the short story project

search

ארז בן עזרא

?איך נהייתי דג

  איך נהייתי דג? הרי עד לא מזמן הייתי בכלל ציפור! לא ממש, אבל בערך. ואז – הצליל ההוא. הצליל  שהחליט לחסל אותי. לאט לאט.

בהתחלה הוא היה חלש, אבל מאד גבוה ונדמה היה שהוא מגיע מרחוק. חשבתי שייפסק, 

אבל לא, הוא חפר לי במוח ובנשמה כל אותו הבוקר. נדדתי בין חדרי הבית ,ירדתי לגינה, התבצרתי במטבח והדלקתי את הטלוויזיה בקולי קולות. אבל המשכתי לשמוע 

ולהרגיש אותו בכל פינה. בסוף נכנסתי למכונית וברחתי משם לבית הקפה של זהר. כבר לא הרגשתי אותו, אבל ממש לא הייתי רגוע. 

הוא חזר לתקוף אותי ללא סיבה שוב ושוב כל אותו השבוע. צליל מונוטוני וגבוה כזה של מנוע רגע לפני שנשנק ומתפוצץ. חודר לנשמה. מאיץ את קצב הלב. גורם לי להזיע. להחנק. לא צחוק. 

הייתי מבוהל. עמדתי להשתגע. בלילות יצאתי לשוטט מזיע, מנסה לאתר את המקור של הצליל ברחובות השכונה. חייב לדעת מאיפה זה בא. הטרדתי שכנים, בעטתי בכלבים והצמדתי אוזניים לגדרות הבתים.

אפרת טענה שזה בטח השנאי של חברת החשמל, אבל אני הייתי בטוח שזה המזגן ביחידה הלא חוקית על הגג של השכן הפרסי המניאק.  

השמיעה הלכה והתחדדה, ואני מרגיש שאני הולך ומשתגע ואולי כבר משוגע. שומע צלילי מזגנים בכל מקום. שומע עכבר מפליץ מעבר לרחוב. כל מנוע פועל מטריף אותי. מסתובב במשרד עם אטמי אוזניים, מגלח את הראש, רץ כל בוקר שעות לשום מקום ומכריח את הילדים לצאת איתי לקמפינג שוב ושוב ושוב.

והצליל? תמיד ימצא מהיכן להגיח ולצרוב לי את האוזניים. תמיד יהיה בסביבה איזה מזגן, או גנרטור, או מאוורר, או מנוע של מקרר. רבתי כמעט עם כל השכנים ועם חברת החשמל ועם מנהל התפעול של בית החולים הסמוך ועם השכן הפרסי. מנננניאק! וכל הזמן, כל הזמן אני מרגיש את הצליל בכל הגוף. 

ערב אחד, תוך שאני רוחץ את אלה בחדר האמבטיה האטום, התגנבו אלינו מחדר הילדים צלילי פס הקול של “הכחול הגדול”. איזה זיכרון מתוק! צללתי מהופנט אל תוך עיני הטורקיז שלה …. 

 ו..זהו. פתאום הכול היה כל כך ברור. ברור היה שהצליל ההוא ייפסק ברגע שאשקיע את כל הראש במי האמבטיה. ברור היה שאף אחד לא יאמר מילה כשארוץ לחדר העבודה מתיז מים לכל עבר וגם כשאמשיך לטפטף מים אל תוך המגירות. וברור היה שאלה תסלח לי גם הפעם.

שלפתי מהשידה את רישיון הצלילה הזנוח שלי ופחות משעה אחר כך, היו בידי תעודת ביטוח, אישור ממועדון הצלילה בעקבה ושיחה מפתיעה מחבר שלי אמיר שדרש להצטרף אליי, או במילים שלו : “אתה לא משאיר אותי כאן עם שלושה ילדים חולים ואישה פולנייה”. 

 

התדר הגבוה של המזגן המרכזי של המלון הירדני המשיך לחתוך לי את האוזן גם בזמן שלבשנו את הציוד על קו המים. הוא התגבר ככל שהתרחקנו בשחייה על הגב מן המדבר אל תוך המים וגם כשעצרנו. הכנסתי את הווסת לפה ו………. קוווו …..קוווו    קווווו ……קוווושש.

לא קל להתנתק מים השקט הנפלא הזה. מידי פעם אני מגיע לביקור בחוף. לפעמים כי אני חייב, לרוב כי אני מתגעגע. מתבונן. לא מדבר. אוכל רק שאריות ותמיד מביא מתנות. אמיר חזר הביתה, הוא מצטרף אלי פעמיים בשנה. הוא אוהב אוניות טרופות. אני מעדיף לרדת קצת יותר עמוק. 

כשהילדים יגדלו, אולי יוציאו רישיון צלילה ויבקרו אותי בעומק. אנחנו מדברים על זה. אבל אני לא לוחץ. בינתיים הם באים לבקר על החוף. גלי נוגסת בכריך טונה ומלטפת לי את הראש. אלה מבקשת קונכיות  צחורות, אם אפשר כאלו עם פנינה. ויאיר, יאיר מספר לי על הכרישים מהתוכניות בערוץ המדע.    

וסופסוף יש לי שקט. המון שקט. שקט,  נורא.

 

 

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments