

טום הסתכל אליי והושיט לי יד מלמעלה. ואני כורע על הברכיים מנסה להושית יד שיעזור לי.

מרגיש כמו רגע אלוהי כשהיד שלו כמעט נוגעת בשלי, ואני כול כך מתאמץ בשביל שאני אוכל לקום.

“בוא טום, תראה את כול מה שהצלחת לעשות” מבט רך נח על הפנים הקלילות שלו.

קמתי בכוחות קלושים ונשענתי עם הגב על המעקה, תום נשען באותה תנוחה.

“לא היית מאמין אה?” החיוך הממזרי שלו עולה חזרה.

“קשה להאמין לפעמים אם זה אמיתי או לא” לא טירוף ולא כעס בקול השלו, רק צחוק קליל ופשוט.

“אבל אני כבר לא ילד טום” הסתכלתי עליו מעוות מרוב כאב, “אני לא יכול לחיות חיים שלמים בלי להבין שאני צריך להפסיק לחלום”.

“אבל זה לא חלום אתה לא מבין?” הפנים שלו האירו כמו ירח, העיניים שלו מחליפות צד לצד לתוך העיניים שלי. “זה אמיתי, זה רק צד בדמיון שלך”.

הסתכלתי למטה על הלהבות והמבנה ההרוס של חדר השרתים.

עכשיו אין יותר סבל, וכבר לא צריך להילחם במערכת או עצמך בשביל לשרוד את כול המציאות הזו, להדחיק את כול הרצונות שלך לאיפשהו בעתיד כשתחשוב שתהיה חופשי.

תום הבין את זה, אבל אני תום, וסוף סוף הבנתי את זה רק לא רציתי להאמין, לא האמנתי שאני מסוגל.

עליתי על המעקה בטון והסתכלתי למטה, הייתי לבד על הגג של אמדו, הרוח נושבת מסביב כמו וילון.

זה כזה ריגוש לעשות משהו שאתה לא מאמין שאתה מסוגל.

השיגעון בגלל העובדה שאתה מכחיש.

הטירוף בגלל העובדה שזה אמיתי, כי אתה יכול.

הסתכלתי למטה על המדרכה של הבניין, קולט את האמת שזה היה רק עוד צעד בשבילי, ובקלילות קפצתי בצלילה מעל המעקה לתוך התהום.

“לא!!!” קמתי בכזו תנופה מהשולחן.

“אני חייב להפסיק עם החלומות ההזויים האלה” הסתכלתי החוצה מהחלון של הרכבת.

בנאדם מבוגר שישב מולי הסתכל עליי מוזר.

“הפתרון של השאלה זה 0” הוא אמר, מסמן עם העיניים שלו על הדף תרגיל שהיה פרוס מולי.

“נכון” הסתכלתי למטה לראות את התרגיל שעבדתי עליו.

איזה מוזר זה היה… כיווצתי את העיניים שלי בריכוז והסתכלתי על הנייר ואז על האדון המכובד שישב מולי שחזר להביט מהחלון, גם איפשהו בתוך חלום משלו.

מסתבר שהיה לי בית, והיו לי חברים ולמדתי תואר ראשון, סה”כ הייתי בנאדם נורמאלי בלי יותר מידי שאיפות בחיים.

אבל הייתי תקוע בתוך חלום במשך שמונה שנים.

והכול היה קשור לבחורה אחת בשם נטע

 

Liked the story? Comment below.

avatar